EX-A2-VA-478 — יהודי שהלווה מים ובמכת דם החזיר מים אך המצרי קיבל דם, האם החוב נפרע?

EX-A2-VA-478 — יהודי שהלווה מים ובמכת דם החזיר מים אך המצרי קיבל דם, האם החוב נפרע? יש רגעים שבהם שאלה ממונית איננה מתחילה במספרים ובשטרות ,אלא במציאות שמתפוררת בין היד ליד .אדם עומד לפרוע חוב פשוט ,לא בערמה ולא בתחבולה ,אלא בהחזרת אותו דבר עצמו שקיבל .אלא שהעולם סביבו איננו יציב .חוקי הטבע משתנים, והדבר הברור ביותר מאבד את משמעותו ברגע שהוא עובר מרשות…

EX-A2-VA-478 — יהודי שהלווה מים ובמכת דם החזיר מים אך המצרי קיבל דם, האם החוב נפרע? יש רגעים שבהם שאלה ממונית איננה מתחילה במספרים ובשטרות ,אלא במציאות שמתפוררת בין היד ליד .אדם עומד לפרוע חוב פשוט ,לא בערמה ולא בתחבולה ,אלא בהחזרת אותו דבר עצמו שקיבל .אלא שהעולם סביבו איננו יציב .חוקי הטבע משתנים, והדבר הברור ביותר מאבד את משמעותו ברגע שהוא עובר מרשות לרשות .ביד אחת זה נראה תשלום גמור ,וביד השניה זה כבר איננו ראוי לשום שימוש. המתח איננו בין לוה למלוה בלבד ,אלא בין שתי נקודות זמן .רגע הנתינה ,ורגע הקבלה. ברגע אחד החפץ שווה ,ראוי ,ממלא את חובו .וברגע הבא ,כשהוא מגיע לידי המקבל ,הוא מאבד את ערכו ,את שימושו ,ואת עצם תכליתו .השאלה איננה אם היתה כאן כוונה לפרוע, אלא אם עצם הפעולה נקראת פרעון כאשר התוצאה מתרוקנת מיד מתוכן. כאן מתחדדת שאלה עקרונית החורגת מסיפור מסוים ומעמידה יסוד בדיני ממונות .מה קובע את שם התשלום .האם הולכים אחר שעת ההעמדה והנתינה מצד המשלם ,או שמא אחר שעת הקבלה והיכולת להשתמש מצד המקבל .האם די בכך שבשעת מעשה הועמד חפץ בעל ערך ,או שמא פרעון נמדד רק לפי מה שנשאר ביד המלוה בפועל. זו איננה שאלה על תחבולה אלא על אמת .על ממון שעובר שינוי מידי .על פרעון שנעשה ברגע אחד ונשלל ברגע הבא .על דין שמוכרח להכריע אם ההלכה מביטה אל הרגע שבו נעשה המעשה ,או אל הרגע שבו נבחנת תוצאתו. בפרשת השבוע נאמר" :כה אמר ה' בזאת תדע כי אני ה' ,הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאר ונהפכו לדם" (שמות ז יז) .ונאמר עוד" :והדגה אשר ביאר מתה ויבאש היאר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאר ויהי הדם בכל ארץ מצרים" (שמות ז כא) .מתוך פסוקים אלו מתבררת נקודת היסוד לסוגייתך ,שהמים מצד עצמם עדיין נקראים מים בשעה שהם ברשות ישראל ,אך ברגע ההגעה אל מצרים הם נעשים דם עד שאינם ראויים לשתיה, ונמצא שהמעבר מרשות לרשות הוא עצמו יוצר שינוי מהותי בשווי ובשימוש. רש"י בפרושו על התורה (שמות ז כא) :כתב על לשון "ולא יכלו מצרים לשתות" שהמכה היתה באופן שבמצרים עצמם המים נעשו דם עד שלא נשאר להם דרך לשתות מן היאור, ומתוך זה מתחדד שהפסול איננו צדדי אלא נוגע לעצם האפשרות להשתמש במים ,וכשאין אפשרות להשתמש אין כאן שווי שתיה כלל. הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ז יז) :ביאר שתכלית המכה היא "בזאת תדע כי אני ה'" ,כלומר שהשינוי איננו שינוי טבעי בלבד אלא הנהגה המכוונת לעיני מצרים ,ומתוך כך משתמע שמדידת המציאות כאן איננה לפי חומר המים מצד עצמם ,אלא לפי מצבם בעולם המצרים תחת הגזירה ,ומכאן נפתחת הבנה חדה בנידון פרעון ,שהמקבל מודד לפי מה שנעשה בידו בפועל.

אראו תשרפ

האבן עזרא בפרושו על התורה (שמות ז יז) :פירש שעיקר ההדגשה היא שהמכה נעשית "על המים אשר ביאר" ,ללמד שהדבר נתפס על הדבר הראוי לשתיה ,ומתוך זה ניכר שהפיכת המים לדם היא הפיכת חפץ הראוי לתשמיש לחפץ שאיננו ראוי ,ושאלתך יושבת ממש על הקו הדק הזה ,האם תשלום נקרא תשלום כאשר חפץ הראוי אצל המשלם נעשה בלתי ראוי מיד אצל המקבל. הספורנו בפרושו על התורה (שמות ז יז) :כתב שמטרת המכה היא שידעו שהשליטה על המים ועל חיי היום יום איננה בידי היאור ולא בידי פרעה ,ומתוך זה יוצא שמבחינת ההלכה המושגית של שווי ותשמיש ,אין כאן סתם הפסד צדדי אלא עקירת שם שתיה מן הדבר, וכאשר שם שתיה נעקר ,יש מקום גדול לדון אם עדיין שם פרעון עליו. אור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שמות ז כא) :עמד על לשון "ויהי הדם בכל ארץ מצרים" ,ומבואר בדבריו שההפיכה לדם היתה מקיפה ומוחלטת ביחס למצרים ,עד שלא מדובר בנקודה מקומית אלא במציאות של ארץ שלמה שמים שבה אינם מים לענין שתיה, ומתוך זה מתחדדת השאלה אם הולכים אחר שעת הנתינה מצד המשלם ,או אחר שעת הקבלה ,שהרי כל הגדרת החפץ משתנה לפי הרשות והאדם שבידו. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר על התורה (שמות ז כא) :ביאר שהפסוק מדגיש "ולא יכלו מצרים לשתות" כדי להעמיד שהמכה נמדדת לפי תוצאתה המעשית אצל מצרים ,לא לפי עצם המים מצד החומר ,ומתוך זה נפתח מקום לעיון ממוני עמוק ,האם גם בדיני פרעון עיקר השם תלוי בתוצאה אצל המקבל ,או שהולכים אחר מעשה ההעמדה מצד המשלם. בגמרא במסכת גיטין (דף נד ע״ב) נתבאר דין תשלומי תרומה ,שאדם שאכל תרומה חייב לשלם לכהן קרן וחומש ,וחידשה שם הסוגיה שמצד דיני תשלומין יש מציאות שמותר לשלם בחולין שאינם ראויים לאכילה בטהרה ,כגון חולין טמאים ,אף על פי שברגע שהתשלום מגיע ליד הכהן ומתכנס לשם תשלומי תרומה ,הרי הוא מקבל שם תרומה ,ונמצא שאצל הכהן עצמו אינו ראוי לאכילה בטומאה .איני יודע למסור כאן את לשון הגמרא מלה במלה בלי חשש טעות ,אבל זהו עיקר הסוגיה והמבנה שלה ,והיא היא היסוד שהבאת מן הראשונים, שהסוגיה דנה במתח שבין שעת הנתינה לשעת הקבלה ,ובזה תלוי אם עצם ההעמדה מצד המשלם נקראת תשלום אף שתוצאת הדבר אצל המקבל חסרה שימוש. רש״י שם בגמרא במסכת גיטין (דף נד ע״ב) פירש את צד ההיתר של תשלומי חולין טמאים, ובביאורו ניכר שהדגש הוא על גדרי תשלום מצד המשלם ,כלומר מה מוגדר כחפץ של תשלומין בשעת ההעמדה ,ולא על שאלת השימוש בפועל אצל הכהן לאחר שיחול שם תרומה ,ומתוך זה מתחדד צד גדול לדמות לנידון שלך ,שמים בשעת נתינה הם מים ,ורק אחר כך מתהפכים .איני יכול להביא כאן ציטוט מלא מדויק מרש״י בלי ספר פתוח לפני, ומפני חשש דיוק איני מצטט מלה במלה. תוספות שם בגמרא במסכת גיטין (דף נד ע״ב) מעמידים את קושיית הראשונים עצמה ,כיצד

גם לנשמה מגיע אוכל

יועיל תשלום כזה אם כשיבוא לידי כהן ייעשה תרומה וייפסל באכילה ,ומתוך מהלך תוספות מתבאר שיש מקום לומר שדנים אחר שעת התשלום ,ושכל שהחפץ היה בר תשלום בשעה שנתנו המשלם ,סגי בהכי אף אם אחר כך יחול בו פסול או שינוי .גם כאן איני יכול למסור לשון תוספות במדויק בלי מקור פתוח ,ולכן אני מציין את עיקר הכיוון בלבד ולא מצטט. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף מו ע״ב) נתבאר היסוד שפרעון חוב יכול להיעשות גם ב"שוה כסף" ,כלומר לאו דווקא במטבע עצמו אלא בכל דבר שיש לו שווי ממוני ,ומתוך זה נולדת שאלתך ביתר חריפות ,כי אם שם פרעון תלוי בעצם העמדת שוה כסף ,צריך לברר האם שווי נמדד לפי מה שהיה ביד המשלם בשעת העמדה ,או לפי מה שנשאר בר שימוש אצל המלוה בשעת קבלה .איני מצטט כאן לשון הגמרא מפני שאיני בטוח בנוסח המילים המדויק ,אך זהו יסוד הסוגיה הידוע בדיני שוה כסף. הריטב״א בחידושיו על הגמרא במסכת גיטין (דף נד ע״ב) עמד על הקושיא הגדולה כיצד מועיל תשלום בחולין טמאים ,והרי תשלומי תרומה עצמם נעשים תרומה ,וכשיגיעו ליד כהן יהיו פסולים באכילה .ומתוך כך ביאר יסוד עמוק בדיני תשלומין ,שאין אנו בוחנים את שם התשלום לפי מצבו של החפץ לאחר שהגיע לרשות המקבל ,אלא לפי מעמדו בשעת העמדת התשלום מצד המשלם .וכיון שבשעה שנתן היו החולין ראויים מצד עצמם להיחשב ממון ותשלום ,שוב אין פגם בכך שלאחר מכן חל עליהם שם תרומה ונפסלו באכילה .ומתבאר בדבריו ששם תשלום נקבע בשעת הנתינה ,ולא לפי יכולת השימוש של המקבל בפועל. הר״ן בחידושיו על הגמרא במסכת גיטין (דף נד ע״ב מדפי הרי״ף) הלך בדרך זו ,וביאר שגדר תשלומי תרומה אינו תלוי בהנאה העתידה של הכהן מן החפץ ,אלא בעצם קיום מעשה התשלום מצד החייב .כיון שהתשלום בא לכפר ולתקן את מעשה האכילה ,די בכך שהחפץ הועמד בתורת תשלום כשהוא בעל ערך ממוני בשעת הנתינה ,ואף אם לאחר מכן חלה בו חלות המפקיעה את השימוש ,אין זה מגרע מגדר התשלום שכבר חל. תוספות במסכת גיטין (דף נד ע״ב) מעמידים את עצם הקושיא ,כיצד ייתכן שתשלום כזה יועיל ,וממהלך דבריהם מתבאר שהם תופסים שתשלומין אינם נמדדים לפי תוצאת השימוש הסופית אצל המקבל ,אלא לפי מהות הנתינה בשעה שניתנה .ומכאן נפתח פתח רחב להבנת יסוד כללי בדיני ממונות ,שיש מקום לומר דאזלינן בתר שעת התשלום ולא בתר שעת הקבלה. רש״י על הגמרא במסכת גיטין (דף נד ע״ב) פירש את עצם הדין שמותר לשלם בחולין טמאים ,ומתוך פירושו ניכר שעיקר המבט ההלכתי הוא על מעשה הנתינה מצד החייב ,ולא על השאלה מה יוכל המקבל לעשות בדבר לאחר שיקבל עליו שם תרומה .לפי זה ,עצם זה שהתשלום נעשה בדבר שהיה ראוי לתשלום בשעתו ,סגי בהכי להיחשב פרעון. מן הראשונים הללו עולה יסוד חד וברור .יש מושג בדיני תשלומין שבו שם התשלום נקבע לפי שעת העמדתו מצד המשלם ,אף אם מצד המקבל ייגרע השימוש מיד מחמת חלות דין

אראו תשרפ

אחרת .ומתוך כך נולדת השאלה האם יסוד זה נאמר דווקא בתשלומי תרומה ,מחמת דיניהם המיוחדים ,או שהוא כלל רחב בכל תשלומין ופרעונות ,ששם התשלום נקבע בשעת הנתינה ולא לפי שעת השימוש. הקהילות יעקב בחידושיו למסכת פסחים (סימן כ״ז) עמד בתימה גדולה על יסוד זה ,אם אכן יש ללמוד מתשלומי תרומה לכל דיני תשלומין .בדבריו ביאר שאין ראיה פשוטה כלל, שכן בתרומה יש חלות מיוחדת של תשלומין שהחפץ עצמו מקבל שם תרומה מכח הדין, וממילא כל מערכת השיקולים שם שונה .עיקר התשלום שם אינו נמדד לפי הנאת הכהן בפועל ,אלא לפי קיום חובת ההשבה מצד האוכל ,והחפץ נגרר אחר חלות התשלומין גם אם התוצאה היא פסול באכילה .ולפי זה נטה לבאר שמדובר בדין מיוחד בתרומה ,שאין ממנו הכרח ללמוד לכל פרעון חוב רגיל ,ששם עיקר הדין הוא השבת ממון בעל ערך למלוה ,ולא עצם מעשה נתינה מצד הלוה בלבד. המקדש דוד להגרי״ד סולובייצ׳יק במסכת גיטין ובדיני תשלומין ביאר בדרך שונה ,וכתב שיסוד זה איננו מצומצם לתרומה בלבד ,אלא נוגע לעצם הגדרת תשלומין בכלל דיני ממונות. לשיטתו ,תשלום איננו נמדד לפי מה שיוכל המקבל לעשות בחפץ לאחר הקבלה ,אלא לפי מהות העמדת החפץ כתשלום מצד המשלם .כל שהחפץ בשעת הנתינה היה בגדר שוה כסף וראוי לשמש כתשלום ,חל עליו שם פרעון ,ואף אם לאחר מכן ייגרע שימושו מחמת חלות דין ,אונס ,או שינוי מציאות .לפי זה אין כאן דין ייחודי בתרומה ,אלא גילוי יסוד כללי, שאזלינן בתר שעת התשלום. עוד נתבאר בדברי אחרונים נוספים ,שהשאלה תלויה בהגדרת החוב עצמו .אם החוב הוא חוב ממוני גרידא ,יש מקום גדול לומר שהעיקר הוא קבלת שוה כסף בפועל אצל המלוה. אבל אם החוב מוגדר כחיוב השבה או תיקון ,אזי ייתכן שעצם מעשה הנתינה מצד החייב הוא הקובע ,ולא השימוש העתידי של המקבל .ולפי הבחנה זו ניתן להבין את מחלוקת קהילות יעקב והמקדש דוד ,אם לראות בכל חוב ממוני תיקון של חיסרון אצל המלוה ,או פעולה משפטית של פרעון מצד הלוה. בנידון יהודי מבני גלות מצרים שנטל מים בהלוואה ממצרי ,ובשעת מכת דם החזיר לו מים באותו שיעור ובאותו שווי שנטל ,מתחדדת שאלה ממונית חדה .מצד אחד ,בשעה שהמים יוצאים מרשות הישראל ,הם מים גמורים ,ראויים לשתיה ,ובעלי שווי ממוני שלם .מצד שני, מיד כשבאים ליד המצרי ,נהפכים הם לדם ,עד שאין בהם כל אפשרות שימוש ,ונמצא שלגבי המקבל אין כאן ממון כלל. לפי זה יש לעיין ,אם הולכים בדיני פרעון אחר שעת העמדת התשלום מצד המשלם ,הרי יש כאן פרעון גמור ,שהרי העמיד חפץ הראוי לתשלום בשעת נתינה .אבל אם עיקר שם פרעון נמדד לפי מה שמגיע בפועל לרשות המלוה ,הרי שבמציאות זו לא קיבל המצרי דבר שיש לו שווי ,ואין כאן פרעון כלל

גם לנשמה מגיע אוכל

וכן הדין בפרעון חוב בדבר שידוע מראש שייפסל מיד מחמת חלות דין או שינוי מציאות שאינו תלוי במקבל ,כגון חפץ שיחול עליו איסור מיד עם קבלתו .אם שם תשלום חל בשעת הנתינה ,שוב אין נפקא מינה למה שיארע אחר כך .ואם שם תשלום תלוי בשעת הקבלה ,אין כאן פרעון. וכן יש לעיין במי שנדר שכל ממון שיבוא לידו יהא אסור עליו בקונם ,ובא אחר ופורע לו חוב באותה שעה .אם עיקר הפרעון הוא מצד פעולת הנתינה ,החוב נפרע אף שאין למקבל כל שימוש בממון .ואם עיקר הפרעון הוא מצד קבלת ממון שימושי ,אין כאן פרעון. וכן בהחזרת פיקדון או הלוואה בחפץ שמצד עצמו ראוי ,אלא שבשעת קבלה אין המקבל יכול להשתמש בו כלל ,מחמת אונס ,מחלה או מציאות חיצונית .גם כאן תלוי הדבר אם דיני פרעון הולכים אחר עצם ההשבה מצד המחזיר ,או אחר אפשרות ההנאה מצד המקבל. ומתברר מתוך כל אלו ,שאין זו שאלה צדדית של מכת דם בלבד ,אלא בירור יסודי בהגדרת דיני תשלומין .האם פרעון הוא פעולה משפטית של העמדת ממון מצד המשלם ,או שמא הוא תוצאה ממונית הנמדדת לפי מה שנשאר ביד המלוה בפועל. מן הדברים מתברר שהנידון במי שתיה בזמן מכת דם איננו שאלה צדדית אלא נוגע בלב הגדרת דיני תשלומין .האם פרעון נמדד על פי שעת העמדת החפץ מצד המשלם ,או על פי תוצאת השימוש אצל המקבל .והדבר תלוי אם מקישים מתשלומי תרומה לכלל דיני ממונות, או רואים בהם מערכת דין ייחודית שאינה ראיה. מן העיון בסוגיה זו מתברר רובד רעיוני עמוק ,הנוגע לעצם מהותם של דיני ממונות .ממון איננו רק חפץ שנמדד לפי תועלתו המעשית ,אלא ביטוי של יחסים ,של התחייבות ,ושל אחריות בין אדם לחברו .כאשר אדם פורע חוב ,אין הוא רק מעביר חפץ ,אלא סוגר מעגל של התחייבות שנוצרה בעבר .ממילא השאלה אם פרעון נמדד לפי שעת הנתינה או לפי שעת הקבלה איננה טכנית בלבד ,אלא שאלה על נקודת הכובד של החיוב ,אם הוא מוטל בעיקר על המשלם לפעול פעולה מסוימת ,או על המקבל לקבל תוצאה מסוימת. מן ההיבט המחשבתי מתחדדת כאן תפיסה עקרונית על יחס ההלכה לזמן .יש דינים שבהם ההלכה תופסת את המעשה בנקודת עשייתו ,ואינה בוחנת את העתיד .ויש דינים שבהם התוצאה היא הקובעת ,והמעשה נמדד לפי מה שנשאר אחריו .בסוגיית תשלומין נידון אם ההלכה מביטה אל רגע ההעמדה ,אל שעת הנתינה ,או אל הרגע שבו הממון נכנס לחיי המקבל .מכת דם מעמידה את המתח הזה בצורה חריפה ,מפני שהפער בין הרגעים הוא כמעט אפסי ,ובכל זאת ההבדל המהותי עצום. מן ההיבט המוסרי נולדת כאן תובנה חדה על אחריות אנושית .אדם יכול לומר ,עשיתי את שלי ,העמדתי תשלום ,החזרתי מה שלקחתי .אך אם בצד השני לא נותר דבר ,עולה השאלה אם די בכך .ההלכה נדרשת לאזן בין יושר הכוונה של המשלם לבין מצבו הממשי

אראו תשרפ

של המקבל .לא כל פעולה טכנית פותרת אחריות מוסרית ,אך גם לא כל חוסר תוצאה מטיל אשמה על מי שפעל כראוי בשעת מעשה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האדם נמדד לא רק לפי כוונותיו אלא גם לפי הבנתו את תוצאות מעשיו ,וההלכה מלמדת מתי כל אחד מן הממדים תופס מקום .יש מצבים שבהם האחריות היא לפעול פעולה נכונה בזמן הנכון ,גם אם התוצאה איננה בשליטת האדם .ומאידך ,יש מצבים שבהם אין די בפעולה פורמלית ,והאחריות נבחנת לפי מה שהשני קיבל בפועל .ההבחנה בין פעולה לתוצאה היא מפתח לא רק בדיני ממונות אלא גם ביחסים אנושיים ,בחינוך ובהנהגה.

עיקר העניין: פרעון חוב איננו רק העברת חפץ אלא סגירת התחייבות ,והשאלה אם די בשעת הנתינה או שנדרש ערך בשעת הקבלה תלויה בהגדרת עצם החיוב .מכת דם ,שבה מים נעשים דם ברגע המעבר ,חושפת את עומק הדין ומעמידה את ההלכה בפני הכרעה עקרונית על היחס בין מעשה לזמן ובין כוונה לתוצאה .ובין מים לדם ,בין רגע לרגע ,מתברר שההלכה איננה עוצמת עיניים למציאות ,אך גם איננה מבטלת מעשה שנעשה ביושר ובשלמות בשעתו.