כיצד היה מותר למשה לשבור את הלוחות למרות איסור השחתת קודש?

?של לא תעשון כן לה' אלוהיכם

איך היה מותר למשה רבינו לשבור את הלוחות הרי עובר על איסור

?של לא תעשון כן לה' אלוהיכם

הננו עומדים מרעידים אל מול אחד הרגעים הדרמטיים והמטלטלים ביותר בתולדות העם היהודי: משה רבנו, איש האלוהים, יורד מן ההר כשבידיו לוחות הברית – מעשה אלוהים ומכתב אלוהים חרות על האבנים. והנה, למראה העגל והמחולות, הוא משליך מידיו את

.המתנה היקרה ביותר שניתנה לאנושות ומשברה לעיני כל ישראל

זעקה עולה מן הלב: כיצד הרהיב עוז נאמן ביתו של הקדוש ברוך הוא להשחית את קודש הקודשים? הרי התורה הזהירה בפירוש "לא תעשון כן לה' אלוהיכם", איסור חמור המונע כל פגיעה בשם השם ובכתבי הקודש! האם ייתכן שמנהיג האומה יעבור על דת ודין בשעה של כעס? השאלה הופכת נוקבת שבעתיים כשאנו מגלים שבורא עולם לא רק שלא גער בו, אלא חיזק את ידיו באמירת "יישר כוחך ששיברת". אנו יוצאים למסע בעקבות השברים, להבין איך הפכה השבירה הנוראה הזו לבניין הדורות, וכיצד בתוך האפר והרסיסים נזרעו זרעי

.התורה שבעל פה והעמל האנושי

הננו פותחים את יריעת הכתובים בסוף ספר דברים, המקום שבו התורה נפרדת מרועה ישראל הנאמן, ושם אנו מוצאים את החתימה המרעידה המעלה על נס דווקא את

.רגע השבירה

.)(דברים לד, יב ""ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל

, פירש בביאור המילים "לעיני כל ישראל": שנשאו ליבו לשבור הלוחות לעיניהם)(שם רש"י שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכים הקדוש ברוך הוא לדעתו. הוא ביאר כי שיא שבחו של משה רבנו, המופיע בפסוק החותם את חמשת חומשי התורה, אינו על קריעת ים סוף או על

.מתן תורה, אלא דווקא על אותה יד חזקה שאחזה בלוחות ושיברה אותם

שנינו בברייתא המפרטת את שלושת הדברים שעשה משה)(דף פז ע"א בגמרא במסכת שבת מדעת עצמו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו. הגמרא מביאה את המקור להסכמה האלוהית מן הפסוק בפרשת עקב: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלית אלי ההרה... אשר

."שברת ושמתם בארון

דרש את המילה "אשר" וחידש דרשה מופלאה: "אשר שברת" – יישר כוחך)(שם ריש לקיש ששברת. הוא ביאר כי בלשון הקודש המילה "אשר" רומזת לאישור ולשמחה, כאילו אמר לו הבורא: אשריך ששברת אותם. הקדוש ברוך הוא לא רק סלח למשה על המעשה, אלא ראה

.בו גבורה רוחנית עליונה שהייתה נצרכת באותה שעה

מבארת את המהלך המחשבתי של משה רבנו: מה פסח, שהוא אחד מתרי"ג)(שם הגמרא מצוות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה שכל המצוות כלולות בה, וישראל באותה שעה משומדים היו שעבדו לעגל – על אחת כמה וכמה שאין ראוי לתתה להם. הוא ביאר כי משה ראה בלוחות "שטר אירוסין" בין כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא, והבין שאם ;ימסור את השטר כשישראל בוגדים, הרי הם מתחייבים כליה כאישה המזנה תחת בעלה

.מוטב לשבור את השטר ולטעון שהם עדיין "פנויים" ולא קיבלו את הדין

הננו צוללים אל עומקן של קושיות המפרשים, המקום שבו גדולי הראשונים מבקשים להבין את המקור המדויק להסכמת הבורא ואת ההיתר ההלכתי למעשה שבירה של

.קודש הקודשים

הקשו קושיא עצומה)(דף י"ד ע"ב והרמב"ן במסכת בבא בתרא)(דף פ"ז הריטב"א במסכת שבת על דרשת הגמרא: מהיכן רואים מהפסוק הזה שהקב"ה אמר לו ישר כח? וכי בכל מקום שכתוב "אשר" הכוונה היא לישר כח? הוא הקשה כי הרי מצינו בתורה פעמים רבות את המילה "אשר" בהקשרים של חטא וגנות, כגון "את העגל אשר עשו", ושם ודאי חלילה לומר שהכוונה לשבח או לאישור. הם תמהו כיצד ניתן לבנות בניין הלכתי ורעיוני כה גורלי על

.מילה שכיחה כל כך שפשטה אינו מורה על שבח

יתרה מכך, הקשו הרוקח והצפנת פענח קושיא הנוגעת בלב איסורי התורה: כיצד הותר למשה לשבור את הלוחות? הרי חלה קדושה עצומה על האבנים הללו, שנכתבו באצבע )(דף מ"ח ע"א אלוהים, ולא גרעו מעצי הקדש או מכותלי המקדש. הגמרא במסכת פסחים 'קובעת כי השורף עצי הקדש לוקה, והרי זו אזהרה מפורשת מן הפסוק "לא תעשון כן לה אלוהיכם". הוא ביאר כי ניתוץ ושבירה של דבר שבקדושה הוא איסור דאורייתא חמור, ואיך

?ייתכן שמשה רבנו, המצווה על שמירת התורה, יפר אותה במו ידיו

. יישב את שאלת המקור וביאר: סמוכין קא דריש)(דף י"ד ע"ב הרמב"ן במסכת בבא בתרא הוא חידש כי הלימוד אינו רק מהמילה "אשר" לבדה, אלא מהסמיכות של המילים "שברת ושמתם". הוא הסביר כי אילו הייתה שבירת הלוחות קשה לפני המקום, לא היה הקב"ה מצווה להניח את השברים בארון הקודש יחד עם הלוחות השלמים. כיוון ששברי לוחות מונחים "במקום המקודש ביותר, הרי שהם חביבים לפני המקום, ועל כן דרשו חז"ל את המילה "אשר

.כלשון "אשרי" – אשריך ששברת

." הביא יישוב נוסף וכתב: נפקא לן מדכתיב "ולכל היד החזקה)(שבת פ"ז הריטב"א בחידושיו הוא ביאר כי המקור העיקרי לשבח הוא בסיום התורה, שם רש"י מפרש שהיד החזקה היא שבירת הלוחות. כיוון שכבר למדנו שם שהמעשה היה רצוי, סמכו חז"ל את הדרשה גם על הפסוק "אשר שברת", כדי להראות שהקב"ה נתן לו את האישור והכוח כבר בשלב השני של

.קבלת הלוחות

הננו פוסעים אל עומק ההסבר ההלכתי של גדולי האחרונים, המקום שבו גוף האבן פוגש את קדושת האותיות, ושם אנו מוצאים את היתר השבירה המבוסס על שינוי מהותי

.בחומר הלוחות

הרוקח והצפנת פענח תירצו קושייתם בביאור נפלא המבוסס על דברי חז"ל בפרקי דרבי :. הם ביאו כי בשעה שקרב משה אל המחנה וראה את העגל, חל שינוי בלוחות)(פרק מה אליעזר האותיות שהיו חקוקות בהם בנס "פרחו" מן האבנים וחזרו למקורן למעלה. הוא חידש כי ,ברגע שהאותיות פרחו, פקעה הקדושה מן האבנים והן הפכו למשא כבד וחסר חיות. ממילא בטלה האזהרה של "לא תעשון כן", שכן אין כאן פגיעה בשם השם או בכתב הקודש, אלא

.שבירת אבנים שאיבדו את מעלתן

בעניין ספר תורה שנמחק. שם)(דף קטז הוא השווה זאת לדין המופיע בגמרא במסכת שבת נפסק כי ברגע שהכתב נמחק, אין עוד קדושה על הקלף שעליו היה כתוב, ומותר להשתמש בו לצרכים אחרים. כך גם בלוחות – ברגע שהתרוקנו מן המכתב האלוהי, שוב לא היה

.איסור בשבירתם

אך הצפנת פענח בפירושו על הפרשה הקשה על תירוץ זה קושיא חריפה: הרי באותה גמרא בשבת מבואר שאף בספר תורה שנמחק, אמנם על מקום הכתב אין קדושה, אך על נותרת קדושה מסוימת שאסור לבזותה. אם כן, כיצד)(השוליים הלבנים למעלה ולמטה הגיליונות הותר למשה לשבור את כל גוף הלוחות, והרי גם השוליים והחלקים שלא היו בהם אותיות

?נתקדשו בקדושת הלוחות

הציע כיוון אחר וביאר: על פי מה דמבואר בגמרא במסכת מנחות)(סימן טז החוות יאיר "ביטולה זוהי קיומה". הוא חידש יסוד נועז – לעיתים הדרך היחידה לקיים את)(דף צט ע"ב ,התורה היא על ידי ביטול זמני של חלק ממנה. שבירת הלוחות לא הייתה מעשה של הרס אלא מעשה של הצלה. משה רבנו הבין שקיום הלוחות בידי עם חוטא יביא לכליונם המוחלט ,של ישראל, ולכן השבירה הייתה הדרך לקיום הנצחי של הקשר בין ה' לעמו. במצב כזה

.המעשה אינו נחשב לנתיצה האסורה, אלא לחלק מן הבניין

בהקדמתו לספרו שערי יושר, העיר הגאון רבי שמעון שקופ כי עניין זה של שבירת הלוחות נראה לכאורה כדבר סתום ובלתי נתפס. הוא הקשה: הייתכן שמשה רבנו עליו השלום היה חושב שבשביל שעשו ישראל את העגל, יישארו בלי תורה חס ושלום? הרי התורה היא חיינו ואורך ימינו, ואיך יעלה על הדעת לאבד את המקור היחיד לתיקון העולם? הוא ביאר כי היה ראוי לו למשה להמתין רק מללמדם את התורה עד שיתקנו מעשיהם וישובו בתשובה, אבל לא לשבור את הלוחות לגמרי – ואחר כך להיאלץ להתנפל לפני ה' ארבעים יום ולילה כדי

!לבקש לוחות שניות

הוא תמה על ההפסד העצום שנגרם בשבירה זו, שהרי לוחות אלו היו מעשה ידי אלוהים ממש, וביטולם נראה כחורבן שאין לו תמורה. השאלה המהדהדת היא מה ראה משה באותו רגע שלא אפשר לו להסתפק בהשהיית מתן התורה, אלא חייב אותו לנפץ את האבנים

.הקדושות ארצה

מתוך קושיה זו, פתח בעל שערי יושר פתח להבנה חדשה ומסעירה במהות ההבדל שבין הלוחות הראשונים לאחרונים, ובהבנת הסכנה הנוראה שזיהה משה רבנו בלוחות שהיו

.חקוקים בנס

דרשו חז"ל: מאי דכתיב חרות על הלוחות? אלמלא לא)(דף נד ע"א בגמרא במסכת עירובין נשתברו הלוחות הראשונות – לא נשתכחה תורה מישראל. הוא ביאר כי בלוחות אלו, שהיו ,טבעית: כל אדם שהיה לומד בהם פעם אחת-מעשה אלוהים ממש, הייתה טמונה סגולה על היו הדברים נחקקים בזיכרונו לעד ולא היה שוכח דבר מעולם. התורה הייתה קנין נצחי בגוף

.הלומד, ללא עמל השכחה והחזרה

כאשר ראה משה רבנו את העגל והמחולות, הוא הרגיש שמצב זה הוא מסוכן ביותר עבור עתיד האומה. הוא הבין שאם התורה תהיה קנין שאינו משתכח לעולם, עלול להיווצר חילול הקודש נורא מאין כמותו: ייתכן שיזדמן איש מושחת ומגואל במעשים רעים, עובד עבודה זרה או בעל מידות מקולקלות – ועם זאת הוא יהיה בקי בכל חדרי תורה ובכל רזיה, מבלי

.שתהיה לתורה השפעה על מזגו ועל מעשיו

הוא ביאר כי משה למד זאת מקל וחומר מקרבן פסח, שעליו נאמר "וכל בן נכר לא יאכל :בו", ודרשו חז"ל שמדובר במי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. משה עשה חשבון נפש נוקב אם לקרבן אחד אסור לרשע לגשת, התורה כולה שכל המצוות כלולות בה – על אחת כמה וכמה שאין ראוי שמי שמושחת במעשים רעים יהגה בה ויהיה בקי בה בקיאות נצחית. הוא הבין שהלוחות הראשונים, בגלל מעלתם הרוחנית העצומה, אינם מאפשרים את ההפרדה

.הנחוצה בין התורה לבין הלומד שאינו ראוי לה

הננו באים אל ההבדל המהותי שבין שני סוגי הלוחות, המקום שבו האדם הופך לשותף

."פעיל במעשה המרכבה של התורה, ושם אנו מגלים את פשר הציווי "פסל לך

הגאון בעל שערי יושר ביאר כי הלוחות הראשונים היו מעשה אלוהים ממש, הן גוף האבן והן הכתב שבהם. הוא חידש כי מכיוון שהיו מעשה ידי שמים, היה להם קיום נצחי ובלתי

משתנה, בחינת דבר המעמיד ומקיים שלא יהיו אותיות פורחות באוויר. אולם דווקא היותם מעשה אלוהים גרמה לכך שהם חלו על האדם מבלי להתחשב במצבו הרוחני; התורה הייתה

.נחקקת בלב הלומד כגזירת הכתוב, ללא קשר ליראת השמים שלו

כאשר שבר משה את הלוחות, הוא ביקש לקבל לוחות שניים שיהיו שונים במהותם: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". הוא ביאר כי בעוד הראשונים היו כולם שמים, הרי הלוחות האחרונים היו שילוב של שמים וארץ – האבן הייתה מעשה ידי אדם, "פסל לך", ורק הכתב ,היה מכתב אלוהים. הוא חידש כי השניים אינם מתקיימים אלא בתנאים ובגדרים מסוימים

.ובכך הוסר החשש הגדול של משה רבנו

משה הבין כי בלוחות השניים, מכיוון שהם תלויים בעמלו של האדם ובהכנתו את לוח לבבו, הקניין בתורה יהיה יחסי למדרגת הלומד. הוא ביאר כי תחילת קבלת התורה על ידי משה הייתה דמות ואות לכל בני ישראל: כשם שהקב"ה אמר למשה "פסל לך", כך רמז לכל יהודי שעליו להכין לוחות לעצמו. כפי הכשרתו של האדם בהכנת הלוחות, כך תהיה מידת

.קבלתו את דברי אלוהים חיים

לפי ערך מעלת האדם ביראת ה' ובמידות, שהם לוח לבבו, כך יינתן לו מן השמים קניין התורה. והנפקא מינא העצומה היא, שאם ייפול האדם ממדרגתו ויחלל את קדושתו, הרי ,שבאותו ערך תשתכח ממנו התורה. השכחה, שהייתה נראית כחיסרון בלוחות הראשונים הפכה בלוחות השניים למנגנון הגנה נורא וקדוש המונע מהרשע להחזיק בתורה כבנכס פרטי

.מבלי להיטהר

, המקום)(דף לח עא הננו מתבוננים בדרשתו המפתיעה של רבי חמא בר חנינא במסכת נדרים שבו פסולת האבנים הופכת לאוצר של ברכה, ושם אנו מוצאים את הקשר העמוק בין עמל

.התורה לבין פרנסתם של הלומדים

חז"ל דרשו על הפסוק "פסל לך" – פסל לעצמך, שהפסולת של הלוחות תהיה שלך, וממנה העשיר משה רבנו עושר רב. לכאורה, דבר זה מעורר פלא: וכי לא מצא הקדוש ברוך הוא דרך אחרת להעשיר את נאמן ביתו אלא על ידי שאריות של אבנים? וכי חסרו אוצרות בשמים

?"ובארץ שהיה צורך להשתמש דווקא ב"פסולת

הגאון בעל שערי יושר המתיק עניין זה לפי יסודו: מכיוון שגרם משה לשינוי המהותי שבין הלוחות הראשונים לאחרונים, והפך את התורה לדבר הדורש עמל, יגיעה וחזרה מתמדת כדי שלא תשתכח – השתנה ממילא כל סדר חייו של לומד התורה. בלוחות הראשונים, לו היו קיימים, היה די לאדם לקבוע שעה קלה ללימוד והדברים היו נשמרים בזיכרונו לעד, ושאר

.היום היה פנוי לעסקי העולם, למסחר ולקניין

אולם בלוחות השניים, שהם מעשה ידי אדם, נקבע הכלל שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ובמי שמפנה עצמו מכל עסקי העולם. הוא ביאר כי מכיוון שהתורה עכשיו "אינה מעבר לים" ולא תימצא בסחרנים ותגרנים, נוצר צורך קיומי להבטיח את

.פרנסתם של אלו המקדישים את כל עיתם לתורה

:לכן עשה הקדוש ברוך הוא שיהיה משה רבנו לאות ולסימן לכל מקבלי התורה לדורותיהם הוא זימן לו את פרנסתו מתוך עצם עשיית הלוחות, מה"פסולת" של הקדושה. המסר לדורות הוא שמי שמכין את לוח לבבו לתורה ומתייגע ב"פסולת" – כלומר בדברים שנראים לעולם כביטול זמן או כחוסר יצרנות – ה' יזמין לו פרנסתו בתוך כך. העושר של משה אינו רק פרס אישי, אלא הבטחה אלוהית שעמל התורה והפרנסה יכולים לדור בכפיפה אחת, ודווקא מתוך

.ההתמסרות ללוחות השניים נפתחים שערי הברכה

הננו ניצבים אל מול פלא היצירה האנושית בתוך הקודש, המקום שבו שברי הלוחות

.הופכים למסד ולתשתית של כל בניין התורה שבעל פה לדורותיה

משה רבנו, בשברו את הלוחות, לא רק הציל את ישראל מכליה, אלא חולל מהפכה במערכת היחסים שבין הלומד לבין הנלמד. הלוחות הראשונים היו בחינת "תורה מן השמים" במובנה המוחלט – מתנה גמורה שאין לאדם חלק בעיצובה. אולם בשבירתם, פתח משה את השער לשותפות האנושית. הוא ביאר כי מעתה, התורה אינה רק חקוקה על אבן חיצונית, אלא היא

.צריכה להיכתב על לוח לבו של כל אדם ואדם מתוך עמל, בחירה וזיכוך המידות

הוא חידש כי שבירת הלוחות היא היא המקור לכוחה של התורה שבעל פה. בלוחות הראשונים, שבהם הזיכרון היה נצחי והבנת הדברים הייתה בהירה ומקיפה ללא עמל, לא היה מקום למשא ומתן של הלכה, לקושיות ותירוצים, ולחידושי תורה של תלמיד ותיק. כל היופי של עמל התורה, של ה"ריתחא דאורייתא" והפלפול, נולד מתוך השברים. משה רבנו הבין שדווקא החיסרון, השכחה והצורך לחזור על הלימוד שוב ושוב, הם אלו שיוצרים קשר

.בל ינתק בין היהודי לבין תורתו

מלמד כי בלוחות השניים)(תנחומא, כי תשא בכך הפכה השבירה לבניין הגדול ביותר. המדרש נתן הקב"ה למשה גם את המדרש, ההלכות והאגדות. התובנה היא שהשותפות של משה בפסילת האבנים סימנה את הדרך לכל חכמי ישראל: מעתה, גם אתם שותפים. היד החזקה ששיברה את הלוחות היא אותה יד שכותבת את חידושי התורה בכל דור ודור. השבירה לימדה אותנו שהתורה אינה חפץ דומם וקפוא, אלא היא תורת חיים המתחדשת מתוך שברי

.הלב ומתוך עמלו של האדם המבקש לשקם את הקשר עם בוראו

הננו באים אל היכל הנשמה, המקום שבו רסיסי הלוחות שבורים על הארץ הופכים למורה

.דרך עבור כל אדם המתמודד עם חורבן אישי, כישלון או אובדן

המסר המהדהד משבירת הלוחות הוא שהשברים אינם פסולת שיש להשליך, אלא קדושה שיש לשמר. חז"ל לימדונו כי "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". הוא ביאר כי בתוך קודש הקודשים של חיינו, עלינו לפנות מקום לא רק להצלחות השלמות שלנו, אלא גם לכישלונות ולמשברים שעברנו. השברים הללו הם עדות למאבק, לחרטה וליכולת התיקון. אדם שחווה שבירה רוחנית או נפשית עשוי לחוש שאיבד את ערכו, אך משה רבנו מלמדנו שהשבירה

.היא לעיתים הצעד הראשון לקראת קשר עמוק ואמיתי יותר

הוא חידש כי דווקא הלוחות השניים, שנולדו מתוך החטא והשבר, הם אלו שהתקיימו

בידינו לאורך כל הדורות. הלוחות הראשונים היו מושלמים מדי עבור עולם של בני אדם הנוטים לטעות. המוסר כאן הוא עצום: אל לאדם להתייאש מן השברים שלו. לעיתים, דווקא מתוך הלב השבור, מתוך ההכרה בחיסרון ובשכחה, צומחת עבודת השם אמיתית שאין בה גאווה. הלוחות השניים דורשים עמל, והעמל הזה הוא שמחבר אותנו אל הקודש בקשר

.פנימי בל ינתק

תובנה נוספת לחיינו היא חשיבות ה"פסל לך" – האחריות האישית. משה רבנו לימדנו שאיננו יכולים לצפות שהתורה או הרוחניות ינחתו עלינו כמתנה גמורה מן השמים מבלי שנכין את עצמנו. על כל אדם לפסול את לוח לבבו, לעבוד על מידותיו ולזכך את כליו. ככל שהכנת הכלי תהיה מאומצת יותר, כך הקניין הרוחני יהיה נצחי יותר. השברים של אתמול הם חומרי הבניין של הלוחות החדשים שנכתוב מחר, וכל שבר הוא הזדמנות לבנייה קומה

."גבוהה יותר, מתוך ענווה והבנה ש"ביטולה זוהי קיומה

עיקר העניין:

בסיכומו של בירור נשגב זה, עמדנו על פלא שבירת הלוחות ועל ההיתר ההלכתי .והרעיוני שניתן למשה רבנו לעבור על איסור "לא תעשון כן" ולנפץ את כלי הקודש ,מצאנו כי משה פעל מתוך קל וחומר מקרבן פסח, והבנה עמוקה שהלוחות הראשונים שהיו מעשה אלוהים וסגולתם זיכרון נצחי, מהווים סכנה אם יינתנו לידי עם שאינו ,מזוכך במידותיו. ביארנו כי השבירה גרמה לפקיעת הקדושה עם פריחת האותיות וכי בלוחות השניים, שהיו מעשה ידי אדם בבחינת "פסל לך", הותקן מנגנון השכחה המבטיח שהתורה תישמר רק אצל מי שעמל עליה ביראה. ראינו בשיטת הגאון רבי שמעון שקופ כיצד הפכה השבירה לבסיס של התורה שבעל פה וכיצד פסולת הלוחות הפכה למקור פרנסה וברכה לעמלי התורה. בכך נמצא ששבירת הלוחות לא הייתה מעשה של הרס, אלא חסד אלוהי שאפשר את שותפות האדם ביצירה

.הרוחנית ואת היכולת לצמוח ולהתקדש מתוך השברים לדורות עולם