מהו מקור המור בשמן המשחה והאם השתמשו בדם של חיה טמאה?

בהודו? התעלומה שבמרכיב המור בשמן המשחה

לאיזה דבר במלאכת המשכן השתמשו עם דם של חיה טמאה הגדלה

בהודו? התעלומה שבמרכיב המור בשמן המשחה

,עומדים אנו משתוממים ומרעידים למקרא דברי התורה בפרשתנו, עת מצטווה משה רבנו רבן של ישראל, לרקוח את שמן המשחה המקודש מכל: "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות". והנה, בלב ליבו של השמן אשר נועד למשוח את המשכן, את כליו הקדושים

.'ואת אהרן ובניו המכהנים בקודש, ניצב מרכיב ה'מר

אנו פונים בחרדה פנימית ובתמיהה עצומה אל עומק המציאות: מהו סודו של אותו בושם ,פלאי? האם ייתכן, כפי שמורה לנו המציאות בירכתי תבל, שדווקא במקום הנעלה ביותר מקום משכן השכינה וגילוי כבודו יתברך, יבוא חומר שמקורו בדם של חיה טמאה הגדלה

,בקצווי ארץ הודו? כיצד מתיישבת טהרת הקודש המזוקקת עם דם – שהוא סמל לטומאה לאיסור אכילה חמור ולדבר המאוס על הנפש? האם ייתכן שריח ניחוח להשם, המקדש את המנהיגות הרוחנית של האומה, יופק ממה שמוגדר בטבעו כטמא ופסול? אנו יוצאים למסע ,בירור מעמיק על גבולות המציאות וההלכה, לבחון את כוחו המופלא של השינוי בטבע ולראות כיצד ניצוץ של בושם יקר המציאות בוקע מבין בתרי הטומאה והופך לחלק בלתי

.נפרד ממעשה הקודש

הננו באים אל מקור המים חיים, אל גופי המקראות והמפרשים המאירים את עינינו בביאור

.הפסוק ומגלים לנו את זהותו של המרכיב הראשון בבשמי השמן

"ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים . הפסוק מציב בפנינו את סדר הבשמים, כאשר ה"מר)(שמות ל כג "וקנה בשם חמשים ומאתים דרור" הוא הפותח והעיקרי שבהם. בבירור המפרשים במקראות גדולות על פסוק זה, אנו

.מוצאים עולמות שלמים של הגדרות לזהותו של המור

הוא מוסק, וקורין לו דרור על שם שהוא חופשי, שאינו- כתב: "מר דרור)(שמות ל כג רש"י נדבק לשום דבר". רש"י הקדוש מזהה את המור עם הבושם הידוע בשם "מוסק", ומבאר את שמו "דרור" מלשון חירות, כיוון שהוא חומר שאינו נדבק אלא נשאר חופשי בטבעו. רבי , יש אומרים שהוא הדם הנצרר בחיה הידועה בהודו- פירש: "מר)(שם אברהם אבן עזרא ויש אומרים שהוא ממין עשב". האבן עזרא מביא את שתי הדעות המרכזיות כבר בראשית ביאר: "והוא)(שם דבריו, ומרמז על המחלוקת העתיקה סביב מקורו של הבושם. הרמב"ן ."המור הידוע שהוא בושם נכבד מאוד, וריחו נודף למרחוק, והוא הנקרא בלשון ערבי מוס"ק הרמב"ן מחזק את הזיהוי עם המושק ומדגיש את חשיבותו כבושם המכובד והיקר ביותר

.שניתן להשיב אל שמן המשחה

בושם שריחו נודף ודרור לשון חירות, שכל השומע ריחו- כתב: "מר דרור)(שם החזקוני הרי הוא כבן חורין". הוא מוסיף פן רגשי ונפשי למשמעות השם דרור, המבטא את השפעת בושם בלתי מעורב בבדיל ובפסולת, אלא- ביאר: "מר דרור)(שם הבושם על האדם. הספורנו נקי וזך בתכלית". לשיטתו, השם דרור מעיד על הניקיון המוחלט של החומר מכל שמץ על שם הדרור שהיא חיה קטנה שממנה יוצא- חידש: "מר דרור)(שם של תערובת. כלי יקר המור, והיא חיה חופשית שאינה מקבלת מרות". הוא קושר את שם הבושם לשמה של החיה

.המפיקה אותו, ומדגיש את תכונת החירות של אותה בריה

תרגם: "מירא דכיא", שניהם)(שם תרגם: "מר דכי", ותרגום יונתן)(שם תרגום אונקלוס מדגישים את עניין הזיכוך והניקיון של המור כמרכיב המקודש ביותר. מתוך דברי רבותינו המפרשים עולה תמונה מורכבת: מחד, בושם יקר וזך המשרה חירות וטהרה, ומאידך, זיהוי עקבי עם ה"מוסק" שמקורו באותה חיה פלאית, דבר המעורר את שאלת היסוד על כניסת

.דם החיה אל הקודש

הננו צוללים אל ים התלמוד, שם התנאים והאמוראים משרטטים את גבולות ההלכה

.והמציאות סביב אותו בושם פלאי המבקש את מקומו בעבודת השם ובתפילת האדם

מובא: "אמר רב חסדא כל המוגמרות מברך עליהן בורא)(דף מג ע"א בגמרא במסכת ברכות עצי בשמים, חוץ ממושק שמין חיה הוא שמברכין עליה בורא מיני בשמים". הגמרא מעמידה אותנו על ייחודיותו של המושק, שאינו יונק את חיותו מן האדמה כעץ או כעשב, אלא הוא פירש: "חיה היא שיש לה כמין חטוטרת בצווארה)(שם ד"ה שמין חיה תולדה של חיה. רש"י ומתקבץ בה דם ומתייבש ונעשה בושם". רש"י הקדוש מגלה לנו את סוד השינוי – הדם הגולמי אינו נשאר בטבעו המאוס, אלא עובר תהליך של התייבשות וזיכוך עד שהוא מאבד הקשו: "ואם תאמר והא)(שם ד"ה חוץ ממושק את שם ה"דם" וקונה שם של בושם יקר. תוספות אמרינן דם ובשר מן החי אסור, ויש לומר דכיון שנשתנה ונעשה כעפר בעלמא פנים חדשות באו לכאן". בעלי התוספות מניחים כאן את אבן הפינה להיתר – השינוי המהותי בחומר מבטל

.את האיסור המקורי של דם ובשר מן החי

מובא: "על המוסק מאי מברך? בורא מיני)(פרק ו הלכה ו בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות ,בשמים". הירושלמי מחזק את הקביעה של הבבלי ומדגיש כי למרות מקורו יוצא הדופן הוא מקבל חשיבות של בושם גמור הראוי לברכה. מפרשי הירושלמי במקום, ובראשם הפני , ביאר: "שהוא דבר המופרש מן החיה ואינו גדל מן הארץ, ולכן אין שייך בו בורא)(שם משה עצי או עשבי בשמים". המבט של חז"ל על המושק הוא מבט המכיר בערכו העצמי כדבר

.שהשתנה לטובה, ואינו נרתע ממקורו החייתי

בעניין רקיחת הקטורת והשמן, שם מובא)(דף ו ע"א עוד מצינו בגמרא במסכת כריתות )(ד"ה מר דרור סדר הסממנים והמר, והגמרא דנה בכמויות ובמשקלים המדויקים. רש"י שם חזר וביאר: "הוא המור הידוע והוא המוסק, ונקרא דרור מפני שאינו מזוייף והוא חופשי מכל תערובת". הגמרא מלמדת אותנו שדווקא הניקיון המוחלט של המושק הוא שהופך אותו לראוי למלאכת הקודש. מתוך דברי הגמרא עולה כי חכמים ראו במושק יצירה חדשה של

.הטבע, המפקיעה את שם הדם ומעניקה לו מעמד של בושם זך המותר לכל דבר שבקדושה

הננו פוסעים אל היכלם של רבותינו הראשונים, שבו מתעצמת המחלוקת הגדולה על טהרת

.הקודש אל מול פלאי הבריאה, ומבררים את שורשי ההיתר להכנסת דם חיה אל המשכן

כתב: המור)(הלכות כלי המקדש פ"א ה"ג רבינו משה בן מימון, הרמב"ם, בספרו היד החזקה ,הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני אדם בכל מקום. הרמב"ם בשיטתו הבהירה והמדעית, אינו נרתע מלקבוע כי ה"מר דרור" המקראי הוא המושק המופק ,מאותו צרור דם שבגוף החיה. לשיטתו, המציאות המוחשית של הבושם היקר ביותר בעולם .המקובל על כל בני האדם כדבר הראוי להתבשם בו, היא הקובעת את זהותו כבושם הקודש הוא רואה בשינוי שעובר הדם – מהיותו נוזל חיים מאוס לחומר מוצק וריחני – את ההכשר

.הגמור לכניסתו אל שמן המשחה

כתב: אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה)(שם רבינו אברהם בן דוד, הראב"ד, בהשגותיו

הקודש דם שום חיה בעולם, כ"ש דם חיה טמאה, אלא שהמור הוא האמור בשיר השירים אריתי מורי עם בשמי והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף. הראב"ד מבטא כאן זעקה רוחנית פנימית; הוא אינו יכול להשלים עם המחשבה שדם, המייצג את הנפש הבהמית ואת הטומאה, יהפוך לחלק ממרקחת הקודש המקדשת את כהני השם. לכן הוא מחפש מקור

.צמחי וטהור למור, כזה שצומח מן האדמה ואין בו שמץ של חשש דם חיה

פירש: דאפשר ליתן בו)(דף לב ע"א מדפי הרי"ף רבינו יונה גירונדי, בפירושו למסכת ברכות טעם להתיר ולומר דפירשא בעלמא הוא, שאף על פי שמתחילה הוא היה דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן. רבינו יונה מניח כאן את היסוד העמוק של "פירשא" – דהיינו שחומר המופרש ומשתנה לגמרי אינו נחשב עוד למה שהיה במקורו. הוא קובע שבהלכה אנו הולכים אחר המציאות הנוכחית של החומר, ואם כעת הוא בושם יבש וריחני, אין אנו

.גוזרים עליו דין דם שהיה בו בעבר

כתב: ויש אומרים שהמושק הוא זיעת)(פרק ו סימן לה רבינו אשר, הרא"ש, במסכת ברכות חיה, ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם תחילה כעין דם ,ואחר כך חוזר ונעשה מושק. הרא"ש מביא את שתי הסברות הפיזיקליות למקור המושק ומכריע כדעה המזהה אותו עם הדם המשתנה. הוא מדגיש את התהליך הדרגתי שבו הדם "חוזר ונעשה מושק", ובכך הוא מחזק את שיטת המתירים לברך עליו ולהשתמש בו, שכן

.השינוי הוא שיוצר את המהות החדשה של הבושם

הננו באים אל היכלם של גדולי האחרונים, אשר לקחו את יסודות הראשונים ותרגמו אותם לשפת המעשה וההלכה הצרופה, תוך שהם מבררים את גבולות היתר האכילה והשימוש

.בבושם המופלא הזה

פסק: "על המוס"ק מברך בורא)'(או"ח סימן רט"ז סעיף ב מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך מיני בשמים". מרן השולחן ערוך מאמץ את הכרעת הגמרא והראשונים, וקובע כי המושק כתב ליישב את)(הלכות כלי המקדש פ"א ה"ג הוא בושם גמור לעניין ברכה. בביאורו כסף משנה השגת הראב"ד: "ויש לומר שהרמב"ם סובר שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא והוא בושם מריח ריח טוב ביותר, למה יגרע". כאן מניח מרן את היסוד המחשבתי – השתנות

.הצורה ל"עפר בעלמא" היא המפקיעה את שם האיסור ומכשירה את הדם לבוא אל הקודש

חידש: "ומותר ליתנו בתוך)(או"ח סימן רט"ז סק"ב רבי דוד הלוי סגל בספרו טורי זהב, הט"ז המאכל כדי ליתן בו ריח טוב, כיון דנשתנה ונעשה כעפר בעלמא". הט"ז פוסע צעד נועז קדימה; לא רק להריח מותר, אלא אף לאכול. לשיטתו, ברגע שהחומר איבד את תכונותיו המקוריות והפך לבושם יבש, הוא מותר באכילה ואינו נחשב עוד לדם חיה טמאה. זהו ביטוי

.עילאי לכוחו של השינוי בטבע להפוך איסור להיתר גמור

דן אף הוא בעניין)(או"ח סימן רט"ז סק"ג רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו מגן אברהם וכתב: "אף על פי שמעיקרו דם היה, השתא מיהא עפר הוא". המגן אברהם מחזק את דברי . הוא רואה במושק)"("השתא הט"ז ומדגיש את המבט ההלכתי הבוחן את המציאות העכשווית

חומר שפשט צורה ולבש צורה, ולכן אין אנו חוששים לעברו המאוס אלא מתמקדים בהווה

.המבושם שלו

בבואו לדון בדין "פנים חדשות)(יו"ד סימן פ"ז סק"ל רבי שבתי כהן בספרו שפתי כהן, הש"ך ,באו לכאן", מזכיר את עניין המושק כראיה לכך שדבר שנפסל מאכילה ונהפך לדבר אחר פקע ממנו איסורו הראשון. הש"ך משתמש במושק כבנין אב לכל תחומי ההלכה שבהם מתרחש שינוי מהותי בחומר, ומלמדנו שהתורה נתנה כוח למציאות החדשה לגבור על

.ההגדרות הישנות

פסק)'(סימן רט"ז ס"ק ז הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה להלכה: ומותר לתתו לתוך המאכל כדי ליתן בו ריח טוב, שכיון שנשתנה ונעשה כעפר בעלמא פנים חדשות באו לכאן. הכהן הגדול מאחיו מאמץ את הכרעת הט"ז והמגן אברהם ומעניק לה חותמת סופית כפסק הלכה פסוק לכל ישראל. לשיטתו, המושק הוא הדוגמה המובהקת לכך שהתורה אינה אוסרת את ה"מקור" אלא את ה"מהות", וברגע שהמהות השתנתה לריח

.טוב ולחומר יבש כעפר, פקע האיסור

'(הובאה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בתשובתו המפורסמת דן בבקשתם של אלו שרצו לדמות את ייצור הג'לטין לדין המושק. הוא כתב בחדות)'סימן כ ותבונה: אין הג'לטין דומה למושק כלל, שהמושק הוא יצירה חדשה בטבע שהדם נתהפך לבושם מאליו, אבל הג'לטין אינו אלא הפרדה כימית של חומר קיים מתוך העצמות. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי מציב כאן גבול ברור; הוא מבחין בין "השתנות מהותית" שהטבע או היד העליונה יוצרים, לבין "פירוק והרכבה" מלאכותיים. לשיטתו, אם החומר ביסודו נשאר

.אותו חומר ורק הופרד מן הפסולת, אין בכך כדי להכשירו

נדרש אף הוא)'(חלק ג' סימן ס הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחווה דעת לסוגיית הבשמים והחומרים המופקים מן החי. הוא ביאר בטוב טעמו כי יסוד ההיתר במושק הוא המפתח להבנת חומרים רבים המשתנים בתעשייה, אך הדגיש שיש לבחון כל מקרה לגופו – האם הגיע החומר למצב של "נפסל מאכילת כלב" קודם שחזר ונהיה ראוי, שאז פנים

.חדשות באו לכאן לכל הדעות

: העמיק בחקירה זו והוסיף)(מנחת אשר על התורה מו"ר הגר"א וייס במשאו ומתנו ההלכתי יש לחלק בין שינוי בצורה לבין שינוי בטעם ובריח. במושק, לא רק המראה השתנה אלא .כל המהות הפכה מדם מאוס לבושם יקר, וזהו השינוי הגמור המכשיר לבוא אל הקודש הוא מדגיש כי התורה שבכתב, בציווי על ה'מר', נתנה לנו את הכוח להכיר בכך שגם חומר

.שמקורו בטומאה יכול לעבור זיכוך מוחלט עד שיהיה ראוי למשוח בו את קודש הקודשים

הנה אנו פוסעים בנתיבי המעשה, לראות כיצד אותם דיונים מרוממים על שמן המשחה

.והמושק יורדים אל עולם המעשה ומתווים לנו דרך בתוך נבכי המציאות המודרנית וההלכתית

נפקא מינה ראשונה עולה לנו בענייני כשרות המזון והתרופות בימינו. למדנו כי היסוד ,של פנים חדשות באו לכאן, המכשיר את דם החיה לבוא אל הקודש ואף אל תוך הקדירה

הוא המצפן שלנו בבואנו לדון בחומרים שעברו תהליכים כימיים עזים. כאשר אנו נתקלים בתוספי מזון או בחומרי ריח וטעם המופקים ממקורות שאינם כשרים, השאלה המרכזית תהיה תמיד האם הגענו לרמת הזיכוך של המושק – דהיינו השתנות גמורה לחומר אחר לגמרי שאיבד כל קשר למהותו המקורית, או שמא מדובר רק בשינוי חיצוני כפי שטען הגאון רבי

.יחזקאל אברמסקי לגבי הג'לטין

נפקא מינה נוספת נמצאת בהלכות ברכות הריח. אדם המתבשם בבשמים סינתטיים או בבשמים המופקים מן החי, צריך לדעת להבחין בין בורא עצי בשמים לבין בורא מיני בשמים. הידיעה שהמושק אינו צומח מן האדמה אלא הוא תולדה של חיה, מחייבת אותנו לברך בורא מיני בשמים, וזוהי הוראה לכל אותם בשמים שאינם באים מן הצומח. אנו למדים שברכה אינה רק הודאה על ההנאה, אלא היא הגדרה מדויקת של מקור החיות של הדבר

.המונח לפנינו

עוד נפקא מינה למעשה היא היכולת להשתמש בחומרים שאינם כשרים לצורך הנאה שאינה אכילה. אם המור הותר בשמן המשחה למרות מקורו, הרי שיש לנו פתח להקל , שכן גם אם לא)(כמו סבונים או קרמים בשימוש חיצוני במוצרים המכילים מרכיבים מן החי הגיעו לרמת הזיכוך של המושק, כל עוד אינם ראויים לאכילה ואינם משמשים למאכל, הרי שמעמדם קל יותר. השיעור של אהרן הכהן הנמשח בשמן המור מלמדנו שגוף האדם יכול

.להתקדש גם על ידי חומרים שעברו תיקון ושינוי מן המקור הטמא שלהם

הננו באים אל היכל הרעיון, שבו אנו מגלים כי התורה לא רק נתנה לנו מרשם לרקיחת

.שמן, אלא פתחה בפנינו צוהר להבנת סוד תיקון הבריאה כולה דרך אותו מור פלאי

העומק הרעיוני הטמון בשימוש בדם חיה טמאה עבור שמן המשחה מגלה לנו יסוד עצום: אין בעולם מציאות שהיא אבודה או מרוחקת מדי מהשכינה. המור, שביסודו הוא ,דם – סמל לנפש הבהמית, ליצרים הסוערים ולחומר הגולמי – עובר תהליך של התייבשות התגבשות וזיכוך, עד שהוא הופך לבושם היקר ביותר. זוהי ההוכחה שהקדושה אינה נמצאת רק במקומות הסטריליים והטהורים מלכתחילה, אלא עיקר תפקידה הוא לקחת את החושך ולהופכו לאור. כאשר משה רבנו מערב את המור בשמן הקודש, הוא מלמד אותנו שהתכלית "היא לא לברוח מהעולם הזה ומכוחות החיים הטמונים בו, אלא לזכך אותם עד שגם ה"דם

.של החיה הטמאה יפיץ ריח ניחוח בבית השם

.זאת ועוד, הרעיון של "פנים חדשות באו לכאן" מלמד אותנו על כוחה של ההתחדשות הטבע אינו גזירה קבועה מראש; יש בכוחו של תהליך, של זמן ושל שינוי צורה, להפקיע חומר מחזקת טומאה ולהכניסו תחת כנפי השכינה. שמן המשחה, המקדש את כל כלי המקדש, זקוק דווקא לניחוח הזה שבא מרחוק, מהודו הרחוקה ומגוף של חיה טמאה, כדי לבטא את אחדות השם בכל חלקי הבריאה. הניחוח אינו מגיע למרות המקור הטמא, אלא דווקא מתוך הזיכוך שלו, ובכך הוא הופך לדרור – חופשי מכבלי המקור הנמוך שלו ומשוחרר

.להאיר בקודש הקודשים

הנה אנו מעפילים אל היכל המחשבה, לראות כיצד סוד המור והדם המשתנה לבושם

.משמש בבואה לנפש האדם ולכוחה המופלא לחולל תמורה פנימית מן הקצה אל הקצה

המסע המחשבתי שמעביר אותנו המור, מאותו צרור דם חומרי וגס בגוף החיה ועד .להיותו שמן משחת קודש על ראשו של כהן גדול, הוא המשל העמוק ביותר לחיי האדם אנו מוצאים בקרבנו לא פעם כוחות של "דם" – דחפים סוערים, רצונות גולמיים ואולי אף חלקים המרגישים לנו כ"חיה טמאה" המרוחקת מן הקדושה. התובנה המחשבתית העולה .כאן היא שאין לאדם להתייאש מן המהות המקורית שלו, ואף לא מן הנפילה הנמוכה ביותר כפי שהדם עובר תהליך שבו הוא פושט צורה ולובש צורה עד שפנים חדשות באו לכאן, כך ,גם האדם יכול לקחת את אותם כוחות יצריים עצמם ובאמצעות זיכוך, עמל ושינוי המבט

.להפוך אותם לבושם המפיץ ריח טוב בסביבתו

יתרה מכך, אנו לומדים כי לפעמים דווקא המרחק הוא שמייצר את העוצמה. המור מגיע מהודו הרחוקה, ממקומות שאינם גבולה של ארץ ישראל, כדי ללמדנו שהנפש יכולה לשאוב כוחות לתיקון גם מן המחוזות הרחוקים והנידחים ביותר שבהם היא שוטטה. המחשבה היהודית מלמדת אותנו שלא די בדיכוי הרע, אלא יש לשאוף ל"השתנות" שלו. כאשר האדם מבין שגם ה"דם" שלו יכול להפוך ל"מר דרור", הוא משתחרר מהכבלי העבר ומקבל את הדרור האמיתי – היכולת להגדיר את עצמו מחדש בכל רגע, לא לפי המקור שממנו בא, אלא

.לפי הניחוח שהוא בוחר להפיץ בעולם כעת

הננו באים אל שער המוסר, לבחון ביראת רוממות את הגבול הדק שבין שינוי המהות לבין הטעיה חיצונית, וללמוד מן המור את חובת האמת הפנימית בזיכוך המידות. המוסר הנלמד מסוגיית המור מעמיד אותנו על חובת הזיכוך הגמור שאין בו שמץ של זיוף. אמרנו כי המור נקרא מר דרור מפני שהוא חופשי מכל תערובת ומפני שהשתנה מצורת דם לצורת עפר בעלמא. התורה דורשת מאיתנו מוסר של "פנים חדשות" אמיתיות. אין די בכך שהאדם יכסה את פגמיו בריח בושם חיצוני, אלא עליו לעבור תהליך של התייבשות ושינוי פנימי, כפי שהדם מתייבש ומשנה את מהותו עד שאינו מוגדר עוד כדם. המוסר הזה מזהיר אותנו מפני הנטייה האנושית להשאיר את ה"דם" והיצרים הרעים בעינם, ורק לעטוף אותם במילים יפות או בגינוני קדושה חיצוניים. הקדושה אינה סובלת דם במסווה של בושם; היא דורשת מהפך

.מהותי שבו החומר הישן מתבטל לגמרי וצורה חדשה וטהורה נולדת תחתיו

זאת ועוד, יש כאן שיעור מוסרי נוקב בחובת הבירור. הגאון רבי יחזקאל אברמסקי הבחין בין המור, שעבר שינוי עצמי, לבין הג'לטין שהוא רק הפרדה טכנית. מוסר זה מלמדנו שבתהליך התיקון האישי שלנו, לא די בשינוי הסביבה או בהפרדת המעשים הרעים מן הטובים באופן מלאכותי. עלינו לשאוף לשינוי שבו הרע עצמו הופך לטוב, שבו התכונות השליליות משתנות לחיוב בזיכוך פנימי עמוק. המור המקודש מלמד שרק כאשר השינוי הוא "מכוח עצמו" ונעשה בכלות המהות הקודמת, הוא ראוי לבוא אל הקודש. המנהיג והאדם ,נדרשים לדרגה של "מר דרור" – להיות נקיים מזיוף, חופשיים מנגיעות העבר המאוסות

.וזכוכים כעפר הטהור שאין בו עוד ריח של דם וחטא

,הנה אנו באים אל שער החותם, לאסוף את כל רסיסי האור והניחוחות שקיבצנו במסענו

.ולהפוך אותם לצידה רוחנית המלווה את חיינו ומאירה את נתיבותינו בעבודת השם

מכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: למדנו שאין דבר רחוק שאינו יכול להתקרב, ואין דבר טמא שאינו יכול להיטהר. כאשר אדם מרגיש שמעשיו כבדים עליו כדם, או שסביבתו נראית לו רחוקה כקצווי הודו, עליו להיזכר במור. כוחו של הזיכוך, כוחה של ההתמדה בתהליך השינוי, הופך את המאוס לבושם ואת האסור למותר. עלינו ללמוד להביט על המציאות ועל חברינו לא במבט של "מאיפה הם באו", אלא במבט של "למה הם הפכו". כל רגע הוא הזדמנות להיות פנים חדשות, לפשוט את צורת הדם הסוערת וללבוש צורה של מר

.דרור – חופשי, זך ומפיץ ניחוח של קדושה

עיקר העניין:

בסיכומו של דבר, נחשף בפנינו סודו המופלא של ה'מר' כגשר בין עולמות. מצאנו ,כי לפי שיטת הרמב"ם, המבוססת על דברי חז"ל והגמרות בברכות ובכריתות המרכיב הראשון והעיקרי בשמן המשחה מקורו בדם חיה טמאה שעבר שינוי מוחלט בטבעו. למרות השגת הראב"ד שביקש לשמור על טהרת המקור, הכריעו גדולי הראשונים והאחרונים, ובראשם מרן השולחן ערוך והמשנה ברורה, כי פנים חדשות באו לכאן. ההפיכה מדם גולמי לבושם יבש כעפר מפקיעה את שם הטומאה ומכשירה את החומר אף לאכילה ובשימוש בקודש הקודשים. בירור זה העניק לנו את המפתח להבחין בין שינוי מהותי לבין שינוי חיצוני, כפי שלימדנו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, והעלה אותנו למדרגה שבה אנו מבינים כי תכלית הבריאה היא זיכוך החומר והפיכת כל טיפת דם לבושם יקר המציאות, המקדש

.את המשכן ואת האדם