EX-A2-VA-498 — איך מעז משה להימנע מציווי אלוקי מפורש? ערל שפתיים מול מלך מצרים
EX-A2-VA-498 — איך מעז משה להימנע מציווי אלוקי מפורש? ערל שפתיים מול מלך מצרים מצרים :טענה או יראה עמוקה? יש רגעים שבהם שליח ה' עצמו נעצר .לא מפני חולשה של אמונה ,לא מפני ספק בכוחו של הבורא ,אלא מפני יראה עמוקה מן האחריות המוטלת עליו .כך עומד משה רבינו ,האיש אשר דיבר עמו ה' פנים אל פנים ,ושפתיו מוציאות את הקריאה המטלטלת" :הן בני ישראל
EX-A2-VA-498 — איך מעז משה להימנע מציווי אלוקי מפורש? ערל שפתיים מול מלך מצרים מצרים :טענה או יראה עמוקה? יש רגעים שבהם שליח ה' עצמו נעצר .לא מפני חולשה של אמונה ,לא מפני ספק בכוחו של הבורא ,אלא מפני יראה עמוקה מן האחריות המוטלת עליו .כך עומד משה רבינו ,האיש אשר דיבר עמו ה' פנים אל פנים ,ושפתיו מוציאות את הקריאה המטלטלת" :הן בני ישראל
אראו תשרפ
לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" .לא טענה על היכולת האלוקית ,אלא עמידה נוקבת מול משמעות הדיבור לפני מלך ,מול כובד השליחות ,מול האפשרות שדבר ה' ייאמר באופן שאינו ראוי לכבוד שמים. והתמיהה זועקת .כיצד ייתכן שמשה רבינו ,שכבר נאמר לו מפי הגבורה "מי שם פה לאדם", חוזר ותולה את חוסר ההצלחה בשליחותו בפגם שבדיבורו .וכי יש מקום בעולם למציאות שבה שליחותו של הקב"ה תיעצר בגלל ערלות שפתיים .וכי לא נברא הדיבור כולו ברצונו יתברך ,וכל הצלחה או כישלון אינם אלא גילוי של גזירת שמים. והשאלה מתחדדת עוד יותר נוכח הידוע מדברי הראשונים ,ובראשם דברי הר"ן ,שכבדות פיו של משה לא היתה מום מקרי אלא הנהגה אלוקית מכוונת ,כדי שלא יאמרו הדורות שמשה משך את ישראל בכוח כריזמה וצחות לשון .ואם כן ,כיצד אותה הנהגה אלוקית עצמה נעשית בעיני משה סיבה לחשש ולנסיגה. יתירה מזו .לפי ביאור הנצי"ב ,אין הדברים נאמרים כטענה כלפי מעלה ,אלא כהרהור פנימי של משה לעצמו .ואם כן אין כאן עימות עם הציווי האלוקי ,אלא יראת שליח החושש שמא עצם עמידתו לפני פרעה ,כשהוא ערל שפתיים ,תפגע בכבוד המלכות ,ותגרום בזיון במקום שבו נדרש כבוד ,גם לרשע. ומכאן נפתח בירור עמוק .מהו היחס בין שליחות שמים לבין כבוד מלכות .האם יש מקום לשקול שיקולי כבוד בשר ודם כאשר מדובר בגאולת ישראל .האם ייתכן שדווקא הענווה, הזהירות והיראה מן הביזיון ,הן שעמדו בשורש דברי משה .והאם טענת "ואני ערל שפתים" איננה טענה טכנית כלל ,אלא הכרזה מוסרית על אחריות הדיבור לפני מלך ,אפילו מלך רשע. הפסוק שבו תלויה כל השאלה הוא בפרשת השבוע נאמר" :וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו י"ב) .ובהמשך נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו י"ג) .סמיכות הפסוקים מעמידה זה מול זה את חששו של משה ואת תשובת הציווי האלוקי ,ומתוך כך נפתח שער לעיון בדברי מפרשי התורה על עומק הטענה ומהותה. הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) כתב על לשון "ואני ערל שפתים" שאין כוונתו למום בדיבור בלבד ,אלא שאינו הגון בעיניו לדבר לפני מלך גדול ,ולשון זו מבטאת יראת כבוד וענווה ,ולא פקפוק בשליחות .לפי דבריו ,משה איננו טוען כלפי שמים שאין בכוחו לפעול, אלא מעמיד שאלה של דרך ארץ וכבוד מלכות בתוך שליחות אלוקית. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (שמות ו י"ב) חידש שאין הדברים נאמרים כטענה כלפי הקב"ה, אלא כהרהור פנימי של משה לעצמו .משה מהרהר בלבו שמא אין דרכו נכונה ,כי אם בני ישראל עצמם לא שמעו אליו ,כיצד ישמע אליו פרעה ,והוא ערל שפתיים .לשיטתו ,אין כאן סירוב לציווי אלא חשש פנימי הנובע מאחריות השליחות.
גם לנשמה מגיע אוכל
רש"י בפרושו על התורה (שמות ו י"ג) פירש על הלשון "ויצום" שציוום לחלוק כבוד לפרעה בדבריהם .מדבריו עולה שהקב"ה מאשר את עצם החשש לכבוד מלכות ,ומעמיד את השליחות באופן שיכלול שמירת כבודו של מלך מצרים ,אף על פי שהוא רשע .בכך מתברר שטענת משה איננה מופרכת ,אלא נוגעת לדרך ביצוע השליחות. האבן עזרא בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) כתב שכוונת משה בדבריו היא לומר שאין טבעו בדיבור ,ועל כן הוא ירא שמא לא יוכל להשלים שליחותו כראוי .אף שהוא מודה שהכול תלוי ברצון השי"ת ,מכל מקום טבע השליח נלקח בחשבון ,והכתוב מגלה את ענוות משה שאינו סומך על עצמו כלל. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) ביאר שמשה חשש שמא כבדות פיו תגרום חילול השם ,שאנשים יאמרו שאין דברי ה' מתקבלים מפני אופן אמירתם .לפי דבריו, אין כאן דאגה להצלחה אישית אלא יראה עמוקה שמא שם שמים יתמעט בעיני הבריות אם השליחות תיעשה בדרך שאינה מכובדת. הספורנו בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) פירש שמשה טען שאין ראוי ששליח כזה ,שאינו בעל לשון צחה ,יעמוד לפני מלך וידבר אליו בשם ה' .טענה זו ,לשיטתו ,נובעת מהכרה עמוקה במעמד השליחות ובכובד הדיבור הנדרש כאשר מדברים אל מלך. מן הפסוקים ומדברי מפרשי התורה מתברר שקושיית משה "ואני ערל שפתים" איננה ערעור על כוחו של הקב"ה ולא מיאון בשליחות ,אלא ביטוי של ענווה ,יראת כבוד ואחריות עמוקה לאופן שבו דבר ה' ייאמר לפני מלך ,ומתוך כך מובן מדוע השיבה התורה בציווי הכולל גם שמירת כבוד מלכות. בגמרא במסכת בבא בתרא נאמר מעשה בהורדוס שביקש להכשיל את בבא בן בוטא שיקלל את המלך ,ואף לאחר שעיוור את עיניו לא הסכים בבא בן בוטא להוציא מפיו דבר של ביזוי מלכות ,ואמר לו "גם במדעך מלך אל תקלל" (בבא בתרא ד .).חז"ל מלמדים כאן שיראת מלכות איננה תלויה בצדקות המלך או ברשעתו ,אלא בעצם המעמד שניתן לו מן השמים ,ומתוך כך מתברר שחששו של משה מלדבר לפני פרעה כשהוא ערל שפתים איננו פחד אישי אלא יראת הנהגה. בגמרא במסכת זבחים נאמר אמר רבי ינאי לעולם תהא אימת מלכות עליך ,והביא ראיה מדברי משה שאמר "וירדו כל עבדיך אלה אלי" ולא אמר לפרעה עצמו שירד ,כדי שלא לפגוע בכבוד המלכות (זבחים קב .).רבי יוחנן מוסיף משם אליהו שרץ לפני אחאב ,ללמד שאפילו נביא אמת ,בשעה שהוא פועל בשליחות שמים ,נזהר בכבודו של מלך רשע .מדברי הגמרא מתברר שזהו כלל בהנהגת שלוחי ה' ,ולא הנהגה פרטית של משה בלבד. בגמרא במסכת מגילה מסופר שכאשר אמרה אסתר לאחשורוש בלבה לשון של ביזוי, נסתלקה ממנה שכינה ,מפני שהקב"ה חלק מכבודו לבשר ודם ,והמבזה את המלכות פוגם
אראו תשרפ
בכבוד שמים (מגילה טו .).יסוד זה מאיר באור חד את דברי משה ,שהרי אם הדיבור עצמו עלול להיות פגום בכבוד ,יש בכך סכנה של הסתלקות סיוע אלוקי מן השליחות. במדרש שמות רבה נאמר שהקב"ה הזהיר את משה ואהרן שינהגו כבוד בפרעה אף בשעה שהם מוכיחים אותו ,ולפיכך נאמר "ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" ,ציווי מיוחד על אופן הדיבור ולא רק על תוכנו .המדרש מדגיש שאין השליחות נמדדת רק באמת שבדברים אלא גם בדרך אמירתם. בקהלת רבה על הפסוק "גם במדעך מלך אל תקלל" מבואר שאפילו מחשבה של ביזוי מלכות יש בה פגם ,מפני שהמלכות איננה רק מוסד אנושי אלא כלי הנהגה שמימי .מתוך כך מתברר שחששו של משה איננו טכני אלא מהותי ,שמא דיבור שאינו צח ומיושב ייתפס כביזוי ויפגע בסדר ההנהגה. בגמרא במסכת סנהדרין נאמר שכל המזלזל במלכות אפילו מלכות של גויים חייב בנפשו, מפני שמלכות היא יסוד קיום העולם .חז"ל קושרים בין כבוד מלכות לבין קיום הסדר האלוקי בעולם ,ומתוך כך מתברר שדיבור של שליח ה' לפני מלך מחייב אחריות כפולה. מן הגמרות והמדרשים עולה תמונה ברורה .אין כאן סירוב לציווי ואין כאן חולשה של אמונה ,אלא יראת שליח מפני פגיעה בכבוד המלכות ,שהיא עצמה פגיעה בכבוד שמים. משה רבינו ,בענוותו ,חושש שמא ערלות שפתיו תגרום שדבר ה' ייאמר באופן שאינו הולם את כובד המעמד ,ומתוך כך תיפגע השליחות עצמה. הר"ן בדרשותיו (דרוש ג) ביאר שכבדות פיו של משה לא היתה מגרעת מקרית אלא הנהגה אלוקית מכוונת ,כדי שלא יאמרו הדורות שישראל נמשכו אחריו מחמת צחות לשונו וכח שכנועו ,אלא מפני שהוא שליח ה' .לפי יסוד זה מתברר עומק חששו של משה .דווקא מפני שיודע הוא שכבדות פיו היא רצון שמים ,ירא הוא שמא בעמידתו לפני פרעה תיראה השליחות כפגומה בדרך אמירתה ותגרום חילול השם או פגיעה בכבוד המלכות ,ולא מפני ספק ביכולת האלוקית אלא מפני אחריות לאופן הופעתה בעולם. הרמב"ן בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) כתב בלשון קצרה וחדה" :ואני ערל שפתים ,ואיני הגון שאדבר לפני מלך גדול" .מדבריו עולה בפירוש שטענת משה איננה טענה על כוחו או על רצון ה' ,אלא על הגינות ודרך ארץ .עצם העמידה לפני מלך מחייבת דיבור מכובד ,שקול וראוי ,ומשה בענוותו חש שאופן דיבורו עלול שלא לעמוד בסטנדרט זה. הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר (שמות ו י"ב) העמיק וכתב שאין זו טענה המופנית כלפי מעלה כלל ,אלא מחשבת לב של משה עם עצמו .הוא רואה מציאות שבה בני ישראל עצמם אינם שומעים אליו ,ומתוך כך מסיק שפרעה ודאי לא ישמע ,והחשש נובע מערלות שפתיו ולא מחסרון אמונה .לפי דבריו ,זוהי דוגמה מובהקת לענוות משה שאינו תולה כשלון חיצוני בגזירת שמים אלא בוחן את עצמו. האור החיים הקדוש בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) ביאר שמשה חשש שמא כבדות פיו
גם לנשמה מגיע אוכל
תגרום לזלזול בדבר ה' בעיני פרעה ,ומתוך כך יצא חילול השם .דאגתו איננה לכבודו האישי אלא לכבוד שמים ,שמא יאמרו שאין דברי ה' נאמרים בכובד ראש הראוי למלך ,והדבר יפגע בעצם הופעת השליחות בעולם. הספורנו בפרושו על התורה (שמות ו י"ב) כתב שמשה סבר שאין ראוי לשליח ה' לעמוד לפני מלך בלא לשון צחה וברורה ,מפני שכך דורש כבוד המעמד .אף על פי שהכול בידי שמים, אין הקב"ה חפץ שהשליחות תיעשה באופן שיש בו פגם של דרך ארץ או סדר הנהגה. המהר"ל מפראג בגבורות ה' (פרק כח) עמד על כך ששליחות אלוקית איננה מבטלת את כללי הסדר האנושי אלא פועלת דרכם .כבוד מלכות הוא חלק מסדר העולם ,וכאשר שליח ה' פועל בעולם ,עליו להיזהר שלא לשבור סדר זה אלא במקום שנצטווה במפורש .ומתוך כך מתברר שמשה לא ראה עצמו רשאי לזלזל בכללי הכבוד גם למען מטרה נשגבה ,אלא ביקש הנהגה מאוזנת בין אמת מוחלטת לסדר העולם. בעל עקדת יצחק רבי יצחק עראמה (שער לח) כתב שהענווה האמיתית של מנהיג מתבטאת בכך שאינו סומך על קדושתו כדי להתיר לעצמו חריגה מן הראוי ,אלא אדרבה ,ככל שגדולתו גדולה יותר כך זהירותו רבה יותר .משה ,כגדול הנביאים ,חש אחריות כפולה לאופן שבו דבר ה' יישמע לפני מלך. מן הראשונים והאחרונים הללו מתברר יסוד אחד .טענת "ואני ערל שפתים" איננה טענת פטור מן השליחות אלא טענת אחריות על צורתה .משה איננו מסרב ללכת ,אלא ירא שמא הליכתו תיעשה באופן שאינו הולם את כבוד שמים וכבוד מלכות ,והקב"ה משיבו בצירוף אהרן ,כדי שהשליחות תתקיים בשלמותה גם בתוכן וגם בדרך. מן הדברים שנתבארו עולה בירור עמוק שיש לו השלכה ישירה למעשה ולבניין האישיות. נפקא מינה ראשונה נוגעת לעצם מושג השליחות .אין די באמת שבתוכן הדברים כדי להכשיר שליחות .התורה מלמדת ששליח ה' נבחן לא רק במה שהוא אומר אלא בדרך שבה הדברים נאמרים .גם אמת אלוקית עלולה להיפגם אם תיאמר באופן שיש בו זלזול ,חוסר כבוד או פגיעה בסדרי הנהגה בסיסיים .מכאן למדנו שיראת שמים איננה פוטרת מיראת דרך ארץ ,אלא אדרבה מחייבת אותה ביתר שאת. נפקא מינה נוספת נוגעת לכבוד מלכות וכבוד אדם .אפילו מלך רשע ,ואפילו שליחות שמטרתה לשבור את כוחו ,איננה מתירה זלזול בדרך הדיבור .יש סדר לעולם ,והקב"ה חפץ ששליחיו יפעלו בתוך הסדר הזה ,אלא אם נצטוו במפורש אחרת .מכאן נלמד יסוד רחב יותר .אין מטרה מקדשת אמצעים כאשר האמצעים פוגעים בכבוד שמים המשתקף בכבוד הבריות. בהרחבה רעיונית מתברר עומק דמותו של משה רבינו .אין זו דמות של שליח נלהב הדוהר קדימה בשם האמת ,אלא דמות של מנהיג שיראתו קודמת לפעולתו .משה איננו חושש מכישלון ,אלא מביזוי .לא מפני פרעה הוא ירא ,אלא מפני האפשרות שדבר ה' יופיע בעולם
אראו תשרפ
באופן שאינו שלם .ערלות השפתיים איננה מגבלה טכנית אלא סימן לענווה ,למודעות עצמית ולזהירות יתירה בכבוד הזולת. ובהרחבה מחשבתית מתברר יחס עמוק בין אמת לסדר .אמת אלוקית איננה אנרכיה .היא איננה באה לפרוץ כל גבול ,אלא להעמיד גבולות נכונים .כאשר השליח מזלזל בסדר ,גם אם בשם האמת ,הוא מחליש את הופעתה .לכן הקב"ה איננו דוחה את חששו של משה ,אלא מתקן את הדרך ,בצירוף אהרן שיהיה לו לפה ולמליץ .האמת תיאמר ,אך בדרך של כבוד. ובהרחבה מוסרית הדברים נוקבים עד עומק החיים .אדם עלול לחשוב שאם כוונתו טהורה ותוכנו אמת ,מותר לו לדבר בכל אופן .התורה מלמדת שלא כך .דיבור שאינו מכבד פוגע לא רק בשומע אלא גם בדובר ,ואף באמת עצמה .הענווה איננה שתיקה מוחלטת ,אלא דיבור זהיר ,שקול ומכבד. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :אין לומר אמת בכל דרך ,אלא רק בדרך הראויה. כבוד הזולת איננו ניגוד ליראת שמים אלא חלק ממנה .שליחות אמיתית דורשת אחריות לאופן, לא פחות מאחריות לתוכן .ענווה אמיתית איננה ויתור על שליחות אלא זהירות בהגשמתה.
עיקר העניין: משה רבינו איננו מסרב לציווי הבורא ואיננו מערער על כוחו יתברך .הוא נעמד ביראה עמוקה מול שליחות שאין דומה לה ,וחושש שמא הופעת דבר ה' לפני מלך תיעשה בדרך שאינה מכובדת .ערלות שפתיו איננה תירוץ אלא עדות לענווה, לאחריות וליראת שמים צרופה .והקב"ה ,שאמתו אמת ,איננו דוחה את היראה הזו אלא מאמץ אותה ,מסדר את השליחות כך שתיאמר באמת ובכבוד גם יחד .וכך נלמד לדורות שאין גאולה באה רק מכוח הדיבור ,אלא מכוח הדרך שבה הדיבור יוצא לעולם.