מדוע מותר לחלל שבת על חולה ואסור בדרך כלל להתפלל עליו בזעקה בשבת?

בין חובת ההצלה למנוחת הנפש

?מדוע מותר לחלל שבת על חולה ואסור להתפלל על חולה בשבת

בין חובת ההצלה למנוחת הנפש

ניצבים אנו מול סתירה פלאית המבקשת בירור עמוק: מחד, השבת נדחית מפני כל ספק ,פיקוח נפש, ואנו מצווים לחלל את קדושתה כדי להציל חיי אדם במעשה וברפואה. מאידך ,דווקא במישור הרוחני – בתפילה ובזעקה לפני רופא כל בשר – גזרו חכמים איפוק ודממה וציוונו לומר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". מדוע המעשה הגשמי דוחה שבת ,והדיבור הרוחני נסוג מפניה? כיצד ייתכן שזכות השבת "יכולה היא שתרחם" במקום תפילה אך אינה עומדת במקום תרופה ורופא? אנו יוצאים למסע בין דברי החתם סופר המבחין בין הנהגת הטבע להנהגת הנס, דרך פסקיו של הציץ אליעזר על דרכי הרפואה, ועד להכרעתו ,המרגשת של בעל אגרות משה במקום שיש בו חשש לטירוף דעתו של החולה. דווקא עכשיו כשקולות הפיצוצים עוד מהדהדים, נבקש להבין מתי עלינו לפעול ומתי עלינו לבטוח בזכות

.השבת המרחמת

פרשת השבוע "כי תשא" המאירה לנו את יסודות שמירת השבת והחיים, שמהם נשאב כוח גם ברגעים אלו של רעש והמולה. "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם

ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת

.)יז-(שמות לא טז "הארץ וביום השביעי שבת וינפש

בפרשתנו מתגלה השבת כ"אות" וכ"ברית", מושגים המלמדים על קשר בל ינתק בין הבורא , כתב בביאור המילה וינפש: כתרגומו ונח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש)(שם לעמו. רש"י שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה. רש"י מלמדנו שהשבת היא השבת הנפש למקומה, ומכאן אולי השורש לאיסור הזעקה; הזעקה והבכי הם פיזור הנפש בצער, בעוד

.השבת מבקשת לאסוף את הנפש אל מנוחתה

: חידש בביאורו כי השבת היא מקור הברכה לכל ששת ימי המעשה, וכתב)(שם רבינו בחיי כי השבת היא הנפש לכל הימים, וכשם שהגוף אינו חי בלא נפש, כך העולם אינו מתקיים בלא ,שבת. מכאן מובן מדוע "שבת היא מלזעוק", שהרי אם השבת היא מקור החיים והרפואה הרי שעצם נוכחותה בעולם פועלת את פעולת הרפואה, ואין צורך לעורר רחמים בזעקה

.כבימי החול

ביאר את הכפילות "ושמרו" ו"לעשות": שמירה היא בלב ועשייה היא)(שם הכלי יקר בחיצוניות. הוא כתב כי השבת צריכה להיות ניכרת גם בתנועות האדם ובדיבורו. כשאדם נמנע מזעקה על חולה בשבת, הוא "עושה" את השבת בתוך גרונו וליבו, ומפנה מקום לאמונה

.שהרפואה קרובה לבוא מצד הקדושה העליונה ולא רק מצד ההשתדלות האנושית

ביאר כי "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם", שהשבת היא)(שם אור החיים הקדוש כלי קיבול להשראת השכינה. השראת שכינה אינה דרה במקום עצבות וזעקה אלא במקום שמחה וביטחון. לכן, כדי לשמור על ה"אות" ועל הקשר המיוחד, אנו מצווים להשקיט את

.קולות המכאוב ולבטוח ברחמיו המרובים של מי שהשבת שלו

הננו נכנסים אל דפי הגמרא במסכת שבת, המקום שבו נקבעים גבולות הצער והנחמה ביום השביעי, ושם אנו מביטים אל פני המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל כיצד ראוי לו

.ליהודי לעמוד מול שברי החיים ביום קודשו

(שבת תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא . הגמרא מביאה את דברי רשב"א משום רשב"ג, המלמדים כי לשיטת בית שמאי)דף יב עא אין מנחמין אבלים ואין מבקרין חולים בשבת, משום שהם סוברים שאין לערב צער ודאגה פירש בביאור דברי בית שמאי כי האיסור לנחם ולבקר נובע)(שם ביום שכולו עונג. רש"י

.מכך שהמבקר מצטער עם המצטערין, והשבת תובעת מאיתנו התנתקות מכל שמץ של יגון

אולם הלכה נפסקה כבית הלל המתירין לבקר ולנחם, שכן גם החסד והרחמים הם חלק

(שבת מעונג השבת. אך גם בית הלל הודו שאין לנהוג בשבת כדרך שנוהגים בחול. המאירי ביאר כי בשבת אין לאדם להראות פנים עצובות ולהרבות בבכי ובתחנונים, אלא)דף יב עא עליו לחזק את ליבו של החולה בביטחון גמור. הוא כתב כי האמירה שבת היא מלזעוק ,פירושה שזכות השבת עצמה גדולה יותר מכל זעקה ותפילה שאנו יכולים להוציא מפינו

.והיא המעוררת רחמי שמיים מאליה

. חידש בביאורו כי השבת היא בחינת עולם הבא, ושם אין חולי ואין מכאוב)(שם הריטב"א לכן, כשאנו אומרים לחולה "שבת היא מלזעוק", אנו מחברים אותו אל הארה של עולם הבא שמאירה בשבת, וממילא הרפואה קרובה לבוא. אין זו רק נחמה של מילים, אלא קביעת

.מציאות רוחנית שבה הכאב נסוג מפני הקדושה

כתב כי עיקר המצווה בביקור חולים בשבת הוא להשקיט את)(שבת פרק א סימן טז הרא"ש דעתו של החולה ולהניח לו מצערו. הוא ביאר כי אם המבקר יתחיל לבכות ולהתפלל בזעקה כבימי החול, הוא עלול לשבור את רוחו של החולה ולהחליש את גופו. לכן תיקנו חכמים נוסח של שלווה וביטחון: "ורחמיו מרובים ושבתו בשלום", כדי שהשלווה של השבת תחדור אל

.איבריו של החולה ותביא לו את המזור המיוחל

(חלק א דרוש לשבת תשובה דף כה הננו באים אל היכלו של מרן החתם סופר, אשר בדרשותיו האיר את עינינו בקושיא עצומה ונפלאה המרעידה את אמות הסיפים של הבנתנו)עמוד א

.בהלכות שבת וביטחון

(דף יב הקשה קושיא נפלאה וכתב: איתא בחז''ל במסכת שבת)(שם החתם סופר בדרשות . המבקר חולה בשבת לא יתפלל להדיא ה' ישלח רפואה שלימה אלא יכולה היא שתרחם)עב .הוא ביאר כי הכוונה היא שזכות השבת כדאי היא שתרחם על החולה בלא תפילה וזעקה ועל כך זעק החתם סופר: אם כן, מדוע אנו מחללים שבת על חולה שיש בו סכנה? הרי גם שם נוכל לומר "יכולה היא שתרחם"! מדוע במישור התפילה אנו סומכים על זכות השבת ומונעים את הזעקה, ואילו במישור המעשי אנו רצים לחלל שבת, להביא תרופות ולעשות

?ניתוחים, ואין אנו אומרים שזכות השבת תגן ותושיע בלא מעשה אדם

הוא חידש בתירוצו יסוד נורא בהנהגת העולם: חיי העולם הזה לא נתנו ביד המצוות רק חיי העולם הבא. הוא ביאר כי המצוות וזכויותיהן נועדו לבנות את קומתו הרוחנית של האדם לנצח, אך בחיי העולם הזה נצטווינו "וחי בהם" – ולא שימות בהם. לפיכך, יש להבחין בין ,שתי הנהגות: חיי העולם הזה הנתלים במעשה אדם, כגון רפואות והצלות במנהגו של עולם בהם אין לאדם לומר "זכות המצווה תגן", אלא עליו לפעול בכל כוחו ובכל חילול שבת הנדרש

.כדי להציל חיים

אולם, במישור של רפואה והצלה התלויים בידי הקדוש ברוך הוא, כגון התפילה והבקשה לרחמי שמיים, שם התורה קבעה גבולות. הוא כתב כי אף על פי שגם התפילה היא "בדוק .ומנוסה" והיא כלי עוצמתי להפליא, מכל מקום בשבת אנו מצווים להניח את כלי הזעקה מאחר שהתפילה היא פנייה ישירה אל מקור הרחמים שמעל לטבע, אנו אומרים כי ביום השבת, שבו מאיר מקור הרחמים בשיאו, אין צורך "לעורר" אותו בזעקה של חול, אלא יכולה

.היא השבת בעצם קדושתה שתרחם

החתם סופר מלמדנו כי היהודי חי בשני עולמות בו זמנית: בעולם המעשה עליו להיות זריז כנמר לחלל שבת להצלת נפש, אך בעולם הדיבור והאמונה עליו להיות מלא שלווה וביטחון "כי השבת היא המרפאה. הוא ביאר כי השבת אינה "תחליף" לרופא, אך היא בהחלט "תחליף

.לזעקת התפילה המיוסרת, שכן היא מביאה את הרפואה בדרך של נועם ושלווה

כתב להסביר את דברי החתם)(חלק יד סימן מח הגרא"י ולדנברג זצ"ל בספרו ציץ אליעזר סופר בביאור נפלא: דבדרכי הרפואה ישנם שני דרכים. הדרך האחד היא הבקשה מרופא כל בשר שישלח דברו וירפאהו, והדרך הב' היא במעשה אדם שהתורה נתנה רשות לעסוק ברפואות ולרופא לרפא. הוא ביאר כי התורה יצרה הבחנה ברורה בין ההשתדלות הגשמית

.לבין הפנייה הרוחנית, ולכל אחת מהן דין שונה ביום השבת הקדוש

הוא חידש כי הדרך הראשונה, שהיא התפילה לד' והתמימות לבקש רחמי שמיא, מכיוון שזוהי עסקה שלא בדרך מנהגו של עולם אלא למעלה מזה, בצפייה לדרך נסי, לכך בזה בהגיע שבת קודש צריך לומר זכות המצווה תגן ויכולה שבת שתרחם. הציץ אליעזר מלמדנו ,כי התפילה מעצם טבעה היא פריצה של חוקי הטבע, וכיוון שהשבת היא מקור הברכה והנס היא עצמה ממלאת את מקום הזעקה. ביום שבו אנו חיים מעל הזמן ומעל המלאכה, אין לנו

.צורך ב"זעקה" כדי לבקש נס, שכן השבת היא הנס בעצמו

לעומת זאת, הדרך השנייה שהיא עסקה במנהגו של עולם, ובאה היא באשר אין הדור או הדורות ראויים לכך, כפי שהרמב"ן קורא להתעסקות זאת בשם שהשם הניחם למקרי הטבעיים, הרי שבה חלים חוקי הפיקוח נפש הדוחים שבת. הוא ביאר כי כיוון שהבורא "יתברך רצה שננהג בעולם הזה לפי חוקי הטבע והרפואה, הרי שפעולה רפואית אינה "זעקה אלא "מלאכה" של הצלה. ובמקום שבו יש צורך במעשה להצלת חיים, אין אנו אומרים "זכות

.המצווה תגן", אלא אנו מצווים לעסוק במנהגו של עולם ולחלל שבת כדי להציל את הנפש

הציץ אליעזר מדגיש כי השבת אינה באה לבטל את חובת ההשתדלות הטבעית, אלא היא ,באה לרומם את הציפייה הרוחנית שלנו. כשאנו פועלים בדרך הטבע – אנו מחללים שבת אך כשאנו פונים לדרך שמעל הטבע – אנו נותנים לשבת עצמה לפעול את פעולתה. הוא כתב כי בזה מתיישבת הקושיא היטב: הרפואה הגשמית היא חובה אנושית שאינה נדחית מפני

.השבת, אך הזעקה הרוחנית היא זכות שניתן להחליפה בזכותה הגדולה של השבת המרחמת

דן במקרה של חולה קריטי)(או"ח א קה הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בספרו שו"ת אגרות משה שביקש ביום האחרון של פסח שיתפללו עליו בבית הכנסת. באותו מעשה עמדו הקהל בדילמה: מחד, יום טוב ושבת הם ימים שבהם אין זועקים על החולה כפי שלמדנו מהגמרא .והשולחן ערוך. מאידך, בקשתו של החולה הייתה נמרצת ועמדה לפני המחנכים והמתפללים וכן עשו: אמרו עליו פרקי תהילים ואת התפילה לרפואה. לשאלת הקהל אם עשו כהוגן, כתב

.הרב פיינשטיין שעשו כדין

הוא ביאר את פסיקתו ביסוד עמוק של פיקוח נפש: אמנם לא מדובר בסכנת היום מצד החולי הגופני הישיר, אך כיון שהחולה עצמו ביקש להתפלל עליו, סירוב הקהל לעשות כן היה עלול להשפיע עליו לרעה. הוא חידש כי אם החולה ירגיש שאין מתפללים עליו, הוא עלול ליפול לייאוש גמור ושתטרף דעתו עליו מרוב צער ודאגה, ומכאן שהיה מותר ואף חובה

.להתפלל עליו בשבת וביום טוב

הגר"מ פיינשטיין מלמדנו כי במקרה זה, התפילה יוצאת מגדר של "זעקה רוחנית" גרידא

ונכנסת לגדר של "רפואה נפשית" שהיא חלק מהצלת החיים. הוא ביאר כי כשם שמחללים שבת כדי להביא תרופה או כדי להרגיע את דעתו של חולה שיש בו סכנה, כך מותר לחלל

.את מנוחת השבת מהזעקה כדי להרגיע את נפשו של החולה המבקש זאת

ונראה לומר שדבריו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל יחולו רק כאשר החולה עצמו ביקש להתפלל עליו, ולא כאשר אחרים ביקשו כן בשמו. הוא דייק וכתב כי הסכנה נובעת מהרגשתו האישית של החולה; אם הוא מצפה לתפילת הציבור ואינו שומע אותה, זהו מצב של פיקוח נפש. אך אם אחרים מבקשים להתפלל עבורו ללא ידיעתו, הרי שחוזרים אנו לדין המקור

.ש"שבת היא מלזעוק", ועלינו לסמוך על זכות השבת שתרחם עליו בדרכה השקטה והנעלה

ננו באים אל שער החותם, שבו כל הדיונים על גבולות הזעקה בשבת וסוד הרפואה

.האלוקית מתאחדים למסכת אחת של אמונה וביטחון ברופא כל בשר

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: למדנו כי השבת היא יום של שלווה פנימית שבו אנו מצווים להשתיק את קול היגון, מתוך אמונה כי קדושת היום עצמה היא המקור לרפואה ולרחמים. למדנו כי ישנה הבחנה יסודית בין חובת ההשתדלות הגשמית, שבה אין סומכים על הנס ומחללים שבת להצלת נפש, לבין המישור הרוחני של התפילה, שבו אנו נותנים למצווה עצמה להגן ולהושיע. הבנו כי התורה אינה מתעלמת מצער האדם, אלא מרוממת אותו אל מעבר לצרה, וכי במקרים שבהם דעתו של החולה עלולה להיטרף עליו בלא תפילה, הופכת הזעקה עצמה לחלק ממצות פיקוח נפש. בתוך עולם רועש ומלא דאגות, השבת מלמדת אותנו את סוד הדממה הבוטחת, המאפשרת לאור השכינה לרפא את שברי הלב והגוף בדרכי

.נועם ובנתיבות שלום

עיקר העניין:

בסיכומו של דבר, האיסור להתפלל על חולה בשבת בלשון של חול נובע מהחובה לשמור על עונג השבת ועל מנוחת הנפש מכל צער וזעקה. הגמרא והשולחן ערוך קבעו כי המבקר חולה יאמר "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא", שכן זכות השבת כדאי היא שתרחם. החתם סופר חידש כי ההבדל בין תפילה שנמנעים ממנה לבין רפואה גשמית שמחללים עליה שבת, נעוץ בכך שהרפואה שייכת להנהגת ,הטבע שבה נצטווינו "וחי בהם", ואילו התפילה היא פנייה להנהגה שמעל הטבע שבה השבת עצמה ממלאת את מקום הזעקה. הציץ אליעזר ביאר כי השבת היא הנס בעצמו, ולכן אין צורך לעורר נס בזעקה. עם זאת, מרן בעל אגרות משה פסק כי אם החולה עצמו מבקש שיתפללו עליו וסירוב לכך עלול לגרום לטירוף דעתו או לייאוש שיסכן את חייו, מותר ואף חובה להתפלל עליו גם בשבת, שכן במקרה

.זה התפילה הופכת לחלק מהצלת החיים הטבעית והנחוצה