האם מותר ללכת ברשות הרבים תחת גשם שוטף בשבת?

הנה אנו ניצבים מול שאלה המרתקת את המחשבה ומפגישה את איתני הטבע עם דקדוקי הלכות הוצאה בשבת קודש. דמיינו בנפשכם יהודי הצועד לתומו ברחובה של עיר, ולפתע נפתחו ארובות השמים וגשם עוז ניתך על ראשו ועל לבושו. המים מרטיבים את בגדיו, נקוות ,על כתפיו וזורמות על גופו, והוא, בכל פסיעה ופסיעה שהוא פוסע ד' אמות ברשות הרבים הרי הוא נושא עמו משא של מים ומטלטלם ממקום…

?האם מותר ללכת ברשות הרבים תחת מטר גשמים שוטף בשבת

הנה אנו ניצבים מול שאלה המרתקת את המחשבה ומפגישה את איתני הטבע עם דקדוקי הלכות הוצאה בשבת קודש. דמיינו בנפשכם יהודי הצועד לתומו ברחובה של עיר, ולפתע נפתחו ארובות השמים וגשם עוז ניתך על ראשו ועל לבושו. המים מרטיבים את בגדיו, נקוות ,על כתפיו וזורמות על גופו, והוא, בכל פסיעה ופסיעה שהוא פוסע ד' אמות ברשות הרבים הרי הוא נושא עמו משא של מים ומטלטלם ממקום למקום. והלב חרד: הרי שנינו בגמרא שהעולה מן הרחצה צריך לנגב גופו היטב שמא יטלטל את המים שעליו, ואם כן, מה לי מי נהר ומה לי מי גשמים? האם נגזור על האדם לעמוד מלכת באמצע הרחוב הסואן ולהמתין עד יעבור זעם, או שמא עליו להתפשט מבגדיו הספוגים פן יעבור על איסור טלטול ד' אמות ברשות הרבים? השאלה מהדהדת בחלל בית המדרש: האם המטר הסוחף, שאינו בשליטת האדם, משנה את גדרי המלאכה, או שמא "מלאכת מחשבת" נמדדת רק לפי התוצאה הסופית

?של טלטול המים במרחב הציבורי

הננו פותחים את יריעת התורה בפרשתנו, בבואנו לעמוד על סוד השמירה והעשייה ביום השבת, המקום שבו הציווי האלוקי פוגש את חיי המעשה של היהודי בתוך

.עולם הטבע

.)(שמות לא, טז ""ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם

פירש בביאור המילה לעשות: לשון תיקון הוא. הוא ביאר כי השבת אינה רק)(שם רש"י הימנעות ממלאכה, אלא היא יצירה חיובית של קדושה. כאשר אדם נזהר בטלטול קל שעל

.גופו, הרי הוא "עושה" ומתקן את השבת בתוך עולמו הפרטי

כתב בביאור הפסוק: ושמרו בני ישראל בלבם, לעשות את)(שם רבי אברהם אבן עזרא השבת בידיהם. הוא חידש כי השמירה הפנימית חייבת להתבטא במעשה חיצוני. אם המים שעל בגדיו של אדם נחשבים למשא, הרי שבעצם הליכתו הוא "עושה" מלאכה האסורה

.בשבת, ועליו לשמור על קדושת היום גם בפרטים הדקים ביותר של תנועות גופו

ביאר את עניין הברית: ברית עולם, שלא תשתנה ולא תופר לעולם. הוא חידש)(שם הרמב"ן כי השבת היא עדות נצחית על בריאת העולם, ולכן כל מלאכה שעושה האדם בשבת פוגעת בעדות זו. כשאדם מהלך ברשות הרבים, עליו להיות מודע לכך שכל תנועה שלו נמדדת

.במאזני הקודש – האם הוא מטלטל חפץ או מים האסורים בטלטול

כתב בביאור לעשות את השבת: שיעשו את כל צרכיהם ביום הששי, כדי)(שם הספורנו שיהיו פנויים לעשות את השבת. הוא ביאר כי עיקר השבת הוא הפינוי הרוחני. כאן עולה ,השאלה: האם המים היורדים מן השמים, שאינם "צורך" שהיה ניתן להכינו בערב שבת

?נחשבים למשא המפריע ל"עשיית השבת" ודורשים מהאדם לעצור ממרוצו

חידש בביאורו כי השבת נקראת "אות" משום שהיא מעידה על מי שברא)(שם הכלי יקר ,את המטר ואת הרוח. הוא כתב כי השמירה צריכה להיות "לדורותם" – בכל דור ובכל מצב

גם כשהגשם שוטף והנסיבות דוחקות. הביטוי "לעשות את השבת" מלמד שהיהודי הוא 'השותף הפעיל ביצירת קדושת היום, וזה כולל את הזהירות בהובלת המים שעל גופו ד

.אמות ברשות הרבים

" תרגם: ויטרון בני ישראל ית שבתא למעבד ית שבתא. הוא ביאר את ה"עשייה)(שם אונקלוס כלשון עבודה והתמדה. העבודה הזו של שמירת השבת דורשת מהאדם להיות ערני לכל מציאות

.גופנית – האם הגשם שעל מעילו הופך למשא האסור בטלטול לפי חוקי הברית העולמית

הננו באים אל היכלה של הגמרא במסכת שבת, המקום שבו נקבעים יסודות איסור הטלטול

.במרחב הציבורי, ושם אנו מוצאים את המקור המחייב לזהירות במים שעל גופו של אדם

אמר רב יהודה: מי ששוחה במים בשבת צריך שינגב את)(דף קמא ע"א בגמרא במסכת שבת

.המים כדי שלא יטלטל את המים

פירש בביאור דברי רב יהודה: שלא יטלטל המים שעל גופו ד' אמות ברשות)(שם רש"י הרבים. הוא ביאר כי המים שנשארו על בשרו של האדם לאחר הרחיצה, אף על פי שאינם 'כלי או חפץ ממשי, הרי הם נחשבים למשא המטלטל בידיו של האדם. ברגע שהוא פוסע ד אמות ברשות הרבים כשהוא רטוב, הרי הוא עובר על איסור טלטול מדברי סופרים, ולכן

.חובה עליו לנגב את גופו היטב בטרם יצא מרשות היחיד אל רשות הרבים

הקשו על דברי הגמרא: כיצד ניתן לנגב את הגוף בלא לבוא לידי)(שם ד"ה צריך תוספות איסור סחיטה בבגד? הם פירשו כי הניגוב צריך להיעשות בנחת או בבגד שאינו סופג באופן האסור. מכל מקום, למדנו מדבריהם את חומרת האיסור של נשיאת המים על הגוף, שכן אפילו במקום שבו יש חשש למלאכה אחרת, לא ויתרו חכמים על חובת הניגוב כדי למנוע

.טלטול ד' אמות

. מצינו יסוד דומה בעניין טלטול משקין על הגוף)(מסכת שבת פרק י הלכה ה בתלמוד ירושלמי שם ביארו המפרשים כי כל דבר שאינו מבטל לגוף האדם ואינו נחשב למלבוש, הרי הוא הסביר כי המים הם מציאות עצמאית הנחה על האדם, ולכן הליכתו)(שם משא. פני משה

.נחשבת להובלת המשא ממקום למקום

אנו רואים אפוא כי חז"ל דקדקו מאוד במים שעל גוף האדם. כאן מתעוררת השאלה במלוא עוזה: אם השוחה בנהר חייב לנגב גופו, מדוע ההולך בגשם והמים שוטפים עליו אינו נדרש לעצור ולנגב את המים? האם יש חילוק מהותי בין מי נהר למי גשמים, או שמא המציאות

?של "מטר סוחף" משנה את גדרי ההלכה

הננו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים, המקום שבו נפרסים גבולות ההלכה וההיגיון התורני הצרוף, ושם אנו מוצאים את היסודות לחילוק שבין מי הרחיצה לבין מי המטר

.היורדים על האדם

כתב בביאורו על דברי רב יהודה: לפי שהעולה מן)(פרק כ ס"ק יג הרא"ש במסכת שבת

הרחיצה יש ריבוי מים על גופו, ולא דקדקו במהלך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו. הוא חידש כי ישנו הבדל כמותי ומהותי בין מי הנהר הנקוים על בשר האדם לבין טיפות הגשם הנחבטות בו בדרכו. הרא"ש ביאר כי המציאות של אדם היוצא מן המים היא מציאות של "ריבוי מים" בעין, דבר הניכר כמשא ממש, מה שאין כן במטר, שבו המים

.מתפזרים ואינם נתפסים כחטיבה אחת של טלטול

, ביאר אף הוא את העניין וכתב: דדווקא בעולה מן הרחיצה)(שבת דף קמא רבנו ניסים, הר"ן שיש עליו מים הרבה הצריכוהו ניגוב. הוא פירש כי חכמים לא גזרו גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן, ובמקום שבו הגשם יורד מאליו, לא הטילו על האדם חובה שאינה מציאותית לעצור בכל רגע ולנגב את עצמו, שכן המים אינם נחשבים למשא חשוב ברגע שהם יורדים

.טיפין טיפין

הביא את דברי רבנו שמחה שביאר כי המים שעל הבגדים בזמן)(שבת רמז שסז המרדכי הגשם נחשבים כבטלים אל המלבוש. הוא כתב כי מאחר והבגד סופג את המים, הרי המים הופכים להיות חלק מן הבגד עצמו ואינם נחשבים למשא נפרד המטלטל ד' אמות. לעומת זאת, העולה מן הרחצה, המים עומדים על בשרו החלק ואינם נבלעים בו, ולכן הם ניכרים

.כדבר נפרד שיש בו משום טלטול

חידש בביאורו כי כל שהמים מועטים ואינם עומדים בפני עצמם)(שבת דף קמא רבנו המאירי אלא לחלוחית בעלמא הם, לא חשו להם חכמים כלל. הוא פירש כי במי מטר, גם כשהם ,סוחפים, הרי הם נעים ונדים עם האדם ואינם נחשבים כהנחה על הגוף בדרך של משא

.בשונה ממי רחיצה שהאדם "נושא" אותם עמו ביציאתו מן המים

אנו למדים מדברי הראשונים כי המפתח להיתר טמון בהגדרת המים כ"מועטים" או

.כ"נבלעים", ובכך שהתורה לא אסרה מציאות שאין לאדם שליטה עליה בדרך של הילוך רגיל

כתב בביאור דברי הרא"ש: דלפי שהם מועטים)(או"ח סימן שכו מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף ,לא גזרו עליהם אפילו ברשות הרבים. הוא ביאר כי במי המטר, אף שהאדם נראה רטוב כולו הרי הטיפות מפוזרות ומועטות בכל מקום ומקום על גופו ולבושו, ובשל מיעוטן וחוסר

.חשיבותן כמשא נפרד, לא חשו להם חכמים לאסור את ההילוך ברשות הרבים

תמה על דברי הבית יוסף וכתב: דעינינו רואות שיש יותר)(או"ח סימן שכו ס"ק ב אולם הט"ז ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה. הוא הקשה קושיא חזקה מן המציאות – הרי אדם ההולך בגשם שוטף, בגדיו כבדים ממים וספוגים הרבה "יותר מאשר עורו של אדם שיצא זה עתה מן הנהר, ואם כן כיצד ניתן לומר שהם "מועטים

?ואינם נחשבים למשא

הסביר את כוונת הרא"ש בדרך אחרת וביאר: דלא דקדקו)(על הרא"ש שם, אות ג הקרבן נתנאל ,במטר סוחף על ראשו ולבושו לפי שהם מועטים מה שהם בעין, כי הכל נבלעים בלבושו משא"כ ברחיצה יש ריבוי מים בעין. הוא חידש כי המדד אינו כמות המים הכוללת, אלא

היותם "בעין" – כלומר גלויים וניכרים כדבר נפרד. המים שעל הבגד נבלעים בתוכו והופכים לחלק מן המלבוש, ולכן אינם נחשבים למשא, מה שאין כן המים שעל הגוף שאינם נבלעים

.בעור ונשארים כמציאות עצמאית של טלטול

והקרבן נתנאל תירצו תירוץ נוסף המבוסס על אונס המציאות וביארו: בזה אי)(שם הט"ז .אפשר להימנע ממנו, שהאדם הולך ברשות הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן הם חידשו יסוד גדול – חכמים לא גזרו גזירה במקום שבו אין לאדם ברירה אלא להמשיך בדרכו. כיוון שהגשם בא בהיסח הדעת ותוך כדי הילוך, לא הטילו על האדם חובה לעמוד

.תחת המטר ולחכות, שכן מציאות זו נחשבת כדבר שאי אפשר לעמוד בו

אנו למדים מדברי האחרונים כי ההיתר בנוי משילוב של בליעת המים בבגד לבין ההבנה

.שהתורה וחכמים לא אסרו הנהגה שהיא הכרחית ובלתי נמנעת מצד הטבע

תמה על דברי הט"ז וכתב: דאם כן מדוע)(סימן ש"א ס"ק ס"א האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב התירו לצאת מביתו בשעת הגשם. הוא הקשה כי אם כל ההיתר מבוסס על כך ש"פתאום בא מטר עליו" ואי אפשר להימנע, הרי שהיה עליהם לאסור לצאת מן הבית לכתחילה כשיורד גשם, שהרי אז היציאה היא ברצון והטלטול של המים ידוע מראש. הוא חידש בתירוצו יסוד גדול וביאר: שאין לאסור דבר לחצאין. כיוון שהתירו לאדם ללכת בשבת לצרכיו, לא חילקו בין יום שמש ליום גשם, שכן אי אפשר לאסור על האדם את עצם ההילוך ברשות הרבים

.מחמת המים שייפלו עליו

: תמה אף הוא על יסוד זה וכתב)(סימן פ"ו רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו שו"ת תורה לשמה דלפי זה היה להם לומר שלא ילך לכתחילה ברשות הרבים בעת שיש מטר סוחף. הוא הקשה כי גם אם לא אוסרים דבר לחצאין, הרי יש כאן מעשה של טלטול מים ד' אמות, וכיצד ייתכן

?שנתיר לכתחילה להיכנס למציאות כזו של איסור

מחדש תירוץ המרעיד את הבנת)(סימן פ"ו רבנו יוסף חיים זיע"א בשו"ת תורה לשמה מלאכת שבת וביאר: בשבת מלאכת מחשבת אסר רחמנא. הוא חילק חילוק גמור בין המים שעל הגוף למי הגשם: הנה זה הרוחץ בנהר באו המים על גופו ברצונו ומחשבתו, וכיון שבאו שם במחשבתו אסור לטלטלם ד' אמות בכרמלית, אף על פי שעתה בהליכתו אין כוונתו לטלטלם ואינו רוצה בהם שיהיו נשארים עוד עליו, מכל מקום מאחר שהניחם על גופו

.במחשבתו ורצונו גזרו בהם

הוא המשיך וחידש כי במטר המציאות הפוכה: אבל זה שיורד עליו מטר אין אלו מי המטר באים עליו ברצונו ומחשבתו אלא מאליהם באו ונעשו עליו, ואין לו רצון בהם לא בתחילה ולא בסוף, ולהכי אם הוא מהלך אחר כך ואלו המים מטלטלים בהליכתו ממילא אין בזה קפידה ולא גזרו בהם. הבן איש חי מלמדנו כי הגדרת המים כ"משא" תלויה בשאלה האם האדם רצה בהם בתחילה. אם המים הגיעו בעל כרחו, הם בטלים לגופו ואינם נחשבים

."למלאכה, כי חסר כאן את היסוד של "מלאכת מחשבת

: מביא זווית נוספת וביאר)(או"ח סימן שכו הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן דזהו כפסיק רישא דלא ניחא ליה, מה שאין כן הרוחץ בנהר לרצונו ולתענוגו, כל מלאכה קלה שנעשתה בזה הרי זה כברצונו. הוא חידש כי במי גשם האדם סובל מן המים ואינו חפץ בהם כלל, ולכן הטלטול שלהם אינו נחשב למלאכה האסורה, בשונה מהרוחץ בנהר שנהנה

.מן המים ורוצה בהם על גופו, שם המים מקבלים חשיבות של משא

הננו באים אל עולם המעשה, שבו דקדוקי ההלכה והסברות העמוקות הופכים להוראה

.ברורה עבור היהודי הצועד ברחובה של עיר ביום שבת גשום

נפקא מינא ראשונה עולה בעניין היציאה לכתחילה מן הבית אל הגשם. מתוך דברי האדמו"ר הזקן ורבנו יוסף חיים, אנו למדים כי מותר לאדם לצאת מביתו לעבר בית הכנסת או לסעודת שבת גם כאשר הגשם ניתך ארצה, ואין הוא צריך לחשוש שמא הוא "מכניס עצמו" למצב של טלטול מים. כיוון שאין לאסור דבר לחצאין, וכיוון שאין לאדם שום רצון או הנאה מהמים הללו על בגדיו, אין בהליכתו משום איסור

.מלאכת מחשבת

.נפקא מינא שנייה נוגעת לדין הבגדים הספוגים מים לאחר שהגיע האדם אל מחוז חפצו על פי ביאור הקרבן נתנאל והט"ז, המים הנבלעים בבגד נחשבים כחלק מן המלבוש עצמו. לכן, אדם שהגיע לבית הכנסת כשמעילו רטוב, מותר לו להמשיך וללבוש את , ואין המים נחשבים)(במקום שיש עירוב או בבית פרטי המעיל או להוליכו עמו בתוך הבית למשא נפרד המכביד עליו בדרך של איסור. אולם, יש להיזהר מאוד שלא לסחוט את הבגדים, שכן כאן אנו נכנסים לאיסור סחיטה דאורייתא, שהוא נפרד לחלוטין משאלת

.הטלטול שדנו בה

נפקא מינא שלישית היא החילוק המעשי בין גשם לבין רחיצה. אדם שרחץ פניו או ידיו , חייב לנגב עצמו היטב בטרם יצא לרשות הרבים. כאן)(במקום שנהגו בשבת, או טבל במקווה אין אנו אומרים "אי אפשר להימנע", שהרי הרחיצה הייתה ברצונו והמים שעל בשרו הם ,"בעין" וניכרים כמשא. עליו להקפיד על ניגוב יסודי כדי שלא יטלטל את המים ד' אמות

.בשונה מההולך בגשם שפטור מכך

נפקא מינא רביעית עוסקת במקרה שבו נוצרה "שלולית" של מים על גבי בגד עליון שאינו . לפי סברת הבן איש חי, גם כאן יהיה מותר להמשיך ללכת, שכן)(כמו מעיל גשם מפלסטיק סופג המים הגיעו מאליהם ולא ברצון האדם. אולם, לפי הטעם שהמים נבלעים בבגד, ייתכן שיש להחמיר ולנער את המים מעל המעיל בטרם ימשיך ללכת ד' אמות, כיוון שהם עומדים "בעין" על גבי הבגד ואינם חלק ממנו. למעשה, רוב הפוסקים מקילים גם בזה משום שאין

.לאדם ניחא ליה במים אלו כלל

הננו מתעלים אל עולם הרעיונות הצפונים במלאכת השבת, המקום שבו גדרי ההלכה

.היבשים הופכים לביאור עמוק על מהות הקשר שבין האדם לבוראו ובין הרצון למציאות

הבירור הרעיוני העולה מסוגיית המים והגשם נוגע בשורש הגדרת מלאכת מחשבת. התורה לא אסרה את התוצאה הטכנית של הזזת חפץ ממקום למקום, אלא היא אסרה את המעשה האנושי היוצר והמחושב. כשאדם יוצא מן הנהר ומטלטל את המים שעל גופו, המים הללו הם עדות לרצונו; הוא בחר להיכנס למים, הוא חפץ במגעם, וממילא המים הופכים לחלק מהמרחב האישי שלו. טלטולם ברשות הרבים הוא המשך של אותה "מחשבה" ורצון, ולכן

.הם נחשבים למשא האסור

לעומת זאת, הגשם היורד מן השמים מייצג הנהגה אלוקית שהיא מעל ומעבר לרצונו של האדם. כשהיהודי צועד בגשם, המים אינם "שלו"; הם נכפו עליו מן השמים. כאן אנו מגלים ,יסוד רעיוני כביר: השבת אינה מבקשת לעצור את פעולת הטבע ואת הנהגת הבורא בעולמו אלא היא מבקשת לעצור את ה"אני" היוצר של האדם. כיוון שהמים הללו לא באו במחשבת .האדם ואין לו חפץ בהם, הרי שטלטולם אינו נחשב למעשה אנושי של יצירה או הובלה

.המים נשארים בבחינת "טבע" שאינו כפוף לגזירת המלאכה

הרעיון העמוק כאן הוא שהשבת אינה יום של שיתוק המציאות, אלא יום של שביתת הרצון ,הפרטי. אדם ההולך בגשם ומטלטל מים שאינו רוצה בהם, אינו עובר על שביתת השבת משום שהמלאכה בשבת נמדדת לפי הלב והמחשבה. אם הלב אינו שם, ואם הרצון מתנגד .'למציאות המים, הרי שההליכה אינה "מלאכה" אלא תנועה טבעית של החיים בתוך עולם ה השבת מלמדת אותנו להבחין בין מה שהוא "שלנו" לבין מה שהוא של הבורא, ובמקום שבו

.אין מחשבת אדם, שם שורה חירות השבת גם בתוך המטר הסוחף

הננו פוסעים אל היכל הנפש, המקום שבו טיפות הגשם היורדות על לבושו של אדם הופכות

.למשל וחיבור אל עומק האמונה וההנהגה העליונה

הבירור המחשבתי העולה כאן נוגע בשורש הקשר שבין האדם לבין המציאות הנכפית עליו מן השמים. בשבת קודש, אנו מצווים על השביתה והמנוחה, אך החיים מזמנים לנו לא פעם "מטר סוחף" – אירועים ונסיבות שאינם בבחירתנו ואינם לפי רצוננו. ההלכה המבחינה בין מי הרחיצה שבאו ברצון לבין מי הגשם שבאו מאליהם, מלמדת את האדם שיעור כביר בהנהגת הנפש: מה שבא ממך, מה שבחרת בו ומה שרצית בו – עליו אתה נושא באחריות ובדקדוקי ,הלכה. אך מה שנשלח אליך מאת הבורא, גם אם הוא מכביד ומרטיב את בגדי השבת שלך

.אינו נחשב למשא האוסר עליך את ההילוך

האדם העומד בגשם בשבת וחש את המים חודרים אל מעילו, עלול לחוש מועקה וצער .על "חילול" השלווה של היום. באה ההלכה ולוחשת לו: המים האלו אינם משא שלך כיוון שלא חפצת בהם, הם אינם חלק ממלאכת המחשבת שלך. יש כאן חיבור עמוק לביטול היש; האדם לומד לקבל את הנהגת ה' בעולם בביטול גמור, מתוך הבנה שכל עוד הוא צועד בדרכו של השם, גם המכשולים והטרדות של הדרך בטלים ומבוטלים

.אל גופו ואל הליכתו

זאת ועוד, המחשבה כי "אין לאסור דבר לחצאין" וכי התורה לא גזרה גזירה שאין הציבור .יכול לעמוד בה, נוסכת באדם ביטחון שהקב"ה אינו מבקש להצר את צעדיו של עובד השם האמונה מלמדת אותנו שהשבת היא יום של חירות, וחירות זו קיימת גם כאשר התנאים החיצוניים אינם אידיאליים. כשאדם צועד בגשם ויודע שמבחינת ההלכה הוא אינו מטלטל משא, הוא משחרר את נפשו מהפחד ומהדקדוק הקטנוני במקום שבו ה' יתברך פרש את חסדו ומטרו. הוא מבין שגם בתוך הסערה, השבת שוכנת בתוך ליבו פנימה, והמים שאינו

.רוצה בהם הם רק חלק מן הנוף האלוקי של עולמו, ולא מחסום בינו לבין קדושת היום

הננו באים אל הבירור המוסרי, המקום שבו הלכות טלטול מים ביום השבת הופכות למצפן

.פנימי המורה לאדם את הדרך בנתיבות חייו ובבניין אישיותו

היסוד המוסרי העולה מסוגיית המטר הסוחף הוא ההבחנה החריפה שבין אחריות האדם על מעשיו שנבעו מרצונו, לבין חובת קבלת המציאות במקום שבו הרצון אינו פועל. אנו למדים מכאן שיעור עמוק ביושרה פנימית: אדם שיצא מן הנהר מרצונו, התורה תובעת ממנו :דקדוק עצום וניגוב מוחלט, שכן הוא זה שהביא את המים על גופו. המוסר התורני אומר לנו אם יצרת מציאות, אל תתנער מהשלכותיה. האחריות על ה"משא" שנטלת על עצמך במודע

.היא כולה שלך, ועליך לעצור ולתקן בטרם תמשיך בדרכך

מאידך, אל מול הגשם השוטף שבא מן השמים, אנו פוגשים את מידת הענווה והרפיון המבורך. המוסר כאן אינו הטפה למאמץ יתר, אלא דווקא ליכולת להבחין מתי המאמץ הוא חסר תועלת ואף מוטעה. אדם המנסה "להילחם" בגשם או המרגיש אשם על המים שנספגו בבגדיו ללא רצונו, לוקה במידת הגאווה המדמה בנפשו כי הכל תלוי בו. המצפן המוסרי של השבת מורה לנו כי במקום שבו אין "ניחא ליה" ואין "מלאכת מחשבת", שם שוכנת האמת

.הפשוטה: לא כל מה שקורה סביבך הוא באחראיותך הישירה

היכולת להלך ברשות הרבים תחת מטר סוחף בלי לחוש כעובר עבירה, היא בניין של חוסן נפשי ומוסרי. היא מלמדת את האדם להפריד בין ה"אני" הפועל לבין העולם המופעל עליו. המוסר הזה קורא לנו להשקיע את כל כוחנו וזהירותנו בדברים שהם תחת בחירתנו ומחשבתנו, אך בו זמנית לדעת לשחרר את האחיזה ולהמשיך לצעוד קוממיות כאשר מדובר במשאות החיים שאינם תלויים בנו. זוהי עבודת השם של "ביטול הרצון", שאינה החלשת האדם, אלא דווקא חיזוק היכולת שלו להתמקד בעיקר – בעשיית השבת ובשמירתה מתוך

.שלווה, גם כשהתנאים מסביב אינם נקיים ומסודרים כפי שהיה רוצה

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: למדנו כי השבת אינה דורשת מן האדם להילחם באיתני הטבע הנכפים עליו, אלא למשול ברצונו ובמחשבתו שלו. התובנה העמוקה היא שהגדרת המשא בחיינו תלויה במידת החפץ והרצון שאנו משקיעים בו; דבר שבא עלינו בעל כרחנו ואין לנו בו ניחא ליה, בטל הוא אל גופנו ואינו מעכב את הילוכנו בקודש. למדנו להבחין בין האחריות המלאה על פעולות שבחרנו בהן, כמו הרחיצה בנהר הדורשת ניגוב קפדני, לבין קבלת המציאות המשתנה של המטר הסוחף, שבו אנו ממשיכים לצעוד מתוך

אמונה שהתורה לא גזרה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. השבת מלמדת אותנו צעידה ,בוטחת בתוך סערות החיים, מתוך ידיעה שכל עוד המחשבה טהורה והרצון מכוון לשמים

.המים החיצוניים אינם פוגמים בפנימיות הנפש ובקדושת היום

עיקר העניין:

בסיכומה של סוגיה מופלאה זו, עמדנו על החילוק היסודי שבין אדם העולה מן הרחצה לבין אדם המהלך בגשם שוטף בשבת ברשות הרבים. בעוד שבשוחה בנהר פסקה הגמרא במסכת שבת שחייב לנגב גופו כדי שלא יטלטל מים ד' אמות, הרי שבגשם התירו הראשונים והפוסקים להמשיך בהילוך. הרא"ש והבית יוסף ביארו שהיתר זה נובע מכך שמי המטר מועטים ומפוזרים, ובקרבן נתנאל הוסיף שהם נבלעים בלבושו ובטלים אליו, בשונה ממי רחיצה העומדים בעין על הבשר. הט"ז ,חידש כי במציאות של מטר פתאומי אי אפשר להימנע ממנו ולא גזרו בו חכמים והאדמו"ר הזקן הוסיף שאין לאסור דבר לחצאין ולכן מותר לצאת לכתחילה אל הגשם. רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה העמיק אל שורש המצווה וחידש כי מאחר שמי הגשם באים ללא רצון ומחשבת האדם, אין טלטולם נחשב למלאכת מחשבת האסורה בשבת. ערוך השולחן חתם את הדברים בהסבר שמדובר בפסיק רישא דלא ניחא ליה, ובכך נמצא שכל עוד אין לאדם חפץ במים, הרי הוא רשאי

.להמשיך בדרכו אל עונג השבת בלב שקט ובגוף רטוב