EX-A2-VA-494 — זקנה או שליחות: מדוע גילם של משה ואהרן נעשה חלק מן הסיפור?
EX-A2-VA-494 — זקנה או שליחות: מדוע גילם של משה ואהרן נעשה חלק מן הסיפור? הסיפור? לא בכבשן ולא בעקדה :למה כאן נמנו השנים ושם לא? יש רגעים בתורה שבהם הקורא חש שהתורה עצמה עוצרת ,מתעכבת ,מבקשת שנשים לב לפרט שנראה לכאורה שולי ,אך טמון בו סוד גדול .לא עוד סיפור ,לא עוד ציווי ,אלא עצירה מדויקת על נתון יבש כביכול ,מספר ,גיל ,שנות חיים .וכאן ,דווקא כאן ,ברגע שבו…
EX-A2-VA-494 — זקנה או שליחות: מדוע גילם של משה ואהרן נעשה חלק מן הסיפור? הסיפור? לא בכבשן ולא בעקדה :למה כאן נמנו השנים ושם לא? יש רגעים בתורה שבהם הקורא חש שהתורה עצמה עוצרת ,מתעכבת ,מבקשת שנשים לב לפרט שנראה לכאורה שולי ,אך טמון בו סוד גדול .לא עוד סיפור ,לא עוד ציווי ,אלא עצירה מדויקת על נתון יבש כביכול ,מספר ,גיל ,שנות חיים .וכאן ,דווקא כאן ,ברגע שבו מתחילה ההתנגשות הגלויה בין שליחות הגאולה לבין כוח השעבוד ,בין דבר ה' לבין מלכות פרעה, התורה בוחרת לומר דבר מפתיע :בני כמה היו השליחים. הנה במשך ההיסטוריה כולה ,מאז בריאת העולם ,עמדו ענקי רוח ומנהיגי דורות לפני משימות גורליות שאין למעלה מהן .אברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות ,הושלך לכבשן האש ,קרא בשם ה' בעולם של אלילות ,והלך אל ארץ לא נודעת .יצחק אבינו נעקד על גבי המזבח .יעקב אבינו ברח מפני עשיו ,התמודד עם לבן ,בנה שבטי י־ה .יוסף עמד מול פרעה, דניאל מול מלכים ,שמואל מול שאול .ובכל אותם מעמדים נשגבים ,שבהם היה תלוי גורלו של עם ,לא מצאנו שהתורה טרחה לומר בני כמה היו אותם צדיקים בשעת מעשה. והנה בפרשת השבוע ,כאשר משה ואהרן עומדים לפני פרעה ,לא למלחמה פיזית ,אלא לדיבור ,לבקשה ,לשליחות אלוקית להוציא עם שלם מעבדות לגאולה ,התורה מדגישה פרט מפתיע" :ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה" .לא בלידתם ,לא בפטירתם ,אלא בדברם אל פרעה .לשון זו אומרת דרשני .מה ראתה התורה לציין כאן את גילם? מה מתווסף להבנת הסיפור בידיעה זו? מה חסר היה אילו לא נכתב? והשאלה מתחדדת עוד יותר .הרי כבר העידה התורה על משה רבינו בסוף ימיו" :ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה" ,ומפורש בדברי חז"ל שעד יומו האחרון לא נחלשה גבורתו ולא תש כוחו .ואם כן ,מה חידוש יש בגיל שמונים ושלוש? וכי זריזות בעבודת ה' תלויה במספר השנים? וכי שליחותו של משה זקוקה לאישור של זקנה? ועוד .אם הכוונה ללמד על מעלת נבואתם בזקנותם ,הרי נבואתם נמשכה עוד שנים רבות לאחר מכן .ואם הכוונה להעמיד את אמונתם בעיני ישראל או בעיני פרעה ,מה עניין גיל לכך ,והלא אין הזקנה ערובה לאמת .ואם יש כאן רמז לעניין של זמן ,של שעה מסוימת ,של בשלות הנהגה ,מדוע הדבר נכתב דווקא כאן ,בשערי הגאולה ,ולא קודם לכן ,ולא לאחר מכן. נמצא שהפסוק הזה איננו נתון ביוגרפי מקרי ,אלא אמירה עקרונית על מהות השליחות ,על תהליך ההכשרה ,על הנהגה ,על זמן ,ועל הדרך שבה בונה הקב"ה את גואלי ישראל .התורה אינה מספרת כאן כמה שנים עברו על משה ואהרן ,אלא שואלת אותנו שאלה עמוקה :מתי אדם נעשה ראוי לעמוד לפני פרעה בשם ה'. בפרשת השבוע נאמר בפסוק קצר אך טעון משמעות" :ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה" (שמות ז ז) .עצם הצמדת ציון הגיל למעשה הדיבור
אראו תשרפ
אל פרעה מעוררת את העיון ,שכן אין הכתוב עוסק כאן בלידה או בפטירה ,אלא ברגע של שליחות והנהגה ,שעה שבה עומדים שני אחים לפני מלך מצרים כנושאי דבר ה'. הספורנו בפרושו על התורה (שמות ז ז) כתב שהכתוב בא ללמד שלמרות זקנותם לא נמנעו מלהזדרז ולעשות רצון קונם ,אלא עמדו בכל כוחם ובכל זריזותם לקיים את השליחות שהוטלה עליהם .בדבריו ניכר שהדגשת הגיל איננה תיאור חיצוני ,אלא הצבת רקע להבנת גודל המסירות וההתמסרות שבמעשה ,שהרי טבע הזקנה להביא עמה חולשה ועיכוב, והכתוב מעיד שכאן לא כן היה. האבן עזרא בפרושו על התורה (שמות ז ז) ביאר שהזכרת שנותיהם נועדה להורות על ייחוד נבואתם ,שלא מצאנו בנביאים אחרים שנזכרו שנותיהם בשעה שהתנבאו בזקנותם ,אלא כאן בלבד ,מפני שמעלתם היתה גדולה ,ולמשה ואהרן לבדם היה הדיבור בעמוד ענן .לפי דבריו, מניין השנים אינו טפל למעשה ,אלא חלק מהצגת מדרגת הנבואה והשליחות ,נבואה שאינה תלויה בכוחות טבעיים של נעורים אלא בדבקות עליונה. במשך חכמה לאור שמח (שמות ז ז) כתב שהכתוב מדגיש את גילם כדי לבסס את קבלת שליחותם בעיני ישראל ,שכאשר באו לבשר גאולה ,לא נראו כהרפתקנים צעירים או כמי שמפתים את העם ,אלא כזקנים מופלגים ,מבוססים ומיושבים בדעתם ,שדבריהם נשקלים בכובד ראש .אף שבדבריו יש מקום לעיון ,מכל מקום הוא מראה שהגיל משמש כאן כלי בהנהגת הגאולה ובאופן שבו מתקבלת הבשורה. רבנו בחיי בפרושו על התורה (שמות ז ז) עמד על סמיכות הפסוק לסיפור השליחות ,וכתב שהדגשת השנים מלמדת שהקב"ה אינו ממהר למנות שליחיו ,אלא מגדלם ,מנסה אותם ומכשירם לאורך שנים רבות עד שיגיעו לשלמות הראויה .מניין השנים איננו נתון ביוגרפי, אלא רמז לתהליך ארוך של בניין רוחני ,שבסיומו ראויים הם לעמוד לפני פרעה. בתלמיד הרשב"א בספר תורת המנחה (פרשת שמות דרשה כ) נתבאר שכל אותן שמונים שנה היו שנות בחינה והכשרה ,שבהן נבחן משה רבינו במידותיו ,ובעיקר במידת הרחמים ,עד שנמצא ראוי להנהיג את ישראל .ולכך ,כאשר הגיע לגיל שמונים ,אז נשלמה הכשרתו ,ואז נשלח יחד עם אהרן לדבר אל פרעה ולהתחיל בהנהגת העם .לפי דבריו ,עצם ציון הגיל הוא הצבעה על נקודת הבשלות והשלמות שבה התחילה השליחות הציבורית. מן הפסוק ומדברי מפרשי התורה עולה שהזכרת גילם של משה ואהרן איננה פרט טכני, אלא חלק מהצגת המעמד ,השליחות וההכשרה שקדמו לדיבורם אל פרעה ,וכל מפרש מאיר פן אחר במשמעות ציון השנים בשעה זו דווקא. בגמרא במסכת נדרים נאמר שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם ,גיבור ,עשיר ועניו ,וכל אלו נבחנים לא רק במעלה רגעית אלא בבניין ארוך של שנים .חז"ל מלמדים שהשראת שכינה והנהגה אינן קופצות בבת אחת ,אלא באות לאחר עמידה במבחן הזמן, ומתוך כך מתברר שציון גילם של משה ואהרן איננו תיאור ביולוגי אלא עדות על שלמות שנבנתה והבשילה.
גם לנשמה מגיע אוכל
בגמרא במסכת סוטה מסופר כיצד נבחן משה רבינו ברעיית הצאן ,וכאשר ראה טלה שברח ונשא אותו בחיקו מתוך רחמים ,אמר הקב"ה ראוי זה לרעות את עמי .חז"ל אינם קושרים את המינוי לרגע אחד בלבד ,אלא למהלך מתמשך של התנהגות ,סבלנות ורגישות ,ומתוך כך מובן מדוע התורה מציינת את גיל שמונים ,כנקודת סיום של תהליך ולא כתחילתו. במדרש שמות רבה נאמר שכאשר ביקש הקב"ה להעמיד מנהיג לישראל ,לא בחר בו מיד, אלא בחנו תחילה שנים רבות אם יש בו מידת הרחמים .המדרש מדגיש שמשה לא הוכשר ברגע ההתגלות בסנה בלבד ,אלא בעמל של שנים ארוכות במדבר ,בריחוק מן הכבוד ובקרבה לצאן .הזכרת גילו בשעת הדיבור אל פרעה באה אפוא לגלות שהשליחות הזו עומדת על יסוד של חיים שלמים. בגמרא במסכת חולין מסופר על רבי חנינא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ ונועל מנעלו ,וחז"ל מביאים זאת להראות שזקנה איננה בהכרח חולשה ,אלא לעיתים גילוי של שלמות הגוף והנפש הבאה מתוך חיים של קדושה .קל וחומר במשה רבינו ,שקודם ירידת חולשה לעולם ,שאין גילו מגביל את שליחותו אלא מעיד על שלמותה. במדרש תנחומא נאמר שכל הנהגת הקב"ה עם ישראל היא במידה של סבלנות והמתנה, ואין הקב"ה ממהר למנות שליח עד שתושלם מידתו .חז"ל מדגישים שהקב"ה ממתין לאדם עד שיגיע לשעתו ,ומתוך כך מתברר שציון הגיל בפסוק הוא הכרזה שהשעה הגיעה ,שהאדם הושלם ,ושעת הגאולה החלה בגמרא במסכת מגילה מסופר על המן שהפיל גורלות ושמח כאשר נפל לו בחודש אדר מפני שמת בו משה ,ולא ידע שבשבעה באדר נולד משה .חז"ל מגלים בכך שיום הלידה ויום השלמות קשורים זה בזה ,ושנות חייו של משה אינן רק מניין זמן אלא מהלך של הנהגה אלוקית מדויקת .אף כאן ,הזכרת גילו בדיבורו אל פרעה מציבה את שליחותו בתוך מהלך מדוד ומכוון. מן דברי חז"ל מתברר קו אחד ברור .הנהגה איננה תוצאה של כישרון רגעי או התגלות פתאומית בלבד ,אלא פרי של שנים ,של עמל ,של מידות ,ושל המתנה אלוקית עד שתגיע השעה הראויה .גילם של משה ואהרן בשעה שדיברו אל פרעה הוא אפוא חלק מהמסר, שהגאולה מתחילה רק כאשר האדם והזמן נפגשים בשלמות. הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק נא) ביאר ששלמות הנהגה איננה תלויה בהתלהבות ראשונית או בכח רגעי ,אלא בהשלמת הכוחות השכליים והמידותיים לאורך זמן .ומתוך דבריו מתבאר שכאשר התורה מציינת את גיל משה ואהרן בשעת שליחותם ,היא מעידה שהגיעו לשלמות שבה הדעת מיושבת ,המידות מזוקקות ,ואין עוד תנועת נפש של חיפזון או קוצר רוח ,אלא הנהגה שקולה הראויה לעמוד לפני מלך ולדבר בשם ה'. הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ז ז) עמד על כך ששליחות מצרים איננה שליחות של גבורה בלבד אלא של סבלנות ,עמידה ממושכת מול סירוב ,הכבדת לב ואריכות התהליך.
אראו תשרפ
ומתוך כך יש להבין שזקנותם של משה ואהרן איננה חיסרון אלא תנאי ,שכן שליחות כזו אינה יכולה להיעשות מתוך פזיזות נעורים אלא מתוך עומק ונשיאת משקל השנים. רבנו יונה ביסוד התשובה ובספרו שערי תשובה (שער ג) מדגיש ששלמות האדם ניכרת דווקא לאחר ריבוי ניסיונות ,כאשר האדם איננו נשבר אלא מתיישב ומתייצב .לפי דרכו, הזכרת הגיל מלמדת שהקב"ה ממתין לאדם עד שיתברר שהוא עומד בעקביותו ,ואז מפקיד בידו שליחות שאין ממנה חזרה. החיד"א בספרו חומת אנך על התורה (שמות ז ז) כתב שמניין השנים בא ללמד על עמל מתמשך שאין עינו של אדם רואה את פירותיו מיד .משה רבינו עמל שנים רבות במדבר, ברעיית הצאן ובהסתר פנים ,ודווקא לאחר שנשלם המהלך כולו ,נפתח שער השליחות. התורה מציינת את המספר כדי ללמד שאין הנהגה נקנית בקיצור דרך. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (שמות ז ז) ביאר שהשליחות לפני פרעה דרשה לא רק נבואה אלא יציבות נפשית ויכולת עמידה ממושכת מול כשלון חוזר .תכונות אלו אינן נבנות ביום אחד אלא בשנות חיים רבות .לפיכך הדגשת הגיל היא חלק מהצגת כלי השליחות ולא פרט צדדי. רבי יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק (שער לח) עמד על כך שהנהגה ציבורית שונה מהשגה פרטית .אדם יכול להגיע למדרגות רוחניות גבוהות בצעירותו ,אך הנהגת ציבור דורשת עמידה ,נשיאה והכלה ,תכונות הבשלות רק לאחר שנות ניסיון רבות .ומתוך כך מתבאר מדוע התורה מדגישה את הגיל דווקא בהקשר של הנהגה וגאולה. המהר"ל מפראג בגבורות ה' (פרק כט) כתב שגאולת מצרים לא נמסרה לידי כוחות צעירים ומתחדשים ,אלא לידי מי שכבר עבר את מחזור החיים הטבעי והתרומם מעליו .הזקנה כאן מסמלת ניתוק מתלות בכוחות הגוף וחיבור עמוק יותר אל השליחות האלוקית ,ולכן היא חלק בלתי נפרד מסיפור הגאולה. מן הראשונים והאחרונים עולה תמונה אחת .ציון גילם של משה ואהרן איננו פרט היסטורי, אלא הצהרה עקרונית .הגאולה איננה מתחילה בהתלהבות רגעית ,אלא בבשלות .לא בכח בלבד ,אלא ביציבות .לא בהתפרצות ,אלא בהמתנה ארוכה עד שתגיע השעה. לאחר שנתבררו דברי הפסוקים ,חז"ל ,הראשונים והאחרונים ,מתבקשת ירידה אל משמעות הדברים למעשה ולחיי האדם. מן האמור עולה נפקא מינה ברורה בהבנת מושג ההנהגה והשליחות .לא כל מי שזכה להארה ,לכישרון או להתעוררות ,ראוי מיד להנהיג או לשאת שליחות ציבורית .התורה מלמדת ששליחות של גאולה ,קל וחומר הנהגת ציבור ,דורשת זמן ,המתנה ,עמל מתמשך וזיכוך המידות .עצם העובדה שמשה רבינו נשלח רק בגיל שמונים מלמדת שאין קיצור דרך אל אחריות רוחנית ,ואין תחליף לבשלות הנבנית לאורך שנים. ומתוך כך מתרחבת נקודה רעיונית עמוקה .העולם המודרני מורגל להאדרת המהירות,
גם לנשמה מגיע אוכל
ההצלחה המוקדמת ,הפריצה המיידית .התורה מציבה תמונה הפוכה .דמות הגואל איננה דמות צעירה הבוערת מרעיונות ,אלא דמות שנצרפה בכור ההיתוך של החיים ,שנכשלה, שברחה ,שרעתה צאן ,ששתקה שנים רבות ,ורק אז דיברה .מניין השנים איננו מדד של זמן שחלף ,אלא מדד של עומק שנבנה. וברובד המחשבתי מתברר יסוד נוסף .שליחות אלוקית איננה נבחנת ברגעי שיא בלבד, אלא ביכולת לשאת תהליך ארוך של סירוב ,אכזבה ודחייה .משה ואהרן לא עמדו לפני פרעה פעם אחת בלבד ,אלא שוב ושוב ,בידיעה מראש שלא יצליחו מיד .הנהגה כזו דורשת נפש שאינה נשברת מכישלון ,ואינה מתפתה להצלחה רגעית .זהו פרי של שנות חיים ,לא של התעוררות חולפת. וברובד המוסרי הדברים נוקבים עד תהום .אדם רגיל מצפה לתוצאה מהירה ,ואם אינו רואה פירות מיד ,מתייאש או מתמרמר .התורה מציבה מולנו את משה רבינו ,שעל אף קדושתו ,על אף מעלתו ,עמל שמונים שנה עד שזכה להתחיל את שליחותו .לא להשלים אותה ,אלא להתחיל אותה .המסר חד .אין שעה מבוזבזת בעבודת ה' ,ואין עמל שאיננו נצרף לאבן בבניין האדם. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :אין למדוד את ערך הדרך רק לפי קצב ההתקדמות, אלא לפי עומק ההכשרה .המתנה איננה כשלון ,אלא לעיתים שלב הכרחי בבניין פנימי. שליחות אמיתית מתחילה כאשר האדם חדל לבקש את עצמו ומוכן לשאת אחרים .אין לזלזל בשנים של שקט ,הסתר ועמל שאינו נראה לעין.
עיקר העניין: התורה איננה מספרת לנו בני כמה היו משה ואהרן כדי לידע נתון היסטורי ,אלא כדי ללמד מהי גאולה ומהי הנהגה .גאולה איננה פרץ פתאומי ,אלא הבשלת אדם וזמן יחד .שמונים ושלוש השנים שקדמו לדיבור אל פרעה אינן מבוא בלבד ,אלא חלק מן הדיבור עצמו .ומתוך כך מתגלה עומק דרכה של תורה ,שאין היא ממהרת לגאול ,אלא בונה אדם עד שיהא ראוי ,וכאשר הוא ראוי ,אזי גם הדיבור לפני פרעה נעשה דיבור של נצח.