EX-A2-VA-471 — מדוע בתפילה חייבים להוציא את המילים בפה אם הקב״ה יודע מחשבות?

EX-A2-VA-471 — מדוע בתפילה חייבים להוציא את המילים בפה אם הקב״ה יודע מחשבות? יש מצוה אחת בעבודת השם שמעוררת פליאה שקטה ,כמעט תמימה ,אך ככל שמתבוננים בה היא נעשית חדה ומטלטלת .האדם עומד לפני קונו ,פונה אליו ,מבקש ,מתחנן ,מודה. אך לא די בכך שהלב מתעורר ,לא די בכך שהמחשבה זכה וברורה .נדרש ממנו להוציא את הדברים מן הפה ,להלביש את המחשבה באותיות ,להשמיע קול…

EX-A2-VA-471 — מדוע בתפילה חייבים להוציא את המילים בפה אם הקב״ה יודע מחשבות? יש מצוה אחת בעבודת השם שמעוררת פליאה שקטה ,כמעט תמימה ,אך ככל שמתבוננים בה היא נעשית חדה ומטלטלת .האדם עומד לפני קונו ,פונה אליו ,מבקש ,מתחנן ,מודה. אך לא די בכך שהלב מתעורר ,לא די בכך שהמחשבה זכה וברורה .נדרש ממנו להוציא את הדברים מן הפה ,להלביש את המחשבה באותיות ,להשמיע קול .והפליאה גוברת .לפני מי הדברים נאמרים .לפני מי שאין נסתר ממנו דבר .לפני בוחן כליות ולב .לפני מי שיודע מחשבות עוד בטרם נוצרו בלב האדם .אם כן ,מה חסר במחשבה .מדוע אין די בפניה שקטה פנימית .מדוע נדרשת תנועה של שפתיים ,קול הנשמע בחלל העולם ,צעקה או אמירה. התורה עצמה מדגישה לשון של דיבור ,של קריאה ,של צעקה .לא מחשבה בלבד אלא קול. לא הרהור נסתר אלא הוצאה לפועל בפה .והשאלה עומדת במלוא חריפותה .האם התפילה נועדה להשמיע לאדם את עצמו .האם הדיבור יוצר דבר שלא היה קיים קודם .או שמא יש

גם לנשמה מגיע אוכל

בתפילה שבפה מהות עמוקה יותר ,שאינה נוגעת לידיעת השם אלא לעצם מעמד האדם העומד לפניו. אם הקדוש ברוך הוא יודע את רצון הלב ,את כאבו ,את בקשתו ,ואת מחשבתו המדויקת, מדוע חויב האדם להוציא את תפילתו מפיו .מה מוסיף הקול .מה מוסיפות האותיות .מה פועל הדיבור שאין בכוונת הלב לבדה .זו השאלה העומדת לפנינו ,קודם כל תשובה ,קודם כל בירור ,קודם כל מקור. בפרשת השבוע נאמר" :ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה" (שמות ח ז) .הפסוק איננו מסתפק באמירה שמשה התפלל ,אלא מדגיש שלשה פרטים מכוונים .יציאה ,צעקה ,ופירוש הבקשה .יצא מן המקום ,צעק בקול ,ופירט על מה הוא מתפלל .וכבר כאן נרמז יסוד גדול .תפילה איננה מחשבה חבויה בלבד ,אלא מעשה של עמידה ,של דיבור ,ושל הוצאת הדברים אל הפועל. רש"י בפרושו על התורה (שמות ח ז) כתב" :ויצא ויצעק ,מיד שיכרתו למחר" .מדבריו עולה שמשה לא המתין לראות אם הדבר יסתדר מאליו ,אלא יצא מיד והתפלל ,אף שידע שהמכה לא תסור באותה שעה .מכאן מתברר שעצם מעשה התפילה איננו תלוי בתוצאה המיידית, אלא הוא חובה של פניה ודיבור כלפי מעלה ,גם כאשר האדם יודע שהישועה עתידה לבוא רק בזמן שנקבע. האבן עזרא בפרושו על התורה (שמות ח ז) כתב" :ויצעק ,כי בטח בשם שלא יביישהו ,כי אמר אל פרעה מעצמו" .בדבריו נפתח עומק נוסף .משה כבר דיבר אל פרעה והתחייב בפניו על זמן סילוק המכה ,ועל כן נצרכה כאן צעקה בפה .לא מחשבה פנימית בלבד ,אלא תפילה גלויה ,שמעמידה את האדם באחריות כלפי מה שכבר יצא מפיו .הדיבור כלפי מטה מחייב דיבור כלפי מעלה. רבנו בחיי בן אשר בפרושו על התורה (שמות ח ז) כתב" :לא תמצא בשאר המכות שיחזור להזכיר המכה עם התפלה" ,וביאר שדווקא כאן נאמר "על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה" כדי ללמד שתפילה צריכה להיות מפורשת ומבוררת .אין זו בקשה כללית בלבד ,אלא תפילה המגדירה במילים את הדבר שעליו מתפללים ,כדי שלא ייראה הדבר כטבע או כמקרה ,אלא כהנהגה אלוקית מדויקת. הספורנו בפרושו על התורה (שמות ח ז) ביאר" :שיסיר אותם הצפרדעים בלבד אשר שם לפרעה ,וישארו ביאור" ,ומתוך דבריו מתחדד שהתפילה כאן אינה בקשה סתמית להסרת המכה ,אלא תפילה הדורשת הבחנה ,גבול וחלוקה .תפילה כזו איננה יכולה להישאר במחשבה בלבד ,אלא דורשת הוצאה בפה ,פירוט ,ועמידה מדויקת לפני השם. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שמות ח ז) כתב" :אשר שם לפרעה ,מכאן שצריך לפרש תפלתו" ,ודבריו נוקבים עד היסוד .התפילה נועדה להיאמר ,להתפרש ,ולהתלבש באותיות .אין די בכוונה כללית שבלב ,אלא יש צורך בביטוי מפורש ,כי בכוח הדיבור נבנית הנהגה רוחנית חדשה בעולם.

אראו תשרפ

הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה (שמות ח ז) ביאר שהצעקה איננה ריבוי קול בלבד, אלא גילוי של מסירת הדבר כולו אל הנהגת השם .כאשר האדם מוציא את תפילתו מפיו, הוא מוציא את הבקשה מרשות מחשבתו אל רשות שמים ,ומכאן נובעת מעלת הדיבור על פני ההרהור. מן הפסוק ומדברי מפרשי התורה עולה קו אחד ברור .התורה איננה מתארת תפילה כפעולה פנימית שקטה בלבד ,אלא כמעשה של דיבור ,של צעקה ,של פירוש הבקשה .לא מפני שהקדוש ברוך הוא צריך לשמוע ,אלא מפני שהתפילה נועדה להעמיד את האדם בעמידה גלויה לפני בוראו ,עם מילים ,עם קול ,ועם אחריות. בגמרא במסכת ברכות (דף ל״א ע״א) נאמר" :אמר רבי אלעזר ,מכאן למתפלל שיכוין לבו, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה ,רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" .חז״ל עמדו כאן על דמותה של חנה ,ולמדו ממנה יסוד כפול .מצד אחד כוונת הלב היא עיקר ,אך מצד שני אין התפילה נשארת במחשבה בלבד ,אלא שפתיה נעות .עצם תנועת השפתיים היא מעשה תפילה ,גם כאשר הקול אינו נשמע לאחרים .מכאן עולה שתפילה בלא הוצאת דברים מן הפה איננה שלמה ,ואף כוונה עמוקה שבלב זקוקה להתלבשות באותיות. ובאותה סוגיה (ברכות דף ל״א ע״א) הוסיפו חז״ל" :כל המגביה קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה" .אין הכוונה לשלול דיבור ,אלא להעמיד גבול .התפילה צריכה להיאמר בפה ,אך לא בצעקה חיצונית של מי שסבור שצריך להשמיע את קולו כדי שיישמע למעלה .נמצא שחז״ל תבעו מן האדם דיבור שקט ,מדוד ,אך מוחשי ,המוציא את התפילה מן הלב אל הפה מבלי להפוך אותה לקריאה של חוסר אמון. בגמרא במסכת סוטה (דף ל״ג ע״א) נאמר" :עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" ,ודרשו חז״ל שיש מלאכים ממונים על העלאת תפילות ,והם תופסים את הקול ולא את המחשבה .מכאן נפתח פתח להבנת הצורך בהוצאת התפילה בפה .לא מצד ידיעת השם, אלא מצד סדרי הנהגת העולם הרוחני ,שבהם הדיבור הוא הכלי המעביר את תפילת האדם ממדרגת מחשבה למדרגת פועל. בגמרא במסכת יבמות (דף ס״ד ע״א) נאמר" :למה היו אבותינו ואמותינו עקרין ,מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים" .לשון חז״ל כאן טעונה ביאור .וכי יש תאווה לפני מי שאין בו חסרון .אלא שהגמרא מגלה שהתפילה איננה רק בקשה לצורך מילוי החסר ,אלא מעמד של קשר ודיבור ,שהקדוש ברוך הוא חפץ בו .ומתוך כך מתבאר מדוע אין די בידיעת הלב ,אלא נדרש קול ,נדרש דיבור ,נדרשת פניה מפורשת. עוד אמרו חז״ל במסכת ברכות (דף ל״ב ע״א)" :לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל" .סדר זה איננו מחשבתי בלבד ,אלא לשון סידור בדיבור .האדם נדרש לעבור תהליך של אמירה ,של ניסוח ,של יצירת רצף מילים ,שבכוחו להעמיד את האדם במקום של עבד העומד לפני רבו .בלא דיבור ,אין סדר ,ואין עמידה. מן הגמרות הללו עולה תמונה ברורה .חז״ל לא ראו בתפילה פעולה שבלב בלבד ,אף

גם לנשמה מגיע אוכל

שכוונת הלב היא נשמתה .התפילה נדרשת להיות מעשה ,ודיבור הוא המעשה של עולם הרוח .המחשבה היא פנימית ,אך הדיבור יוצר מציאות ,מניע מערכות ,ומעמיד את האדם בעמידה גלויה לפני קונו. הרמב״ם בהלכות תפילה (פ״ה ה״א) כתב" :מצות עשה להתפלל בכל יום… ואין תפילה אלא בדיבור" ,ולשונו קובעת גבול ברור .התפילה איננה מוגדרת כהרהור שבלב אלא כמעשה של דיבור .אף שהרמב״ם מאריך במקומות אחרים במעלת כוונת הלב ,כאן הוא מגדיר את גוף המצוה כפעולה שמתקיימת בפה .מתוך דבריו מתבאר שהתפילה היא מעשה עבודה, והדיבור הוא כלי המעשה שבעבודת הלב. הרמב״ן בהשגותיו לספר המצוות (מצות עשה ה׳) כתב שהתפילה היא עבודה שבלב בעיקרה, אולם גם לשיטתו אין הכוונה להרהור גרידא ,אלא לעבודה שמתגלה בדיבור .עצם העובדה שהתורה והנביאים תיארו תפילה בלשון קריאה ,צעקה ואמירה ,מלמדת שעבודת הלב נדרשת להתלבש באותיות כדי להיחשב מעשה של פניה אל השם ולא מחשבה פנימית בלבד. הרשב״א בתשובותיו (חלק א סימן תי״ג) ביאר שכוונת הלב בלא דיבור דומה לרצון שאינו יוצא לפועל ,ודימה זאת למצוות אחרות שבהן המחשבה לבדה אינה יוצרת מעשה .בדבריו מתחדד שהתפילה נועדה להוציא את רצון האדם מן הכח אל הפועל ,והדיבור הוא המעבר מן עולם המחשבה אל עולם המעשה. הריטב״א במסכת ברכות (דף ל״א ע״א) כתב על דברי חנה ששפתיה נעות ,שזו ההוכחה שאין די בהרהור הלב ,מפני שהתפילה צריכה צורה ומעשה .לדבריו ,אף כאשר הקול אינו נשמע, תנועת השפתיים מגדירה את הפעולה כתפילה ולא כהתבוננות פנימית בלבד .בזה ביאר הריטב״א את ההבחנה בין כוונה שהיא נשמת התפילה לבין דיבור שהוא גופה. הר״ן בדרשותיו (דרוש ה׳) כתב שהתפילה ניתנה לאדם ככלי חינוכי פנימי ,שבו האדם מסדר את רצונותיו ,מגדיר את חסרונו ,ומעמיד את עצמו לפני בוראו .סדר זה איננו יכול להיעשות בהרהור בלבד ,מפני שהדיבור הוא שמכריח את האדם לדיוק ,להכרה ולהתמסרות .הדיבור יוצר עמידה ,והעמידה יוצרת קשר. הרא״ש בפסקיו למסכת ברכות (פרק ד סימן י״ט) הביא את דברי חז״ל על חנה ,ולמד מהם שהתפילה צריכה להיות בהוצאת שפתיים ,ואף שאין צריך להשמיע קול לאחרים .מדבריו עולה שהתפילה היא פעולה גופנית עדינה ,שבה הגוף משתתף עם הלב ,והאדם כולו עומד לפני השם ולא מחשבתו בלבד. מן הראשונים מתברר קו אחד יציב .אף שיסוד התפילה הוא עבודה שבלב ,אין עבודת הלב מתקיימת בשלמותה אלא כאשר היא יוצאת בדיבור .לא מפני שהקדוש ברוך הוא צריך לשמוע ,אלא מפני שהאדם צריך לעמוד ,לומר ,ולהפוך את מחשבתו למעשה של פניה. האחרונים העמיקו עוד בבירור טעם חובת הדיבור בתפילה ,וכל אחד האיר את הסוגיה מזוויתו ,מבלי לסטות מן היסוד שהתפילה איננה מחשבה גרידא אלא מעשה של פניה בדיבור.

אראו תשרפ

המהר״ל מפראג בנתיב העבודה בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פרק ב) כתב שעבודת התפילה ענינה חיבור בין האדם לבוראו ,וחיבור זה איננו שלם אלא כאשר הוא יוצא מן הכח אל הפועל .המחשבה שייכת לעולם הפנימי ,אך הדיבור שייך לעולם המציאות ,וכאשר האדם מדבר תפילתו הוא מכניס את רצונו אל סדר המציאות .לדבריו ,הדיבור איננו אמצעי טכני אלא מהות התפילה עצמה ,שבה האדם מעמיד את עצמו כעומד ומדבר לפני השם. הגר״א בביאורו לשולחן ערוך אורח חיים (סימן קא) עמד על דין חנה ששפתיה נעות ,וכתב שעיקר התפילה הוא חיבור הכוונה עם תנועת האותיות ,כי האותיות הן הכלים שבהם הרצון הפנימי מתגלה .מתוך דבריו עולה שהדיבור יוצר צורה לרצון ,וכאשר הרצון נשאר בלא צורה אין לו אחיזה של תפילה. החיד״א בספרו חומת אנך על תהלים (פרק קיא) כתב שהתפילה מצד הדין היתה יכולה להיות בלב בלבד ,שהרי הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות ,אך חובת הדיבור ניתנה כדי להוציא את הכוחות הרוחניים מן ההעלם אל הגילוי .בהוצאת התיבות מפיו ,האדם מעורר צירופי אותיות ותנועות רוחניות שמולידות השפעות חדשות בעולם ,דברים שאינם נוצרים על ידי מחשבה בלבד .לפי דבריו ,הדיבור איננו רק צורך של האדם אלא תיקון של סדרי הרוחניות. רבנו האר״י הקדוש כפי שהובא בהקדמה לשו״ת מנחת אלעזר (חלק א הקדמה) ביאר שמה שנאמר בפסוק "תהלת ה' ידבר פי" איננו תיאור פיוטי בלבד אלא הוראה מעשית ,שהתפילה צריכה להיאמר בפה כדי לעורר את הכוחות העליונים ולהמשיך שפע על ידי האותיות. בדבריו מתבאר שתפילה שבמחשבה נשארת בעולם הפנימי ,ואילו תפילה בדיבור פועלת בעולמות העליונים על דרך סדר ההשתלשלות. הגר״ש קלוגר בספרו חכמת שלמה על השולחן ערוך (או״ח סימן קא) כתב שהדיבור בתפילה פועל גם על נפש האדם עצמו ,מפני שהאדם שומע את דבריו ומתעורר מהם .המחשבה עלולה להתפזר ולהישכח ,אך הדיבור מחייב את האדם להקשיב לעצמו ,להתייצב מול בקשתו ,ולחוות את מעמד העמידה לפני השם באופן מוחשי. השפת אמת על התורה (פרשת ויצא ד״ה ויפגע במקום) כתב שיש בתפילה שבפה גילוי של אמונה ,כי הדיבור מעיד שהאדם מאמין שיש לפניו מי שמקשיב ,אף שאין הוא זקוק לשמוע. הדיבור איננו למען הידיעה האלוקית אלא למען גילוי האמונה האנושית ,שהאדם מכיר בכך שהוא עומד לפני השם ומדבר עמו. מן האחרונים מתברר שתפילה בדיבור היא מפגש של כמה רבדים .יצירת מעשה ,גילוי רצון ,תיקון רוחני ,וחינוך נפשי .המחשבה היא יסוד ,אך הדיבור הוא הבנין .התפילה נשלמת כאשר הלב והפה פועלים יחד ,וכל אחד מהם נותן את חלקו בעבודת האדם לפני קונו. לאחר שנתבארו יסודות הסוגיה מן המקרא ,מדברי חז״ל ,מן הראשונים ומן האחרונים, יש לעמוד תחילה רק על שלב נפקא מינות למעשה ,לבדו ,בפירוט ובהעמקה ,בלי לערב הרחבות אחרות ,ובלשון בית מדרש חיה וברורה. נפקא מינה ראשונה היא באדם שהתפלל בלבו בלבד בלא הוצאת שפתיים כלל .לפי מה

גם לנשמה מגיע אוכל

שנתבאר ,אף אם כוונתו שלמה ומחשבתו זכה ,חסר כאן גוף המעשה של תפילה ,שהרי חז״ל למדו מחנה שפתיה נעות ,והראשונים קבעו שאין תפילה אלא בדיבור .ממילא תפילה שבלב בלבד איננה יוצאת ידי חובת תפילה ,אלא אם כן מדובר באונס גמור שאין בידו כלל להזיז שפתיו. נפקא מינה שניה היא במי שמוציא את המילים בשפתיו אך אינו משמיע קול כלל ,אפילו לעצמו .מדברי הגמרא והפוסקים עולה שזו דרך ראויה ,ואף מועדפת ,כל עוד שפתיו נעות והדיבור יוצא אל הפועל ,שכן אין חובת השמעת קול אלא חובת דיבור ,והקול אינו אלא לבוש חיצוני שאינו מעכב. נפקא מינה שלישית היא באדם שמתפלל בקול רם מתוך מחשבה שכך תפילתו נשמעת יותר למעלה .כאן נכנסים לדברי חז״ל שקבעו שמגביה קולו הרי זה מקטני אמנה ,לא מפני שהדיבור מיותר ,אלא מפני שהקול הגבוה מבטא תפיסה שגויה כאילו יש צורך להשמיע לקב"ה את מה שאינו יודע .נמצא שהדיבור נדרש ,אך הקול הגבוה איננו חלק מחובת התפילה ואף עלול לפגום בה. נפקא מינה רביעית היא באדם שנמצא במקום שאינו יכול להוציא קול ,כגון בבית חולים, ליד חולה אחר ,או במקום שיש בו הפרעה לאחרים .לפי היסודות שנתבארו ,אין בכך חסרון, כל עוד הוא מניע שפתיו ומוציא את המילים בפה ,אף בלחש ,שכן עיקר החיוב הוא הוצאת התפילה מן הלב אל הפה ולא השמעתה לאחרים. נפקא מינה חמישית היא במי שמתרגל לומר נוסח תפילה במהירות רבה עד שאין שפתיו ניכרות בתנועתן .כאן מתחדדת חובת הדיבור ,שכן אם אין תנועת שפתיים ואין אמירה בפועל, יש לחשוש שהדבר נעשה כהרהור בלבד .מתוך דברי הראשונים והאחרונים עולה שתפילה צריכה להיות אמירה מיושבת ,שבה האותיות יוצאות בפועל ,גם אם במהירות. נפקא מינה שישית היא ביחס לחינוך ולילדים .אם עיקר התפילה הוא עבודה שבלב בלבד, היה מקום להסתפק בהרגשה פנימית .אך מאחר שהתפילה מחויבת בדיבור ,יש חשיבות גדולה ללמד ילדים להוציא את התפילה בפה ,להתרגל לאמירה ,לשמוע את עצמם ,ולבנות את עמידתם לפני השם דרך הדיבור ולא רק דרך מחשבה כללית. מתוך בירור הנפקא מינות מתגלה עתה הרובד הרעיוני של הסוגיה ,והוא נוגע לעצם מהותה של תפילה כעבודת האדם ולא כידיעה של מעלה .התפילה איננה באה לחדש מידע לפני מי שאין לפניו חידוש ,אלא ליצור מעמד .המעמד נוצר כאשר הרצון הפנימי מקבל צורה, והצורה נוצרת בדיבור .מחשבה היא תנועה פנימית שאין לה גבולות ברורים ,ואילו דיבור הוא גבול ,הוא קו ,הוא העמדה .כשאדם מדבר תפילתו הוא מעמיד את עצמו בעמדה של עומד לפני השם ,ולא רק חושב עליו .בכך התפילה נעשית עבודה ולא הרהור. הרעיון מתחדד מתוך לשון התורה עצמה ,שאינה מתארת תפילה כתחושה אלא כקריאה, כצעקה ,כאמירה .הקריאה יוצרת יחס .יחס מחייב שני צדדים .הדיבור קובע שהאדם איננו

אראו תשרפ

סגור בתוך עצמו ,אלא פותח פתח ,פונה ,ומעמיד את בקשתו כלפי חוץ .גם כאשר אין הקול נשמע לאחרים ,עצם תנועת השפתיים מוציאה את האדם מן הסגירות ומכניסה אותו למרחב של פניה. עוד מתברר ברובד הרעיוני שהתפילה בפה יוצרת אחריות .מחשבה יכולה להשתנות ברגע, להיטשטש ולהיעלם ,אך מילה שנאמרה קיימת .כאשר אדם אומר בפיו את בקשתו ,הוא מתחייב לה .הוא שומע את עצמו ,והוא ניצב מול מילותיו .כך נעשית התפילה לא רק בקשה אלא בירור עצמי ,בירור מה הוא באמת רוצה ,על מה הוא מוכן לעמוד ,ומהו החסר שהוא מוכן להעמיד לפני השם. ומכאן נפתח רובד מחשבתי עמוק יותר .האדם נברא בדיבור .כוח הדיבור הוא מה שמייחד אותו ,והוא הכלי שבו הוא שותף במעשה הבריאה המתמשך .כאשר האדם מתפלל בדיבור, הוא משתמש בכוח הייחודי שניתן לו ,ומכניס את רצונו אל סדרי העולם .המחשבה נשארת בתחום הנפש ,אך הדיבור נוגע במציאות .התפילה בדיבור היא הדרך שבה הרצון האנושי פוגש את הנהגת העולם. הרובד המוסרי נולד מכאן מאליו .חובת הדיבור בתפילה מחנכת את האדם לא לברוח אל פנימיות שקטה בלבד ,אלא לקחת אחריות על אמונתו .אמונה שאינה נאמרת עלולה להישאר עמומה ,בלתי מחייבת .אמונה שנאמרת בפה נעשית זהות .כאשר אדם רגיל להוציא בפיו דברי תפילה ,הוא בונה בתוכו עמוד שדרה של עמידה ,של פניה ,ושל דיבור אמוני גם בזמנים של קושי וחולשה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נדרש ללמוד להוציא את רצונותיו הטובים מן הלב אל הפה ,לא רק כלפי שמים אלא גם כלפי עצמו .דיבור יוצר מחויבות ,ולכן תפילה בדיבור מחזקת את הקשר ואת הרצינות של הבקשה .יש ערך גם ללחש ,גם לשקט ,כל עוד השפתיים נעות והאדם עומד במעמד של דיבור ולא של הרהור חולף .ההרגל להתפלל בפה מחנך לאומץ רוחני ,לא לברוח אל מחשבות כלליות אלא לומר דברים ברורים.

עיקר העניין: התפילה איננה באה להשמיע לקדוש ברוך הוא דבר שאינו יודע ,אלא להשמיע לאדם עצמו שהוא עומד לפני בוראו .הדיבור איננו צורך של מעלה אלא תיקון של מטה .כאשר הלב מתעורר והפה מדבר ,נוצר המפגש השלם .מחשבה בלי דיבור נשארת חוויה פנימית ,אך תפילה בדיבור בונה עמידה ,אחריות ,וקשר חי ומתמשך בין האדם לבין מי שאמר והיה העולם.