כשאפשר להציל רק אחד, האם חיי עולם קודמים לחיי שעה?

?ואפשר להציל רק אחד האם מותר להעדיף את החיי עולם

שני חולים אחד יש לו סיכוי לחיות רק חיי שעה והשני חיי עולם

?ואפשר להציל רק אחד האם מותר להעדיף את החיי עולם

ניצבים אנו מול המראה המבעית ביותר שיכול לעמוד לנגד עיניו של מציל או רופא: שני בני אדם, שני עולמות מלאים, המוטלים לפנינו בין חיים למוות. האחד, גופו שבור ורצוץ עד שכל שנותר לו אינו אלא רגעים ספורים, חיי שעה של חסד בטרם ישיב נשמתו. השני, כוחו עוד בו

.וסיכוייו להחלים ולחיות חיי עולם במושגי אנוש – שנים ארוכות וטובות – גלויים וידועים

והנה, המציאות האכזרית מציבה מכונה אחת, תרופה אחת, או יד מצילה אחת שיכולה להישלח רק לעבר אחד מהם. השאלה זועקת מן האדמה: האם יש למדוד את הזמן במאזני ההלכה? האם דמו של זה שנותרו לו שעות ספורות אדום פחות מדמו של זה שחיים שלמים לפניו? הכרעה זו אינה רק שאלה של סדרי קדימויות, אלא היא בירור שורשי בערכם המוחלט .של החיים, במושג "חיי שעה" ובחובה המוסרית המוטלת עלינו בשעת ההכרעה הנוראה מכל אנו יוצאים ללמוד את דברי מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי, המורה לנו דרך בתוך הסבך

.המוסרי הזה, ומבחין בין חולה הניצב לפנינו לבין זה שטרם בא

הננו שבים אל שורשי הדברים כפי שהם חקוקים בלוחות הברית ובפרשתנו המרעידה את

.הלב, לחפש את המקור האלוקי לערך החיים והכרעת הנפשות בשעת דחק

.)(שמות לא טז ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם

פסוק זה בפרשת כי תשא הוא המקור המרכזי ממנו למדו חז"ל את הכלל שפיקוח נפש חלל עליו שבת אחת כדי שישמור- פירש: לעשות את השבת)(שמות לא טז דוחה שבת. רש"י שבתות הרבה. דברי רש"י אלו מהווים יסוד נורא לסוגייתנו; אם הטעם לחילול שבת הוא היכולת לשמור שבתות עתידיות, הרי שבחיי שעה שאין בהם שבת עתידית לכאורה נחלש הטעם, ומכאן עולה השאלה האם יש עדיפות מובנית למי שיוכל לשמור "שבתות הרבה" על

.פני מי שימיו ספורים

' שתהיה השבת אות לעולם כי אני ה- ביאר: לדרתם ברית עולם)(שמות לא טז הרמב"ן מקדשכם. הרמב"ן מעמיד את קדושת ישראל כמרכז השבת, ומכאן שהצלת כל יהודי, ולו להשיג- חידש: לעשות את השבת)(שם לשעה קלה, היא חלק מאותו קידוש השם. הספורנו בה התכלית המכוון ממנה. אם התכלית היא דבקות בחיים, הרי שכל רגע של חיים הוא

.תכלית בפני עצמה

כי השומר שבת אחת כאילו עשאו. האור- כתב: לעשות את השבת)(שם אור החיים הקדוש ביאר: שהשבת היא)(שם החיים מלמד שכל רגע של חיים בקדושה הוא עולם מלא. כלי יקר עדות על חידוש העולם. כפי שהעולם מתחדש בכל רגע, כך כל רגע של חיי שעה הוא בריאה

.חדשה שיש להצילה

לאחר ששאבנו את כוח החיים מפרשת כי תשא, אנו פונים אל המצווה המפורשת בפרשת

.)(ויקרא יט טז קדושים: לא תעמוד על דם רעך

לראות במיתתו ואתה יכול להצילו. רש"י- פירש: לא תעמוד על דם רעך)(ויקרא יט טז רש"י אינו מחלק בין מיתה קרובה למיתה רחוקה; כל עוד הוא נקרא "חי", דמו תובע את הצלתו. רבי שלא תהיה סיבה לשפוך דמו. מניעת- כתב: לא תעמוד על דם רעך)(שם אברהם אבן עזרא הצלה מחיי שעה עבור חיי עולם היא הכרעה מוסרית כבדת משקל שעלולה להיחשב כגרם

.שפיכות דמים לבעל חיי השעה

מצווה שישתדל בכל כוחו להצילו מן המיתה- ביאר: לא תעמוד על דם רעך)(שם הרמב"ן או מן הנזק. הרמב"ן מרחיב את המצווה גם להצלה מנזק, ומכאן שגם הצלת שעות ספורות שחייב אדם להכניס עצמו- חידש: לא תעמוד על דם רעך)(שם היא חובה גמורה. רבינו בחיי לספק סכנה להציל חברו מודאי סכנה. אם התורה דורשת מסירות נפש כזו, הרי שכל רגע

.חיים הוא יקר מפז ואין למדוד אותו בזמן

הננו נכנסים אל היכל המשנה והתלמוד, אל המקום שבו נפרטים כללי הצלת הנפש לפרטי פרטים, ושם אנו מוצאים את היסוד להבחנה בין נפש לנפש במצבי דחק שבהם אין אפשרות

.להציל את כולם

, שנינו: האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבידה)(דף יג ע"א במשנה במסכת הוריות והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. משנה זו מטלטלת את המחשבה; היא פירש בביאור)(שם קובעת סדר קדימויות ברור במקום שבו המשאבים מוגבלים. רש"י , במזונות. לכאורה, רש"י מצמצם את הדין לחלוקת אוכל בלבד- המילה להחיות: להחיות

.אך רבותינו לא נעצרו שם

:" הובא חידוש מרעיד לב בביאור "להחיות)(פרק ג הלכה ז בתלמוד ירושלמי במסכת הוריות ממש, כגון שהיו שניהם טובעים בנהר. הירושלמי מלמדנו שהקדימות אינה רק- להחיות בממון או במזון, אלא בחיי אדם ממש. אם איש ואישה טובעים בנהר ויש בידך להציל רק אחד, המשנה קובעת שיש להקדים את האיש. הטעם המובא שם הוא שהאיש חייב ביותר

.מצוות מהאישה, ומכאן שהתורה שוקלת את "איכות" החיים מבחינת המצוות שייעשו בהם

כתב בביאור דברי המחבר: והסכים כן הירושלמי)(יורה דעה סימן רנא סעיף קטן יא הש"ך דלהחיות ממש קאמר, וכן כתב הבח. הש"ך פוסק להלכה כדעת הירושלמי, שהקדימויות הללו חלות גם בהצלת נפשות גמורה. אנו רואים כאן יסוד נורא; ההלכה אינה עוצמת עיניים

.מול ההבדלים שבין הניצולים, אלא קובעת סולם ערכים להצלה

נאמר עוד: כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר. הגמרא)(שם בגמרא במסכת הוריות ביאר: כהן קודם ללוי)(שם מעמידה היררכיה של קדושה במצוות כקריטריון להצלה. רש"י , שקדושתו יתירה. מכאן אנו למדים שהמדד להצלה הוא היכולת להוסיף קדושה בעולם- וזהו הפתח לדיון של מו"ר הגרש"ה וואזנר – האם חיי עולם, שבהם יש פוטנציאל לקדושה

.מרובה לאורך זמן, קודמים לחיי שעה שבהם הקדושה מוגבלת בזמן קצר

, כתבו: ואפילו היה הממזר תלמיד חכם והכהן עם הארץ)(הוריות יג ע"א ד"ה האיש התוספות )(לימוד תורה תלמיד חכם קודם. התוספות מלמדים אותנו שהקדושה האישית והמעשית

גוברת אפילו על קדושת ייחוס, מה שמחזק את הסברא שערך החיים נמדד לפי מה שיפעל

.בהם האדם למען שמו יתברך

הננו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים, שדבריהם הם יסודות עולם ההלכה, ושם אנו מוצאים את ההגדרה הנוראה והמזוקקת של "חיי שעה" ואת היחס המקודש שהתורה

.מעניקה לכל רגע ורגע של נשימה בטרם פרידה

כתב בביאורו על חולה שיש בו סכנה: מי שנפלה עליו)(פרק ב מהלכות שבת הלכה יח הרמב"ם מפולת, ובאו ומצאוהו חי, אע"פ שאי אפשר שיחיה אלא שעה קלה – מפקחין עליו את הגל ומוציאין אותו לחיי שעה. הרמב"ם מעמיד כאן יסוד עולמי; חילול שבת, על כל חומרתו, אינו נמדד בכמות הזמן שהחולה יחיה לאחר מכן. אפילו עבור רגע אחד של נשימה, עבור דקה אחת של וידוי או פרידה מהעולם, אנו מצווים לעבור על איסורי תורה. מכאן שחיי שעה הם

."חיים" גמורים לכל דבר ועניין

פירש על המשנה של מי שנפלה עליו מפולת: אע"פ שאין שם אלא חיי)(יומא פה ע"א רש"י .שעה – מחללין. רש"י מלמדנו שאין אנו עושים חשבונות של "כדאיות" מול קדושת השבת ביאר אף הוא ברוח)(יומא פרק ח סימן יג אם האדם חי, הוא עולם מלא, ולו לשעה אחת. הרא"ש זו: דחיי שעה נמי חיים הם, ואסור לאבדם בידיים או במחדל. הרא"ש מציב את חיי השעה

.במעמד שווה לחיי עולם לעניין האיסור לבטלם

, דן בערך החיים הללו וכתב: שכל זמן שהנשמה בקרבו)(תורת האדם, שער המיחוש הרמב"ן הרי הוא כחי לכל דבריו. הרמב"ן מעמיק בהבנה שהחיים אינם רצף של זמן אלא מהות של

.מציאות. כל עוד המהות הזו קיימת, חובת ההצלה קיימת במלוא עוזה

ביאר בעניין זה חידוש חשוב: דאפילו לחיי שעה)(יומא דף ד ע"א מדפי הרי"ף הר"ן- רבנו ניסים מחללין, שמא יזכה לעשות תשובה או להרהר בליבו. הר"ן מעניק משמעות רוחנית לזמן הקצר; רגע אחד של יהודי בעולם הזה יכול להיות שווה נצח שלם של תיקון. מכאן עולה ?השאלה הגדולה של סוגייתנו: אם רגע אחד הוא נצח, כיצד ניתן להעדיף חיי עולם על פניו

.הרי שניהם נוגעים בנצח

, פירש בביאורו הנפלא: אפילו לא נשאר לו אלא כדי נשימה אחת)(יומא פה ע"א המאירי אין אומרים מה יועיל לנו חילול זה, אלא מחללין. המאירי דוחה מכל וכל את המחשבה

.התועלתנית. החיים הם ערך מוחלט שאינו ניתן לחלוקה או למדידה

(חלק ו סימן הננו באים אל שולחנו של מו"ר הגרש"ה וואזנר, אשר במעמקי שו"ת שבט הלוי מפלס דרך של הגיון צרוף בתוך ים הרגש והסבך המוסרי, ומכריע את הכרעת הדין)רמב

.בשעת המבחן הנוראה

כתב בביאורו המזוקק: אם עומד לפני אדם נדון אם)(שבט הלוי, שם מו"ר הגרש"ה וואזנר להציל חיי שעה או להציל חיי עולם, ועדיין לא התחילו לטפל בחיי שעה – בוודאי מניחים חיי שעה ועוסקים בחיי עולם. מו"ר מעמיד כאן יסוד איתן; במצב שבו שתי הנפשות מונחות לפנינו ושעון החול טרם החל לתקתק עבור הטיפול באחד מהם, עלינו להעדיף את זה

,שסיכוייו לחיים ארוכים ומתוקנים גדולים יותר. הוא אינו רואה בכך זלזול בחיי השעה

.אלא הבנה עמוקה של סדרי העדיפויות שהתורה קבעה במצבי חוסר ברירה

שקבעה שהאיש)(דף יג ע"א הוא חידש להביא ראיה ניצחת לדבריו מהמשנה במסכת הוריות קודם לאישה להחיות. מו"ר דקדק בשיטת הירושלמי והש"ך שהסכימו כי מדובר ב"להחיות ממש" כטובע בנהר, וביאר כי אם התורה מצאה לנכון להעדיף נפש אחת על פני חברתה רק בשל הבדלים בדרגת החיוב במצוות או במעמד ההלכתי, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש להעדיף חיי עולם על פני חיי שעה. לשיטתו, ההבדל בין חיים של שנים לחיים של שעות הוא הבדל מהותי ב"כמות" המצוות והקדושה שהאדם יכול לפעול בעולם, וממילא

.חל כאן אותו עיקרון של קדימות

.עוד ביאר מו"ר הגרש"ה וואזנר כי הכרעה זו נובעת מציווי התורה לא תעמוד על דם רעך הוא כתב כי כשם שיש שעת הכרעה בטובעים בנהר בין כהן ללוי ובין איש לאישה, כך מסברא ישרה ודאי שיש להכריע בין מי שיחיה שנים לבין מי שיחיה שעות ספורות. הוא ראה בכך יישום של דין פיקוח נפש במובנו הרחב ביותר – הצלת המקסימום האפשרי מתוך

.המציאות המוגבלת

אולם, מו"ר הציב סייג חשוב וביאר כי כל זה אמור דווקא כאשר שני החולים ניצבים לפנינו באותה נקודת זמן. הוא חידש כי אם כבר התחילו לטפל בבעל חיי השעה, או שהמכונה כבר ,מחוברת אליו, חל איסור חמור לנתקו כדי להציל חיי עולם, שכן ברגע שהתחלת בהצלה הנפש הזו היא עולם מלא ואסור לדחותה מפני שום נפש אחרת. דבריו אלו מלמדים אותנו כי ההיררכיה קיימת רק ברגע הבחירה הראשוני, אך ברגע המעשה – כל רגע של חיים הוא

.קדוש ומוחלט

חידש וביאר חילוק יסודי: כל מה שאמרנו שיש להעדיף)(שבט הלוי, שם מו"ר הגרש"ה וואזנר חיי עולם על פני חיי שעה, הוא דווקא כאשר שניהם מונחים לפנינו באותה שעה. אולם, אם , והמכונה פנויה, ומאידך גיסא אנו)(כגון טרפה לפנינו ניצב חולה שסיכוייו הם רק לחיי שעה משערים או יודעים שייתכן ויגיע בעוד זמן מה חולה שסיכוייו הם לחיי עולם – פשיטא ופשיטא שאין אנו ממתינים. הוא כתב כי על חולה שהוא לפנינו חל הדין המפורש של לא תעמוד על דם רעך בחיוב גמור ומיידי, ואילו על זה שטרם בא, אף שעל פי המציאות עלול

.הוא לבוא, לא חל עדין שום דין של הצלה

הוא ביאר כי אין אדם רשאי לבטל הצלת נפש קיימת המוטלת לפתחו בשל ספק או צפי להצלה עתידית של נפש אחרת, ולו תהיה מעלתה או איכות חייה גדולה פי כמה. המצווה להציל את בעל חיי השעה היא מצווה עוברת, וברגע זה הוא העולם המלא היחיד שזקוק

.לידנו המושטת

דן ביסוד זה וביאר כי חיי שעה של יהודי שקולים כנגד)(חלק יז סימן עב הציץ אליעזר "כל חללו של עולם. הוא חידש כי אין לנו רשות לעשות חשבונות של "כדאיות" ו"חיסכון במשאבי הצלה כאשר נפש ישראל זועקת לעזרה. לשיטתו, ברגע שחולה חיי השעה נמצא

לפנינו, הוא הופך לבעלים הגמור של המכונה או התרופה, וכל מחשבה על חולה עתידי היא

.בבחינת גזל נפשות ממנו

הביא ראיה לדברי מו"ר הגרש"ה)152 (שיעורי תורה לרופאים, חלק ג עמוד הגר"י זילברשטיין וואזנר מהדין שאין מעבירין על המצוות. הוא ביאר כי המצווה להציל את בעל חיי השעה היא המצווה הראשונה שבאה לידך, ואסור לך להניחה כדי להמתין למצווה "גדולה" יותר של חיי עולם שעשויה להגיע מאוחר יותר. הוא כתב כי התורה מחייבת אותנו לפעול בתוך

.המציאות הגלויה לעינינו, ולא בתוך עולם של השערות וסטטיסטיקות

" הוסיף וביאר כי היסוד של "הקל הקל תחילה)(מנחת אשר, שמות סימן נד מו"ר הגר"א וייס אינו שייך כאן, שכן המתנה לחולה עתידי היא פגיעה ודאית בחולה הנוכחי. הוא חידש כי החובה המוטלת על הרופא או המציל היא להציל כל מי שניתן להציל ברגע זה, מבלי להכניס

.שיקולים של העדפה שאינם קיימים במציאות הממשית שלפניו

הננו באים אל שדה המעשה הנורא, אל אותם רגעים של דופק מהיר בחדרי המיון ובמחלקות

.לטיפול נמרץ, שבהם פסקי ההלכה של מו"ר הגרש"ה וואזנר הופכים להוראות חיים למעשה

נפקא מינה ראשונה עולה לנו בשאלת ניתוק מכשירים או טיפולים שכבר החלו. מתוך דברי מו"ר בשבט הלוי, עולה הכרעה ברורה: אם כבר הוחל בטיפול בחולה שסיכוייו לחיי שעה בלבד, אסור בשום פנים ואופן להפסיק את הטיפול או לנתקו ממכונת הנשמה כדי להעביר את המשאב לחולה חדש שהגיע וסיכוייו לחיי עולם טובים יותר. ברגע שהחולה הראשון זכה במצווה וביד המצילה, הוא הפך ל"בעל המצווה", וחייו הקצרים קדושים באותו רגע כחיי נצח. כל ניתוק כזה ייחשב כרציחה בידיים, שכן אין דוחין נפש מפני נפש מרגע

.שהחלה ההצלה

נפקא מינה נוספת נמצאת בהגדרת "לפנינו" בחדר המיון. אם הגיעו שני פצועים בבת אחת באותו אמבולנס, והרופא צריך להחליט למי לגשת קודם – כאן חלה חובת ההכרעה שהזכיר מו"ר הגרש"ה וואזנר. במקרה כזה, על הרופא להעדיף את בעל חיי העולם על פני בעל חיי השעה, שכן שניהם עומדים לפניו באותה נקודת זמן של "שעת הכרעה". כאן נמדדת איכות החיים העתידית כקריטריון הלכתי לקדימות, בדיוק כפי שהאיש קודם לאישה לפי המשנה

.בהוריות בשל חיובי המצוות

עוד נפקא מינה למעשה עולה בשאלת המשאבים המוגבלים במחסני החירום. אם ישנה תרופה אחרונה במלאי, וישנו חולה סופני שזקוק לה כדי להאריך את חייו בשבועות ספורים ללא ייסורים, ולעומתו ישנו חולה צעיר שזקוק לאותה תרופה כדי להחלים לגמרי – אם שניהם ידועים וקיימים במחלקה, נעדיף את החולה הצעיר. אך אם החולה הסופני הוא היחיד שנמצא כרגע, אסור למנהל בית החולים "לשמור" את התרופה במחסן למקרה שיגיע חולה עם סיכויים טובים יותר בעתיד. החובה להציל את מי שנמצא כעת היא מוחלטת ואינה

.תלויה במה שטרם נולד

נפקא מינה רביעית נוגעת למצבים של חוסר ודאות רפואית. מו"ר הגרש"ה וואזנר הדגיש כי

הדין להעדיף חיי עולם חל רק כשהדברים ברורים. אך אם יש ספק שמא גם בעל חיי השעה יכול להפוך לבעל חיי עולם בזכות טיפול חדשני או נס רפואי, הרי שחוזר הדין שאין אנו

.עושים חשבונות של העדפה במקום ספק נפשות, וכל הקודם במקום ובזמן – זכה

הננו מעפילים אל עומק מחשבת התורה, המבקשת להגדיר מהו "ערך" של חיים וכיצד נמדדת איכות הנשמה בעולם של עשייה, כפי שדקדק מו"ר הגרש"ה וואזנר ביסודות המשנה

.במסכת הוריות

התובנה המרעישה העולה מדבריו היא שחיי התורה אינם שוויוניים במובן הליברלי והשטחי של המילה, אלא הם חדורים בערך המצוות והקדושה. כאשר המשנה קובעת כי האיש קודם לאשה להחיות, או שכהן קודם ללוי, היא מלמדת אותנו שחיי אדם אינם נמדדים רק בעצם הקיום הביולוגי, אלא בפוטנציאל הרוחני שהם נושאים עמם. מו"ר הגרש"ה וואזנר חידש כי אם התורה הבחינה בין שתי נפשות ששתיהן יחיו חיי עולם, רק בשל העובדה , הרי שבוודאי ובוודאי שיש להבחין)(כגון איש מול אשה שלאחד יש חיובי מצוות רבים יותר

.בין מי שיחיה שנים רבות ויוכל לקיים אלפי מצוות, לבין מי שנותרו לו שעות ספורות בלבד

אנו למדים כאן שיעור בחשיבות הזמן. ביהדות, הזמן הוא חומר הגלם של הנצח. כל שעה של חיים היא הזדמנות לעשיית רצון הבורא, ולכן ריבוי שעות הוא ריבוי של קדושה. הכרעת מו"ר להעדיף חיי עולם אינה נובעת מזלזול בערך של חיי שעה – שהרי ראינו שמחללים עליהם שבת – אלא מהבנה שמי שמקבל עוד שנות חיים מקבל למעשה עוד "מנות" של חיבור לאלוקות. במאזני ההלכה, המצוות שהאדם עתיד לקיים הן משקולות כבדות המשפיעות על

.סדר הקדימות בהצלה

יתרה מכך, מו"ר הגרש"ה וואזנר העמיק במושג של לא תעמוד על דם רעך וביאר שהוא מחייב אותנו למקסם את החיים. אם המציל ניצב מול ברירה שבה הוא יכול להציל שעה אחת של חיים או עשרים שנה של חיים, חובת "לא תעמוד" תובעת ממנו לבחור בחיים הארוכים ,יותר, כי בכך הוא מציל "יותר" דם של רעהו במובן המצטבר. זוהי מתמטיקה של קדושה

.שבה אנו מחויבים להוסיף כמה שיותר אור בעולם מתוך המשאבים המצומצמים שבידינו

יחד עם זאת, התורה מזהירה אותנו לא להפוך את המדידה הזו לכלי של זלזול. כפי שביאר מו"ר, ברגע שהתחלנו בטיפול בחיי השעה, הוא הופך לעולם ומלואו. הדבר מלמדנו כי איכות החיים היא קריטריון רק ברגע של "שעת הכרעה" וצומת דרכים, אך ברגע שהאדם .נמצא תחת חסותנו, כל רגע שלו הוא אינסוף, ואין מחשבים אינסוף אחד מול אינסוף אחר זהו האיזון המופלא בין האחריות הציבורית להציל את המקסימום, לבין החובה המוסרית

.להתייחס לכל נשמה כאל עולם שלם שאין לו מחיר

הננו יורדים אל נבכי הנפש פנימה, אל אותם רגעים שבהם המילים נעתקות והלב מחסיר פעימה מול כובד האחריות ונוראות הבחירה, בפרט בימים אלו שבהם קולות המלחמה בחוץ

.מזכירים לנו את שבריריות הקיום

העמידה מול חולה של חיי שעה לעומת חולה של חיי עולם היא התמודדות עם סוד

הצמצום האלוקי. האמונה היהודית מלמדת אותנו שכל רגע של יהודי בעולם הזה הוא "חלק אלוה ממעל", וכי רגע אחד של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא. והנה, דווקא מתוך אותה אמונה עילאית בערך כל רגע, אנו נדרשים לפעמים להכריע ;ולהעדיף את החיים הארוכים יותר. הכאב הנלווה להכרעה כזו הוא חלק מעבודת השם אנו מצילים את חיי העולם לא מתוך זלזול בחיי השעה, אלא מתוך יראה גדולה מול ריבון העולמים שציווה אותנו "וחי בהם" – למקסם את החיים והקדושה בתוך המציאות המוגבלת

.שנתן לנו

במציאות המקלט, כשאנו שומעים את הדי הפיצוצים, אנו חשים את עוצמת החיים בכל נשימה ונשימה. דברי מו"ר הגרש"ה וואזנר נוסכים בנו חוסן נפשי: הם מלמדים אותנו שהתורה אינה משאירה אותנו אובדי עצות ברגעים הקשים ביותר. הידיעה שיש סדר, שיש הגיון אלוקי גם בתוך התופת, מעניקה שקט פנימי. האמונה בהשגחה מתבטאת כאן בכך שאנו עושים את המוטל עלינו לפי כללי התורה, ומשאירים את התוצאות בידי שמיים. כשאנו בוחרים בחיים שיש בהם המשכיות, אנו שותפים לבניין הנצח של עם ישראל, גם כשליבנו שותת

.דם על הרגעים שאבדו מאחיו

החיבור לנפש מלמדנו כי אין "חיים קטנים". גם אותו בעל חיי שעה, שהנחנו לו כדי להציל את חיי העולם, נשמתו עולה למרומים כשהיא עטופה בזכות הגדולה שוויתר על רגעיו האחרונים למען אחיו. זוהי דרגה נוראה של ערבות הדדית, שבה כל נשמה יודעת את תפקידה בתוך המארג הגדול של האומה. אנו, הנותרים בחיים, מחויבים למלא את שנותינו בתוכן וביוצק, כדי שחיי העולם שהרווחנו בזכות אותן הכרעות הלכתיות יהיו ראויים למחיר

.הכבד ששולם עבורם

הננו באים אל שער המוסר, המצפן הפנימי המזקק מתוך הכרעתו הנוראה של מו"ר הגרש"ה וואזנר את חובת האדם בעולמו, לא רק כמי שפועל לפי הוראות יבשות, אלא כמי שנושא על

.כתפיו את משא הדורות והנצח

התובנה המוסרית העמוקה העולה מבירור זה היא שהאחריות על החיים אינה רק הצלת הקיים, אלא ראייה מרחיקת לכת אל עבר העתיד והמשכיות הקדושה. המוסר היהודי, כפי שהוא משתקף בדברי שבט הלוי, מלמדנו כי בשעת דחק שבה המשאבים מצומצמים, עלינו "להיות בעלי גבורה רוחנית להכריע לטובת הכלל והנצח. המצפן המוסרי של "והלכת בדרכיו ,לוחש לנו שכשם שהקב"ה חפץ בחיים המביאים לידי תיקון עולם, כך גם עלינו, כבניו מוטלת החובה לבחור בנתיב שיניב את מירב הפירות הרוחניים. ההעדפה של חיי עולם אינה פחיתות ערך לחיי השעה, אלא הכרה בכך שכל רגע שניתן לאדם הוא פיקדון, וכשיש בידינו

.להעניק פיקדון ארוך יותר – זוהי חובתנו המוסרית העליונה

אנו למדים כאן שיעור ביושרה פנימית ובבריחה מרגשנות שטחית שעלולה להוביל לאובדן חיים מיותר. אדם עלול לומר לעצמו: "אני אציל את מי שבא ראשון, אפילו לחיי שעה, כי איני רוצה להיות שופט בין דמים", אך המצפן המוסרי מזהיר אותו שבריחה מאחריות זו היא כשלעצמה מחדל מוסרי. היושרה דורשת מאיתנו להסתכל למציאות בעיניים, להבין את

מגבלות הכוח האנושי, ולפעול בתוך המגבלות הללו בדרך הישרה והטובה ביותר. האחריות המוחלטת פירושה להיות מוכן לשאת את כובד הדין של "חיי עולם קודמים", מתוך ידיעה

.שבכך אנו מקיימים את רצון התורה המבקשת להרבות חיים בישראל

.במציאות המורכבת של ימינו, המצפן הזה הוא שמנחה אותנו בניהול סדרי העדיפויות הוא מלמדנו שהגבורה המוסרית היא לדעת להעריך נכונה את עוצמת החיים ולתת להם את ,הבמה הראויה. הדאגה למי שסיכוייו טובים יותר, מבלי לזנוח את קדושת מי שזמנו קצר בונה חברה שבה החיים הם ערך נעלה אך גם משימה מחייבת. חברה כזו, שבה המוסר בנוי על יסודות של נצח ואיכות רוחנית, היא חברה שיודעת להעריך כל נשימה, אך גם יודעת

.לבנות עתיד איתן מתוך הריסות הרגע

הננו באים אל שער החותם, שבו כל הדיונים הסוערים והכרעות הדין הנוראות מתלכדים

.לכדי שיר של אמונה וציווי של חיים, בתוך עולם שבו כל רגע הוא נשיקה מן הנצח

,ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: למדנו כי הזמן אינו רק חול הזורם בין האצבעות ,אלא הוא כלי קיבול לקדושה, וכשיש בידינו להציל שנים של עשייה מול שעות של פרידה עלינו להיות אמיצים דיו לבחור בחיים הארוכים למען שמו יתברך. למדנו כי האחריות ,המוטלת עלינו היא לפעול בתוך המציאות הגלויה, להציל את מי שנמצא לפנינו כאן ועכשיו ולא להפקיר חיים קיימים בשל חששות של מחר. בשעה שקירות המקלט סוגרים עלינו והעתיד נראה לוט בערפל, אנו נוצרים בליבנו את הידיעה שכל הכרעה הלכתית היא חוט של אור השזור בנצח ישראל. הדינמיות הרוחנית דורשת מאיתנו להעריך כל רגע של חיי

.שעה כעולם מלא, ובו בזמן לחתור בכל כוחנו להבטחת חיי עולם של המשכיות ותקווה

עיקר העניין:

בסיכומו של דבר, פסק מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי כי כאשר ניצבים לפנינו שני חולים ובידינו להציל רק אחד, עלינו להעדיף את בעל חיי העולם על פני בעל חיי השעה, כיוון שאיכות המצוות והקדושה העתידית היא מדד לקדימות בהצלה, כפי שלמדנו מהמשנה בהוריות שהאיש קודם לאישה. אולם, כל זאת אמור רק בשעת ההכרעה הראשונית כששניהם לפנינו; אך אם כבר הוחל בטיפול בחיי השעה, או שהוא היחיד הנמצא לפנינו כעת, חל איסור גמור לעכבו או לנתקו בשביל חולה אחר שטרם הגיע, שכן על הנמצא לפנינו חל החיוב המוחלט של לא תעמוד על דם רעך. החיים, ולו לרגע קט, הם קודש קודשים, אך ניהול ההצלה דורש מאיתנו

.להרבות חיים בישראל ככל שניתן, מתוך אחריות גמורה לנצח האומה