האם עגל הזהב היה עשוי מזהב טהור או מחומר של עץ?

?מחומר של עץ

האם העגל אשר עשו ישראל במדבר היה עשוי מזהב טהור או

?מחומר של עץ

הנה אנו ניצבים בלב ליבה של הדרמה הגדולה ביותר בתולדות עם ישראל במדבר, אל מול המראה הנורא של עגל הזהב העומד על תלו. התורה הקדושה מתארת בפרוטרוט את השתלשלות המעשה, את שבירת הלוחות ואת פעולת המיגור הנמרצת של משה רבנו. אך כאן, בין קפלי הפסוקים, מסתתרת תעלומה פיזיקלית והלכתית המרעידה את הבנתנו: כיצד ניתן לשרוף זהב באש? והרי האש אינה מכלה את המתכת היקרה אלא רק מתיכה אותה לנוזל! ויתרה מכך, כיצד שייכת לשון טחינה בזהב, והרי טחינה היא פירוק גוף מוצק לחלקים דקים, ואם הזהב נמס והפך לנוזל, מה נותר למשה לטחון? השאלה זועקת מן הכתובים ומעמידה אותנו בפני חקירה מרתקת: האם חוקי הטבע השתנו באותה שעה והזהב הפך לעץ בר אכילה על ידי האש, או שמא טחינת המתכת היא היא המקור הקדום לכל מלאכת טוחן ,שאנו מכירים בשבת? אנו עומדים אל מול עגל שראשו זהב אך סופו עפר דק על פני המים

?ותוהים – מה היה הרכב החומר של אותו חטא נורא

הננו פותחים את יריעת התורה בפרשתנו, המקום שבו מתואר במילים ספורות ונוקבות תהליך

.ההשמדה הטוטאלי של העגל, תהליך המעורר תמיהה רבתי אצל כל מעיין בלשון הכתובים

"ויקח את העגל אשר עשו וישרף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני

.)(שמות לב, כ "ישראל

פירש בביאור המילה ויטחן: לשון שחיקה הוא, ששחק אותו עד שנעשה אבק)(שם רשי דק. הוא ביאר כי משה רבנו לא הסתפק בשבירת הצורה של העגל, אלא ביקש לבטל את

.מציאות החומר לגמרי, עד שלא נותר ממנו שום זכר ממשי מלבד אבק המפוזר על פני המים

כתב בביאור הפעולה: וישרף באש להסיר צורתו, ואחר כך)(שם רבי אברהם אבן עזרא – ויטחן כי הזהב ייטחן. הוא חידש כי אין כאן סתירה לחוקי הטבע, אלא פעולה כפולה האש ביטלה את תואר העגל והפכה אותו לגוש חסר צורה, והטחינה היא שבירת הגוש הזה ,לחלקיקים דקים. הוא ביאר כי הזהב הוא מתכת שניתן לשחוק אותה לאבקה דקה מאוד

.וזהו פשט הכתוב

ביאר את עומק השריפה והטחינה: שרף אותו באש עד שנעשה כפחם, ואחר)(שם הרמב"ן כך טחן אותו. הוא חידש יסוד מעניין, שייתכן והיה כאן שינוי בחומר על ידי האש העוצמתית של משה, שהפכה את הזהב למשהו פריך שניתן לטחינה, וכל זאת כדי להשמיד את העבודה

.זרה מן העולם ומן הלבבות בצורה מוחלטת

כתב בביאור ויטחן עד אשר דק: כדי שלא יישאר ממנו שום חומר הראוי)(שם הספורנו להנאה. הוא ביאר כי המטרה הייתה ביטול המציאות הגשמית של הזהב, שלא יוכלו עוד לומר "זה אלוהיך", אלא יראו בעיניהם כיצד ה"אלוהים" שלהם הופך לעפר דק הנאכל על

.ידי המים ועל ידי האדם

חידש כי משה רבנו השתמש באש ובטחינה ככפרה על חטא העגל. הוא כתב)(שם הכלי יקר כי כשם שהעגל נעשה על ידי השלכת זהב לאש, כך תיקונו הוא בשריפה ובטחינה, להראות

.כי הזהב שהוא מקור הגאווה והחטא, סופו להיות דק כעפר

תרגם את הפסוק: ונסיב ית עגלא דעבדו ואוקיד בנורא ושף עד דדק. הוא)(שם אונקלוס , ובכך רמז לשיטת הרמב"ם שראינו, ששיוף)(שיוף "ביאר את המילה ויטחן כלשון "שיפה

.מתכת הוא הוא תולדת מלאכת טוחן

הננו באים אל היכלן של הסוגיות העמוקות בגמרא, המקום שבו מתבררים גדרי המלאכות ודרכי הביעור של עבודה זרה, ושם אנו מוצאים את היסוד להבנת כוחו של משה רבנו בטיפול

.בחומר העגל

שנינו לגבי אופן ביעור עבודה זרה: רבי יוסי אומר)(דף מד עב בגמרא במסכת עבודה זרה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. המפרשים שם ביארו כי השחיקה והטחינה הן הדרך היחידה להבטיח שהחפץ הנתעב לא ישוב לקדמותו לעולם. הוא ביאר כי בזהב וכסף, שהם מתכות המתקיימות לעד, אין די בשבירה אלא יש צורך בביטול המציאות הגופנית של החומר על

.ידי טחינה דקה עד שיהיה כעפר

שנינו לגבי מלאכת טוחן: השף חרס הרי זה)(מסכת שבת פרק ז הלכה ב בתלמוד ירושלמי

תולדת טוחן. בגמרא שם דנו בגדרי הטחינה בדברים שאינם גידולי קרקע, והסיקו כי כל פירוק של גוף מוצק לחלקים קטנים נחשב למלאכת טוחן. המפרשים על הירושלמי ביארו כי כשם שבחרס שייכת טחינה אף על פי שאינו צומח, כך בכל דבר קשה ומוצק השייף ממנו

.אבקה הרי הוא עובר משום טוחן

דנו בסדר מלאכות הפת והמשכן, ושם ביארו כי מלאכת)(דף עד עב בגמרא במסכת שבת .טוחן שייכת בכל דבר שצריך פירוק לחלקים דקים לצורך שימוש בחומר החדש שנוצר הוא ביאר כי צורפי הזהב, המבקשים להשתמש באבקת הזהב לצרכיהם, מבצעים פעולת

.טחינה גמורה בשיוף המתכת

. פירש בביאור המושג שיוף מתכת: שמשייף בברזל או בעץ ונופל ממנו אבק)(שבת שם רש"י הוא ביאר כי זוהי תולדת טחינה גמורה. אנו רואים כי חז"ל ראו בשיוף וטחינת מתכת פעולה ממשית הקיימת במציאות המלאכה, ומכאן נפתח הפתח להבנת מעשהו של משה רבנו בעגל

?– האם פעל כדרך הצורפים הטוחנים זהב, או שמא חולל נס בשינוי טבעו של הזהב לעץ

הננו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, המקום שבו נקבעים יסודי המלאכות לדורות עולם, ושם אנו מוצאים את הפסיקה הברורה המאירה את מעשהו של

.משה רבנו באור הלכתי בוהק

כתב בביאור מלאכת)(הלכות שבת פרק ח הלכה טו מרן רבינו משה בן מימון בספרו היד החזקה ,טוחן: הטוחן כגרוגרת חייב, והמנסר את העצים ליהנות בנסורת שלהם חייב משום טוחן והשף לשון של מתכת חייב משישוף כל שהוא. הוא ביאר כי גדר מלאכת טוחן אינו מוגבל ,רק לגידולי קרקע או למזון, אלא כל פירוק של גוף מוצק לחלקים דקים המיועדים לשימוש נחשב למלאכה גמורה. כאן הוא חידש כי במתכת, שחשיבותה רבה, אפילו שיוף כלשהו

.המפיק אבקה נחשב לשיעור חיוב

בביאור תולדות המלאכות: הלוקח לשון של)(הלכות שבת פרק ז הלכה ה עוד כתב הרמב"ם מתכת ושף אותו כדי ליקח מעפרו, כדרך שעושים צורפי זהב, הרי זה תולדת טחינה. הוא ביאר כי דרכם של צורפי הזהב לשייף את המטילים כדי להשתמש באבקה הנופלת לצורכי מלאכתם, ופעולה זו היא היא הטחינה במתכת. מדבריו אלו עולה תמונה ברורה: במציאות ההלכתית והפיזיקלית, שיוף וטחינת זהב עד שיהיה לעפר היא פעולה מוכרת וידועה, ומכאן

.שהמעשה שתיאר משה רבנו "ויטחן עד אשר דק" יכול להתקיים בזהב ממש

כתב בביאור העניין: כל)(מסכת שבת דף עד עב רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה שחלק גוף אחד לחלקים הרבה הרי זה טוחן. הוא ביאר כי אין זה משנה אם החומר הוא עץ, אבן או זהב; עצם הפעולה המפרקת את האחדות של החפץ לאבקה דקה מגדירה את המלאכה. הוא חידש כי טחינה היא יצירת "עפר" חדש מחומר קיים, וזהו בדיוק מה שעשה

.משה בעגל – הפך את גוף הזהב המקשה לעפר המפוזר על המים

ביאר כי מלאכת טוחן במתכות היא)(שבת שם רבנו ניסים בספרו המפתח למנעולי התלמוד מלאכה עתיקה שהייתה נהוגה במשכן ובמקדש. הוא כתב כי השיוף והשחיקה נועדו להכשיר

את המתכת לציפוי או לעיטור, ולכן התורה השתמשה בלשון זו ממש בביעור העגל, כדי

.להראות שמשה השתמש בדרכי המלאכה המקובלות כדי לבטל את העבודה זרה מן העולם

אנו רואים כי מדברי הראשונים עולה בבירור ששייכת טחינה במתכת, ואין צורך להפוך את הזהב לעץ כדי להבין את פשט המקרא. עם זאת, השאלה כיצד האש שרפה את הזהב

.נותרה פתוחה, וזהו הפתח לבירור המרתק של האחרונים

העיר על דברי הרמב"ם שראינו, וכתב כי לא)(מוסך השבת, מלאכת טוחן אות ד המנחת חינוך .מצאנו מפורש בגמרא מניין הוציא הרמב"ם את הדין שמי שמשייף מתכת חייב משום טוחן הוא תמה על המקור ההלכתי למלאכה זו במתכות, שכן לכאורה טחינה שייכת רק בדברים הגדלים מן הקרקע או בכאלו שמתפרקים לחלקים קטנים בטבעם, אך מתכת היא גוש אחד

.חזק שאינו מתפרק בנקל

חידש בביאור המקור)(על הרמב"ם שם מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בספרו קריית מלך וכתב: שהמקור הוא מירושלמי לגבי חרס, והוא הדין לגבי מתכת. הוא ביאר כי אין חילוק בין חומר אחד למשנהו, וכל שחיקה המפיקה אבקה נחשבת לטחינה. אולם, יש שרצו לומר שהמקור הקדום והברור ביותר נמצא בפרשתנו, במעשה העגל, שם נאמר בפירוש "ויטחן

."עד אשר דק

כאן בא רבי מרדכי כהן, תלמיד רבנו האר"י, ובספרו שפתי כהן על התורה הקשה קושיא עצומה על לשון הכתוב: כיצד נאמר "וישרוף באש"? הרי האש אינה שורפת את הזהב אלא מתיכה אותו לנוזל! וממילא, אם הזהב הפך לנוזל, כיצד שייך לומר אחר כך "ויטחן", והרי

?אין טחינה בנוזלים

הוא חידש תירוץ נפלא בדרך הסוד והנס: מיד כשראה משה את העגל, גער בזהב ואמר לו: "וכי לזה ברא אותך הקב"ה, והעלה אותך על כל המתכות, והצפינך אצלו שנאמר 'מצפון זהב יאתה', ואיך קיבלת עליך שיעשו בך עבודה זרה ויטעו בך?". השפתי כהן ביאר כי ברגע ששמע הזהב את דברי התוכחה של משה, חל בו שינוי מהותי בטבעו – הוא איבד את תכונות המתכת שלו ונעשה כעץ יבש. ממילא, ברגע שהפך לעץ, שלטה בו האש ונשרף לאפר, ואז יכול היה משה לטחון את הגחלים והאפר עד שנעשו לעפר דק. לפי דבריו, נמצא שהטחינה כלל לא נעשתה במתכת, אלא בחומר של עץ, ולכן אין מכאן ראיה לדינו של הרמב"ם לגבי

.טחינת מתכות

חלק על הבנה זו וחידש)(עמוד לח הגאון רבי שמעון בצלאל ליברמן בספרו בשבילי התלמוד כי הפסוק הוא המקור המוחלט לרמב"ם. הוא ביאר כי התורה רצתה ללמדנו שגם במתכת .": "ואכת אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר)(ט, כא שייכת טחינה, וכפי שנאמר בספר דברים הוא פירש כי משה רבנו השתמש בשיטות של צורפים כדי לשחוק את הזהב לאבקה, וזוהי

.המלאכה המקורית שהרמב"ם פסק להלכה

הקשה הרב וולפביץ את קושיית השפתי כהן: כיצד)(על התורה עמוד רז בספר שפריר צדק שייכת שריפה וטחינה בזהב, והרי האש רק ממיסה אותו? הוא חידש תירוץ המשלב הבנה

עמוקה בטבע החומר וכתב: משה רבנו ידע כי העגל לא נוצר רק מיציקת זהב רגילה, אלא "על ידי כשפים ועניינים של טומאה, כפי שדרשו חז"ל שהשליכו את הציץ של "עלה שור לאש והעגל יצא מאליו. לכן, ביאר בעל שפריר צדק, היה צורך דחוף להשמיד את הטומאה

.באש מיד, שכן האש היא הכוח המכלה את הקליפות והטומאה

הוא ביאר כי משה שרף את העגל קודם כל כדי לבטל את צורת העבודה זרה ואת הכשפים ,שבו. אולם, הוא ידע שבהשמדה באש לבד לא סגי, שהרי הזהב רק ימס ויהפוך לנוזל וכשיעבור זמן מה הוא יתקרר, יתקשה ושוב יהיה כאן גוש זהב שניתן לעשות ממנו עגל חדש. כאן חידש משה רבנו פעולה חכמה: הוא המתין מעט עד שהזהב הנוזלי והלוהט יתחיל להתקרר ולשוב למצב צבירה מוצק, וברגע המדויק שבו הזהב הפך שוב לקשה, נטל אותו

.משה וטחן אותו בכוח עד אשר נעשה עפר דק

לפי ביאור זה, משה רבנו פעל בתוך גדרי הטבע ובתוך גדרי מלאכת טחינה במתכת. הוא לא הפך את הזהב לעץ, אלא השתמש בשריפה כדי לבטל את הצורה ואת הטומאה, ובטחינה כדי לבטל את החומר עצמו שלא יהיה ניתן לשימוש חוזר. הוא חידש כי "עפר" הזהב שנוצר מהטחינה הוא המקור ההלכתי של הרמב"ם – שהרי כאן ראינו לראשונה בתורה פעולה של

.שיוף וטחינת מתכת מוצקה עד להפיכתה לאבק דק המפוזר על המים

אנו רואים אפוא שני כיוונים מופלאים: השפתי כהן הסובר שהיה כאן נס של שינוי חומר מעץ לזהב כדי לאפשר את השריפה, ובעל שפריר צדק הסובר שמשה פעל בתוך הטבע והשתמש בתכונות המתכת כדי להשמידה כליל. שני הפירושים מאירים את דברי הרמב"ם באור יקרות ומלמדים אותנו כי כל פעולה של משה רבנו הייתה מדודה ומכוונת לביטול

.הרע מן העולם

הננו באים אל עולם המעשה והמחשבה, שבו דקדוקי הדין בשיוף מתכת וסיפור העגל

.הופכים להוראה חיה עבורנו, המפרידה בין כוח היצירה לבין כוח הכיליון

,נפקא מינא ראשונה עולה בהגדרת מלאכת טוחן בשבת. לפי הרמב"ם והגרש"ב ליברמן למדנו מהעגל שגם דבר שאינו גידול קרקע ואינו ראוי לאכילה, כמו זהב ומתכות, שייך בו איסור טחינה. התובנה למעשה היא שכל שיוף של כלי מתכת, סכין או אפילו משחזת בשבת כדי להוציא ממנה אבקה או כדי לחדד את הכלי על ידי הסרת חלקיקים, נחשב לתולדת ,טחינה גמורה. משה רבנו הראה לנו שהפיכת המוצק לעפר היא פעולה יסודית במציאות

.ואין היא מוגבלת רק לחיטים ופולין

נפקא מינא שנייה נוגעת לכוח הדיבור והשפעתו על החומר. לפי דברי השפתי כהן, שגער בזהב והפכו לעץ, אנו למדים שנשמתו של צדיק יכולה לשנות את הרכב המולקולות של הטבע. במבט מוסרי, זוהי תזכורת לכך שהחומר אינו חזק מהרוח. אם אדם משתמש בחומר היקר ביותר בעולם, הזהב, לעבודה זרה – הוא מאבד את חשיבותו והופך לעץ יבש שאין לו תקנה אלא בשריפה. הנפקא מינא היא בגישה שלנו אל הממון והזהב: כל עוד הם משמשים

.לקדושה הם זהב, אך כשמשתמשים בהם לרע, הם הופכים לחומר מתכלה וחסר ערך

.נפקא מינא שלישית עולה מתירוצו של השפריר צדק בעניין סדר הפעולות בביעור הרע ,משה רבנו לימדנו שאין די בשבירה חיצונית של העגל, אלא יש צורך בתהליך של שריפה ,המתנה להתקררות וטחינה דקה. התובנה היא שלפעמים כדי לבער הרגל רע או מידה רעה לא מספיק "לשבור" אותם לרגע באש של התלהבות, אלא צריך להמתין שהסערה תירגע, ואז

.ביישוב הדעת "לטחון" את הפרטים הקטנים של החטא עד שלא יישאר מהם שריד ופליט

נפקא מינא רביעית עוסקת בשאלת ה"זהב שחזר לקדמותו". השפריר צדק הזהיר שאם רק נתיך את הזהב, הוא עלול לשוב ולהתקשות לצורתו המקורית. מכאן למדנו שיסוד התשובה והתיקון חייב להיות סופי. אדם המבקש להשתנות אינו יכול להסתפק בשינוי מצב צבירה זמני, אלא עליו לפרק את המבנה הישן לחלוטין, כדי שלא תהיה לרע שום אפשרות להתגבש

.מחדש בנפשו

הננו מתעלים אל פסגות המחשבה, המקום שבו הזהב הנוצץ והקשה הופך לעפר דק

.המפוזר על פני המים, ושם אנו מוצאים את המשל העמוק ביותר להכנעת הגאווה האנושית

,הזהב, בטבעו, הוא המתכת המלכותית ביותר; הוא אינו מחליד, הוא שומר על הדר וזוהר והוא מייצג את שיא החומריות והיציבות. חטא העגל לא היה רק עבודה זרה, אלא הוא היה הניסיון של האדם לקחת את היקר והיציב ביותר ולעשות ממנו "אלוהים" מוחשי שאפשר לאחוז בו. כאשר משה רבנו לוקח את העגל וטוחן אותו עד אשר דק, הוא אינו מבצע רק פעולה פיזית של השמדה, אלא הוא מבצע פעולה רוחנית של פירוק האגו והגאווה. הוא מראה

.לישראל כי גם הזהב הכבד והמרשים ביותר, סופו להיות אבק פורח שאין בו ממש

,הרעיון העמוק של טחינת הזהב מלמד אותנו כי הגאווה היא כמו גוש מתכת – היא קשה היא אטומה והיא תופסת מקום. כדי לתקן את החטא, האדם צריך לעבור תהליך של טחינה פנימית. עליו לקחת את המקומות "הקשים" שבאישיותו, אלו שהוא מתגאה בהם וסבור שהם נצחיים כזהב, ולפורר אותם לחלקיקים דקים. רק כאשר הזהב הופך לעפר, הוא יכול להתבטל במים – שהם משל לתורה ולחסד. משה רבנו השקה את בני ישראל באבקת הזהב הזו כדי שהתיקון ייכנס אל תוך קרבם; הם היו צריכים לעכל את ההבנה שהחומר, יקר ככל

.שיהיה, בטל ומבוטל אל מול הרוח

לפי דברי השפתי כהן, שהזהב הפך לעץ, הרעיון מתעצם עוד יותר. העץ הוא חומר חי שגדל ומתייבש, בשונה מהזהב שהוא דומם וקפוא. משה רבנו הראה להם שהזהב שהם חשבו לאלוהי הוא בסך הכל חומר מתכלה שיכול להפוך לעץ יבש ברגע אחד של תוכחה. זוהי התזכורת הגדולה ביותר לאדם: אל תבטח בחוסן החומרי שלך. ביום שבת, כשאנו שובתים ממלאכת טוחן, אנו נזכרים באותו ביטול של הזהב. אנו עוצרים את מלאכת הפירוק והיצירה בחומר כדי להמליך עלינו את מי שברא את הזהב ואת העץ גם יחד, מתוך ענווה גמורה

.ושפלות רוח

הננו פוסעים אל היכל הנפש, המקום שבו אפר העגל והזהב הטחון הופכים למקור של

.צמיחה והתחדשות עבור כל יהודי בעבודת השם הפרטית שלו

,התבוננות במעשהו של משה רבנו מגלה לנו סוד עצום ביכולת התיקון של הנפש. לכאורה לאחר חטא כה נורא כחטא העגל, היה מקום ליאוש מוחלט; הזהב כבר הותך, הצורה כבר נעשתה, והחטא נחתם בתוך החומר. אך משה מלמדנו שהכיליון אינו סוף הדרך, אלא הוא תנאי הכרחי לצמיחה חדשה. כשאדם "טוחן" את חטאיו ואת עברו, הוא אינו רק משמיד

.אותם, אלא הוא הופך אותם לעפר. והרי העפר הוא המקום היחיד שבו יכול לצמוח אילן חדש

היכולת להפוך את הזהב הקשה והאטום לעפר דק המפוזר על המים, היא היכולת לקחת ,את הכישלונות הכבדים ביותר ולהפוך אותם לשיעור של ענווה. המים, שהם משל לתורה מקבלים לתוכם את העפר הזה וממיסים אותו בתוכם. אדם שחטא והתגאה, ועתה הוא נשבר ,ונטחן בתוך עצמו מרוב חרטה, הופך להיות כלי קיבול לתורה. דווקא מתוך האפר של העגל מתוך ההכרה באפסות החומר ובשבריריות הרצון האנושי, צמחה לישראל היכולת לקבל את

.הלוחות השניים – לוחות של תשובה ושל רחמים

לפי דברי השפריר צדק, שהזהב היה צריך להתקרר ולהתקשות שוב לפני שנטחן, אנו ,למדים מסר של תקווה: גם אם הלב הפך לקשה כזהב, וגם אם נראה שהחטא התאבן בתוכנו תמיד ישנה האפשרות לטחון את הקושי הזה. משה רבנו לא נרתע מהקושי של המתכת; הוא ,ידע שבכוחה של התורה ובכוחו של הצדיק לפורר כל אבן וכל זהב. הנפש שלנו היא דינמית ,והיא מסוגלת לעבור תהליכים של שריפה, זיכוך וטחינה, עד שתשוב להיות זכה ונקייה

.מוכנה לקבל עליה עול מלכות שמים באמת ובתמים

הננו באים אל הבירור המוסרי, המקום שבו הזהב הנטחן והעץ הנשרף מורים לנו את הדרך

.בה אנו מעריכים את הנכסים והערכים בחיינו

היסוד המוסרי הנלמד מפעולת משה רבנו הוא ההבחנה בין העיקר לטפל, בין החומר לצורה. משה רבנו לא השמיד את הזהב משום שהזהב רע מצד עצמו, שהרי המשכן כולו היה מצופה זהב טהור. הוא השמיד את העגל משום שהזהב הפך למטרה במקום לאמצעי. המוסר התורני מלמדנו כי כאשר החומר הופך להיות "אלוהים", כאשר האדם משתעבד ליופי, לכוח או לממון – הרי שדינו של אותו זהב להיטחן לעפר. המצפן הפנימי שלנו חייב להיות מכוון

?תמיד אל השאלה: האם הממון שלי הוא זהב של משכן או זהב של עגל

לפי דברי השפתי כהן, שהזהב הפך לעץ, אנו למדים שיעור עמוק ביושרה ובענווה. האדם נוטה להתגאות בהישגיו כאילו הם קבועים ונצחיים כמתכת היקרה. באה התורה ומראה לנו שברגע אחד של אמת, כל ה"זהב" המדומה הזה יכול להתגלות כעץ יבש ודליק. המוסר כאן ,אינו להמעיט בערך עצמנו, אלא להבין שהערך האמיתי שלנו אינו נובע מהמעטפת הנוצצת אלא מהתוכן הרוחני. אדם המזהה את עשיית הטוב שלו עם גאווה חומרית, סופו שימצא

.עצמו עומד מול אש השורפת את האשליה

עוד למדנו ממעשהו של משה רבנו את מידת הנחישות בביעור הרע. המוסר התורני אינו .מסתפק ב"כמעט" או ב"בערך". משה לא הניח לעגל עד שהפך לאבק דק המפוזר על המים זהו המצפן המוסרי הדורש מאיתנו שלמות בעבודה העצמית. אם זיהינו בתוכנו "עגל" של

גאווה או של תאווה, אל לנו להשאיר לו פתח להתגבש מחדש. עלינו לטחון אותו בשיקול דעת, בעבודה עקבית ובביטול גמור אל מול המים הטהורים של התורה. זוהי הדרך שבה

.הזהב האנושי הופך להיות כלי שרת לקדושה, במקום להיות מכשול של טומאה

עיקר העניין:

בסיכומו של בירור עמוק זה, עמדנו על פלאי הכתובים במעשה השמדת העגל ותהינו האם הטחינה נעשתה בזהב או בחומר אחר. מצאנו כי הרמב"ם פסק להלכה ששיוף מתכת הוא תולדת מלאכת טוחן, והגרש"ב ליברמן והגר"ח קנייבסקי העידו כי מקורו של דין זה הוא בטחינת הזהב של העגל על ידי משה רבנו. אל מול קושיית השפתי כהן כיצד אש שורפת זהב, ראינו את הביאור הנפלא שהזהב הפך לעץ בדרך נס לאחר תוכחתו של משה, ולכן נשרף ונטחן. מאידך, בספר שפריר צדק התבאר כי משה פעל בדרך הטבע, שרף את הכשפים באש, המתין להתקשות הזהב וטחן אותו במצב צבירה מוצק כדי למגר את החטא לעולמים. למדנו כי הטחינה היא מלאכת פירוק הגאווה והחומריות, המכינה את האדם לקבלת התורה מתוך ענווה וביטול, ובכך נמצא שכל פעולותיו של משה רבנו בעגל היו מסלול של

.תשובה וזיכוך עבור עם ישראל לדורותיהם