האם אהרן הכהן היה מספר את זקנו לגמרי או משאיר מעט שערות?

!שערות? הוכח מפרשת השבוע

האם אהרן הכהן היה מספר את זקנו לגמרי או היה משאיר קצת

!שערות? הוכח מפרשת השבוע

השאלה המהדהדת בחלל בית המדרש, שאותה שאל אחד ממשתתפי השיעור, חודרת אל :מעבר ללבושי הכהונה ומבקשת לחשוף את תואר פניו של אהרן הכהן ברגעי שיא הקדושה האם אהרן הכהן, האיש שנבחר להשרות שכינה בישראל, היה מספר את זקנו לגמרי עד שלא

?נותרה שערה על בשרו, או שמא היה משאיר את חותם הזקן כחלק מהדרת פניו

בפרשתנו מצווה הבורא "ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם", אך תיאור המשיחה הופך לחידה מופלאה כאשר דוד המלך בתהילים מתאר את השמן היורד על הזקן – "זקן אהרן שיורד על פי מידותיו". כיצד מתיישבים התיאורים על שתי טיפות מרגליות הנתלות בזקן עם הצורך בתספורת? האם ייתכן שהכהן הגדול עבר על פניו במורה, או שמא נשמר שם רז עמוק שבו השער והשמן מתאחדים? אנו יוצאים למסע בלשי תורני, מן הפסוקים בפרשתנו ועד למסתורין של הזוהר וכתבי האר"י, כדי להבין האם פניו של אהרן היו חלקות

.כשיש או עטורות בשערות של אש וקדושה

הנה אנו ניצבים מול מילותיה של הפרשה ומול דברי הגמרא המציירים לנגד עינינו תמונה

.מופלאה של שמן קודש וטיפות המנצנצות בין נימי השער

, ציווי)(שמות ל ל "בפרשתנו נאמר "ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי המטיל על משה את מלאכת המשיחה בשמן המשחה שנעשה ברוקח מרקחת. אולם כדי להבין את מראה פניו של אהרן בשעת המשיחה, עלינו לפנות אל שירת המעלות של דוד , שם נאמר "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד)(קלג ב המלך בתהילים

."על פי מידותיו

דורשת את הפסוק הזה ומגלה לנו חידוש מרעיש: כשמן)(דף יב ע"א הגמרא במסכת כריתות

הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרן שיורד על פי מידותיו, שתי טיפות מרגליות היו תלויות לו לאהרן בזקנו. חז"ל מלמדים אותנו שהשמן לא נספג כליל ולא נזל לארץ, אלא נותר תלוי כפנינים בוהקות. אולם כאן מגיעה הנקודה המעוררת את השאלה הגדולה, שכן

.הגמרא ממשיכה ואומרת: וכשהיה מספר, עולות ויושבות בעיקרי זקנו

,ביטוי זה "כשהיה מספר" הוא המפתח לכל התעלומה. אם אהרן הכהן היה מספר את זקנו הרי שפעולת התספורת או התנועה צריכה הייתה להפיל את הטיפות היקרות, והנה מספרת הגמרא שהן היו "בורחות" אל שורשי השער כדי להישמר. מכאן עולה השאלה מאליה: מהי

?אותה "תספורת" ומה נותר מן הזקן לאחריה? האם השער הוסר מעיקרו או שמא רק קוצץ

הנה אנו פוסעים אל תוך עולם הביאור והדקדוק, שבו מילה אחת עשויה לשנות את כל

.מראה פניו של כוהן גדול ולפתוח פתח להבנות חדשות

,בבואנו לפענח את דברי הגמרא על הטיפות העולות בעיקרי הזקן כשהיה אהרן מספר , שתי דרכים מרכזיות)(כריתות דף יב ע"א אנו מוצאים בפירושו של רבינו שלמה יצחקי, רש"י

.להבנת העניין

, כתב רש"י: כשהיה מדבר עם אחרים. לפי ביאור זה)(ד"ה כשהוא מספר בפירושו הראשון המילה מספר נגזרת מלשון סיפור ודיבור. אהרן הכהן לא גילח את זקנו, אלא בשעה שהיה פותח את פיו לדבר בדברי תורה או להורות לעם, התנועה של הלסת והשפתיים הייתה עלולה להתיז את טיפות השמן היקרות. לכן, בדרך נס, היו הטיפות נסוגות אל שורשי השער, אל המקום היציב שבעיקרי הזקן, כדי שלא יפלו לארץ. חיזוק לפירוש זה אנו מוצאים בדברי רבנו גרשום, מאור הגולה, המבאר כי העלייה לעיקרי הזקן נועדה למנוע את נפילת השמן

.בשעה שאדם מנענע את פיו בשיחה

:, כתב רש"י)(שם, וכן בדף ה ע"ב ד"ה מספר אולם, בפירושו השני, המובא בלישנא אחרינא מספר הכוונה מסתפר, שהיה מספר את שערותיו במספריים. כאן אנו נכנסים למבוי סתום ומסקרן – אם אהרן הכהן היה מספר את זקנו במספריים, הרי שפעולה זו מאיימת ישירות על קיום השערות שעליהן תלויות הטיפות. לפי פירוש זה, הטיפות היו "מסתתרות" עמוק

.ליד העור כדי שלא ייפגעו מלהב המספריים המקצץ את השער

מחלוקת זו בין "סיפור דברים" ל"תספורת שער" היא שורש הדיון הסוער: האם אהרן הכהן הותיר את זקנו כמות שהוא ורק התנועה הטבעית הזיזה את השמן, או שמא היה נוהג לקצץ

?בשער זקנו ולהסיר ממנו חלקים, כפי שעולה מן הלשון השנייה ברש"י

הנה אנו פוסעים אל עומק עולם הסוד, שם כל שערה ושערה בזקנו של אהרן נספרת כצינור להמשכת שפע אלוקי, ומגלים כיצד הקושיא ההלכתית הופכת לבירור מהותי

.בדמותו של הכהן

עמד מרעיד ומזועזע מול)(כריתות דף ה ע"ב רבינו יוסף חיים זיע"א בחיבורו בן יהוידע הפירוש השני ברש"י, לפיו אהרן הכהן היה מספר את זקנו במספריים. בלהט קדושתו הקשה

הבן איש חי: כיצד ניתן לומר שאהרן הכהן, בחיר הכהנים, יפגע בשערות זקנו? הרי לפי דברי רבינו האר"י האמיתיים, המבוססים על סודות עליונים, אין לגלח או לקצץ בשום מקום מן הזקן, שכן שערות הזקן הן "תיקוני דיקנא" – צינורות רוחניים להמשכת י"ג מידות הרחמים. המקום היחיד שבו הותרה הסרת שער הוא בשפם, וגם זאת רק במידה שהשער

.מעכב את האכילה

מכוח קושיא עצומה זו, חידש רבינו יוסף חיים פירוש נפלא המיישב את לשון הגמרא עם סודות האר"י: באמת הפירוש "מספר" הוא כפשוטו – תספורת, אך אהרן לא סיפר את זקנו כלל וכלל. התספורת המדוברת הייתה תספורת הראש. כאשר אהרן היה מספר את שער ראשו, היה המגלח עומד נגדו, אוחז בראשו ומטה אותו, ובכך היה חשש שהספר יגע בטעות בטיפות השמן היקרות התלויות בזקן, או שהן יידבקו בבגדיו ובגופו של המגלח. לכן, באותה שעה, היו הטיפות נסוגות ומתחבאות עמוק בעיקרי הזקן, במקום שאין המגלח יכול להגיע אליו או לראותן, וכך נשמרה קדושת השמן מבלי לפגוע בשערה

.אחת משערות הזקן

, אנו מוצאים לכאורה)(זוהר חדש פרשת תרומה אות כג אולם, בבואנו לבחון את דברי הזוהר סתירה גלויה לפירושו של הבן יהוידע. הזוהר כותב מפורשות: שתי טיפות מרגליות יהבית "ליה, וכד אעביר מורה על דקנייה, דהיינו כד מסתפר. הזוהר משתמש בלשון "העברת מורה על הזקן עצמו, ומדמה זאת לנזיר שנאמר בו "ומורה לא יעלה על ראשו". משמעות הדברים

.היא שאהרן אכן היה מעביר כלי מספר על זקנו

הננו באים אל נקודת ההכרעה שבין דברי הסוד לבין מראה העיניים, שבה אנו נדרשים

.להבין כיצד התיישבה קדושת הזקן עם מעשה התספורת בפועל

נדרש לסתירה)(יו"ד סימן סא רבי שמשון מורפורגו זצ"ל בחיבורו שו"ת שמש צדקה המהדהדת שבין הנהגת אהרן הכהן לבין דברי האר"י האוסרים פגיעה בזקן. הוא כתב כי .באמת אהרן היה מספר את שערות זקנו, אך לא היה מגלח אותן לגמרי עד כדי השמדה לפי ביאורו, אהרן היה משתמש במספריים ומקצץ את השער, אך היה מניח קצת שערות קרובות לבשר. בדרך זו הוא קיים את ה"תספורת" המוזכרת בגמרא ובזוהר, ומאידך לא פגע בשורש הרוחני של הזקן כפי שמזהיר האר"י, שכן עיקר האיסור והסכנה בכתבי הסוד הוא הגילוח המוחלט המבטל את צינורות השפע, אך קיצוץ המשאיר שער כלשהו מותר מעיקר

.הדין ומבחינת הסוד

מקשה על)(מערכת ג' כללים אות עה אולם, הגרח"ח מדיני זיע"א בחיבורו הכביר שדי חמד ,דברי השמש צדקה קושיא עצומה. הוא מביא את דברי ספר באר שבע על מסכת כריתות :, ושם נאמר דבר המרעיד את כל בניין השמש צדקה)(מובא בתוס' הרא"ש המצטט את הרמ"ה

.כשהיה אהרן מסתפר, הטיפות היו עולות ויושבות במקום הבשר שאין בו שער

מדברים אלו דייק השדי חמד כי המציאות הייתה קיצונית יותר ממה שתיאר השמש

צדקה. אם הטיפות ישבו על בשר שאין בו שער, משמע שאהרן היה מגלח את כל שערו לגמרי ולא היה נשאר לו קצת משערות הזקן. באמת כך משמעות דברי הגמרא שאמרה עולות ויושבות בעיקרי זקנו, שעיקרי הכוונה היא למקום צמיחת השערות על גבי העור ממש, לאחר שהשער הוסר כליל. נמצאנו עומדים מול שתי שיטות: האחת טוענת להדרת זקן קצר ומקוצץ, והשנייה מציירת תמונה של פנים חלקות שבהן רק שורשי השער נותרים

.תחת הטיפות הנסיוניות

הנה אנו מעפילים אל היכל המחשבה, כדי להבין מה עומד מאחורי אותן שערות קדושות

.והמדוע הוצרכו טיפות השמן "לברוח" אל העיקרים המסתוריים שעל בשר הפנים

המתח שבין השער לבין הבשר במראה פניו של אהרן אינו רק עניין הלכתי או טכני, אלא הוא משקף את המאבק הנצחי שבין החומר לרוח. השערות, על פי תורת הסוד, מייצגות את הדינים והגבולות – הן צומחות החוצה, קשות ומוגדרות. לעומת זאת, שמן המשחה מייצג את החסד העליון, את השפע האינסופי שאין לו גבול. כאשר הגמרא מתארת את טיפות המרגליות הנסוגות אל עיקרי הזקן, היא מגלה לנו יסוד עמוק: הקדושה האמיתית אינה

.נמצאת בחיצוניות המתפארת, אלא בעיקרים, בשורשים הסמויים מן העין

ה"בקע" או הקיצוץ בזקן, לשיטות הסוברות שאהרן סיפר את שערותיו, בא ללמד שגם במקום הגבוה ביותר של כהונה, יש צורך בשבירת הגאווה. הזקן המפואר עלול להפוך לכלי של ישות, ולכן אהרן "ממעיט" בשערו. אך באותו רגע של צמצום, השמן – השכינה – אינו נעלם, אלא הוא חודר עמוק יותר אל תוך הבשר. המקום שאין בו שער, שעליו מדבר השדי חמד, הוא המקום שבו האדם ביטל את לבושיו החיצוניים ונותר רק עם המהות החשופה

.מול בוראו

זאת ועוד, השמן העולה ויושב בעיקרים בשעת התספורת מלמד אותנו ששום דבר קדוש לא הולך לאיבוד. גם כשאדם נדרש לקצץ בחייו, לשנות הרגלים או להוריד מעצמו לבושים שהיה רגיל בהם, אם הוא עושה זאת בקדושה כאהרן הכהן, השפע האלוהי שורה בשורשי הווייתו. הטיפות אינן נופלות לארץ; הן רק משנות מקום, מן הקצוות הגלויים אל העיקרים הפנימיים. זהו סודו של הכהן הגדול – היכולת לנוע בין גילוי להסתר, ובין תספורת של חול

.לקדושה של שמן משחה

מתוך בירור דמותו המאירה של אהרן הכהן וסוד שערות זקנו המקודשות, אנו באים אל שולחן המעשה כדי לראות כיצד דברים אלו מעצבים את הנהגתנו ואת יחסנו אל השער

.והדרת הפנים

נפקא מינות למעשה בעקבות גילוחו של אהרן הכהן: נפקא מינא ראשונה נוגעת לדין קיצוץ השפם והזקן במספריים. למדנו כי גם לפי השיטות שאהרן סיפר את זקנו, הרי שעשה זאת במספריים ולא בתער, שכן התער אסור מן התורה. הנפקא מינא היא שגם מי שמקפיד על דברי האר"י שלא לגעת בזקן כלל, הרי שבמקום שיש צורך גדול או הפרעה לאכילה

בשפם, יש לסמוך על היתר המספריים, שכן גם אצל אהרן הכהן מצאנו שימוש בכלי מספר

.לצורך הדרת הפנים או מניעת הפרעה

נפקא מינא שנייה עוסקת בהגדרת 'עיקרי השער'. המחלוקת בין השדי חמד לשמש צדקה מלמדת אותנו שיעור חשוב בהלכות גילוח: האם שערה קצרה ביותר נחשבת כשער או כבשר? הנפקא מינא המעשית היא לאלו המשתמשים במכונות גילוח המותרות על פי ,ההלכה; עליהם לוודא שהמכונה אינה פועלת כ'תער' המכלה את השער לגמרי מהבשר אלא משאירה 'מעט מזער' כדי להישאר בגדר 'מספר' ולא 'מגלח', ובכך לצאת ידי חובת כל

.הדעות המובאות כאן

נפקא מינא שלישית נוגעת לזהירות בקדושת שמן המשחה וסיכוך הגוף. כשם שאהרן נזהר שהטיפות לא יפלו לארץ ולא יידבקו בבגדי הספר, כך למדונו הפוסקים שאדם שסך עצמו בשמן של מצווה או בבשמים המיועדים לכבוד שבת ויום טוב, עליו לנהוג בהם כבוד 'ולא לנהוג בהם מנהג זלזול בשעת התספורת או הרחיצה, אלא יכוון להשאיר את ה'ריח

.וה'רושם' בעיקרי גופו ובנשמתו

נפקא מינא רביעית היא בהבנת חשיבות הדרת הפנים. מעשה אהרן מלמד שאין השער עניין של אופנה חולפת, אלא הוא לבוש לנפש. גם מי שמחליט לספר את זקנו, עליו לעשות זאת מתוך כוונה של קדושה וסידור פנים העומדות לפני המלך, ולא מתוך רצון להידמות לחוקות הגויים, שכן ראינו שאצל אהרן הכהן אפילו התספורת הייתה חלק מעבודת הקודש

.ומשמירת שמן המשחה

מתוך הבנת גדרי ההלכה והנפקא מינות המעשיות, אנו מעפילים אל עולם הסוד כדי להתבונן ביופי הרוחני הנשקף מפניו של אהרן הכהן, היכן שהשער והשמן מתלכדים ליצירה

.אחת של רחמים

בתורת הנסתר מוסבר כי זקן אינו רק עניין פיזיולוגי, אלא הוא השתלשלות של י"ג מידות הרחמים העליונות, המכונות תיקוני דיקנא. כל שערה ושערה היא צינור דק המעביר שפע אינסופי מן המקור אל העולם הזה בצורה מדודה שנוכל להכיל. אהרן .הכהן, כמי שמייצג את מידת החסד, נושא על פניו את המפה הרוחנית של רחמי שמים הקושיא שעלתה – האם סיפר את זקנו או לא – נוגעת בשורש הנהגת האדם: האם עליו להשאיר את השפע פראי ובלתי מוגבל, או שמא מוטלת עליו המשימה לעצב, לצמצם

?ולסדר את כוחות החיים שלו

העברת המורה או המספריים על הזקן, לפי השיטות המצדדות בכך, מייצגת את גבורת הצמצום בתוך החסד. אהרן מלמד אותנו שקדושה אינה בהכרח הזנחה או פראות; לעיתים הקדושה העליונה ביותר דורשת מן האדם "לספר" את עצמו, להציב גבולות ולהסיר את עודפי הישות כדי שהשמן הטוב – השפע האלוקי – יוכל להתרכז בעיקרים ולא להתפזר בקצוות. הטיפות העולות ויושבות בעיקרי הזקן בשעת התספורת הן הסוד הגדול: ככל

שאדם מצמצם את חיצוניותו ומפנה מקום, כך הפנימיות שלו הופכת לכלי קיבול עוצמתי

.יותר לאור המקיף

יתרה מכך, המפגש בין המספריים לשערות הזקן הוא מפגש של ענווה. אהרן הכהן, בשיא ,תפארתו, מכפיף את מראהו לציווי ולצורך העבודה. הוא אינו משועבד למראהו החיצוני .אלא הוא מנהל אותו מתוך שליטה רוחנית. השערות הן רק הלבוש, והשמן הוא הנשמה היכולת לספר את השער מבלי לאבד את הטיפות היא היכולת לחיות בעולם המעשה המשתנה, לקצץ ולהתאים את עצמנו לנסיבות החיים, וכל זאת מבלי לאבד את נקודת

.החיבור המרכזית לשורש הקדושה והמשחה שעל ראשנו

מתוך היכל הסוד של י"ג מידות הרחמים, אנו פונים אל המידה המזוהה ביותר עם אהרן הכהן – מידת השלום – ומגלים כיצד דווקא בעיקרי זקנו נטמן המפתח לאיחוד הלבבות

.של כנסת ישראל

.דמותו של אהרן הכהן חקוקה בזיכרון הלאומי כמי שהיה אוהב שלום ורודף שלום סוד הזקן המקבל את שמן המשחה הוא הסוד של חיבור הפכים. השמן היורד על הזקן מסמל את השפע הרוחני העליון המבקש לרדת ולהתפשט אל תוך המציאות הגשמית והמפורדת. השערות, שהן רבות ונפרדות זו מזו, מייצגות את ריבוי הדעות והפרצופים בישראל. כאשר השמן "יורד על הזקן", הוא מאחד את כל אותן שערות בודדות למבנה אחד של קדושה. אהרן הכהן בזקנו המבוסם מלמד שניתן לקחת את הפירוד ולהפוך

.אותו להרמוניה

התובנה העמוקה של "עולות ויושבות בעיקרי זקנו" בשעת התספורת מלמדת אותנו על מהות השלום האמיתי. בשעה שיש "קיצוץ" או מחלוקת, בשעה שנדמה שהמספריים של החיים מפרידים ומחסירים מאיתנו, אהרן הכהן מראה לנו שהאחדות האמיתית אינה נמצאת בקצוות הגלויים, אלא בשורש. השלום אינו אומר שכולם חייבים להיות באותו אורך או באותה צורה; השלום הוא הידיעה שכולנו יונקים מאותם "עיקרי זקן", מאותו שורש נשמתי אחד. הטיפות הבורחות אל העיקר מלמדות שגם כשחיצונית נדמה שיש חסרון או

.תספורת, הנקודה הפנימית המאחדת נשארת איתנה וקיימת

זאת ועוד, אהרן הכהן מלמד אותנו שרודף שלום הוא אדם שיודע "לספר" את עצמו – כלומר, למעט בכבודו ולצמצם את נוכחותו כדי לפנות מקום לאחר. היכולת להוריד מן השער, מן המראה המפואר, היא היכולת לוותר למען השלום. בתוך אותו ויתור, בתוך ;אותו צמצום של ה"אני", שורה הברכה הגדולה ביותר. השמן אינו נעלם בשעת הקיצוץ ,אדרבה, הוא מתחזק בעיקרים. כך גם האדם שמוותר למען השלום ומצמצם את גאוותו זוכה ששמן המשחה של השכינה ישרה על פניו ביתר שאת, ויהפוך אותו לכלי של ברכה

.ואחדות לכל סובביו

מתוך הבנת סוד השלום והאחדות הטמונים בנימי הזקן, אנו קרבים אל ההיבט המוסרי

של דמות הכהן, המלמדנו כיצד חיצוניותו של האדם הופכת למראה עבור נשמתו ועבור

.התורה שהוא מייצג

המוסר הנלמד מזקן אהרן וממשיחתו בשמן המשחה מטיל אחריות כבדה על כל ,אדם המבקש לעבוד את בוראו, ובוודאי על נושאי דגל התורה. המראה של אהרן הכהן על שערות זקנו המסודרות ושתי טיפות המרגליות המנצנצות בהן, לא היה עניין של טיפוח אישי גרידא, אלא חלק בלתי נפרד מ"כבוד ותפארת" של המשכן. המוסר כאן מלמדנו שפניו של האדם הן רכוש הציבור; הן המפגש הראשון של הזולת עם עולם הקדושה. אדם המייצג את התורה נדרש למודעות גבוהה לאופן שבו הוא נראה, שכן הדרת פנים נקייה ומסודרת, המוקרנת מתוך ענווה כפי שראינו ב"מספר", גורמת לשם

.שמים להתאהב על הבריות

,יתרה מכך, הלקח המוסרי מהטיפות העולות לעיקרי הזקן כדי שלא יפגע בהן הספר מלמדנו על הזהירות הנדרשת בשמירה על "השמן הטוב" – השם הטוב והטוהר הפנימי – גם ,בתוך סיטואציות של חול. גם כשאדם נמצא בשיח עם אחרים או עוסק בתיקון חיצוניותו עליו לוודא שהקדושה שלו אינה נפגמת ואינה "נוטפת" למקומות לא ראויים. המוסר של אהרן הוא היכולת לשמור על זהות מזוקקת וקדושה גם ברגעים הכי יומיומיים של תספורת או שיחה, מתוך הבנה שעיני הכל נשואות אל הכהן כדי לראות בו דוגמה חיה לחיבור שבין

.שמיים לארץ

בנוסף, הדיון סביב קיצוץ השער או השארתו מלמד על האיזון המוסרי שבין מסורת לבין התחדשות. אהרן הכהן אינו קופא על שמריו; הוא מספר, הוא פועל, הוא נע, אך תמיד שומר על "עיקרי הזקן". המוסר לדורות הוא לדעת להשתנות ולהתאים את הלבושים החיצוניים .לצורכי השעה והמקום, אך לעולם לא לוותר על השורשים והעיקרים שמהם יונקת חיותנו אדם שפניו מאירות באור של "שמן המשחה" הוא אדם שפנימיותו וחיצוניותו משמשות

.בערבוביה של קדושה, המשרה ביטחון ושלווה על כל רואיו

מתוך בירור דמותו של אהרן הכהן וסוד שערות זקנו המקודשות, אנו שבים אל עולם המעשה מצוידים בהבנה עמוקה על האופן שבו חיצוניותו של היהודי הופכת לכלי שרת

.עבור נשמתו

ומכאן ניקח עימנו תובנות לחיי היום יום: תובנה ראשונה עוסקת ביחס שבין קדושה לסדר ויופי. למדנו מאהרן הכהן שהקדושה העליונה ביותר אינה עומדת בסתירה להדרת פנים מסודרת. בין אם אהרן סיפר את זקנו ובין אם קיצץ בו, המטרה הייתה להופיע לפני השם ולפני ישראל ב"כבוד ותפארת". עלינו לזכור שטיפוח הפנים והזקן מתוך כוונה לשם

.שמיים אינו ביטוי של גאווה, אלא כבוד לתורה ולצלם האלוקים שבאדם

תובנה שנייה היא סוד השמירה על ה"שמן" בתוך עולם של "מספריים". חיי היום יום מאלצים אותנו לעיתים לקצץ בזמננו, לצמצם בנוכחותנו או להתאים את עצמנו למסגרות

מגבילות. התובנה הגדולה היא שגם בשעות של צמצום ו"תספורת" רוחנית, עלינו לדאוג שהטיפות היקרות – האמונה, השמחה והדבקות – ייסוגו אל העיקרים, אל שורשי הלב, כדי

.שלא יאבדו בשטף החול

תובנה שלישית היא חשיבות הענווה שבקיצוץ. היכולת של אהרן הכהן להעביר מורה . מלמדת אותנו שלא להיות שבויים בדימוי החיצוני של עצמנו)(לפי חלק מהשיטות על זקנו אדם שמוכן "להסתפר", לוותר על קצוות של ישות וגאווה למען מטרה נעלה יותר, זוכה

.שהשכינה תשרה על עיקרי נשמתו ביתר שאת

עיקר העניין:

בסיכומו של דבר, אנו מגלים שתעלומת זקן אהרן בפרשתנו ובדברי חז"ל חושפת בפנינו דמות של כהן גדול שכל תנועה בפניו היא עבודת קודש. העיקר הוא להבין שגם אם אהרן הכהן סיפר את זקנו וגם אם השאיר בו שערות סמוכות לבשר, השמן הטוב מעולם לא עזב אותו. הסוד טמון ב"עיקרים" – אותה נקודת חיבור שבין השער לבשר, שבין החומר לרוח. כאשר יהודי דואג ששורשיו יהיו טבולים בשמן המשחה של התורה והמצוות, הרי שגם כשהוא עובר תמורות ושינויים בחיצוניותו, הברכה והקדושה נותרות תלויות בו כמרגליות. הדרת הפנים האמיתית היא זו המקרינה את השלווה והאמונה השוכנות עמוק בתוך "עיקרי הזקן", ובכך הופך האדם למשכן

.מהלך להשראת שכינה

ביררנו את שאלת מראה זקנו של אהרן הכהן מתוך הפסוקים בפרשתנו ודברי הגמרא בכריתות על שתי טיפות המרגליות המופלאות. ראינו את מחלוקת הפירושים ברש"י האם אהרן היה "מספר" בדברים או מסתפר במספריים, ואת קושיית הבן איש חי לאור דברי האר"י על קדושת השער. הבאנו את שיטות ה'שמש צדקה' וה'שדי חמד' בשאלת שיורי השער והחיבור לעיקרי הבשר, וחתמנו בהרחבה על משמעות ה"בקע" והצמצום כפתח לברכה ועל תפקידו של הכהן כרודף שלום

.המאחד את קצוות העם דרך שורשי נשמתו