SHB-ESSAY-001 | נשמת הפרשה – פרשת בשלח

SHB-ESSAY-001 | נשמת הפרשה – פרשת בשלח כאשר האדם ניצב מול הים הסגור וקולות המרדף נושפים בעורפו ,הוא מגלה כי הגאולה אינה רק אירוע היסטורי שאירע לאבותינו ,אלא היא תנועת הנפש המתמדת המחפשת את נתיבה בין משברי החיים .פרשת בשלח איננה רק סיפור על יציאה ממרחב גיאוגרפי אחד למשנהו, אלא היא המדריך הגדול של הנשמה ברגעי המעבר ,באותן נקודות זמן שבהן העבר כבר איננו והעתיד…

SHB-ESSAY-001 | נשמת הפרשה – פרשת בשלח כאשר האדם ניצב מול הים הסגור וקולות המרדף נושפים בעורפו ,הוא מגלה כי הגאולה אינה רק אירוע היסטורי שאירע לאבותינו ,אלא היא תנועת הנפש המתמדת המחפשת את נתיבה בין משברי החיים .פרשת בשלח איננה רק סיפור על יציאה ממרחב גיאוגרפי אחד למשנהו, אלא היא המדריך הגדול של הנשמה ברגעי המעבר ,באותן נקודות זמן שבהן העבר כבר איננו והעתיד עודנו לוט בערפל ובקצף הגלים .בתוך המולת המרכבות וצהלת הסוסים ,מהדהדת הקריאה האלוקית העמוקה ביותר אל האדם :מה תצעק אלי ,דבר אל בני ישראל ויסעו .זוהי התביעה המפעימה מן האדם המאמין שלא להסתפק בתפילה שבלב או בזעקה שבגרון ,אלא למצוא בתוכו את עוז הרוח להניח כף רגל בתוך המים הגועשים עוד לפני שהם נבקעים .הרגע הזה ,שבו המים מגיעים עד נפש ורק אז נקרע הים ,הוא הרגע שבו האדם נדרש להשליך את יהבו על האינסוף ולצעוד אל הבלתי נודע .הים אינו נבקע עבור מי שעומד על החוף וממתין לנס ,אלא עבור מי שמוכן למסור את ישותו למען האמונה בטוב המוחלט הממתין מעבר לאופק .חוויית הים היא החוויה האנושית של המבוי הסתום ,של הקיר החלק שאין בו אחיזה, ודווקא שם ,בנקודת האפס של היכולת האנושית ,נפתחת הדרך החדשה. השירה הפורצת מן הגרונות לאחר הנס אינה רק שיר הלל על הצלה פיזית ,אלא היא שירת השחרור של הנשמה שזכתה לראות את יד ה' בתוך סבך המציאות .וירא ישראל את היד הגדולה ,ואין זו ראייה חושית בלבד ,אלא תובנה פנימית המזככת את המבט על כל תהפוכות הגורל .אלא שהדרך אל החירות אינה מסתיימת בשירה ,היא רק מתחילה בה. המדבר הגדול הממתין מעבר לים הוא המרחב שבו נבחנת האמונה ביום־יום ,באפרוריות של המחסור ובניסיון של המן .לחם מן השמים אינו רק פתרון תזונתי ,הוא שיעור בהרפיה מהאחיזה הנואשת במחר ,ביכולת לחיות את ההווה מתוך ידיעה שהשפע זורם תמיד ,גם אם איננו רואים אותו נערם במחסנים .כל אדם נושא בתוכו מדבר משלו ,מקום של יובש וצמא, שבו הוא נדרש להפוך את המרירות למתיקות ,בדיוק כפי שהומתקו מי מרה .הסוד הטמון בעץ שהושלך למים הוא הסוד של מציאת הנקודה הטובה בתוך הקושי ,היכולת לראות בכל ניסיון הזדמנות לצמיחה ולגילוי כוחות שלא ידענו על קיומם .החיים הם מסע בין תחנות של נס ותחנות של צמא ,ובכל אחת מהן האדם נקרא לשיר את שירתו הייחודית ,זו שנובעת מתוך המעמקים ואינה תלויה בדבר מלבד הקשר החי עם מקור החיים. בסיומה של הפרשה ,כאשר עמלק מגיח מן המארב כדי לקרר את האמבטיה הרותחת של האמונה ,אנו למדים כי המלחמה אינה נגמרת לעולם במובן התודעתי .עמלק הוא הספק,

גם לנשמה מגיע אוכל

הוא התשישות שנופלת על האדם אחרי רגעי השיא ,הוא הניסיון לומר שהכל מקרה וחוקיות יבשה .ידיו של משה המורמות אל על הן התשובה הנצחית לעייפות הנפש; כל עוד המבט מופנה כלפי מעלה ,כל עוד האדם זוכר שמעל למאבק הקיומי ישנה הנהגה עליונה ,הוא יכול לנצח את כל המצרים ואת כל העמלקים שבדרך .הפרשה משאירה בלבנו הד של עוצמה, תזכורת לכך שהים תמיד יכול להבקע ,שהמן תמיד יכול לרדת ,ושבתוך כל אחד מאיתנו פועמת נשמה שמסוגלת לחצות מדבריות ולהגיע אל ארץ נושבת ,בתנאי שלא תחדל להאמין בנתיב המופלא שנפרש בפניה בכל יום מחדש .זהו הניגון של בשלח ,ניגון של נסיעה מתמדת, של התגברות ושל שירה שאינה פוסקת ,המלווה אותנו בכל שבילי החיים עד אשר נזכה לשיר שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו.