מדוע כותבה התורה ששת ימים תעשה מלאכה, איזה חיוב ואיזה מצוה יש לעשות מלאכה בימות השבוע?

?מצוה יש לעשות מלאכה בימות השבוע

מדוע כותבה התורה ששת ימים תעשה מלאכה, איזה חיוב ואיזה

?מצוה יש לעשות מלאכה בימות השבוע

הציווי המפתיע על עשיית מלאכה בימי החול, מדוע כותבת התורה ששת ימים תעשה מלאכה, איזה חיוב ואיזה מצווה יש לעשות מלאכה בימות השבוע? וכי יעלה על הדעת שישנו חוב גמור על האדם להזיע בעמלו, ומה יהא על אותו עשיר שבורכו נכסיו ואין לו צורך

?בפרנסה, האם גם הוא כבול בשלשלאות של מלאכה מכוח הציווי

הנה עומד לו יהודי מול דברי הכתוב ותמהון גדול בליבו. כלום לא באה התורה אלא כדי לשחרר את האדם מעול החומר ולהדביקו ברוח? והנה כאן, בפתח פרשת השבת, נדמה ,כי התורה גוזרת על האדם גזירת "תעשה מלאכה" כחובה גמורה. הלשון היא לשון פקודה וההקשר הוא קדושת השבת, ונוצרת כאן מבוכה רבתי: האם העבודה בימי החול היא מטרה בפני עצמה? האם יש כאן עבודת השם בתוך נבכי המלאכה, או שמא טמון כאן סוד עמוק המקשר בין עמל הכפיים של ימי המעשה לבין השביתה העליונה של יום השביעי? השאלה ,אינה רק טכנית, אלא היא נוגעת בשורש מהות חיינו עלי אדמות – האם אנו חיים כדי לעבוד

?או עובדים כדי לחיות את קדושת השבת

,כעת נשוב אל גופי הכתובים, אל המילים המדויקות שנאמרו למשה רבנו בערפלי ההר

.ונראה כיצד הפסוק עצמו טומן בחובו את התשובה לתמיהה הגדולה המלווה אותנו

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו

)(שמות לה, ב "מלאכה יומת

והנה, לשון הכתוב היא לכאורה לשון ציווי גמור, "תעשה מלאכה", ומכאן נפתח הפתח כתב והקדים להם אזהרת)(שמות לה, ב לבירור הקשר שבין עמל החול לקדושת היום. רש"י שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת. מתוך דבריו נלמד כי המלאכה המוזכרת כאן היא בראש ובראשונה מלאכת הקודש של בניין המשכן, ודווקא בגלל חשיבותה

.היה צורך להגבילה בששת ימי המעשה

כתב וביאר את)(סימן רמב הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ביאור הלכה דברי רבותינו על הפסוק, כי עיקר מה שאמרה תורה ששת ימים תעשה מלאכה, בא ללמדנו שהשבת היא המטרה והחול הוא רק האמצעי, וכאשר אדם עובד בימי החול במטרה לקדש

.את השבת, הרי שגם מלאכת החול שלו נחשבת לו כמצווה

כתב ופירש כי "תעשה" הוא לשון רשות או הודעה על)(שמות לה, ב רבי אברהם אבן עזרא העתיד, ולאו דווקא ציווי כפוי. וביאר כי התורה באה להעמיד את הגבול הברור: בששת הימים יש לאדם את האפשרות וההיתר לפעול בעולם, אך ביום השביעי נסגר השער בפני

.כל עשייה גשמית

כתב וביאר כי הציווי כאן בא להדגיש את החומרה של השבת מול)(שמות לה, ב הרמב"ן ,המשכן. לשיטתו, המילים "ששת ימים תעשה מלאכה" נועדו לומר שכל מלאכת המשכן על כל חשיבותה וקדושתה, צריכה להידחס לתוך ששת הימים הללו, ובשבת ישנה עצירה

.מוחלטת המגדירה את עליונות השבת אפילו על עבודת ה' שבמקדש

. כתב ששת ימים תעשה מלאכה, לשון פקודה היא לגבי מלאכת המשכן)(שמות לה, ב החזקוני ומכאן תשובה לשאלת העשיר שיש לו ממון רב; שהרי מלאכת המשכן הייתה חובה על כל אחד מישראל להשתתף בה, ולכן בא הציווי בלשון "תעשה", שכל אחד מחויב לתרום מכוחו

.ומעמלו לבניין הבית בששת הימים

כתב וביאר כי בששת ימי המעשה האדם צריך להשתדל במלאכתו)(שמות לה, ב הספורנו כדי שיהיה לו פנאי ויכולת להקדיש את יום השביעי כולו לה', ובכך המלאכה הופכת למצע

.שעליו נבנית קדושת השבת

כתב וביאר כי הלשון "תעשה" בבנין נפעל רומזת למדרגה גבוהה)(שמות לה, ב בכלי יקר יותר, שאם ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים. והציווי הוא על ההכנה הנפשית והרוחנית של האדם לקראת השבת, שהיא הגורמת לכך שהמלאכה הטכנית

.לא תגזול את כל כוחותיו

כתב וביאר בדרך נפלאה, כי לא יקומו ששת ימים במלאכתם)(שמות לה, ב אור החיים הקדוש

אשר הכינם ה' לעשות אלא אם יום השביעי יהיה לכם קודש. וחידש כי השבת היא הנפש והקיום של ימי החול, ואם לא ישמרו שבת, הרי שכל מה שנעשה בששת הימים יתבטל ויהיה

.כלא היה, שכן השבת היא המזרימה חיות לכל המציאות

תירגם שתא יומין תתעביד עבידתא. ותרגום יונתן בן עוזיאל)(שמות לה, ב תרגום אונקלוס הוסיף ופירש שששת הימים ניתנו לעשיית צרכי החיים, אך התכלית היא ה"קדש" שביום

.השביעי, ובכך העמיד את היחס הנכון שבין המעשה לבין הקדושה

מכאן אנו פונים אל ים התלמוד, אל אותם מקורות קדושים שבהם נחקקו גדרי המלאכה והמנוחה, ושם נגלה כיצד חז"ל ראו בעשייה של ימי החול לא רק הכרח קיומי, אלא יסוד

.רוחני המכין את האדם לקראת השביתה העליונה

כתב תנו רבנן, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר)(דף לה ע"ב בגמרא במסכת ברכות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר ואספת דגנך, הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ומבארת שם הגמרא כי כאשר ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים. הרי לנו יסוד עצום בלשון "תעשה" שבפסוקנו, שהמלאכה יכולה להיעשות מעצמה או על ידי אחרים ככל שהאדם דבוק ברצונו של מקום, וכל הציווי על

.המלאכה תלוי במדרגתו הרוחנית של האדם ובחיבורו לקדושת השבת

כתב אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המשמר)(דף קיח ע"ב בגמרא במסכת שבת שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש – מוחלים לו. ומתוך דברי חז"ל אלו נלמד כי השבת היא כוח המזכך את כל עשיית ימי החול. כאשר התורה כותבת "ששת ימים תעשה מלאכה", היא מבקשת לומר שהעבודה בימי המעשה צריכה להיות כזו שאינה פוגמת בטהרת הנפש, והשמירה על "יום השביעי יהיה לכם קודש" היא המעניקה את הכוח למחילה על כל

.שגגות המעשה של ששת הימים

כתב תנו רבנן, העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים)(דף נ ע"ב בגמרא במסכת פסחים טובים מן המנחה ולמעלה – אינו רואה סימן ברכה לעולם. וביארו שם המפרשים כי אף שיש היתר ואולי אף עניין לעמול בששת הימים, הרי שברגע שהמלאכה פולשת לתחומו של יום – השבת, היא מאבדת את חיותה. מכאן נבין ש"ששת ימים תעשה מלאכה" הוא גדר זמני ברור

.המלאכה מוגבלת לששת הימים כדי שלא תשתלט על מהות האדם ותמנע ממנו את עונג השבת

כתב רבי אליעזר אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא או)(דף סח ע"ב בגמרא במסכת פסחים כולו לאכילה ושתייה או כולו לבית המדרש. רבי יהושע אומר, חציו לאכילה ושתייה וחציו כי המילים "יהיה לכם קודש" רומזות לחלק)(שם לבית המדרש. וביארו רבותינו בתוספות ,ה"לכם", לתענוג הגופני המקודש, שדווקא מי שעמל בששת הימים וחש את עול המלאכה

.עבורו המנוחה והעונג ביום השביעי הם בבחינת "קדש" וחיבור אמיתי להשם

כתב לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא)(פרק טו הלכה ג בתלמוד ירושלמי במסכת שבת ,"לעסוק בהן בדברי תורה. ומכאן מדייקים המפרשים על הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה שדווקא בשל העובדה שבימי החול האדם טרוד במלאכתו, באה השבת ודורשת את כל כולו

"לתורה. המלאכה בששת הימים היא היוצרת את הצימאון ואת הצורך ב"יהיה לכם קודש

.ביום השביעי, כדי לאזן את נפש האדם בין עולם המעשה לעולם הרוח

, כתב בעניין קבורת מת מצווה בשבת על ידי עכו"ם)(דף פא ע"א בגמרא במסכת בבא קמא וביארו שם התוספות כי הדבר מגונה למת שייעשה איסור שבת בקבורתו אפילו על ידי גוי. מתוך יסוד זה מבואר הקשר לפסוקנו, שגם כאשר המלאכה "תעשה" מאליה או על ידי אחרים, עליה להיות כזו שאינה פוגעת בכבודה של השבת, ובמעשה המשכן הקפידה התורה שכל המלאכה תסתיים ותיעשה רק בששת הימים, כדי שלא יהיה שום שמץ של מלאכה

.הקשור לקודש בעיצומו של יום

מכאן אנו פוסעים אל עבר מגדל השן של רבותינו הראשונים, אשר במבטם הבהיר חדרו אל עומק לשון הכתוב וביארו כיצד הציווי על המלאכה בששת הימים אינו אלא המבוא והשער

.לקדושת השבת, וכיצד כל פרט בעמל החול מכין את הקרקע להשראת השכינה

כתב וביאר את)(הלכות שבת פרק כג הלכה א מרן רבינו משה בן מיימון בספרו משנה תורה חובת השביתה, ומדבריו עולה כי הלאו של עשיית מלאכה בשבת שלוב בקשר בל ינתק עם ההיתר והעשייה בששת הימים. וביאר שם כי השביתה בשבת היא המלמדת את האדם שאין

.מלאכתו בימי החול אלא מכשיר לקיום העולם, ועיקר חייו הם ביום השביעי

כתב והדגיש שוב כי הקדים להם אזהרת שבת)(שמות לה, ב רבנו שלמה בפירושו לתורה "לציווי מלאכת המשכן. הרי לנו יסוד עצום בשיטתו, שהמילים "ששת ימים תעשה מלאכה נאמרו כהגבלה וכתחימת זמן למלאכת הקודש של המשכן, ללמדנו שחשיבות המצווה אינה

.מתירה את חילול הזמן הקדוש

כתב וחידש כי הלשון "תעשה" בבנין נפעל באה)(שמות לה, ב רבנו בחיי בביאורו על התורה לרמוז על הנהגה ניסית. וביאר כי כאשר אדם מקדש עצמו בשבת כראוי, הרי שבששת ימי החול מלאכתו נעשית מאליה בסיעתא דשמיא, ובכך מתקיים בו הציווי "תעשה" ללא צורך

.בעמל המכלה את הכוחות והנפש

כתב בעניין הכבוד והעונג, והביא את)(או"ח סימן רמב רבנו יעקב בן הרא"ש בספרו הטור דברי המדרש על הפסוקנו. וביאר כי ששת ימי המעשה ניתנו לאדם כדי שיכין בהם את צרכי השבת, וזהו עומק הציווי "תעשה מלאכה" – עבוד כדי שיהיה לך במה לכבד את השבת, שהרי

.מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת

כתב בעניין הכנת הצרכים)(מסכת שבת דף קיט ע"א רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה לשבת, וביאר כי התורה רצתה שהאדם יהיה מעורב בחיי המעשה בששת הימים כדי שמעלת השבת תהיה ניכרת והפרש ההנהגה יהיה מורגש. לשיטתו, "ששת ימים תעשה מלאכה" הוא

.חלק מחובת הקידוש של השבת על ידי הניגודיות שבינה לבין ימי החול

כתב וביאר כי הכוונה ב"תעשה מלאכה" היא שתשתדל)(שמות לה, ב רבנו עובדיה מספורנו לסיים את כל צרכיך בששת הימים, כדי שביום השביעי תהיה פנוי לגמרי "לכם קודש", ללא

.שום הרהור מלאכה או דאגת פרנסה שתעיב על השביתה העליונה

כעת אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים, אשר במעוף מחשבתם ובעמקות עיונם יישבו את התמיהה הגדולה על לשון הציווי המפתיע, והראו כיצד כל תיבה בפסוק זה

.היא אבן פינה בהבנת תפקיד היהודי בעולמו

כתב וביאר כי כאן מיירי על)ג הלכות שבת ומועדים כלל ט-(חלק ב הגאון בעל הנשמת אדם ."מלאכת המשכן כפי שפירש רש"י, ולכן נקט הכתוב לשון ציווי "ששת ימים תעשה מלאכה ,לשיטתו, אין מדובר בציווי כללי לעסוק בפרנסה, אלא בחובה דתית גמורה לבנות את המשכן

.שהיא מצווה התלויה בזמן של ששת ימי החול בלבד

כתב וביאר את העניין על פי היסוד)(פסחים דף נ ע"ב הגאון רבי משה סופר בספרו חתם סופר של "זריז ונשכר". וחידש כי על ידי שהאדם זריז ועובד כל השבוע, ניכר לכל ששביתתו בשבת היא "לשמה" מכוח מצוות הבורא, ולא משום עצלנות או "מפנקותא". הרי שעשיית המלאכה

.בששת הימים היא המקדשת את השביתה בשבת והופכת אותה להכרה במלכות שמיים

כתב ודקדק בלשון)(שמות לה, ב הגאון רבי נפתלי צבי יהודה ברלין בספרו העמק דבר "תעשה" שהוא לשון נקבה המורה על מלאכה הנעשית מאליה. וביאר כי במעשה המשכן אסרה התורה אפילו מלאכה שהתחילה בחול ומסתיימת מאליה בשבת, משום שאין זה כבוד המשכן שייעשה בו איסור אפילו ללא מעשה אדם, ומכאן למדנו על רוממות קדושת השבת

.המקרינה גם על אופן עשיית המלאכה בימי החול

כתב ודן בדברי הנצי"ב, ופקפק האם)(פרשת ויקהל הגאון רבי צבי פסח פרנק בספרו הר צבי יש להשוות מלאכה הנעשית מאליה למלאכה הנעשית על ידי גוי. וביאר כי ייתכן שמלאכה שנעשית ממילא אינה נחשבת לשם מלאכה כלל, ואם כן הציווי "תעשה" בא ללמדנו על

.גבולות האחריות של האדם ביחס לתוצאות מעשיו הממשיכים אל תוך השבת

" כתב וביאר כי לשון "תעשה)(שמות לה, ב הגאון רבי יהושע לייב דיסקין בפירושו על התורה מלמד שמלאכת המשכן נעשית הייתה על ידי נס. וחידש בזה חידוש נפלא, שאף על פי שהמלאכה נעשית מאליה בדרך פלא, היה מקום לומר שמותר להמשיכה בשבת כיוון שאין בה עמל אדם, קא משמע לן הפסוק שגם מלאכה ניסית כזו נאסרה בשבת כדי להדגיש את

.השביתה המוחלטת

כתב וביאר על פי פסק)(פרשת ויקהל הגאון רבי צבי אלימלך משפירא בספרו אגרא דכלה בעניין חלוקת הזמן בין תלמידי חכמים לבעלי בתים. וחידש כי אם)(סימן רצ מרן בשו"ע בששת ימי החול האדם עוסק בתורה ומלאכתו "תעשה" על ידי אחרים, אזי ביום השביעי הוא זוכה ל"יהיה לכם קודש", שגם תענוגיו הגשמיים נחשבים לקודש, וזהו שכר המדרגה של

.מי שתורתו קבע ומלאכתו עראי

" כתב וביאר כי "ששת ימים תעשה מלאכה)(ליקוטים הגאון רבי יעקב מווינא בספרו מהרי"ל הוא הבטחה ולא רק ציווי. וביאר כי כאשר ישראל שומרים שבת כהלכתה לשם שמיים, הם זוכים לכך שמלאכתם נעשית על ידי אחרים בריווח גדול, והמילים "תעשה מלאכה" מבשרות

.לאדם שהשבת היא המקור לברכה שתהיה לו בששת ימי המעשה

מכאן אנו פוסעים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו, אשר המשיכו לדלות פנינים מן הפסוק ולהראות כיצד התורה מדריכה את האדם בכל נתיבות חייו, בין

.בעמלו ובין במנוחתו

כתב וביאר כי)(סימן רמב הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה עשיית המלאכה בששת הימים צריכה להיות מכוונת כולה לצורך השבת. וביאר כי אף שאין מצווה עצמית בעבודה, הרי שכאשר אדם עמל כדי שיהיה לו ממון לכבוד שבת, הופכת

.המלאכה עצמה לחלק ממצוות הכנת השבת

כתב וביאר את הפסוק)(פרשת ויקהל הגאון רבי קלונימוס קלמיש שפירא בספרו מאור ושמש ששת ימים תעשה מלאכה, כלומר שכל מה שתעשו בששת ימי המעשה תעשו באופן זה .שתזכירו ותאמרו שאתם עושים זאת בשביל שביום השביעי יהיה לכם קודש וצריך לענגו והביא לדוגמא את הנהגת שמאי הזקן, שכל עשייתו בימי החול הייתה חדורה בציפייה

.ובדיבור מפורש לכבוד שבת קודש, ובכך הפך את החול לקודש

כתב וביאר כי לשון "תעשה" רומזת)(חלק א סימן נה מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי לאחריות האדם על התוצאות המשתלשלות ממעשיו. וביאר כי התורה רצתה להדגיש שהמלאכה צריכה להיעשות בתוך מסגרת ששת הימים בלבד, ועל האדם לדאוג שגם מלאכה המתחילה מעצמה לא תגרום לזילות של קדושת השבת, ובכך העמיד את היסוד המוסרי של

."שביתת כלים" וערנות למעשה הידיים

כתב והביא את דברי המדרש על)(סימן רמב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף הפסוק, וביאר כי הציווי "תעשה מלאכה" בא ללמד שאסור לו לאדם שישב בבטלה בביתו בששת ימי החול, שכן הבטלה מביאה לידי שיעמום ולידי חטא. וביאר כי התורה הקדימה את המלאכה לשבת כדי לומר שהמנוחה של השבת היא בעלת ערך רק לאחר עמל ויצירה

.בתוך העולם, וזהו המסלול הנכון לכל בר ישראל

" כתב וביאר כי הלשון "תעשה)(פרשת ויקהל הגאון רבי אברהם גנחובסקי בספרו בני ראם בבנין נפעל באה לומר שהמלאכה אינה עיקר הוויית האדם. וביאר בטוב טעם כי האדם צריך לעשות את המוטל עליו, אך עליו להרגיש שהמלאכה "נעשית" כביכול מאליה בסייעתא דשמיא, כדי שלא ישקע בשכרון כוחו וגאוותו, ואז ביום השביעי יוכל להתמסר כולו לקודש

.מתוך הכנעה גמורה לבורא

כתב וביאר את דברי הנשמת אדם בעניין)(פרשת ויקהל מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר מלאכת המשכן. וחידש כי אף שבניית המשכן היא מצווה גדולה, התורה מלמדת אותנו "שקדושת הזמן של השבת גדולה מקדושת המקום של המשכן, ולכן הציווי "תעשה מלאכה

.מוגבל ומוחלט לששת הימים בלבד, ללמדנו סדר קדימויות בערכי הקודש

מתוך בירור דברי רבותינו בביאור הציווי המפתיע על המלאכה, אנו דולים פנינים מעשיות המתוות את דרכנו בכל ששת ימי המעשה וביום השבת, ויוצרות סדר יום יהודי המשלב בין

.עמל הכפיים לרוממות הרוח

הנפקא מינא הראשונה נוגעת לכוונת האדם בעת מלאכתו. אם נבין כדברי המאור ושמש והמשנה ברורה שהמלאכה היא הכשר מצווה לשבת, הרי שעל האדם להזכיר בפיו או לפחות במחשבתו בשעת עמלו כי הוא עושה זאת כדי שיוכל לכבד את השבת. מכאן נלמד שגם הפעולות הגשמיות ביותר ביום שלישי או רביעי, כאשר הן מכוונות לצורך סעודות שבת או

.לכבוד היום, הופכות לחלק מעבודת השם של האדם ואינן נחשבות כ"חול" גמור

נפקא מינא נוספת עולה מדברי החתם סופר בעניין ה"זריז ונשכר". אדם המקפיד לעבוד ,בזריזות ובמרץ בכל ששת הימים, מגלה בכך ששביתתו בשבת אינה נובעת מעצלות. לפיכך יש ערך מוסרי והלכתי לנהוג ביושר ובחריצות בימי החול, שכן רק מתוך העמל ניכרת קדושת המנוחה. מי שמתבטל בימי החול, שביתתו בשבת חסרה את היסוד של "היכר" שהיא

.נעשית לכבוד הבורא

עוד נפקא מינא חשובה עולה מדברי הנצי"ב והר צבי בעניין מלאכה המתחילה בחול ,ומסתיימת בשבת. עלינו לתת את הדעת לא רק על המעשים שאנו עושים בידיים בשבת אלא גם על תהליכים שהתחלנו לפני שבת. אף שמעיקר הדין מלאכה הנעשית מאליה מותרת , הרי שיש להיזהר שלא יהיה זלזול בכבוד)(למעט במקום שיש חשש שמא יחתה בגחלים וכדומה

.השבת, ובמלאכות מסוימות יש להעדיף שהן יסתיימו לפני כניסת היום הקדוש

.לגבי שאלת העשיר שאינו זקוק לפרנסה, עולה מדברי המדרש והפוסקים תובנה חינוכית גם מי שבורכו נכסיו אינו רשאי לשבת בבטלה גמורה, ועליו למצוא תחום עשייה – בין אם בבניינו של עולם ובין אם בעמל התורה שהיא המלאכה הגדולה מכולן. הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה" מלמד שעל האדם להיות יצרני ופעיל, וכי המנוחה האמיתית של השבת

.יכולה לחול רק על מי שמילא את ימיו בעשייה משמעותית

לבסוף, ישנה נפקא מינא לעניין הביטחון וההשתדלות. הלשון "תעשה" בבנין נפעל מזכירה לנו כי עלינו לעשות את המאמץ הנדרש, אך להשאיר את התוצאה בידי שמיים. הבנה זו צריכה ללוות את היהודי בכל ימי החול, שלא ישקע בדאגות פרנסה יתרות, אלא ידע שמלאכתו

."נעשית" בסופו של דבר מכוח הברכה של השבת, ובכך יגיע ליום השביעי רגוע ופנוי לקודש

,עומק הרעיון הטמון במילים אלו מגלה לנו כי המלאכה בימי החול אינה סתירה לקדושה אלא היא המצע ההכרחי שעליו היא צומחת. התורה מבקשת לבטל את התפיסה המפרידה בין עולם החומר לעולם הרוח, ומלמדת כי "ששת ימים תעשה מלאכה" הוא חלק בלתי נפרד מן ה"קדש" של יום השביעי. המלאכה היא הכלי שבו האדם מעבד את העולם הגולמי, והשבת ,היא הנשמה המפיחה חיים בכל המעשים הללו ומעניקה להם משמעות. ללא עמל החול השבת הייתה נותרת כמשימה רוחנית מנותקת מהמציאות, וללא השבת, המלאכה הייתה

.הופכת לשעבוד מפרך ללא תכלית

הקשר בין המלאכה לקדושה מתבטא בכך שהאדם בששת ימי המעשה פועל כשותף במעשה בראשית, והוא נדרש להביא את העולם לידי תיקון. דווקא מתוך המפגש עם

המציאות הגשמית, עם הלבנים והטיט, עם המסחר והתעשייה, נבחנת נאמנותו של האדם לערכי הנצח. כאשר התורה כותבת "תעשה מלאכה", היא רומזת כי גם כשהידיים עוסקות בחול, הלב צריך להיות מכוון אל השבת. השביתה ביום השביעי אינה רק הפסקת עבודה טכנית, אלא היא הרגע שבו האדם מתבונן לאחור על כל עשייתו וממליך עליה את הקדוש

.ברוך הוא, ובכך הוא מעלה את כל ימי החול לדרגה של קדושה

יתרה מכך, המלאכה בונה את אישיותו של האדם ומזקקת את כוחותיו. היצירה והעמל מוציאים מן הכוח אל הפועל את הכישרונות שהעניק הבורא לאדם, והופכים אותו ליצור פעיל ויוזם. השבת באה וגודרת את העשייה הזו, מזכירה לאדם כי יש גבול לכוחו וכי הוא אינו אדון העולם. האיזון המדויק הזה שבין ה"תעשה" לבין ה"שבתון" הוא שיוצר את היהודי השלם – זה היודע לפעול בעוצמה בתוך הטבע, אך גם להשתחוות בביטול גמור מול בורא

.הטבע, ובכך הוא מקדש את החיים כולם

כאשר אנו צוללים אל עומקן של מחשבות הנפש, אנו מגלים כי הציווי על המלאכה הוא למעשה שיעור גדול באמונה וביטחון בבורא עולם. הנפש האנושית זקוקה ליצירה כדי לחוש חיות, אך הסכנה הגדולה היא שהאדם יטעה לחשוב כי כוחו ועוצם ידו הם שעשו לו את החיל הזה. כאן בא הדיוק הנפלא של התורה בלשון "תעשה", המזכיר לאדם כי גם כשהוא פועל ועמל, עליו לשמור על תודעה שהמלאכה "נעשית" מכוח עליון. האמונה האמיתית אינה נמצאת בבריחה מהעולם, אלא ביכולת לשהות בתוך סערת המעשה ולדעת כי השכינה

.מלווה כל תנועה וכל עמל

במישור הנפשי, המלאכה בששת הימים היא תרופה לשיעמום ולריקנות, שהם אויביה הגדולים של הטהרה. האדם המחויב לעשייה קונה לעצמו מידות של משמעת, חריצות .והתמדה, שהן הכלים שבאמצעותם הוא יכול לקבל אחר כך את האור המזוקק של השבת השבת אינה "חופש" במובן המודרני של התפרקות, אלא היא מעבר ממלאכה גשמית למלאכה רוחנית. הנפש, שהורגלה בעמל בששת ימי החול, יודעת כעת לתעל את הכוח הזה לעמל

.התורה ולדבקות, מבלי שהמנוחה תהפוך לעצלות המכבה את אור הנשמה

,החיבור לאמונה מתחזק דווקא מתוך הניגוד. כאשר יהודי עוצר את כל עמלו בשיא המרוץ הוא מבצע פעולה אקטיבית של הכנעת הרצון. אמונה זו נבנית בכל רגע שבו האדם עובד בחול מתוך ציפייה לשבת, כפי שלימד המאור ושמש. הציפייה הזו הופכת את חיי היומיום .למסע רוחני מתמשך, שבו כל יום הוא שלב נוסף בטיפוס אל פסגת הקדושה של יום השביעי בכך, הופכת המלאכה מנטל לזכות, ומהפרעה לתפילה להכנה למפגש המרומם ביותר עם

.הקדוש ברוך הוא

מתוך בירור הציווי על המלאכה וגדריה, נבנה בלבנו מצפן מוסרי המכוון את האדם לחיות חיים של אמת ושל יושר פנימי. המוסר העולה מכאן הוא ערך עמל הכפיים כחלק משלמות האישיות. התורה מלמדת אותנו כי הבטלה היא שורש כל רע, וכי האדם נדרש ,להיות שותף פעיל בבניינו של עולם. המצפן המוסרי הזה מחייב אותנו ליצירתיות ולנתינה

.ומבהיר כי הרוחניות היהודית אינה מתנכרת למציאות הפיזית אלא מבקשת לרומם אותה זהו מוסר של אחריות, שבו האדם מבין כי הכוחות שניתנו לו לא נועדו לבזבוז, אלא לעשייה

.מכוונת מטרה

יתרה מכך, נבנה כאן מצפן של ענווה והכרה במגבלות הכוח. כאשר האדם נדרש לשבות מכל מלאכה לאחר ששת ימי עמל, הוא קונה בנפשו את המידה המוסרית של צניעות. הוא .מבין כי עם כל חוכמתו ותחכומו במלאכת המשכן או במלאכות החול, הוא אינו אלא שליח המצפן הזה מונע מן האדם לשקוע בגאווה של "כוחי ועוצם ידי", ומחנך אותו לראות בכל הצלחה מעשה ידי שמיים. המוסר הזה מזקק את המניעים של האדם בימי החול – האם הוא

.עובד כדי לצבור כוח ושליטה, או כדי להכין את הכלים להשראת שכינה בעולם

"בנוסף, מתעצב בנו חוש מוסרי של כיבוד הזמן והקדשתו. המעבר החד בין ה"תעשה ל"שבתון" מחנך את האדם לחיות בתוך מסגרות וגבולות. המוסר הזה מלמד אותנו כי לכל דבר יש עת וזמן, וכי היכולת לעצור בשיא העשייה היא המדד הגבוה ביותר למשמעת עצמית וליראת שמיים. זהו מצפן המכוון אותנו לחיים של איזון, שבהם אין המלאכה משתלטת על הנפש ואין הרוחניות מתעלמת מצרכי הגוף, אלא שניהם דרים בכפיפה אחת מתוך הרמוניה

.של קדושה

מתוך בירור הסוגיה המרתקת על אודות עמל החול אל מול שביתת השבת, אנו יוצאים עם תובנות מעשיות המלוות אותנו בכל שעה. התובנה המרכזית היא שאין רגע בחייו של היהודי שהוא "ריק" או חסר משמעות; גם העמידה מול המכונה, המשא ומתן בשוק או הכתיבה במשרד, כולם חלק ממשימה גדולה של הכנת העולם למלכות שמיים. למדנו שעל האדם להיות 'זריז' בעמלו כדי ששביתתו תהיה ניכרת, ושעלינו להחדיר את התודעה של "לכבוד שבת קודש" לתוך ימי החול המאובקים. עוד למדנו שהחירות האמיתית היא היכולת לשלוט במעשי ידינו – לדעת מתי לפעול בעוצמה ומתי להרפות בביטול גמור, ובכך להפוך את הזמן

.ממצרך חולף למדרגות של קדושה

עיקר העניין:

התורה הקדושה, בכותבה "ששת ימים תעשה מלאכה", אינה רק נותנת רשות לעבוד, אלא מגדירה את מסלול חייו של האדם כמסע של תיקון המגיע אל שיאו ביום השבת. הציווי בלשון "תעשה" מלמדנו סוד כפול: מחד, המלאכה היא חובה וצורך לבניין עולם ולקדושת המשכן, ומאידך, היא צריכה להיעשות בתוך תודעה ,שהיא "נעשית" בסייעתא דשמיא. כאשר אנו עמלים בימי החול מתוך כוונה לשבת אנו הופכים את החומר למצע עבור הרוח, ומבטיחים ששביתתנו ביום השביעי לא .תהיה מנוחת עצלות אלא שביתה של קודש המעידה על אמונתנו בבורא עולם המלאכה היא הכלי, השבת היא האור, והשילוב ביניהם הוא שיוצר את הברכה

.השורה במעשי ידינו ומרוממת את הנפש אל מקורה