כיצד משה רבנו עסק בעצמו בהקמת המשכן אם תלמיד חכם נמנע ממלאכה ברבים?

?אסור בעשיית מלאכה ברבים

כיצד היה מותר למשה רבנו לבנות את המשכן והרי תלמיד חכם

?אסור בעשיית מלאכה ברבים

אל מול פני המדבר הלוהטות, תחת ענני הכבוד החופפים על מחנה ישראל, ניצב רבן של ישראל, האדם שעלה אל האלוהים והוריד תורה משמיים. והנה, לעיני כל ישראל, בשעה הנשגבת שבה השכינה מבקשת לה מקום למטה, משה רבנו אינו מסתפק בנתינת פקודות או בהשגחה מן הצד, אלא הוא בעצמו ניגש אל המלאכה. ויקם משה את המשכן. ידיו של מי .שדיבר פה אל פה עם הבורא אוחזות באדנים, מרימות את הקרשים ומותחות את היריעות המחזה הזה מעורר תמיהה עצומה המהדהדת מקצה המחנה ועד קצהו: וכי אין כאן פגיעה בכבוד התורה ובכבוד הנהגת הציבור? הרי ההלכה חקוקה לדורות שפרנס הממונה על הציבור אסור לו לבזות את מעמדו במלאכת כפיים לעיני כל, ואם כן כיצד הפך רועה ישראל לבונה ואומן לעיני שלושה מיליון בני אדם? האם בניין המשכן הוא מעשה של חול שנדחה מפני כבודו של משה, או שמא במלאכת הקודש הזו מתגלה סוד חדש בהנהגת הציבור, שבו דווקא הידיים העוסקות בחומר מבטאות את שיא הרוממות הרוחנית והביטול המוחלט לרצון הבורא? אנו יוצאים לברר האם המלאכה למען המצווה היא ביזיון או שמא היא כבודו האמיתי של החכם, וכיצד משה רבנו בהקמת המשכן התווה נתיב לכל מנהיגי

.הדורות שאחריו

ומתוך ההשתאות אל מול דמותו של רעיה מהימנא העוסק במלאכת הקרשים, אנו פונים אל מקורות המים החיים של תורתנו הקדושה, לבקש את סוד הציווי שהניע את ידיו של משה רבנו אל עבודת האדנים. "ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את . הכתוב מדגיש כי משה בעצמו הוא המקים, והשאלה)(שמות מ, יח "בריחיו ויקם את עמודיו

.היא האם פעולה זו הייתה צורך השעה או שמא הוראה לדורות על יחסו של חכם אל המלאכה

כתב לפי שלא היו יכולין להקימו, ומפני שעסק משה)(שמות מ, יח רבנו שלמה יצחקי במלאכת המשכן ולא עשה בו מלאכה, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו. מדברי הכהן הגדול מאחיו נלמד כי ההקמה הייתה נס שנמסר דווקא לידיו של משה, ומכאן שהמעשה לא היה מלאכת הדיוט פשוטה אלא השלמה רוחנית של רצון הבורא שלא יכלה להיעשות

.על ידי אחר

. פירש ויקם משה, הוא לבדו הקים אותו בעזרת השם)(שמות מ, יח רבי אברהם אבן עזרא האבן עזרא מעמיד את ההקמה על כוחו הייחודי של משה, ויש ללמוד מכאן כי כאשר המלאכה דורשת כוח סגולי שאינו נמצא אצל אחרים, אין כאן משום ביזיון לפרנס אלא חובה

.המוטלת עליו מכוח מעלתו

ביאר כי הקמת המשכן ביום השמיני למילואים הייתה שיא השראת)(שמות מ, ב הרמב"ן השכינה, ומשה רבנו כמתווך בין ישראל לאביהם שבשמיים היה היחיד הראוי לחבר את החומר אל הרוח ברגע זה. והנה, אם המלאכה היא חלק מהשראת השכינה, שוב אין היא

.נחשבת כמלאכת חולין המבזה את העוסק בה

. פירש ויקם משה את המשכן, שהעמידו על עמדו באופן שלא יפול)(שמות מ, יח הספורנו הספורנו מדגיש את המיומנות והדיוק הנדרשים בהקמה, ומכאן שהחכם העוסק במצווה

.אינו נחשב כעושה מלאכה בזויה אלא כאומן שבמעשיו מבטיח את קיום המצווה לדורות

חידש כי משה הקים את המשכן כדי להראות לישראל שכל מעשה)(שמות מ, יח הכלי יקר ידיהם אינו עומד אלא מכוח התורה. כאשר הפרנס עוסק במלאכה לעיני הציבור כדי להורות מסר רוחני ועקרוני, הרי שהמלאכה הופכת לשיעור של קדושה ואין בה שמץ של זלזול

.בכבוד התורה

ביאר כי אף על פי שביצלאל ואהליאב היו)(שמות מ, יח הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר החכמים במלאכה, משה רבנו היה צריך להקים את המשכן כדי ליצוק בו את כוח הקימה הרוחני. תובנה זו מלמדת כי מלאכת החכם במצווה אינה מלאכה פיזית גרידה, אלא יציקת

.תוכן פנימי לתוך המעשה המעשי

מתוך היראה האופפת את ידיו של משה רבנו העוסקות בקרשי המשכן, אנו צוללים אל ים התלמוד, המלבן את גדרי כבוד המשרה והנהגת הפרנס אל מול הציבור, ומברר את מקור

.האיסור המוטל על חכם לעסוק במלאכת כפיים לעיני כל

, שנינו במימרא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל)(דף ע ע"א בגמרא במסכת קידושין כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה. הגמרא מביאה את המקרה שבו מצא רב יהודה את רב נחמן כשהוא עוסק בבניית מעקה, ותהה על כך מכוח הדין , ביאר אסור בעשיית מלאכה)(שם האוסר על המנהיג לבזות את מעמדו במלאכה גלויה. רש"י משום כבוד הציבור, שלא ינהגו בו קלות ראש כשרואים אותו עוסק במלאכה בזויה. מכאן עולה השאלה הנוקבת בנדון דידן: וכי משה רבנו, הפרנס הגדול מכולם, לא חשש לכבוד

?הציבור ולכבוד השכינה בשעה שהקים את המשכן לעיני המיליונים

מובא המעשה ברבי שנטע נטיעה בפורים, והגמרא)(דף ה ע"ב בגמרא במסכת מגילה ,דנה שם בהיתר המלאכה ביום זה. האחרונים שם הקשו, כפי שהביא הדובב שפתי ישנים כיצד הותר לרבי שהיה נשיא ופרנס הדור לעסוק במלאכה ברבים, והרי חל עליו האיסור של שמואל. מכאן אנו למדים כי ישנם מקרים שבהם המלאכה אינה נחשבת לביזיון אלא להוראת הלכה או לצורך מצווה, ויש לברר אם יסוד זה הוא שעמד בבסיס הקמת

.המשכן על ידי משה

נאמר, מי שנתמנה פרנס על הציבור צריך)(פרק ח הלכה ז בתלמוד ירושלמי במסכת פאה שיהיה עניו ושפל רוח. הירושלמי מעמיד את דמות הפרנס על מידת הענווה, ואולי כאן טמון ,המפתח להבנת מעשי משה רבנו – שהקמת המשכן לא הייתה מלאכה המבזה את המעמד אלא ביטוי לענווה העילאית של "והאיש משה ענו מאד", המבטלת את כבודו האישי בפני

.כבוד שמיים

מסופר על גדולי האמוראים שהיו עושים מעשים שנראים)(דף יז ע"א בגמרא במסכת כתובות לכאורה כפחיתות כבוד, כגון ריקוד לפני כלה או נשיאת הדסים, וכל זאת כדי לשמח חתן

וכלה. הגמרא מלמדת כי במקום שיש בו מצווה, "כבוד התורה" הוא דווקא העיסוק במצווה בכל כוחו של האדם, ואפילו אם הדבר נראה כמלאכה פשוטה לעיני הרואים. יסוד זה מאיר את מעשה משה רבנו באור חדש – שהקמת המשכן הייתה "מצווה רבתא" הדוחה את איסור

.המלאכה של הפרנס

,מתוך אדוות התלמוד המשרטטות את גדרי כבוד הפרנס, אנו עולים אל משכנות הראשונים המציבים את היסודות האיתנים להבנת המושג "מלאכה" אצל חכם, ובוחנים בנרם הטהור האם שירות הקודש בבניין המשכן נחשב כעבודה זרה למעמדו של משה רבנו או שמא הוא

.כתר לראשו

פירש אסור בעשיית מלאכה, שאין זה כבוד הציבור)(קידושין ע ע"א רבנו שלמה יצחקי שיהיה מנהיגם עוסק במלאכה בפניהם, שזלזול הוא להם. רש"י מלמדנו שהאיסור אינו .נובע רק מפגיעה בכבודו האישי של החכם, אלא מפגיעה בכבוד הציבור המיוצג על ידו מכאן עולה הדיוק במעשה משה רבנו: כאשר הציבור כולו שותף למצווה והמשכן הוא מרכז חייהם, הרי שהקמתו על ידי המנהיג אינה זלזול בציבור אלא רוממות לציבור, שרואה את

.רבו מתקדש בעבודתם

, כתב דדווקא מלאכה שיש בה טירחא וביזיון אסורה)(בחידושיו לקידושין שם רבנו הריטב"א אבל מלאכה קלה או כזו שנעשית בדרך כבוד מותרת. הריטב"א פותח פתח להבנה כי הקמת המשכן, שנעשתה בדרך נס ועל ידי העמדת הקרשים בנחת ובקדושה, לא נחשבה למלאכה

.המבזה את העוסק בה, אלא כמעשה נשיאותי של חנוכת הבית

פסק שעל החכם לשמור על כבודו ולא)(הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ח רבנו הרמב"ם להתבזות בפני עמי הארץ. הנשר הגדול מעמיד את הנהגת החכם על מידת ה"הדר", ומכאן יש לדון האם משה רבנו, בעשותו מלאכת מצווה, קיים בזה את שיא ההדר. שהרי במצווה אין ביזיון, וכדברי הרמב"ם במקום אחר על דוד המלך שכרכר בכל עוז לפני ה', שכל המשפיל

.עצמו למען כבוד המקום הוא הוא המכובד באמת

ביאר בעניין רבי שנטע נטיעה בפורים, כי ישנן מלאכות)(בחידושיו למגילה ה ע"ב רבנו הרשב"א שהן עצמן הוראת הלכה. אם המנהיג עושה מלאכה כדי ללמד את הציבור הנהגה נכונה – כגון "שמותר לעשות מלאכה בפורים או איך מקימים משכן לה' – הרי שהמלאכה הופכת ל"תורה

.ואין תורה שיש בה ביזיון

חידש כי איסור מלאכה לפרנס הוא דווקא במלאכת)(בית הבחירה קידושין שם רבנו המאירי ,חול שנועדה לרווח אישי או לצורך פרטי, אבל מלאכה שהיא לצורך הרבים או למצווה דרבים מותרת ואף ראויה. המאירי מסיר את הלוט מעל מעשה משה רבנו: הקמת המשכן הייתה

.צורך הרבים המובהק ביותר, ולכן לא חל עליה כלל איסור המלאכה של הפרנס

אל מפתן האחרונים אנו מגיעים, ובראשם מרן הבית יוסף אשר העמיד את סדרי הדין והנהגת הפרנס על מכונם, ומשם נצא לברר את החילוק היסודי בין מלאכת הרשות לבין

.עמל המצווה המקדש את בעליו

פסק וז"ל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור, אסור)(חו"מ סימן ח סעיף ד מרן בשולחן ערוך לו לעשות מלאכה בפני שלושה. פסיקת מרן רבנו יוסף קארו מעגנת את החובה לשמור על כבוד המשרה, כדי שלא ינהגו הציבור קלות ראש במנהיגם. והנה, כאן מתפרצת הקושיה על משה רבנו: כיצד זה הקים את המשכן לעיני כל ישראל, והרי הוא הפרנס שמינויו בא

?מפי הגבורה

תירץ כי שאני הכא, מכיוון שהיה)(פרשת נשא רבנו פנחס הלוי הורביץ בספרו פנים יפות .למשה רבנו ציווי מיוחד מפי הגבורה להקים את המשכן, לכן היה מותר לו לבזות את עצמו ,הוא מוכיח זאת מעבודת הכהנים בבית המקדש; שהרי אם נאסור מלאכה על המכובדים ,כיצד ייתכן שהכהנים הגדולים והמיוחסים היו עוסקים בשחיטת קרבנות ובזריקת דם ,מלאכות שיש בהן לכלוך וביזיון לכאורה? אלא על כרחך שכאשר יש ציווי מיוחד של תורה

.שוב אין זה ביזיון אלא כבודו של אדם לעשות רצון קונו

חילוק יסודי המאיר את מעשי משה רבנו באור)(קידושין ע ע"א עוד חידש בספר המקנה חדש. הוא מבאר כי האיסור לעשות מלאכה בפני שלושה נאמר דווקא במלאכת רשות, שהיא לצורכו הפרטי של האדם, אך מלאכת מצווה מותר לעשותה ברבים. הוא דייק זאת מתשובתו של רב נחמן לרב יהודה, שאמר לו כי בניית המעקה היא מצווה, וכיון שאין זה אלא בניין של מצווה, שוב אין בו משום פחיתות כבוד. מכאן פשט המקנה את קושייתנו על משה רבנו בפרשת בשלח "ויבן משה מזבח", ובפרשת משפטים, ובהקמת המשכן – שכל אלו מלאכות

.מצווה הן, ובהן אין הפרנס נאסר כלל

הביא את דברי)(או"ח סימן תרכה רבנו אברהם צבי הירש אייזנשטט בספרו שערי תשובה ,ספר באר יעקב, שכתב בפשיטות שאף על פי שקימ"ל שפרנס אסור במלאכה בפני שלושה מכל מקום בניית סוכה שרי. הוא מציין אל דברי הגמרא והמפרשים שהזכרנו, ומלמדנו כי המצווה מרוממת את המלאכה והופכת אותה לחלק מעבודת השם של הפרנס, שבה הוא

.משמש דוגמה אישית לצאן מרעיתו

נשאל שאלה מרתקת על אודות)(סימן רה רבנו יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חוות יאיר צורבא מרבנן, חריף ובקי בתורה, האוחז בידו אומנות של נגינה בכלי זמר. השאלה הייתה האם רשאי אותו חכם לנגן בכינור לפני חתן וכלה בשעת חופתם או בסעודת מצווה, והרי יש בכך משום מלאכה ופחיתות כבוד בפני הרבים. החוות יאיר פסק להיתר, והביא ראיה ניצחת מן הגמרא בכתובות על גדולי האמוראים שהיו עושים פעולות משונות ואף נראות כזלזול כדי לשמח חתן וכלה. מכאן הוא למד כי לצורך מצווה ליכא איסור כלל, ואדרבה, זהו כבודו

.של חכם שהוא משעבד את כישוריו ומלאכתו לשמחת המצווה

תובנה זו מאירה באור בהיר את קושיית האחרונים על המעשה ברבנו הקדוש. בגמרא נאמר כי רבי נטע נטיעה בפורים, והקשה בשו"ת דובב שפתי ישנים)(דף ה ע"ב במסכת מגילה כיצד הותר לו כנשיא הממונה על הציבור לעסוק במלאכת קרקע לעיני כל. רבנו שלמה יישב את הדברים בטוב טעם, וכתב כי רבי נטע)(חו"מ סימן ח יצחק שבדרון בספרו ערך שי נטיעה בפורים ברבים בדווקא. כוונתו לא הייתה למלאכת חקלאות רגילה, אלא להורות הלכה

ברבים שמותר לעשות מלאכה בפורים. כיוון שהמעשה נעשה לצורך מצווה של לימוד תורה והוראת הלכה למעשה, שוב אין כאן איסור מלאכה לפרנס, אלא פעולה של מנהיג המורה

.את הדרך לעמו

מכאן אנו חוזרים אל משה רבנו בהקמת המשכן; אם לנגן בכינור לשמח חתן מותר, ואם לנטוע נטיעה להורות הלכה מותר, קל וחומר שהקמת משכן ה' – שהיא תכלית בריאת העולם והשראת שכינה בתחתונים – דוחה כל חשש של פחיתות כבוד. משה רבנו במלאכתו לא היה "פועל בניין", אלא "מורה דרך" המראה לישראל כיצד בונים בית להשם, ובמלאכת

.המצווה הזו התעלה כבודו שבעתיים

מתוך בירור שבילי המעשה של משה רבנו ורבותינו האמוראים, עולות לפנינו נפקא מינות

:בהירות המשרטטות את גבולות המותר והאסור במלאכת החכם בפני הציבור

הבחנה בין חפץ מצווה לחפץ רשות. נפקא מינא ראשונה ויסודית היא במהות המעשה עצמו. כפי שביאר ספר המקנה, אם המלאכה היא "בניין של מצווה" כגון הקמת משכן, בניית מזבח או עשיית מעקה וסוכה, הרי שהמצווה מקדשת את המעשה ושוב אין בו משום ביזיון הציבור. לעומת זאת, במלאכת חול שנועדה לרווח אישי או לתיקון הבית הפרטי שלא לצורך מצווה, נשאר האיסור של שמואל על כנו, שכן אין זה כבוד הציבור שפרנסם יעסוק בענייני

.חומריות לעיניהם

.מלאכה לשם הוראת הלכה. נפקא מינא שנייה עולה מדברי הערך שי על מעשה רבי לעיתים המלאכה עצמה היא כלי לימודי; כאשר המנהיג מבקש להורות הלכה למעשה בפורים או בכל עניין אחר שבו הציבור טועה או מסתפק, המלאכה הופכת לחלק מהוראת התורה. במקרה כזה, גם אם המלאכה כשלעצמה נראית כפחיתות כבוד, הרי שהתכלית של "ללמוד ולהורות" הופכת אותה לחובה המוטלת על הפרנס, ובזה משה רבנו בהקמת המשכן

.לימד את ישראל לדורות את סדר העבודה

ביטול כבודו לכבוד המקום. נפקא מינא שלישית עולה מתירוצו של הפנים יפות על הציווי המיוחד. ישנם רגעים שבהם רצון השם הוא שהחכם יבטל את כבודו האישי לחלוטין. בבניין המשכן, שבו משה רבנו היה היחיד שיכול להקימו, הרי שהתעלמותו מהאיסור הטכני של .מלאכת פרנס היא היא כבודו האמיתי – לעשות רצון קונו ללא חשבונות של כבוד עצמי תובנה זו משליכה על כל מקום שבו כבוד שמיים דורש מהחכם להפשיל שרוולים, ושם אין

.מקום למידת ה"גאווה" של המשרה

הבחנה בין מלאכה בזויה למלאכה מכובדת. נפקא מינא רביעית היא בסוג המלאכה. נגינה בכינור כדברי החוות יאיר, או הקמת משכן נסי כדברי רש"י, אינן נחשבות למלאכות שיש בהן "לכלוך" או עמל פיזי מבזה כחפירת בורות או סבלות. כאשר המלאכה דורשת חכמה

.ודיוק, היא מתיישבת עם דמותו של החכם ואינה פוגעת במורא הציבור ממנו באותה מידה

מתוך נבכי ההלכה והגדרותיה, אנו מעפילים אל פסגות המחשבה, לברר את הסוד הטמון בחיבור שבין ידיו של משה רבנו לבין קרשי המשכן. השאלה אינה רק טכנית – האם מותר

לפרנס לעשות מלאכה – אלא מהותית: מה מתרחש בעולם כאשר החכמה העליונה ביותר

?פוגשת את החומר הגולמי ביותר

בעולם המושגים האנושי, המלאכה נתפסת לעיתים כצורך של בדיעבד, כעמל המרחיק את האדם מן הרוחניות הצרופה. אולם בבניין המשכן, משה רבנו מלמדנו כי אין חפץ בעולם שאינו יכול להפוך למשכן לשכינה. כאשר רבן של ישראל אוחז באדנים, הוא אינו עושה "מלאכה" במובן המצמצם של המילה, אלא הוא מקדש את החומר. הדינמיות המחשבתית ,"שביקשת מתבטאת כאן בהבנה כי דווקא משה, שהגיע לדרגת "ותחסרהו מעט מאלוהים הוא היחיד שיכול להקים את המשכן בנשיקת פיו של הבורא, שכן אצלו אין פער בין המעשה

.הפיזי לבין הכוונה הטהורה ביותר

,המחשבה המזוקקת מלמדת אותנו כי כבוד התורה אינו "גינוני מלכות" חיצוניים בלבד אלא הוא נובע מהיותו של החכם עבד ה'. עבד ה' הוא זה שאין לו כבוד עצמי מלבד כבוד קונו. כאשר משה רבנו מקים את המשכן לעיני כל ישראל, הוא מראה להם ששיא הגדולה היא היכולת להשפיל את המעמד האישי למען בניין בית לה'. בזה הוא מפקיע את המושג "ביזיון" מן המלאכה; שהרי אין ביזיון גדול יותר מאשר להימנע ממצווה בשל חשש לכבוד

.עצמי, ואין כבוד גדול יותר מאשר להיות הפועל המקים את משכן השכינה

כך הופכת המלאכה בציבור למעשה של דבקות. משה רבנו אינו מבטל את איסור מלאכת הפרנס, אלא הוא מגדיר אותו מחדש: הפרנס אסור במלאכה שנועדה להאדיר את שמו או ,את רכושו, אך הוא הראשון והמרכזי במלאכה שנועדה להאדיר את שם שמיים. במעשה זה משה מחבר את הארץ לשמיים ומוכיח כי גם בתוך עפר האדנים וקשיחות הקרשים, יכולה

.לשכון שכינה אם הידיים המקימות אותם הן ידי קודש

מתוך היכלי המחשבה אנו יורדים אל נתיבי הנפש, להתבונן כיצד נכונותו של משה רבנו לעסוק במלאכת המשכן משתקפת במרחבי האמונה הפנימיים של האדם ובהנהגת חיו אל מול מושגי הכבוד והעמל. השאלה האם הפרנס יפשיל שרווליו למען הקודש היא בראש ובראשונה שאלה על היכולת של הנפש להשתחרר מכבלי הדימוי החיצוני ולהתמסר באמת

.לנקודת הרצון האלוקי

באמונה, המעשה של משה רבנו מייצג את התיקון הגדול של חטא הגאווה והפירוד בין עולם הרוח לעולם המעשה. לעיתים אדם המעפיל במעלות התורה והחכמה עלול לחוש כי העיסוק בדברים המוחשיים והטכניים הוא למטה מכבודו, או שהוא "מבזבז" את זמנו היקר על ענייני חומר. הנהגת האמונה העולה מן הקמת המשכן מלמדת אותנו כי אין דבר כזה "מלאכה פשוטה" כשהיא נעשית לשם שמיים. האמונה אינה מחלקת בין הגיגי הלב לבין עבודת הכפיים, שכן ברגע שהאדם פועל מכוח ציווי הבורא, כל תנועה בגופו הופכת לחלק

.מהמרכבה לשכינה

.הדינמיות שביקשת באה לידי ביטוי ביכולת של האדם לראות בעמל את כבודו האמיתי בעולם שבו אנו מודדים כבוד לפי ריחוק מעבודה פיזית, בא משה רבנו ומלמד כי כבוד

התורה האמיתי הוא "עבד ה'". עבד אינו חס על כבודו, אלא חס על כבוד אדונו. כאשר אדם ניגש למצווה – בין אם זה בניין סוכה, סיוע לזולת או כל מלאכת קודש אחרת – והוא עושה זאת בלב שלם ובפומבי, הוא מחנך את נפשו לענווה עילאית. זוהי יראת שמיים דקה המבינה

.שאין ביזיון גדול יותר מאשר להתגאות במקום שבו המלך מצווה על העבודה

הנהגת האמונה כאן היא היכולת להתבטל אל מול המטרה הגדולה. משה רבנו ידע שכל עיני ישראל נשואות אליו, ודווקא משום כך בחר להקים את המשכן בעצמו. הוא ביקש להטמיע בלב העם את הידיעה שקדושה אינה מצויה רק בעננים, אלא היא זקוקה לידיים אנושיות שיקימו לה בית. השמירה על כבוד התורה אינה נעשית על ידי התנשאות מעל

.המלאכה, אלא על ידי קידוש המלאכה והפיכתה לחלק בלתי נפרד מחיי הרוח

מתוך בירור הליכותיו של אדון הנביאים בעת הקמת המשכן, אנו מעמיקים אל המצפן המוסרי הפנימי, המורה לאדם את נתיב הישר בחיבור שבין רוממות הרוח לבין עפר האדנים, ומלמדו כיצד הנהגת הציבור יונקת את כוחה דווקא מתוך הביטול המוחלט אל

.מול רצון הבורא

היסוד המוסרי הראשון העולה מן ההיתר לעסוק במלאכת מצווה ברבים הוא מידת האמת וחוסר הפניות. המצפן המוסרי מורה לנו כי "כבוד התורה" אינו שריון שנועד להגן על האגו של החכם, אלא כלי שנועד להרבות כבוד שמיים. כאשר משה רבנו מקים את המשכן, הוא 'מלמד כי המוסר העליון דורש מן האדם לשאול תמיד: "מהו רצון ה' כרגע?". אם רצון ה הוא בניין הבית, הרי שכל דאגה לכבוד אישי היא זיוף מוסרי. האדם המוסרי הוא זה שמוכן

.להשיל מעליו את גלימת החשיבות כדי להפוך לכלי שרת פשוט ומסור למשימה הנעלה

יסוד מוסרי נוסף הוא המנהיגות המשמשת דוגמה אישית. המצפן המוסרי מכוון את הפרנס להבין כי השפעתו הגדולה ביותר על הציבור אינה באמירותיו אלא במעשיו. כאשר משה רבנו עוסק במלאכה, הוא מתווה נתיב מוסרי לכל דור ודור: אין עבודה שהיא בזויה אם היא ,משרתת מטרה קדושה. המוסר כאן הוא השבירה של מעמדות מלאכותיים; בתוך הקודש כולם פועלים בבניין הבית, והמנהיג הוא זה שצועד בראש ואינו ירא מן העמל. זהו מוסר של

.שותפות ושל ענווה, המבין שגדולת האדם נמדדת בנכונותו לשרת

,לבסוף, המצפן המוסרי מורה לנו על קדושת המעשה והחומר. כפי שביאר ספר המקנה המלאכה עצמה משנה את פניה כאשר היא הופכת למצווה. המוסר הפנימי דורש מאיתנו ,לראות בכל פעולה גשמית פוטנציאל של התעלות. אדם הקונה בנפשו את המצפן הזה לומד לכבד את המציאות הפיזית ולראות בה שדה עבודה רוחני. הימנעות מן המלאכה בשם "רוממות מדומה" היא חולשה מוסרית, בעוד שהעיסוק בה מתוך הכרה בערך המצווה הוא

.שיא השלמות של תלמיד חכם האוהב את בוראו בכל מאודו ובכל מעשי ידיו

מתוך שלהבת הקודש שאחזה בידיו של משה רבנו בעת הקמת המשכן, אנו אוספים אל תרמיל החיים תובנות מאירות המנחות את צעדינו בנתיבי העבודה והרוח כאחד: הראשונה שבהן היא ביטול הישות המזויפת. למדנו כי כבודו האמיתי של החכם אינו נובע מהתרחקות

מן החומר, אלא מהיכולת להשתעבד לרצון הבורא בכל רגע נתון. תובנה זו מלמדת אותנו בחיי היום יום כי אין עבודה שהיא "קטנה" עלינו אם היא משרתת מטרה נעלה. היכולת להפשיל שרוולים למען חסד, למען חינוך או למען בניין הבית, היא המבחן האמיתי לגדלות

.הנפש השואפת לאמת ולא לגינוני כבוד חיצוניים

,תובנה נוספת היא קידוש המעשה הגשמי. כפי שראינו בדברי ספר המקנה והפנים יפות המצווה הופכת את ה"מלאכה" ל"עבודה". המוסר העולה מכאן הוא החובה לראות בכל פעולה טכנית – בין אם זו בניית סוכה ובין אם זו עזרה לזולת – הזדמנות להשראת שכינה. כאשר האדם פועל מכוח המצווה, הוא אינו "פועל" אלא "שותף למעשה בראשית", ובזה הוא מרומם

.את העולם כולו יחד עמו

כמו כן, למדנו את ערכה של הדוגמה האישית. השמירה על כבוד התורה נעשית דווקא מתוך המוכנות להיות הראשון לעמול. תובנה זו מלווה אותנו בהנהגת הבית והקהילה, להבין שהשפעה אמיתית אינה נקנית במילים אלא במעשים המבטאים מסירות וביטול. מי שאינו

.חס על כבודו למען כבוד שמיים, זוכה שכבודו יתעלה מאליו בלב כל רואיו

עיקר העניין:

בסיכומו של בירור הלכתי ומחשבתי כביר, עולה דמותו של משה רבנו כמגדלור של ענווה וגבורה בעת ובעונה אחת. אף שמרן פסק בחו"מ שפרנס הממונה על הציבור אסור במלאכה בפני שלושה משום כבוד הציבור, הרי שבמלאכת המשכן התגלה סוד עמוק יותר. היסוד הנשגב המונח לפתחנו הוא שבכל מקום שיש בו מצווה רבתא, ציווי השעה או הוראת הלכה לרבים, שוב אין המלאכה נחשבת לביזיון אלא לכתר ולתפארת. משה רבנו, בבנותו את המזבחות ובהקימו את המשכן, לימד את ישראל לדורות כי כבוד התורה ועמל המצווה חד הם. אין כאן סתירה בין רוממות המנהיג לבין עבודת הכפיים, שכן ברגע שהידיים משרתות את רצון המלך, המלאכה עצמה הופכת לשיעור של קדושה. בזה מצאנו כי "ויקם משה את המשכן" אינו רק תיאור פיזי של הקמת קרשים, אלא הקמת קומה חדשה ,בנפש האדם – המבינה כי שיא החירות והכבוד הוא להיות עבד נאמן לבורא עולם

.המקדש שמיים בכל תנועה ובכל פסיעה