מתוך „גם לנשמה מגיע אוכל”חומש שמות · פרשת שמות · עמ׳ 387–388

SHB-ESSAY-004 | בעומק הפרשה – פרשת יתרו

SHB-ESSAY-004 | בעומק הפרשה – פרשת יתרו ההתגלות האלוקית על הר סיני נתפסת בתודעה ההיסטורית כנקודת המפגש החד־פעמית שבה נפרצו גבולות החומר והרוח ,אך עיון מעמיק במבנה הפרשה מגלה כי הסוד הגדול של סיני אינו טמון רק ברעמים ובלפידים ,אלא דווקא בתנועה הנפשית המקדימה להם .המעבר המרהיב שבין בואו של יתרו ,איש העולם הגדול ,לבין העמידה המשותפת למרגלות ההר הרועד ,חושף את התשתית הלמדנית והקיומית שעליה עומדת התורה כולה :היכולת של האדם והאומה לבטל את ה"אני" הפרטי כדי להפוך לכלי קיבול עבור הנצח .לא באש בלבד ניתנה התורה ,אלא ביכולת להפוך את המציאות האנושית השבורה והמפולגת למשכן אחדותי שבו יכול לשכון אור אינסוף ,מתוך הבנה כי התורה היא המצפן והחיות של הווייתנו כולה. במכילתא (יתרו ,פרשה א) עמדו חכמים על הסמיכות המפעימה שבין הגעת יתרו למתן תורה, ודרשו את הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" בלשון יחיד" :כאיש אחד בלב אחד" .יש להבין מבחינה מהותית ,מדוע האחדות אינה רק מעלה מוסרית המלווה את המעמד ,אלא היא תנאי אונטולוגי לעצם הופעת התורה .התורה במהותה היא מציאות שלמה ובלתי נחלקת ,ועל כן היא אינה יכולה לשכון בתוך כלי שבור ומפולג .רק כאשר הלבבות מתמזגים לישות אחת, נוצר "האדם השלם" המסוגל להכיל את הדיבור האלוקי המקיף את כל עולמות התוכן של החיים ,שהרי התורה היא תורת אמת ,והאמת אינה סובלת פירוד. בגמרא במסכת שבת (פח ע"א) מובאת הדרשה המרעידה על כך שהקדוש ברוך הוא כפה עליהם הר כגיגית .המהר"ל מפראג (תפארת ישראל ,פרק לב) מעמיק בסוגיה זו ומסביר כי הכפייה באה ללמד שהתורה היא "הכרח המציאות" .לשיטתו ,העולם ללא תורה הוא תוהו ווהו, ועל כן הקשר של ישראל לתורה אינו יכול להיות תלוי רק ברצון אנושי משתנה שיש בו בחירה לסגת ,אלא הוא קשר עצמותי המחויב מכוח עצם הבריאה .כפיית ההר היא ביטוי לכך שהתורה היא הנשמה של העולם ,וכפי שהגוף אינו "בוחר" בנשמתו אלא היא חיותו המוכרחת ,כך ישראל והתורה הם חטיבה אחת בלתי ניתנת להפרדה ,חיבור המגדיר מחדש את עצם הקיום. האור החיים הקדוש (שמות יט ,ב) מבאר כי שלמות התורה תלויה בחיבור שבין כל חלקי האומה .הוא מלמד כי כיוון שאין יחיד שיכול לקיים את כל המצוות כולן – שהרי יש מצוות המיוחדות למלך ,לכהן ,או לנזיר – הרי שקיום התורה בשלמותה אפשרי רק באמצעות ה"כלל" .האחדות בסיני יצרה קומה אחת שלמה שבה כל יהודי משלים את חברו ,ובכך הופכת האומה כולה ל"ספר תורה" חי .המבט הלמדני של האור החיים הופך את הערבות ההדדית

גם לנשמה מגיע אוכל

מחובה חברתית להכרח רוחני שבלעדיו חסרות אותיות בתורה של כל אחד ואחד ,ורק הכלל כולו מהווה את הגילוי השלם של רצון ה'. השם משמואל (יתרו ,שנת תרע"ג) מעורר תובנה עמוקה על מושג ה"דיבור" בסיני .הוא מסביר כי בעשרת הדיברות לא נשמעו רק חוקים ,אלא הופקדו בתוך הנשמה כוחות נפש חדשים. לשיטתו ,הדיבר "לא תרצח" אינו רק איסור חיצוני ,אלא הוא חריטה של קדושת החיים בתוך המהות היהודית ,כך שהנפש עצמה תסלוד מן הרע באופן אינסטינקטיבי .זהו העומק של "נעשה ונשמע" – הקבלה לא הייתה רק על המעשים ,אלא על שינוי המהות העצמית של האדם ,כך שרצונו יתבטל וישתלב בתוך הרצון האלוקי באופן טבעי וישיר ,עד שהמצווה הופכת לטבע שני. בחידושי רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ז על התורה) מודגש כי עשרת הדיברות אינם רק אוסף מצוות ,אלא הם מהווים את ה"יסוד" של כל התורה כולה .הגרי"ז מדייק כי הדיבר הראשון "אנכי ה' אלקיך" הוא המקור שממנו יונקות שאר המצוות את תוקפן .ללא ההכרה המוחלטת ב"אנכי" – ככוח המוציא ממצרים והמשגיח על ההיסטוריה – כל המערכת המשפטית והמוסרית של התורה הופכת לקוד התנהגות אנושי גרידא .האמונה בסיני היא אמונה של "ראייה" ,כפי שנאמר "וכל העם רואים את הקולות" ,וזוהי דרגה של ידיעה חושית שאינה מותירה מקום לספק ,ויוצרת מחויבות שאינה תלויה בהבנה רגעית. השפת אמת (יתרו ,שנת תרל"ב) מבאר את עניין ה"קולות והברקים" כסמל לפנימיות וחיצוניות. הברק מאיר לרגע וחוזר לחושך ,אך הקול נמשך והולך .הוא מלמד כי בעבודת השם ישנם רגעים של התלהבות ו"ברקים" של בהירות ,אך העיקר הוא להפוך את הברק ל"קול" קבוע – להפוך את ההתעלות של סיני לשגרה מקודשת של יום־יום .המטרה של מתן תורה היא לא להישאר בהר ,אלא להוריד את האש אל תוך המשכן ואל תוך פרטי ההלכות של חיי המעשה ,כפי שמופיע מיד לאחר מכן בפרשת משפטים ,הממירה את הברקים המבהיקים בדיני ממונות ונזיקין המקדשים את החול. בספר צדקת הצדיק (אות נב) לרבי צדוק הכהן מלובלין מובא כי מתן תורה בסיני פתח את האפשרות לכל אדם מישראל לחדש בתורה .כיוון שכל הנשמות עמדו שם ,הרי שכל תובנה עמוקה וכל חידוש של תלמיד ותיק כבר נטמנו אז בתוך הלבבות .העמל בתורה אינו אלא חשיפה של אותו קול פנימי שנזרע בסיני .מכאן נובעת החובה של האדם לא רק לציית לחוק, אלא להפוך את התורה לתורתו שלו ,מתוך חיבור חי ומתמיד למקור המים החיים ,ולהוציא מן הכוח אל הפועל את הגנוז בנשמתו מאותו מעמד נורא הוד. ההד המהדהד מן ההר אינו פוסק לרגע ,והוא מקבל משנה תוקף בעידן המודרני ,שבו האדם מוצף בשיטפון של מידע וערכים משתנים .עשרת הדיברות אינם מצבה ארכיאולוגית, אלא הם המגדלור המוסרי המאפשר לנו לנווט בתוך ים של יחסיות מוסרית ושבירת גבולות. כאשר התורה תובעת מאיתנו "לא תחמד" ,היא נוגעת בשורש החרדה של האדם המודרני – המרדף הבלתי פוסק אחר מה שאין לו ,וההשוואה המתמדת לאחר המכלה כל חלקה טובה של נחת .סיני מלמד אותנו כי החירות האמיתית אינה נמצאת בסיפוק כל דחף ,אלא דווקא

שאלות קשורות מן הסדרה

האם מותר ליהודי לקרוא לבנו בשמות של גוים? — עמ' 50–57

באיזה שם קוראים ילד מאומץ לתורה — בשם אביו הביולוגי או אביו שמגדלו? — עמ' 57–64

האם כשנולדים תאומים הם חלשים בטבעם משאר ילדים? — עמ' 64–68

למה בני ישראל במצרים היו עשירים מאוד? — עמ' 68–74