כיצד רבי יוחנן הסנדלר עסק במלאכה אם תלמיד חכם צריך לשמור על כבוד תורתו?

?אסור לעשות מלאכה

איך היה מותר לרבי יוחנן הסנדלר להיות סנדלר הרי תלמיד חכם

?אסור לעשות מלאכה

,אל מול דפי הגמרא וההיסטוריה היהודית, ניצבת דמותו הפלאית של רבנו יוחנן הסנדלר תלמידו המובהק של רבנו עקיבא, ששמו נותר חקוק לדורות לא רק בזכות תורתו אלא דווקא ,בזכות אומנותו. והנה, התמיהה מתפרצת מאליה: כיצד ייתכן שמי שהיה מחשובי התנאים פרנס ומנהיג בישראל, עסק במלאכה הנראית לכאורה כפשוטה ובזויה לעיני כל? הרי ההלכה ,צועקת מבין השורות כי פרנס שנתמנה על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלושה כדי שלא יתבזה וכדי שלא להשפיל את כבוד התורה בעיני ההמון. האם מרצעו של הסנדלר ,סותר את כתר התורה שעל ראשו, או שמא במלאכה הזו נטמנה תורה שלמה של חסידות ענווה וקידוש השם? אנו יוצאים לברר כיצד התיישבו חוטי התפירה של הנעל עם חוטי המחשבה של רבנו יוחנן, והאם המלאכה בפרהסיה הייתה לו לרועץ או שמא לסולם המעלה

.אותו אל שיא המדרגה הרוחנית

ומתוך הפלא האופף את דמותו של רבנו יוחנן הסנדלר, אנו פונים אל יסודות המקרא .והתלמוד המגדירים את מערכת היחסים המקודשת שבין הציבור לבין נושאי דגל התורה בלב פרשת תרומה, בשעה שציווה הבורא על בניית משכן לשכינתו, מצינו הבדל דק בלשון הכתוב: בעוד שבשאר הכלים נאמר "ועשית", הרי שבארון הברית נאמר "ועשו ארון עצי

.)(שמות כה, י "שיטים

דורשת משינוי זה לימוד כביר: מכאן לתלמיד חכם שבני)(דף עב ע"ב הגמרא במסכת יומא ,עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. רש"י מבאר כי אף שבתחילה הוטלה המלאכה על משה רבנו בסופו של דבר הטיל הקדוש ברוך הוא את האחריות על הציבור כולו. המהרש"א בחידושי אגדות תמה על סדר הפסוקים ועל הדימוי לארון, אך רש"י כבר רמז כי אין זה אלא אסמכתא בעלמא. עומק הדימוי הוא שתלמידי החכמים הם הם ארון הברית החי, הנושאים בקרבם את לוחות העדות, ועל כן על הציבור מוטלת החובה לדאוג לקיומם ולצרכיהם כדי שיוכלו

.'להתמסר להפצת דבר ה

מציבה סייגים ברורים לזכות זו. החיוב על הציבור)(קיד ע"א עם זאת, הגמרא במסכת שבת חל רק כלפי תלמיד חכם ש"מניח חפצו ועוסק בצרכי שמיים", וגם אז, החיוב הוא רק "למטרח בריפתיה" – כלומר, לטרוח בלחמו ובדברים שחייו תלויים בהם והוא אינו יכול לעשותם בעצמו. רש"י מדגיש כי אין זו זכות גורפת להתבטלות, אלא רשת ביטחון המאפשרת את

.המשך הלימוד

פסק כשיטה זו ופירט את)(חלק א סימן קמח רבנו שמעון בר צמח דוראן בספרו התשב"ץ הגדרים. הוא מבאר כי הציבור חייב לגדל משלהם את מי שחשוב בדורו, כפי שהיו מגדלים את הכהן הגדול משל אחיו הכוהנים. אם החכם עוסק בלימודו ושואלים אותו דבר הלכה והוא משיב כהלכה, ראוי למנותו פרנס והציבור מחויב בגידולו. אך כל עוד אינו בדרגה זו, חובת

.הציבור מצטמצמת רק כדי צרכו הבסיסי ביותר

כאן נשאלת השאלה הגדולה: אם הציבור מחויב במלאכתו של החכם, כיצד הותר לרבנו יוחנן הסנדלר – שהיה מגדולי התנאים – לעסוק באומנות הסנדלרות? האם הציבור בדורו לא מילא את חובתו, או שמא רבנו יוחנן בחר במודע בדרך אחרת, המשלבת את כתר התורה

?עם עמל הכפיים בפרהסיה

מתוך המחוייבות העמוקה של הציבור אל הארון החי שבו שוכנת התורה, אנו פוסעים אל בירור גדרי האיסור של הפרנס העוסק במלאכה, ומבקשים להבין את שורש הביזיון המרחיק

.את המנהיג מן המעשה הפיזי לעיני כל

מובא המעשה ברב יהודה שמצא את רב נחמן הדיין)(דף ע ע"א בגמרא במסכת קידושין כשהוא עוסק בבניית מעקה. תמיהתו של רב יהודה הדהדה בחלל בית המדרש: וכי לא סבר מר להא דאמר שמואל, שכיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלושה? תשובתו של רב נחמן, "פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא", פתחה פתח להבנת

.חריגות המצווה, אך עצם האיסור נותר כסלע איתן בהלכה

פירש בטעמו של דבר, שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים)(קידושין שם רבנו שלמה יצחקי לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו. רש"י מלמדנו כי האיסור אינו נובע רק מכבודו האישי של החכם, אלא מכבוד הציבור המיוצג על ידו. אם המנהיג נראה כמי שנזקק לעמל כפיים פשוט, הרי שהדור כולו נראה מושפל בעיני הבריות, כמי שאינו דואג למנהיגיו ומותירם

.לעסוק בזוטות

הוסיף נדבך של סמכותיות ומרחק. הוא ביאר כי)(קידושין שם רבנו המאירי בבית הבחירה על הפרנס לנהוג בעצמו שררה, ולא יזונו עיני הבריות ממנו דרך הדיוטות. המאירי רואה .בבידוד מהמלאכה צורך פסיכולוגי וחברתי – כדי שדבריו של החכם יהיו נשמעים ומקובלים אם יהיה בעיניהם כאחד מהם, העוסק באותן מלאכות הדיוטות, תאבד מוראו וסמכותו

.להנהיג ולהורות

חידש טעם של חשד ורכילות. הוא)(דף ב ע"ב רבנו יהונתן על הרי"ף במסכת סנהדרין מבאר כי העיסוק במלאכה עלול לעורר בלב הציבור ספק שמא הפרנס אינו מתמסר באמת לתפקידו הציבורי, אלא משקיע את כוחו ומרצו בעסקיו הפרטיים. ויש שפירש משום בושה לציבור, שעליהם מוטל לעשות לו כל מה שצריך לו, ובמלאכתו הוא כביכול מעיד על

.רשלנותם במילוי חובתם

,נמצאנו למדים כי איסור המלאכה לפרנס הוא משולש: כבוד הציבור שלא ייראה מושפל .כבוד התורה שצריכה להישמע בסמכותיות, ומניעת לזות שפתיים על התמסרות המנהיג ,והנה, כלפי רבנו יוחנן הסנדלר, הקושי מתעצם: הרי סנדלרות היא מלאכה קבועה וגלויה

?וכיצד היא מתיישבת עם כל הטעמים הללו המבקשים להרחיקו מהאומנות

ומתוך אותם טעמים כבירים של כבוד הציבור וסמכותיות ההנהגה, אנו קרבים אל שולחן מלכים, אל פסיקתם של הנשר הגדול ומרן הבית יוסף, המעמידים את דמותו של הפרנס

.כהיכל שאסור שתדבק בו שמץ של קלות ראש או זלזול

פסק בלהבה של קודש כי על הפרנס לנהוג בענווה)(הלכות סנהדרין פרק כה רבנו משה בן מימון ויראה, אך יחד עם זאת עליו להישמר מכל מעשה המוריד מערכו בעיני ההמון. הרמב"ם מדגיש כי האיסור על עשיית מלאכה בפני שלושה הוא רק קצה הקרחון; אם המלאכה אסורה עליו מפני הביזיון, קל וחומר שאסור לו לאכול, לשתות או להשתכר בפני רבים, ובפרט בסעודות מרעות ובישיבה עם עמי הארץ. הרמב"ם זועק את עלבונה של תורת משה, שדיניה

.מושפלים עד עפר כאשר הדיינים והמנהיגים נוהגים בקלות ראש בעצמם

העתיק את לשון הרמב"ם וקבע להלכה כי מצווה על)(חו"מ סימן ח סעיף ד מרן בשולחן ערוך הציבור לנהוג כבוד בדיין, וגם עליו מוטלת החובה שלא להתבזות. כאן נולד דיוק חשוב בקרב המפרשים: האם הדין נאמר דווקא בדיינים היושבים על כס המשפט, כפי שעולה לכאורה

?ממיקום ההלכה בחו"מ, או שמא הוא חל על כל תלמיד חכם המנהיג קהילה

עולה כי דין זה חל על כל רב ותלמיד חכם, שכן)(תולדות אדם וחווה מתוך דברי רבנו ירוחם הוא הביא את ההלכה בהקשר של כבוד תלמידי חכמים ולא רק בדיני דיינות. גם מדברי ,המאירי ורבנו יהונתן נראה כי המגבלה חלה על כל מנהיג ציבור שדבריו צריכים להישמע

.שכן הביזיון פוגע ביכולת ההנהגה של כל חכם

הנה כי כן, ככל שאנו מעמיקים בפוסקים, הקושיה על רבנו יוחנן הסנדלר הולכת ומתעצמת. אם אפילו אכילה בפרהסיה נחשבת לביזיון התורה, כיצד אומנות הסנדלרות – הכרוכה בטיפול בנעליים ישנות ובעבודה פיזית מאומצת לעיני עוברים ושבים – יכלה לעלות בקנה אחד עם מעמדו של תלמיד חכם כה גדול? האם ייתכן שגדר המצווה שמצאנו

?אצל משה רבנו קיים גם כאן, או שמא ישנו היתר מיוחד באומנות קבועה

ומתוך דברי הרמב"ם והשו"ע המזהירים מפני שפלות המעמד, אנו פונים לבקש את פתחי ההיתר במקום שיש בו צורך שמיים או עשיית מצווה, ומוצאים כי לעיתים דווקא המלאכה

.היא היא כבודו של החכם

: מצינו את תשובתו המפורסמת של רב נחמן לרב יהודה)(דף ע ע"א בגמרא במסכת קידושין "פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא". רב נחמן הסביר כי הוא עוסק בבניית מעקה, ומכאן דייקו המהרי"ט והמאירי, וכן היד רמה והריטב"א בחידושיהם, יסוד גדול וחשוב: מלאכת מצווה בפרהסיה מותרת לרב ולפרנס. הטעם לכך הוא שבמקום מצווה, הכל יודעים שאין האדם עוסק לצרכו הפרטי או משום שפלות ידו, אלא הוא משעבד את גופו וכבודו למען רצון הבורא. במקרה כזה, המלאכה אינה מבזה אלא מרוממת, שכן היא מראה את חביבות

.המצווה על החכם

, פסק כי מותר לרב לשמש כשוחט הקהילה)(חלק ה סימן יג יתרה מכך, בשו"ת דבר יהושע וזאת משני טעמים: ראשית, שהשחיטה היא מלאכת מצווה, ושנית, שדווקא תלמיד חכם הבקי בדקדוקי הדינים הוא הראוי ביותר לעסוק בה. נמצאנו למדים כי ישנן מלאכות שהן חלק בלתי נפרד מעולם ההלכה, ובהן העיסוק אינו נחשב לביזיון אלא להנהגה ראויה

.של קודש

?אולם, כאן עלינו לשאול: האם אומנותו של רבנו יוחנן הסנדלר נחשבת למלאכת מצווה לכאורה, סנדלרות היא מלאכת חול שנועדה לפרנסה. אך אם נתבונן בדברי בעל המקנה ,, נמצא פתח להבנה עמוקה יותר. המקנה מדייק מהפסוקים אצל אברהם אבינו)(קידושין שם שכתוב "ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו" ואחר כך "ובן בקר אשר עשה", וביאר שאברהם כנשיא אלוהים נמנע מלעשות מלאכה בפני האורחים כדי לא להתבזות, אך בצינעה מיהר לעשות בעצמו. הוא משווה זאת למשה רבנו שבנה מזבח והקים את המשכן, ומסיק שכל

.מלאכת מצווה מותרת

והנה, יש המבארים כי אומנותו של רבנו יוחנן הסנדלר לא הייתה רק לפרנסה, אלא שזורה הייתה בכוונות נשגבות של איחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בכל תפר ותפר, כפי שמובא על חנוך תופר מנעלים. אם המלאכה נעשית מתוך תודעה של מצווה וקידוש השם, הרי שהיא

.נכנסת לגדר של "מלאכת מצווה" שעליה לא נאמר איסור הפרנס

מתוך שבילי מלאכת המצווה של רב נחמן ואברהם אבינו, אנו באים אל שולחנו הטהור של מרן השולחן ערוך, המתווה את הדרך לכל אדם, ובפרט לחכם, כיצד להפוך את עמל הכפיים

.לכתר של כבוד ביום השישי לקראת שבת המלכה

פסק בלשון של חיבה: ישכים בבוקר ביום שישי להכין)(או"ח סימן רנ מרן בשולחן ערוך צרכי שבת, ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו, ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת :כדי לכבדו. הוא מביא את רשימת גדולי האמוראים שהיו עוסקים במלאכות פיזיות ממש רב חסדא המחתך ירק, רבה ורב יוסף המבקעים עצים, ורב נחמן המתקן את הבית ומפנה כלי חול. ומסיים מרן במילים המהדהדות: ולא יאמר 'לא אפגום כבודי', כי זה הוא כבודו

.שמכבד השבת

מונח המפתח ליישוב קושייתנו העצומה על)'(ד"ה 'כי זהו כבודו והנה, בביאור הלכה שם רבנו יוחנן הסנדלר. הוא מבאר בשם שו"ת חוות יאיר חילוק דק ויסודי: המלאכה מותרת לחכם דווקא כאשר ניכר מתוכה שהיא נעשית לשם מצווה. כאשר רב חסדא מחתך ירק .ביום שישי, הכל יודעים שאין הוא עושה זאת כשכיר או משפלות, אלא לכבוד שבת קודש במקרה כזה, העיסוק במלאכה אינו מבזה אלא מאדיר את כבוד שמיים. לעומת זאת, במצווה שאינה ניכרת – כגון השבת אבדה ברבים, שבה הצופה מן הצד אינו יודע אם החכם סוחב חפץ של מצווה או סתם משא של חול – שם חוששת התורה לביזיון תלמיד חכם ופוטרת

.אותו מן המצווה

מכאן עולה גדר חדש בבירור מעשי רבנו יוחנן הסנדלר: אם מלאכתו הייתה ניכרת כחלק מעבודת השם שלו, או אם הייתה כזו שברור לכל שנעשית מתוך חסידות ופרישות ולא מתוך

.דחקות המבזה את הציבור, הרי שהיא מותרת

מתוך שולחן השבת המעוטר במעשי האמוראים, אנו פוסעים אל מרחבי המעשה הנדרשים לבריאות הגוף ולחוסן הנפש, ומבקשים לראות כיצד גם עמל פיזי שנועד לרפואה מתעלה

.למדרגת קדושה שאין בה שמץ של ביזיון

. מובא כי רב יוסף איעסק בריחיא ורב ששת איעסק בכשורי)(דף סז ע"ב בגמרא במסכת גיטין רש"י שם מבאר כי רב יוסף עסק בטחינת הריחיים כדי לחמם את גופו ולהזיע, ורב ששת :נשא קורות ומשאות כבדים על כתפיו מאותו טעם רפואי. והנה, הקושי מתעורר מאליו כיצד הותר לגדולי עולם אלו לעסוק במלאכות כה כבדות ובזויות לכאורה בפרהסיה, והרי

?הם פרנסי הדור המצווים על כבודם

,מו"ר הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד דן בשאלה זו לגבי חולה המאושפז בבית חולים שהרופאים קבעו כי עבודת הגינה – חרישה וניכוש – תסייע לבריאותו. האם מותר לתלמיד חכם לעשות זאת לעיני העוברים ושבים בגינת בית החולים, או שמא עליו לטרוח ולנסוע המבאר כי מלאכה לצורך)(חלק ב סימן מו למקום נסתר? הוא מביא את תשובת המנחת יצחק רפואה אינה גרעה ממלאכת מצווה. כשם שמותר לבנות סוכה או ללוש מצות בפרהסיה, כך מותר לעסוק בפעילות גופנית הנדרשת לבריאות, ובלבד שיהיה ניכר לכל שעושה זאת לצרכי

.רפואה ולא כמעשה הדיוט בעלמא

מכאן עולה חידוש עצום: אם הציבור מבין שהחכם עוסק במלאכה מתוך הכרח רפואי או לשם קיום הגוף לעבודת השם, שוב אין כאן פגיעה בכבוד התורה. התובנה הזו משליכה גם על רבנו יוחנן הסנדלר; אם כל רואיו ידעו שסנדלרותו היא חלק מדרכו הייחודית בעבודת

.ה', או שהיה בה צורך מסוים שלא נבע מזלזול במעמדו, הרי שהיא מותרת ואף ראויה

מתוך דברי רבותינו האמוראים והפוסקים המשרטטים את גדרי המצווה והרפואה, אנו שבים אל דמותו המאירה של רבנו יוחנן הסנדלר, ומבקשים למצוא בנתיבי ההלכה את הפתח

.המיישב את אומנותו עם כבוד תורתו

: נדרש לקושיה זו במישרין)(חו"מ סימן ח רבנו אברהם דוד מבוטשאש בספרו כסף הקדושים כיצד הותר לרבנו יוחנן הסנדלר לעסוק במלאכה כה פשוטה לעיני כל, והרי הוא פרנס הממונה על הציבור? הכסף הקדושים מציע תירוץ יסודי ומחודש, המבחין בין מעמדות שונים בהנהגה. הוא מבאר כי האיסור לעשות מלאכה בפני שלושה נאמר דווקא על מי שהוא הראב"ד בעירו, דהיינו הדיין המרכזי שאין לדון זולתו ושכל בני העיר כפופים למרותו המוחלטת. במקרה כזה, הביזיון הוא כה גדול עד שהוא פוגע ביכולת השפיטה וההנהגה. אולם ,רבנו יוחנן, אף שהיה מחשובי התנאים, לא הוגדר כדיין היחיד או כפרנס הבלעדי של מקומו

.ולכן לא חל עליו האיסור בצורתו המחמירה

עוד נראה לומר, על פי מה שכתבו הפוסקים, כי לצורך מצווה אין שום איסור לעשות דורשת על הפסוק "אשרי שומרי משפט)(דף נ ע"א מלאכה ברבים. הגמרא במסכת כתובות עושה צדקה בכל עת" כי זהו הזן את בניו ובנותיו שהם קטנים. כיוון שרבנו יוחנן היה צריך להביא פרנסה לביתו כדי לקיים את מצוות מזונות בניו, הרי שהמלאכה עצמה הופכת ל"מעשה צדקה" ולמצווה גמורה. בכהאי גוונא, המלאכה אינה נחשבת לשפלות אלא לעשיית

.מצווה תמידית, וכפי שביארנו לעיל שמלאכת מצווה מותרת לפרנס

נדרש לקושיה דומה לגבי רבנו)(חלק א סימן קמב רבנו שמעון בר צמח דוראן בשו"ת תשב"ץ

,יהושע שהיה פחמי. הוא מתרץ כי ייתכן שרבנו יהושע היה עושה מלאכתו בצנעה בתוך ביתו כדי שלא להתבזות בפרהסיה, שהרי אב בית דין היה. אך כאן מתעוררת תמיהה בלב: הרי גם אם עשה מלאכתו בחדרי חדרים, סוף סוף היה מפורסם לכל שאומנותו היא פחמי או סנדלר וממנה הוא מתפרנס, ואם כל האיסור הוא משום כבודו וביזיון הציבור, מה הועילה הצנעה

?אם המציאות ידועה לכל

, שכתב כי אדם המפורסם בחסידות)(סימן רה אולי ניתן ליישב זאת על פי דברי החוות יאיר וביראת שמיים, הרי שכל מעשיו נתפסים בעיני הציבור כחלק מהנהגתו הקדושה. כאשר כולם יודעים שרבנו יוחנן הסנדלר הוא חסיד עליון המבקש להתפרנס מיגיע כפיו ולא ליהנות מכתרה של תורה, הרי שהסנדלרות שלו אינה נתפסת כעוני או כשפלות, אלא כביטוי של פרישות וחסידות מופלגת. במקרה כזה, הציבור אינו מתבזה במנהיגו, אלא מתרומם מתוך

.ראיית הענווה והאמת של רבו

מתוך שבילי ההלכה והמעשה אנו מעפילים אל היכלי המחשבה, לברר את סוד החיבור שבין הנהגת הפרנס לבין יגיע כפיו בפרהסיה, ותוהים האם המלאכה הקבועה היא חסם בפני

.הרוח או שמא היא הכלי המזכך אותה

בעומק האמונה, מעשהו של רבנו יוחנן הסנדלר מלמדנו פרק נשגב בביטול היש. המחשבה המזוקקת מורה כי החשש מביזיון הציבור קיים רק כאשר המלאכה נתפסת כעול גשמי המרחיק את האדם מצור מחצבתו. אולם, אצל חסיד עליון המקדש כל תפר ותפר בכוונות טמירות, המלאכה הופכת ל"תורה" ממש. הדינמיות המחשבתית שביקשת מתבטאת כאן בהבנה כי עבור מנהיג אמת, אין פער בין "למעלה" ל"למטה"; אם רצון השם הוא שיתפרנס מיגיע כפיו ולא ייהנה מכתרה של תורה, הרי שהסנדלרייה הופכת לבית מדרש קטן, והמנהיג

.אינו מאבד את סמכותו אלא קונה אותה ביושר ובאמת

."הנהגת האמונה כאן היא היכולת לעמוד בפרץ מול מוסכמות חברתיות של "כבוד חיצוני רבנו יוחנן, בדומה לרבנו יהושע הפחמי, בחר בדרך שבה הזהות הפנימית חזקה יותר מהתיוג יומי-החיצוני. אף אם המלאכה מפורסמת לכל, כדברי המהריעב"ץ המציין כי עיסוק יום קבוע נחשב כפרהסיה גמורה, הרי שפרסום זה אינו גורע מכבודו אלא מוסיף לו הילה של פרישות. הציבור המביט ברבו העמל לפרנסתו, אינו חש בושה, אלא יראת רוממות אל מול

.אדם שאינו משועבד לצרכי הממון של הקהל, ובכך הוא הופך לפרנס חופשי ואמיתי יותר

כך הופכת הסנדלרות למצפן מוסרי המכוון את האדם לשלמות. המלאכה בציבור אינה ביזיון כאשר היא נובעת מתוך תודעה של "חסידות שאני", כפי שביאר החוות יאיר. זהו החיבור המופלא שבין שמיים לארץ: הידיים אוחזות במרצע, אך הלב דבוק בחיים. בזה מצאנו את הפתרון לקושיה – המלאכה לא הייתה "מלאכת חול" המבזה את הפרנס, אלא הייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו הרוחנית של רבנו יוחנן, ובמקום שבו יש קדושה, אין

.מקום לביזיון

מתוך דפי הגמרא והליכותיהם של גדולי התנאים והאמוראים, אנו זוכים לשרטט את

המצפן המוסרי המנחה את מנהיג ישראל בחיבור המורכב שבין רוממות המשרה לבין עמל

.הכפיים המפרנס את בעליו ביושר ובצנעה

היסוד המוסרי הראשון העולה מתוך סוגיית רבנו יוחנן הסנדלר הוא האמת הפנימית והחירות המוחלטת. המצפן המוסרי מורה כי כבודו של החכם אינו תלוי בגינונים חיצוניים של שררה, אלא ביכולתו לעמוד איתן בסירובו ליהנות מכתרה של תורה. כאשר רבנו יוחנן בוחר במלאכת הסנדלרות, הוא מבטא מוסר של "פשיט נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא כהנא אנא", דהיינו שאין גנאי במלאכה המפרנסת את האדם בכבוד, ודווקא ההזדקקות לבריות היא המביאה לידי ביזוי התורה והציבור. המוסר כאן הוא השחרור מכבלי ה"מה

.יאמרו", והתמקדות בערך העבודה המקדשת את החומר

יסוד מוסרי נוסף הוא האחריות החברתית של הפרנס. כפי שביאר רש"י והמאירי, האיסור לעשות מלאכה נועד למנוע שפלות מהדור כולו. המצפן המוסרי מכוון את המנהיג להבין כי הוא אינו אדם פרטי; הוא המראה של הציבור. אם הוא עמל במלאכה, עליו לעשות זאת באופן שאינו משפיל את כבוד שולחיו. רבנו יוחנן הסנדלר, בחסידותו המפורסמת, הפך את מלאכתו לסמל של קדושה, ובכך לא רק שלא ביזה את הדור, אלא העניק לו מופת של ענווה וטהרה. המוסר הנלמד מכאן הוא שהנהגת הציבור דורשת איזון עדין בין כבוד המשרה לבין

.פשטות ההליכות, תוך ידיעה שכל מעשה של המנהיג מקרין על הכלל

"לבסוף, המצפן המוסרי מורה לנו על שלמות האישיות. החלוקה בין "חיי רוח" ל"חיי מעשה ;היא מלאכותית. אדם המגיע לדרגתו של רבנו יוחנן, מצליח לאחד את שני העולמות הללו המרצע והחוט בידיו הופכים לכלי שרת של מחשבות עליונות. המוסר הפנימי דורש מאיתנו לראות בכל מלאכה, ולו הפשוטה ביותר, שליחות אלוקית. כאשר אדם עוסק במלאכת מצווה או בפרנסת בני ביתו, הוא מקיים את רצון הבורא בשיאו. בזה מתיישבת הקושיה – אין ביזיון במקום שיש בו אמת מוסרית צרופה, ואין שפלות במקום שבו הלב דבוק בחיים גם בשעה

.שהידיים עוסקות בתיקון מנעלים

מתוך נתיבי המרצע והחוט של רבנו יוחנן הסנדלר, אנו אוספים אל חיינו תובנות מזוקקות המנחות את האדם בעולמו של מעשה, ומלמדות כיצד לשזור את עמל היומיום בכתרה

:של תורה

הראשונה שבהן היא חסינות הכבוד הפנימי. למדנו כי כבודו של תלמיד חכם אינו תלוי בריחוק מן המלאכה, אלא בכוונת הלב המלווה אותה. תובנה זו מלמדת אותנו בחיי היום יום כי כל עבודה המפרנסת את בעלה ביושר ובכבוד היא בחינת "מעשה צדקה", ואין בה שמץ של שפלות כל עוד האדם אינו משתעבד לחומריות אלא משעבד אותה לעבודת השם. היכולת

.לעסוק במלאכה מבלי לאבד את הדרת הפנים הרוחנית היא סימן לגדלות נפש אמיתית

תובנה נוספת היא כוחה של הדוגמה האישית בענווה. רבנו יוחנן הסנדלר הורה לנו כי המנהיג האמיתי אינו חס על גינוני שררה במקום שיש בו אמת של יגיע כפיים ופרישות מהנאת הציבור. המוסר העולה מכאן הוא החובה לראות בכל מלאכה שליחות; כאשר אדם

מכין צרכי שבת או דואג לפרנסת בני ביתו, הוא אינו "פועל" אלא "עובד ה'". הפרסום של המלאכה ברבים אינו מבזה את מי שתורתו ויראתו קודמים למעשיו, אדרבה, הוא מקדש

.שם שמיים בראות הכל כיצד התורה מעדנת את העמל

כמו כן, למדנו את גדרי הנהגת הציבור והזהירות מכבודו. השמירה על כבוד הפרנס היא חובה הדדית בין המנהיג לעמו, אך היא נדחית מפני מלאכת מצווה, רפואה או חסידות – מופלגת. תובנה זו מלווה אותנו בהבנה שדינמיות המחשבה דורשת לבחון כל מקרה לגופו האם המעשה מביא לידי ביזיון או לידי התרוממות. מי שמכיר בערך עצמו ובתפקידו, יודע

.מתי להפשיל שרוולים ומתי לשמור על מרחק של סמכות, הכל לפי צורך השעה והמקום

עיקר העניין:

בסיכומו של בירור עמוק ומקיף, מתגלה סוד אומנותו של רבנו יוחנן הסנדלר לא כסתירה להלכה, אלא כביטוי עילאי שלה. אף שמרן פסק בחו"מ שכיון שנתמנה ,אדם פרנס על הציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלושה משום כבוד הדור הרי שרבנו יוחנן לימדנו כי מלאכה שהיא לצורך מצוות פרנסת בניו, או כזו הניכרת כהנהגת חסידות ופרישות, אינה בגדר ביזיון כלל. המצפן המוסרי של תלמיד חכם זה מורה כי כבוד התורה נשמר דווקא כאשר החכם מראה בעצמו שאין מלאכה הבזויה לפני המקום, ושכל תפר במנעל יכול להפוך לחיבור של קדושה. בזה מתיישבת הקושיה: רבנו יוחנן לא היה "סנדלר" במובן הפשוט של המילה, אלא היה .פרנס המקדש את החומר ומורה לדורו כיצד לאחד בין יגיע כפיים לרוממות הרוח שמו שנקרא על שם אומנותו הוא עדות נצח לכך שכתר התורה וכתר המלאכה ,הטהורה יכולים לשכון יחדיו על ראש אחד, ולהאיר את העולם באור של אמת

.ענווה וקידוש השם