איך האמוראים התעסקו בעצמם בהכנות לשבת והלא בהשבת אבדה זקן ואינה לפי כבודו פטור?

? אבדה זקן ואינה לפי כבודו פטור

איך האמוראים התעסקו בעצמם בהכנות לשבת והלא בהשבת

? אבדה זקן ואינה לפי כבודו פטור

איך האמוראים התעסקו בעצמם בהכנות לשבת, והלא בדין השבת אבדה מצינו שזקן ואינה לפי כבודו פטור, ואם כן איך זלזלו האמוראים בכבוד תורתם וטרחו במלאכות פשוטות של

?הכנת מאכלים וסידור הבית? וכי כבוד השבת דוחה את כבוד התורה המונח על כתפיהם

עומדים אנו משתוממים למול הנהגתם של מאורי עולם, רב ספרא שחורך את ראש הבהמה באש ורבא שמולח את הדג במו ידיו. לכאורה, יש כאן סתירה פנימית המזעזעת את אמות הסיפים של עולם ההלכה: מצד אחד, חובה גמורה על כל אדם מישראל לחוס על כבוד ,התורה שבו, עד כדי כך שפטרוהו מהשבת אבדה אם הדבר מבזהו ברשות הרבים. ומאידך דווקא גדולי האמוראים, שכל רגע שלהם הוא קודש קודשים, מפשילים שרוולים ועוסקים במלאכות שדרכם של פשוטי העם לעשותן. האם כבוד השבת פועל בכוח אחר מאשר מצוות השבת אבדה? האם יש כאן גילוי של ענווה המותרת בנסיבות מסוימות, או שמא טמון כאן יסוד עמוק יותר, המלמד כי בעולם המצוות המושג ביזיון מקבל פנים חדשות לגמרי? השאלה

?זועקת: מהו הגבול שבין זלזול בכבוד התורה לבין התבטלות מוחלטת בפני מצוות הבורא

כעת נשוב אל שורש הדברים כפי שהם חקוקים בתורה, ונראה כיצד הפסוקים המצווים על קדושת השבת והנהגת האדם בששת ימי המעשה מהווים את התשתית להבנת חובת הכבוד

.והטרחה המוטלת על כל אחד מישראל

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו

)(שמות לה, ב "מלאכה יומת

כתב והקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת)(שמות לה, ב רבנו שלמה בפירושו לתורה המשכן לומר שאינה דוחה את השבת. וביאר כי מכאן למדנו את עליונותה של השבת על פני כל מלאכת קודש אחרת, ומתוך כך ניתן להבין מדוע גם גדולי עולם ראו לעצמם חובה להשפיל עצמם כדי להעצים את חשיבות היום, שכן אם מלאכת המשכן נדחית מפניה, קל

.וחומר שכבודו הפרטי של החכם אינו עומד מול כבודה

כתב וביאר כי המילים "יהיה לכם קדש" באו להדגיש)(שמות לה, ב רבי אברהם אבן עזרא שהשבת צריכה להיות מקודשת אצלכם ובשבילכם. לשיטתו, הקדושה תלויה במעשיו של האדם המכין את עצמו לקראתה, וההתעסקות בגוף ובנפש בצרכי היום היא הדרך להפוך

.את הזמן לקדוש, ומכאן רמז לטרחת החכמים בגופם

כתב וחידש כי המילה "שבתון" מלמדת על מצוות עשה של שביתה)(שמות לה, ב הרמב"ן ממלאכה וגם של מנוחה מטרדות החול. ופירש כי ההכנה בששת הימים היא חלק מן השביתה בשביעי, שכן מי שעמל והכין את כל צרכיו מבעוד מועד, מנוחתו בשבת היא מנוחה שלמה

.'וראויה לשם ה

כתב וביאר כי הלשון "יהיה לכם" מורה על כך שהשבת צריכה להיות)(שמות לה, ב החזקוני ניכרת במלבושים ובמאכלים שלכם. ודקדק מכאן כי החובה להכין את השבת מוטלת על האדם באופן אישי כדי להראות חביבות המצווה, וזהו הבסיס להנהגת האמוראים שביקשו

.להכין את ה"לכם" המקודש במו ידיהם

כתב ופירש כי השבת היא בבחינת שבתון לה', כלומר שהאדם צריך)(שמות לה, ב הספורנו לפנות עצמו מכל עסקיו כדי להתעסק רק בכבודו של הבורא. ומכאן נלמד שכאשר החכם מתעסק בהכנות, אין זה זלזול בכבודו, אלא אדרבה, הוא מראה כי כל ישותו וכל זמנו

.'מוקדשים רק לה

כתב וביאר כי השבת היא יסוד האמונה, ולכן כל פרט בהכנתה הוא)(שמות לה, ב כלי יקר בעל משמעות נצחית. וחידש כי הטרחה הגופנית בשבת היא הוכחה לכך שהאדם אינו רואה בשבת רק זמן של פנאי, אלא זמן של מלכות, וכפי שמשרתים פני מלך בחרדה ובזריזות, כך

.עשו האמוראים בהכנותיהם

כתב וביאר כי השבת היא נפש העולם וקיומו. ופירש כי על)(שמות לה, ב אור החיים הקדוש ידי הטרחה וההכנה בששת הימים האדם "בונה" את הכלי שבו תשרה ברכת השבת, ומכיוון שמדובר בבניית הנפש הרוחנית של העולם, אין כאן מקום לשיקולים של כבוד אישי, שכן

.כולם בטלים ומבוטלים מול חיותו של עולם

תירגם וביומא שביעאה יהי לכון קודשא שבתא דנייחא קדם)(שמות לה, ב תרגום אונקלוס ה'. וביארו המפרשים על התרגום כי המילה "קדם ה'" מלמדת שכל מה שנעשה לכבוד היום "נחשב כאילו נעשה לפני המלך ממש, ובפני המלך אין שום אדם נחשב ל"זקן ואינה לפי כבודו

.אלא כולם כעבדים המשמשים את רבם

,מכאן אנו פונים אל ים התלמוד, אל אותם מעשים מופלאים של אמוראי בבל וארץ ישראל שבהם נחקק היסוד כי אין גדולה ואין כבוד בפני מצוות השבת, וכל הממעיט בכבודו שלו

.לכבוד קונו – הרי זה משובח

כתב וסיפר על הנהגתם המעשית של חכמינו בהכנות)(דף מא ע"א בגמרא במסכת קידושין ליום הקדוש: רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא, רב הונא מדליק שרגא, רב פפא ,גדיל פתילתא, רב חסדא פרים סילקא, רבה ורב יוסף פשחו ציבי, רבי זירא מצתתא דקייתא רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק. וביארו רבותינו בגמרא כי כל אחד מהם ביקש לעסוק בעצמו במלאכה כלשהי, כדי להראות חביבות המצווה וחיבת היום, ולא סמכו על

.משרתיהם או בני ביתם בלבד

כתב וביאר את הפטור של זקן ואינה לפי כבודו)(דף ל ע"ב בגמרא במסכת בבא מציעא במצוות השבת אבדה: תנו רבנן, והתעלמת מהם, פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם. כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהייתה מלאכתו מרובה משל חברו – לכך נאמר והתעלמת. ומכאן הקושי הגדול, שהרי אם התורה

חסה על כבודו של חכם שלא יתבזה בנשיאת חפצים ברשות הרבים, מדוע בהכנות שבת

?נהגו האמוראים בדרך של ביזיון לכאורה

, כתב וביאר בעניין אגריפס המלך שקרא בתורה מעומד)(דף מא ע"ב בגמרא במסכת סוטה ?ושיבחוהו חכמים על כך. ומקשה שם הגמרא, והלא מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומתרצת הגמרא: מצווה שאני. וביארו שם המפרשים כי בכל מקום שבו האדם עושה פעולה הניכרת לכל שהיא נעשית לשם שמיים ולצורך מצווה, אין בזה משום ביזיון לכבודו, אלא

.אדרבה, זהו כבודו האמיתי של עבד מלך שעושה רצון קונו

כתב וסיפר על רב שמואל בר יצחק דהוה מרקד בתלתא)(דף יז ע"א בגמרא במסכת כתובות הדסי, זורק אחד ומקבל אחד לפני הכלה. ואמר רבי זירא: קא מכסיף לן סבא. וביאר שם רש"י כי רבי זירא חשש לזלזול בכבוד התורה של הזקן, אך כאשר נפטר רב שמואל בר יצחק יצאה עמודא דנורא והפסיקה בין מיטתו לכולם, ומכאן הוכח שחביבה הייתה מצווה זו של

.שמחת כלה לפני המקום יותר מכבודו האישי

כתב וביאר את המושג "אין גדולה בפלטרין)(פרק י הלכה ה בתלמוד ירושלמי במסכת שבת ,של מלך". וחידשו שם רבותינו כי כאשר האדם נמצא בתוך ארמונו של מלך מלכי המלכים כל גינוני הכבוד והחשיבות האנושית בטלים ומבוטלים, וכל הטורח בעצמו הרי הוא כמשרת

.אישי המקבל פני שכינה

כתב וסיפר על רבי חנינה שהיה מתעטף ועומד בערב)(דף קיט ע"א בגמרא במסכת שבת שבת עם דמדומי חמה ואומר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. וביארו שם התוספות כי היציאה לקראת השבת וההכנות אליה נחשבות כקבלת פני המלך, ובמקום שיש בו גילוי

.מלכות, אין אדם יכול לומר "אינו לפי כבודי", שכן כל כבודו הוא רק מכוח המלך

מכאן אנו פוסעים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, אשר ברוח בינתם דקו וחילקו בין המקומות בהם חסה התורה על כבוד החכם לבין המקומות בהם התורה דורשת

.ממנו להשליך כבודו מנגד למען רוממות המצווה

כתב וביאר את חובת)(הלכות שבת פרק ל הלכה ו רבנו משה בן מיימון בספרו משנה תורה ההכנה בגופו של אדם: אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות הבית, חייב לעשות דברים שהם לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. וביאר שם המגיד משנה כי אין זה דומה לזקן ואינה לפי כבודו, שכן שם הביזיון הוא רשות הרבים ולחינם, אך כאן העיסוק הוא לכבוד שבת המלכה, וכל המרבה

.הרי זה משובח

כתב בעניין זקן ואינה)(פרק ב סימן כב רבנו אשר בן יחיאל בפירושו למסכת בבא מציעא לפי כבודו, וביאר כי במקום שיש חילול השם או ביטול מצווה דרבים, אין כבוד לתלמיד חכם. ומכאן דייקו המפרשים בשיטתו, שכיוון שכבוד השבת הוא יסוד גדול באמונה ופרסום

למלכות שמיים, הרי שכל זלזול כביכול בכבודו האישי של החכם מתבטל מול כבוד שמיים

.שמתרבה על ידי טרחתו

כתב וביאר את מעשהו של)(חלק א סימן תתלג רבנו שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א רב שמואל בר יצחק שהיה מרקד לפני הכלה. וחידש כי במצוות שהן חביבות ונעשות בפרהסיה לשם שמיים, הכל יודעים שאין האדם עושה זאת מצד קלות ראש אלא מצד דבקותו במצווה, ולכן אין בזה שום פגם בכבוד תורתו, אדרבה, זהו שיא כבודה של תורה

.שהחכם בטל למצוותיה

כתב וביאר את הנהגת)(מסכת קידושין דף מא ע"א רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה האמוראים. וחידש כי החובה להתעסק בעצמו היא כדי לחבב את המצווה על שאר בני האדם, שאם יראו גדולי הדור שטורחים בעצמם, לא יאמר שום אדם "אינו לפי כבודי", ונמצא

.שכבוד התורה נשמר בכך שהתורה נהיית חביבה על הכל

כתב בעניין הכנת המצוות, וביאר כי העושה)(מסכת ברכות רבנו יונה בפירושו על הרי"ף מצווה בגופו קונה בה קניין בנפשו מה שאינו קונה כשנעשית על ידי שליח. ולפיכך כתב שהאמוראים לא ויתרו על הטרחה הגופנית בשבת, כי הבינו שהמעשה הגופני הוא המזכך את הנפש לקראת קדושת היום, ואין כאן מקום לחשש ביזיון כשהתועלת הרוחנית היא

.כה גדולה

" כתב וביאר כי עניין "זקן ואינה לפי כבודו)(מסכת שבת קיט ע"א רבנו ניסים בפירושו על הש"ס נאמר רק במקום שיש טורח שאינו של מצווה גמורה המוטלת על גופו, אבל בשבת שהציווי הוא "וכבדתו מעשות דרכיך", הרי שהכבוד הוא הפעולה ההפוכה מדרכי החול, ומה שנראה

.כביזיון בחול הוא הוא הכבוד בשבת

מכאן אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים, אשר במאזני משפט פלסו את הדרך בין חובת כבוד התורה לבין הטרחה המקודשת לכבוד השבת, ויישבו את התמיהה

.הגדולה שעורר החוות יאיר

כתב והקשה את הקושיה)(סימן רה הגאון רבי יאיר חיים בכרך בספרו שו"ת חוות יאיר המפורסמת: איך האמוראים זלזלו בכבודם וטרחו בהכנות לשבת, והלא בדין השבת אבדה זקן ואינה לפי כבודו פטור, ולדעת הרא"ש אף אסור לו לזלזל בכבוד התורה? וביאר ותירץ כי שאני הכנות לשבת, שכן הכל יודעים וניכר לכל שהחכם אינו עוסק במלאכות אלו משום ,פחיתות ערך או קלות ראש, אלא אך ורק משום חיבת המצווה לכבודו של הקדוש ברוך הוא

.ובמקום שניכר שהמעשה הוא לשם שמיים, אין בו שום ביזיון

כתב והביא)(סימן רנ ד"ה כי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ביאור הלכה את קושיית החוות יאיר, והוסיף להקשות אף לדעת הרמב"ם שסובר שבהשבת אבדה מידת חסידות היא לזקן להשיב אף שאינה לפי כבודו, מכל מקום איך פסק הרמב"ם שחייב החכם לטרוח בשבת בגופו, והלא לא יהיה אלא רשות כמידת חסידות דאבדה? וביאר ותירץ על פי

דברי הפרי מגדים, שבמצווה שבין אדם למקום שמוכח שעושה לשם שמיים, אין בזה ביזיון כלל. ועוד חילק בין אבדה שהיא מצווה שבאה לידו במקרה, לבין כבוד שבת שהיא מצווה

.חיובית המוטלת על גופו של כל אדם תמיד

כתב ופסק בלשון זה: ישתדל להכין)(או"ח סימן רנ סעיף א מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך בעצמו שום דבר לצורכי שבת כדי לכבדו, ולא יאמר לא אפגום כבודי, כי זהו כבודו שמכבד כי דברי מרן מיוסדים על היסוד שאין כבוד לתלמיד)(סק"ב השבת. וביאר שם בשערי תשובה חכם במקום שיש בו כבוד שמיים, ודווקא בביטול כבודו לצורך המצווה הוא קונה את

.כבודו האמיתי

כתב וביאר את החילוק)(אשל אברהם סימן רנ סק"ב הגאון רבי יוסף תאומים בספרו פרי מגדים היסודי בין השבת אבדה לכבוד שבת. וחידש כי בהשבת אבדה הביזיון הוא ברשות הרבים לעיני כל, ושם החשש הוא שמא יזלזלו בתורה בגללו, אך בהכנות שבת המלאכה נעשית בדרך כלל בביתו של האדם, ובמקום צנעה אין את הפטור של "אינה לפי כבודו", שכן עיקר

.הפטור נאמר על גנאי המפורסם ברבים

כתב ודן בדברי)(מסכת כתובות אות מז הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד בספרו קובץ שיעורים החוות יאיר בעניין הריקוד לפני הכלה וטרחת השבת. וביאר כי במצוות כאלו, הביזיון עצמו ,הוא הוא המצווה, שכן ככל שהאדם משפיל את עצמו יותר לכבוד השבת או לכבוד חתן וכלה הוא מראה שהמצווה חשובה בעיניו יותר מכל ישותו, ולכן בכהאי גוונא לא נאמר הכלל שזקן

.ואינה לפי כבודו פטור

כתב וביאר כי מה שהאמוראים)(כלל קנג סעיף ב הגאון רבי אברהם דנציג בספרו חיי אדם טרחו בגופם היה כדי להראות דוגמה אישית לכל העם. וחידש כי אם החכמים היו נמנעים מלהכין, היו פשוטי העם מזלזלים בשבת ואומרים שזו מלאכה למשרתים בלבד, ולכן חובה – על החכם לבטל כבודו כדי להעמיד את כבוד השבת על תלו, וזהו כבוד התורה האמיתי

.שדבריה נשמרים ומתכבדים על ידי הכל

מכאן אנו פוסעים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו, אשר המשיכו ,להעמיק בחקירה זו ולהראות כיצד התבטלותו של החכם בפני המצווה היא היא תפארתו

.וכיצד גדולי ישראל בכל הדורות יישמו הנהגה זו למעשה

כתב וביאר את היסוד המוסרי של)(חלק א סימן נה מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי הנהגת האמוראים. וחידש כי ישנו חילוק יסודי בין מצוות שהן חובה על גופו של אדם למצוות שהן בבחינת "מציאה" הבאה לידו. וביאר כי בהשבת אבדה, כיוון שאין החיוב חל על האדם אלא כשיש חפץ לפניו, חסה תורה על כבודו. אולם במצוות השבת, שהיא חובה תמידית המוטלת על גוף האדם לקדשו, אין שום היתר של פטור מכבוד, שכן אין אדם פטור מקדושת

.גופו בשל כבודו

כתב והביא את דברי המהרי"ל)(סימן רנ הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף והפוסקים בעניין זה. וביאר כי מה שזקן ואינה לפי כבודו פטור באבדה, זהו דווקא במקום

שיש בו גנאי גדול ברשות הרבים, אך במצוות של בין אדם למקום כגון בניין סוכה או הכנת ,מאכלי שבת, כיוון שהכל נעשה בתוך ביתו ובצנעה, לא שייך כלל המושג של פטור מכבוד

.שהרי בביתו של אדם אין הוא "מתבזה" בעשיית צרכיו, וכל שכן בצרכי מצווה

כתב ודן בהרחבה ביסוד דברי החוות)(פרשת ויקהל הגאון רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר יאיר. וביאר כי במצוות שהן חלק מעבודת השם הפנימית של האדם, כגון שמחת חתן וכלה וטרחת השבת, הפעולה של "ההשפלה" היא עצמה חלק מן המצווה. וחידש כי ככל שהחכם גדול יותר, כך ניכר יותר שהתעסקותו היא לכבוד שמיים, ונמצא שדווקא גדלותו היא המגנה עליו מפני הביזיון, שכן איש לא יעלה על דעתו שרב ספרא חורך ראש בהמה משום שזהו

.טעמו האישי, אלא הכל מבינים שזוהי דבקות במצווה

כתב וביאר את העניין בדרך)(על מסכת שבת הגאון רבי אברהם גנחובסקי בספרו בני ראם מחודשת. ודקדק כי באבדה החשש הוא לביזיון התורה בעיני המון העם, שיאמרו "ראו תלמיד חכם זה שסוחב שקים ברחוב". אך בשבת, כיוון שכל ישראל עסוקים באותה שעה בהכנות, אין זה נראה כדבר חריג או מבזה, אלא כחלק מהתכונה הכללית של האומה לקראת

.בוא המלכה, ובמקום שהכל עושים כן – אין ביזיון לחכם

כתב וציין להנהגת אביו בעל)(פרשת ויקהל הגאון רבי חיים קנייבסקי בספרו טעמא דקרא הקהילות יעקב, שהיה מקפיד לחתוך את הירקות לסלט של שבת בעצמו. וביאר כי בזה קיים את פסק השולחן ערוך "ולא יאמר לא אפגום כבודי", והראה שתלמיד חכם שמשמש את השבת, הרי הוא ככהן גדול המשמש בבית המקדש, שכל עבודתו, גם אם היא כרוכה

.בלכלוך ובדם, היא היא שיא תפארתו וכבודו

מו"ר הגר"א וייס במקום אחר כתב וחילק בין מצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום. וביאר כי במילי דממונא כגון השבת אבדה או עדות בממון, חסה תורה על כבוד החכם משום שאין כאן קידוש השם ישיר בביזיונו. מה שאין כן באיסורים ובמצוות שבין אדם לקונו, ששם מחויב החכם לנהוג ככל אדם, ואדרבה, עליו להחמיר על עצמו יותר כדי

.להראות שהתורה והמצווה עומדות מעל הכל

מתוך בירור הנהגתם המרוממת של רבותינו האמוראים והיחס שבין כבוד החכם לכבוד השבת, אנו דולים פנינים של הלכה למעשה, המתווים את הדרך לכל אדם המבקש לקדש

.את עצמו בהכנות ליום השביעי

הנפקא מינא הראשונה והמרכזית היא החובה המוטלת על כל אדם, ואפילו יהיה גדול הדור או בעל משרה נכבדה, לעסוק בעצמו בטרחת השבת. אין לאדם לסמוך רק על בני ביתו או על עובדיו, אלא עליו לחפש מלאכה כלשהי, ולו הקטנה ביותר, ולבצעה במו ידיו. מכאן למדנו שהביטוי "אינה לפי כבודי" אינו קיים במילון המושגים של ערב שבת, ומי שמשפיל

.עצמו לצורך המצווה, הרי זה כבודו האמיתי

נפקא מינא נוספת נוגעת להגדרת המצווה הניכרת. למדנו מדברי החוות יאיר והביאור הלכה שדווקא בדבר שניכר שעושהו לשם מצווה אין בו ביזיון. לפיכך, אדם העוסק בצרכי

ציבור או במצוות של בין אדם למקום שכל רואיו מבינים את מניעיו, אינו צריך לחשוש למעמדו. הדבר משליך גם על מצוות כגון בניית סוכה, נטילת לולב או אפילו טיפול בצרכי

.חסד, שכל עוד המטרה היא קדושה, החכם יכול וצריך לטרוח בהן בעצמו

עוד נפקא מינא עולה לעניין ההבדל שבין רשות הרבים לבין צנעת הבית. כפי שביאר הפרי מגדים, עיקר הפטור של "זקן ואינה לפי כבודו" נאמר על גנאי המפורסם ברבים. מכאן עולה הנהגה מעשית, שגם במקומות שבהם אדם חושש לכבודו, בתוך ביתו עליו להסיר כל גינוני חשיבות ולעמול בצרכי הבית והמצווה בשמחה, שכן שם אין חשש לזלזול בכבוד התורה

.בעיני המון העם

.לגבי שאלת כבוד התורה מול כבוד הבריות, עולה תובנה חשובה בעניין עדות ואיסורים כפי שפסק מרן בשולחן ערוך, במילי דשמיא ובאיסורים אין חכם ואין זקן שפטור מלהעיד או מלמחות, אפילו אם הדבר כרוך בטרחה או באי נעימות. המצפן ההלכתי מורה לנו כי במקום

.שיש חילול השם או צורך בחיזוק הדת, כבודו הפרטי של החכם נסוג מפני חובתו כעבד השם

לבסוף, ישנה נפקא מינא חינוכית לדורות. הנהגת האמוראים מלמדת אותנו כיצד להנחיל את חביבות המצווה לילדים ולתלמידים. כאשר הם רואים את דמות המופת שלהם טורחת ומזיעה לכבוד שבת, נחקקת בליבם ההבנה שאין דבר נעלה יותר משירות המלך. זהו כלי חינוכי ראשון במעלה שאינו יכול להיעשות על ידי דיבורים בלבד, אלא רק על ידי המעשה

.הגופני של החכם עצמו

עומק הרעיון הטמון בהתבטלותו של החכם בפני מלאכת ערב שבת מגלה לנו תפיסה עמוקה במהות הכבוד היהודי. בעולם המושגים האנושי, הכבוד נמדד לפי מידת הריחוק .של האדם מעמל פיזי פשוט, ככל שהאדם נעלה יותר, כך הוא "פטור" ממגע עם החומר הגס אולם בתורת ישראל, הכבוד האמיתי אינו אלא השתקפות של כבוד שמיים. חכם התורה אינו מחזיק בכבוד עצמי מצד אישיותו הפרטית, אלא הוא כלי קיבול לכבוד התורה השורה עליו. ממילא, כאשר הוא עומד מול השבת – שהיא "מלכתא" וגילוי שכינה בעולם – כל כבודו בטל ומבוטל. הטרחה הגופנית בראש הבהמה או במליחת הדג אינה "ירידה" בדרגה, אלא היא ההתחברות הגבוהה ביותר למקור הכבוד, שכן אין כבוד גדול יותר לעבד מאשר לשרת

.את מלכו במו ידיו

זאת ועוד, המעשה הגופני של האמוראים מלמדנו כי הקדושה אינה שוכנת רק בעולמות עליונים של מחשבה ולימוד, אלא היא מבקשת לרדת אל תוך המציאות המוחשית ביותר. לו היו החכמים רק לומדים על שבת, הייתה השבת נותרת כרעיון מופשט. בזה שהם עוסקים בקיצוץ ירקות ובנשיאת משאות, הם "מושכים" את קדושת השבת אל תוך החומר, ומראים כי גם הפעולות הפשוטות ביותר יכולות להפוך לעבודת קודש. התבטלות הכבוד כאן היא למעשה הצהרה כי אין חול בעולם; הכל יכול להיות קודש אם רק האדם משעבד את כוחותיו ופעולותיו למצווה. במובן זה, ה"ביזיון" כביכול הוא הזיכוך הגדול ביותר של האדם, המשחרר

.אותו מהכלא של האגו ומאפשר לו להיות דבוק באמת המוחלטת של רצון השם

במישור הנפשי והאמוני, ההנהגה שבה החכם מבטל את כבודו למען המצווה נוגעת בשורש עבודת המידות של האדם. לעיתים, המחסום הגדול ביותר שמונע מהאדם להתקרב לקדוש ברוך הוא הוא הדימוי העצמי שלו, ה"תואר" או המעמד שהוא נושא עמו. האדם שבנה לעצמו עולם של חשיבות, עלול למצוא את עצמו שבוי בתוך הצורך לשמר את הכבוד הזה, ובכך הוא הופך את עצמו למרכז במקום להעמיד את הבורא במרכז. כשאנו רואים את רב ספרא חורך את ראש הבהמה, אנו רואים נפש שזכתה לחירות גמורה מהצורך באישור חברתי או במעמד חיצוני. זוהי אמונה חיה האומרת כי בכל פעולה ופעולה אני עומד לפני המלך, ובפניו

.– כל המחיצות והתארים נופלים

החיבור לנפש נעשה דרך ההבנה שחביבות המצווה נמדדת דווקא במקום שבו היא דורשת מאיתנו מאמץ שחורג מהרגילות שלנו. הנפש מתרחבת ומתקדשת כשהיא מוכנה ,"להתלכלך" בשביל הקדושה. אדם המכין את השבת בעצמו, לא רק מכין אוכל לסעודה אלא הוא מכין את ליבו. הטרחה הגופנית היא כלי טיפולי עבור האגו האנושי; היא מזכירה לנו את האנושיות שלנו, את היותנו יצורים בעלי חומר שמבקשים להתחבר לרוח. האמונה שהשבת היא "מלכה" הופכת מרעיון תיאורטי לחוויה רגשית עמוקה כאשר הידיים עמלות בצרכיה. אדם שטרח בערב שבת, טועם בשבת טעם אחר לגמרי – טעם של קירבה שנוצרה

.מתוך התבטלות ומתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, מלבד הרצון לעשות נחת רוח ליוצרו

מתוך התבוננות בהנהגתם של האמוראים, מתעצב בקרבנו מצפן מוסרי המורה על הדרך .הנכונה בהתייחסותנו לזולת ולעצמנו. המוסר העולה מכאן הוא שלילת ההתנשאות מכל וכל ,אם גדולי עולם, שכל רז לא אניס להו, לא ראו פחיתות כבוד בעיסוק במלאכות פשוטות הרי שכל אדם המשתמש במעמדו, בחכמתו או בממונו כדי להימנע מנתינה גופנית או מעמל פשוט, חוטא למידת הענווה. המצפן הפנימי מלמדנו כי כבודו של אדם אינו נמדד במה שאחרים עושים עבורו, אלא במה שהוא מוכן לעשות עבור ערכים הגדולים ממנו. זהו מוסר של שירות ושליחות, המעמיד את ה"מה" מעל ה"מי", ואת האחריות המוסרית מעל

.הפריבילגיה האישית

,בנוסף, נבנה כאן מצפן של יושר אינטלקטואלי ורוחני. אנו למדים להבחין בין כבוד אמיתי .הנובע מדבקות בתורה ובמצוותיה, לבין כבוד מזויף, המבקש רק את הגינונים החיצוניים המוסר הזה דורש מהאדם לבחון את מניעיו: האם הוא נמנע מפעולה מסוימת משום שבאמת ?"יש בה זלזול בתורה, או שמא זהו רק האגו שלו המתעטף באצטלה של "כבוד התורה הנהגת האמוראים מציבה רף גבוה של אמת, שבו הכבוד הגדול ביותר הוא היכולת להיות עבד נאמן, והביזיון הגדול ביותר הוא הימנעות ממצווה בגלל גאווה סרוחה. זהו מצפן המכוון אותנו לחיות חיים של פשטות בתוך גדלות, ולראות בכל עשייה חיובית הזדמנות לקידוש

.השם ולא עילה למניעת כבוד

מתוך בירור הסוגיה המופלאה של טרחת החכמים לכבוד שבת, אנו יוצאים עם תובנות יצוקות לחיי המעשה. למדנו כי הכבוד האמיתי של האדם אינו סותר את עמל הכפיים, אלא .אדרבה, העמל למען המצווה הוא המזקק את האישיות ובונה בה קומה של ענווה ואמת

עלינו לאמץ את ההנהגה שבה אין מלאכת קודש בזויה בעינינו, ולהבין כי בתוך ד' אמות של הבית, כשאנו מכינים את צרכי השבת, אנו עוסקים בבניית משכן פרטי לשכינה. התובנה המלווה אותנו היא שדווקא במקום שבו האדם מוכן להשליך את תאריו וגינוניו למען כבוד שמיים, שם הוא זוכה להשראת שכינה הגבוהה ביותר, וכי כל רגע של טרחה בערב שבת הוא

.השקעה נצחית בחיבור שבין החומר לרוח

עיקר העניין:

הנהגת האמוראים שטרחו בגופם בהכנות לשבת, למרות הפטור של "זקן ואינה לפי כבודו" הקיים במצוות אחרות, מלמדת כי כבוד השבת אינו כבוד של מנהג או נימוס, אלא הוא גילוי של מלכות השם בעולם. כפי שביארו החוות יאיר והביאור ,הלכה, במקום שבו ניכר שהמעשה נעשה לשם מצווה, אין בזה שום ביזיון לחכם אלא זהו כבודו האמיתי – להיות שמש המשמש את המלכה. היסוד המבדיל בין השבת אבדה לבין טרחת השבת הוא שבשבת המצווה חלה על גופו של האדם וחביבותה גוברת על כל שיקול של מעמד חיצוני. בכך הופכת השבת את העמל הגשמי למעשה רוחני מזוקק, וקובעת לדורות כי הגדולה האמיתית נמצאת ביכולת להתבטל בפני רצון הבורא בשמחה ובחריצות, ולהפוך את כבוד התורה לכלי שרת

.לכבוד השבת