אדם שלא יודע איזה חודש היום ואין באפשרותו להוכיח זאת ולברר, ויש לו לפניו את כל המצוות הנוהגות במועדים כיצד ינהג למעשה?

?למעשה

אדם שלא יודע איזה חודש היום ואין באפשרותו להוכיח זאת ולברר, ויש לו לפניו את כל המצוות הנוהגות במועדים כיצד ינהג

?למעשה

ניצבים אנו ביראה ובתחינה למול דמותו של היהודי התועה בישימון, זה אשר השמש והירח נסתרו מעיניו וסדרי עולם נשתבשו במחשבתו, עד אשר אינו יודע אל נכון באיזה יום מימי החודש הוא עומד ואימתי יחולו מועדי ה' ומקראי הקודש. חרדה גדולה אופפת את הלב בראותנו נפש המבקשת לדבוק במצוות החג, להניף לולב במועדו או לאכול מצה בלילה המקודש, אך חוסר הידיעה מקדיר את שמיה ומותיר אותו תלוי בין שמיים לארץ. האם עליו לגזור על עצמו קדושת מועד מספק בכל יום ויום מעתה ועד עולם, או שמא ישנו פתח

?הלכתי המאפשר להכריע את הספק בכוח הרוב

זועקת כאן השאלה במלוא עוזה, שכן מצד אחד השבת והמועדים הם יסודות האמונה והחיים, אך מאידך, אי הידיעה המשוועת מעמידה את האדם בפני מבוי סתום. האם נדמה דין זה לדינו המפורסם של ההולך במדבר ושכח מתי שבת, שם הורונו חז"ל למנות שישה ימים ולשמור את השביעי, או שמא במצווה התלויה בקידוש החודש ובבית דין משתנה "פני ההלכה? הערפל הכבד המכסה את לוח השנה יוצר התנגשות חזיתית בין חובת ה"זכור

וה"שמור" לבין המציאות שבה הזמן איבד את עקבותיו, ומותיר אותנו בציפייה דרוכה להבין

.כיצד יקיים אדם זה את רצון קונו בתוך חשכת השכחה

,כעת נשוב אל שורש הדברים כפי שהם חקוקים בלוחות הברית ובפרשיות המועדות ונבחן כיצד התורה הקדושה התוותה את מסילת הזמן עבור היהודי, הן בשבת קביעתא והן

.במועדים המסורים לקידוש החודש

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו

)(ויקרא כג, ד " "אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם)(שמות לה, ב "מלאכה יומת

כתב אשר תקראו אותם, אם קראתם אתם הם)(ויקרא כג, ד רבנו שלמה בפירושו לתורה ;מועדי, ואם לאו אינם מועדי. וביאר כי כאן טמון ההבדל היסודי בין השבת למועדים השבת קבועה ועומדת מששת ימי בראשית ואינה תלויה בבית דין, ואילו המועדים תלויים בקריאתם של ישראל. ומכאן יש להעמיק בשאלה, האם מי ששכח את מנין הימים בטל ממנו

.שם "מועד" מאחר שאין כאן קריאה של בית דין המוכרת לו

כתב ופירש כי המילה "במועדם" באה ללמד שיש לכל)(ויקרא כג, ד רבי אברהם אבן עזרא חג זמן קצוב ומדויק בשנה. וביאר כי התורה הקפידה על המועד שיהיה חל בזמנו הראוי לו ,על פי הלבנה והאביב, ולפיכך הצורך בידיעת החודש והיום הוא תנאי הכרחי לקיום המצווה

.ובלעדיו האדם עומד כמי שחסר לו גוף המצווה

כתב וחידש כי במצוות השבת נאמר "יהיה לכם קדש", ללמד שהקדושה)(שמות לה, ב הרמב"ן חלה מאליה בכל שביעי, מה שאין כן במועדים שנאמר בהם "אשר תקראו". וביאר כי בשבת אין לאדם יכולת לשנות את הזמן, ולכן גם כשתעה במדבר עליו לשמר את המחזוריות של ששת ימי המעשה והיום השביעי כדי שלא תשתכח תורת שבת ממנו, אך במועדות התלויים

.בקידוש החודש, ייתכן שהדין שונה

. כתב וביאר את המילה "מועדי", שהם הזמנים המזומנים והקבועים)(ויקרא כג, ב החזקוני ופירש כי כל עיקר עניינם של המועדים הוא היותם מופרשים ומובדלים משאר הימים בידיעה ובהכרה, וכאשר נעלמה מהאדם הידיעה אימתי הוא החודש, נפקע ממנו היכולת

.'לייחד את היום כ"מועד" לה

כתב ופירש כי המועדים הם זמנים המיועדים לעבודת ה' ולזכרון)(ויקרא כג, ד הספורנו חסדיו. וביאר כי הקריאה בשם "מקרא קודש" היא המזמנת את האדם אל הקדושה, ואם אין האדם יודע מתי לקרוא, הרי הוא כשרוי בתוך זמן סתום שאין בו גילוי של האור המיוחד

.של החג

, כתב וביאר כי השבת קדמה לעולם ולכן אינה תלויה במעשי אדם)(ויקרא כג, ב כלי יקר אך המועדים ניתנו לישראל כדי שהם יקדשו את הזמן. וחידש כי כוחם של ישראל לקדש את החודש הוא כוח כה כביר, עד שאפילו טעו בית דין – מועדיהם מועדים, ומכאן שהזמן במועדים הוא גמיש ונתון להכרעת אדם, מה שמעורר את השאלה כיצד ינהג היחיד שתעה

.ואין לו בית דין להישען עליו

כתב וביאר כי המועדים הם בחינת "מקראי קודש", כלומר)(ויקרא כג, ב האור החיים הקדוש שהם קוראים וממשיכים את הקדושה מלמעלה. ופירש כי קדושה זו תלויה בייחוד היום, ואם נתעלם מהאדם היום, הרי הוא כמחפש את המפתח לטרקלין של המלך ואינו מוצאו, ובכל

.זאת מוטלת עליו החובה לעשות כל שביכולתו כדי לא להפסיד את המצווה

תירגם ואמר "אלין מועדיא דה' מערעא קדישין די תערעון)(ויקרא כג, ד תרגום אונקלוס יתהון בזמניהון". וביארו המפרשים כי הלשון "מערעא" פירושה הזמנה למפגש, והתועה ,במדבר שאינו יודע את החודש הוא כמי שהוזמן למפגש עם המלך אך אינו יודע את השעה

.ומכאן חובתו לנהוג בזהירות יתרה כדי שלא יחמיץ את רגע המפגש המקודש

מכאן אנו פונים אל ים התלמוד, אל דברי חכמינו אשר צללו לעומק הספק הקיומי של

.האדם שאיבד את אחיזתו בזמן, וסללו דרך של הנהגה בתוך חשכת השכחה והעלם הימים

כתב וביאר את הנהגת התועה בדרכים: אמר רב הונא, היה)(דף סט ע"ב בגמרא במסכת שבת ,מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה. וביארו שם כי רב הונא סובר שעל האדם לנהוג כברייתו של עולם, כשם שהקדוש ברוך הוא ברא שישה ימי חול ואחר כך שבת, כך התועה מונה מיום שנתן אל ליבו ששכח, ואילו חייא בר רב סובר שקודם יקדש יום אחד כשם שאדם הראשון

.נברא בערב שבת ומיד קידש את היום

כתב והוסיף לדון בפרטי השביתה של אותו אדם: ואותו)(דף סט ע"ב בגמרא במסכת שבת היום ששובת בו, מה הוא עושה? אמר רב הונא, בכל יום ויום עושה כדי פרנסתו, ואפילו באותו היום. ומקשה הגמרא, אם כן במה יהיה ניכר שהוא שבת? ומתרצת, בקידוש ובהבדלה. וביארו שם המפרשים כי כיוון שמדובר בספק, אין האדם רשאי להפקיר את נפשו למות מרעב, אך

.חובה עליו לייחד את היום בדיבור של קדושה כדי לשמר את זכר השבת

. כתב ודן בעניין מי שנתערבבו עליו קורבנותיו או זמניו)(דף פח ע"א בגמרא במסכת פסחים וביארו שם הראשונים כי במקום שיש ספק במצוות עשה, על האדם להשתדל לצאת ידי חובה ככל האפשר. ומכאן יש ללמוד לנדון דידן, שאם נתעלם ממנו החודש, האם עליו לנהוג בכל יום ויום ספק מועד כדי שלא יבטל מצוות עשה של "מקרא קודש", או שמא יש גבול

.לטורח שהתורה מטילה על האדם בספק כזה

כתב וביאר את הכלל "כל קבוע כמחצה על מחצה)(דף ו ע"ב בגמרא במסכת בבא מציעא דמי". ופירשו שם התוספות כי כאשר יש דבר שיש לו זמן קבוע וידוע, אין הולכים בו אחר הרוב, שכן הקביעות מעמידה את הספק כשקול. וזהו שורש הדיון במועדות – האם הם נחשבים "קבוע" גם כשהם תלויים בקידוש החודש, וממילא אין ללכת בהם אחר רוב ימי

.השנה שהם חול

' כתב וחידש בעניין קידוש החודש: "אלה מועדי ה)(דף כה ע"א בגמרא במסכת ראש השנה אשר תקראו אותם", אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו מוטעים. וביאר שם רש"י כי המועדים תלויים לחלוטין בקביעת בית דין. ומכאן עולה השאלה העצומה – אם

אדם זה מנותק מבית דין ואינו יודע מה קבעו, האם בכלל חלה עליו קדושת המועד, שהרי

.לא קראו "אותו" באותה שעה

כתב ודן באדם ששכח את השבת, והביא)(פרק ז הלכה ז בתלמוד ירושלמי במסכת שבת ,את הסברא שכל יום שעובר עליו הוא ספק שבת. וביארו שם המפרשים כי לפי הירושלמי החובה לשבות היא מהותית לזמן, ולכן כל זמן שלא בירר את היום, הוא נמצא במצב של

.ספק מתמיד הדורש ממנו הנהגה מיוחדת בכל יום ויום

מכאן אנו פוסעים אל היכלם של רבותינו הראשונים והאחרונים, אשר ברוח בינתם דקו וחילקו בין השבת הקבועה ועומדת לבין המועדים המסורים להכרעת בית דין, וסללו את

.הדרך להבנת חובת האדם בספיקות הזמן

כתב ופסק כדעת רב)(הלכות שבת פרק ב הלכה כב רבנו משה בן מיימון בספרו משנה תורה הונא, שההולך במדבר ושכח מתי שבת, מונה שישה ימים ומשמר השביעי. וביאר שם המגיד משנה כי הטעם שמונה שישה ימים הוא כדי שיהיה לו זכר לברייתו של עולם, ומכיוון .שהשבת היא יסוד קבוע בבריאה, תיקנו לו חכמים סדר זה כדי שלא תשתכח שבת ממנו ,ומכאן יש לדון, האם במועדים שאינם תלויים בברייתו של עולם אלא במנין ימי החודש

.יודה הרמב"ם שיש לקבוע סדר דומה

כתב וביאר את דברי הגמרא בעניין)(פרק ז סימן ו רבנו אשר בן יחיאל בפירושו למסכת שבת השוכח יום השבת. וחידש כי כל מה שאמר רב הונא שמונה שישה ימים ומשמר אחד, אינו אלא כדי שלא ישכח תורת שבת, אבל מן הדין כל יום ויום הוא ספק אצלו. ודקדקו מדבריו כי במועדים, שבהם הספק אינו רק על היום בשבוע אלא על היום בחודש, החשש הוא גדול

.פי כמה, שהרי כל יום ויום מימי השנה עשוי להיות יום טוב או יום הכיפורים

כתב ודן בעניין ספקות במצוות)(חלק א סימן תתקלה רבנו שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א .התלויות בזמן. וביאר כי במקום שיש ספק דאורייתא, הכלל הוא שספק דאורייתא לחומרא אלא שביאר שם כי במקום שבו החומרה תביא לידי ביטול גמור של חיי האדם, כגון שיצטרך לשבות בכל יום ויום מספק, לא הטילה תורה עליו גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, ולכן

.יש לחפש דרך של הכרעה

כתב וביאר את דברי הגמרא)(מסכת שבת דף לב ע"א מדפי הרי"ף רבנו ניסים בפירושו על הרי"ף "במה הוא ניכר". וחידש כי הקידוש וההבדלה הם המקיימים את שם השבת בפי האדם ,התועה. ומכאן נלמד לעניין המועדים, שאם ינהג האדם בדרך של זכרון המועד בדיבור

.ייתכן שיוצא בכך ידי חובת הזכירה, אף שאינו יכול לשבות ממלאכה בכל יום ויום מספק

כתב וביאר כי ההולך במדבר)(מסכת שבת דף סט ע"ב רבנו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה עושה בכל יום כדי פרנסתו בלבד. וחידש כי גם ביום שהוא קובע לעצמו כשבת, מותר לו ,לעשות מלאכה כדי חיותו, מפני שהוא ספק פיקוח נפש. ומכאן עולה תובנה לדין המועדות ,שאף אם היה עלינו להחמיר מספק בכל יום, צורך הפרנסה והקיום דוחה את חומרת הספק

.ורק בדברים שאינם צורך קיום יש להחמיר

)(סימן שמד ד"ה ההולך במדבר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו ביאור הלכה כתב וחידש כי הדין שנאמר בשוכח יום השבת, הוא הדין והוא הטעם למי ששכח באיזה חודש הוא עומד או שנתערבבו עליו ימי החודש. וביאר כי במצב כזה, שבו אי אפשר לברר מתי חלים המועדות, על האדם לנהוג מספק בקדושה בכל יום שייתכן שהוא מועד, עד שיעברו כל ימי המועדות של אותו חודש. לשיטתו, החובה לשמור על קדושת הזמן במועדים אינה פחותה מחובת השבת, וכשם שבשבת יש סדר של מנין, כך במועדים יש לנהוג בזהירות

.של ספק דאורייתא לחומרא

כתב והביא רמז)(הנדפס בסוף ספר סערת אליהו רבי ישראל דוד מילר בספרו ליקוטים יקרים נפלא מהגאון מוילנא על סדר המנין בתעייה במדבר. ופירש את הפסוק "ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם", שהמילה "לעלם" חסרה ו' נדרשת כ"עלם" מלשון העלמה. וביאר כי התורה 'רמזה כאן למקרה שבו נעלם מהאדם יום השבת, שגם אז עליו לזכור שששת ימים עשה ה

.את השמים ואת הארץ, ולכן ימנה שישה ימים וישמור את השביעי כרב הונא

כתב והביא את דברי הגר"א)(על פרשת ויקהל הגאון רבי אברהם יצחק בלוך בספרו פרדס יוסף הנ"ל, וציין להערה גורלית שכתב שם כ"ק מרן בעל האמרי אמת מגור. וחידש האמרי אמת להקשות על דברי הגמרא בשבת ועל פסק השולחן ערוך: מדוע השוכח יום השבת חייב לשמור שבת מספק, והלא עלינו ללכת אחר הרוב, ורוב ימי השנה הם ימי חול? ותירץ על פי שהשבת נחשבת "קבוע" כי היא קביעא וקיימא, והכלל הוא שכל)(סק"א דברי המגן אברהם

.קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולכן אין הולכים אחר הרוב

מתוך כך הקשה האמרי אמת על נדון המועדים שהביא הביאור הלכה: במועדים, התלויים בקידוש החודש על ידי בית דין, הרי אין כאן "קביעות" מצד המציאות אלא הכל תלוי במעשה אדם. ואם כן, שוב נימא בזה שילך אחר הרוב, וכיון שרוב ימות השנה הם חול, יוכל אותו אדם לאכול חמץ כל השנה ואינו חייב בשום מצוות מועד מספק. דברים אלו עומדים בסתירה

.חזיתית לפסק הביאור הלכה שחייבו לנהוג בקדושה מספק

כתב וביאר את יסוד הקביעות)(סימן שמד סק"א הגאון רבי אברהם גומבינר בספרו מגן אברהם בשבת. וחידש כי כיוון שכל אדם יודע שיום השביעי הוא שבת, הרי שכל יום שעומד לפנינו הוא בחזקת "ספק שבת" באותה מידה שהוא "ספק חול", שכן השבת אינה מקרה עובר אלא תחנה קבועה בזמן. וביאר כי מטעם זה לא שייך לילך אחר הרוב בשבת, אך במועדים שהם

.תלויים במשתנים רבים של קידוש החודש, ייתכן שהסברא משתנה

מכאן אנו פוסעים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ומאורי דורנו, אשר העמיקו חקר בשאלת קביעות המועדים בזמננו, והאם הלוח הקבוע שבידינו משנה את פני ההלכה

.ביחס לתועה במדבר

כתב ודן ביסוד הסברא של)(כללי ספק ספיקא הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק האמרי אמת. וביאר כי יש לחלק בין זמן שהיו מקדשים על פי הראייה לבין זמננו אנו. שכן בזמן שהדבר היה תלוי בראיית הלבנה ובקביעת בית דין בכל חודש מחדש, הרי שכל יום

,היה בבחינת "דבר שאינו קבוע" לגמרי. אולם מאז שתיקן הלל הנשיא את סדר העיבור והלוח הרי המועדים קבועים ועומדים מאליהם כשם שהשבת קבועה ועומדת, שהרי אין בית דין

.מקדשים כיום אלא על פי החשבון המסור לנו

כתב ודן באדם שנמצא במאסר או)(חלק י סימן סג מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי ,במקום מבודד ואינו יודע את הלוח. וחידש כי אף על פי שהמועדים תלויים בקידוש החודש הרי "סוף סוף" יום המועד מוכרח לבוא בתוך טווח ימים מסוים. וביאר כי גם אם נגדיר את המועד כדבר שאינו קבוע לגמרי מצד עצמו, מכל מקום מצד חובת האדם לשמור את המועד במועדו, הרי זה נחשב אצלו כספק דאורייתא המחייב זהירות. אולם העלה שם כי קשה לחייב אדם לנהוג קדושה בכל השנה כולה, ולכן יש לסמוך על סדר המנין של השבת

.גם לגבי חודשי השנה כפי יכולתו

כתב וביאר את קושיית האמרי אמת)(מסכת שבת הגאון רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר בדרך עמוקה. ודקדק כי השבת היא "קבוע" מצד המציאות, אך המועדים הם "קבוע" מצד הדין. וחידש כי מאחר שחז"ל תיקנו לוח קבוע, הרי הלוח הזה יצר מציאות של קביעות ,בזמן. ולפיכך, גם במועדים בזמננו אין ללכת אחר הרוב, שכן כל יום בלוח יש לו זהות משלו

.ובמקום שיש זהות קבועה ליום – הרי הוא כנמצא לפנינו ואין הרוב מבטלו

כתב ודן בעניין מי שתעה)(סימן צא אות ז הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בספרו מנחת שלמה בימים. וביאר כי עיקר דין ההולך במדבר הוא "תקנת חכמים" כדי שלא תשתכח שבת, ולא רק מדין ספק גרידא. ופירש כי גם במועדים, אם יקבע לעצמו סדר מנין, הרי הוא מקיים בזה את חובת זכרון המועד, אף שייתכן שאינו מכוון ליום האמיתי. אך לעניין אכילת חמץ או יום

.הכיפורים, נשאר בקושי גדול כיצד יוכל להכריע מספק ללא ידיעה ברורה

הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר במקום אחר כתב ודן בדברי הביאור הלכה, ותמה על כך שחייבו לנהוג מספק קדושה בכל יום. וביאר כי ייתכן שכוונת הביאור הלכה היא רק לטווח הימים שבהם המועד עשוי לחול על פי חשבון המציאות, כגון מי שיודע שהוא בחודש ניסן אך אינו יודע את היום המדויק, שאז עליו להחמיר בכל הימים שבהם עשוי לחול הפסח, אך

.לא לנהוג קדושת פסח בכל השנה כולה

השאלה הגדולה האם בזמננו, שקביעת המועדים נעשית על פי לוח קבוע מראש, חזר הדין להיות כשל שבת והמועדים נחשבים "קבוע" שאין הולכים בו אחר הרוב, נותרה עומדת

.כאתגר הלכתי ומחשבתי עצום, ולענ"ד הדברים עדיין צריכים עיון

מתוך ים הפלפול והעיון בדברי רבותינו, אנו דולים פנינים של הלכה למעשה, המתווים את

.הדרך למי שנקלע למבוך הזמן ומבקש למצוא בו את נתיב המצווה

הנפקא מינא הראשונה נוגעת לחובת השביתה והמלאכה. לדעת הביאור הלכה, על האדם להחמיר מספק בכל יום שייתכן שהוא מועד. אולם, כפי שלמדנו מהנהגת ההולך במדבר בשבת, אין האדם מצווה להפקיר את חייו, ולכן בכל יום ויום מותר לו לעשות מלאכה כדי

פרנסתו המינימלית וחיוּתו, שמא הוא יום חול. מאידך, עליו להימנע ממלאכות שאינן לצורך

.קיום, כדי לצאת ידי חובת הספק שמא היום יום טוב

נפקא מינא נוספת עולה לעניין ברכות ומצוות שבדיבור. בקידוש והבדלה, פסק מרן בשולחן ערוך שיש לאומרם גם בספק. מכאן עולה הנהגה למעשה, שאותו אדם יזכיר בפיותיו את קדושת המועד בימים שקבע לעצמו, אך עליו להיזהר מאוד בברכות שיש בהן חשש ברכה לבטלה, ולכן יש שיעצו לומר את נוסח התפילה והקידוש ללא שם ומלכות, ובכך

.לקיים את זכרון היום מבלי להיכנס לחשש איסור חמור

לעניין מצוות המצריכות מעשה גופני, כגון אכילת מצה או נטילת לולב, עולה תובנה מעשית חשובה. אם יש בידו מצוות אלו, עליו לקיימן בכל יום שבו ייתכן שחל המועד, שכן משום איסור ברוב ימות השנה. אולם לגבי איסורי אכילה, כגון)(ללא ברכה אין במעשה עצמו חמץ בפסח או אכילה ביום הכיפורים, כאן עומדת מחלוקתם של הביאור הלכה והאמרי אמת

.במלוא עוזה – האם עליו להתענות ולאכול מצה זמן רב מספק, או שמא לסמוך על הרוב

תובנה נוספת עולה לגבי זמננו אנו. כפי שדייקו המפרשים, כיום שהלוח קבוע, הספק אינו במציאות המועד אלא רק בידיעתו של האדם. הדבר עשוי להקל במקומות מסוימים מחזקת)(גם אם אינו ידוע לנו ולהחמיר באחרים, שכן הידיעה שהמועד קיים ועומד ביום מסוים את הצד שמדובר ב"דבר שיש לו מתירין" או ב"קבוע", המונע מאיתנו לסמוך על ביטול ברוב

.באופן פשוט

לבסוף, עולה הנפקא מינא החינוכית והנפשית – החובה לשמור על "צורת היום". גם כשאדם נמצא בשיא הבלבול והשכחה, עליו ליצור לעצמו עוגנים של קדושה. עצם המנין ושמירת הימים, גם אם אינם מכוונים ליום האמיתי בלוח, שומרים על זהותו של האדם כיהודי המחובר

.לזמני הקודש, ומונעים ממנו להיטמע בתוך רצף הזמן החולי לחלוטין

עומק הרעיון הטמון במצבו של היהודי התועה במדבר שאינו יודע את זמנו, נוגע בשורש הקשר שבין האדם לבין הזמן המקודש. בעוד שבעולם החול הזמן הוא רצף טבעי של דקות ושעות הנמדדות לפי מהלך גרמי השמיים, ביהדות הזמן הוא בחינה של "מפגש". המועדים נקראים מקראי קודש, מלשון קריאה והזמנה, כביכול הקדוש ברוך הוא קורא לאדם להתייצב לפניו בזמן מסוים. כאשר הזמן נעלם מהאדם, נוצרת תחושה של בדידות רוחנית עמוקה, כאילו אבד המפתח לחדר המפגש. אולם, חז"ל מלמדים אותנו כי עצם המאמץ של האדם למנות את הימים, גם אם המנין מוטעה, יוצר "זמן יהודי". השבת והמועדות אינם רק תאריכים בלוח, אלא הם הופעה של קדושה בתוך הנפש, וכאשר אדם מקדש יום מתוך ליבו במסירות נפש במדבר, הוא מוכיח כי הקדושה אינה תלויה רק בחישוב אסטרונומי, אלא

.ברצון האנושי להיענות לקריאה האלוקית

זאת ועוד, המצב של "העלם" הזמן מגלה פן עמוק בבחינת "ביני ובין בני ישראל אות היא". גם כשהאות מוסתר והזמן לוט בערפל, הברית נשארת איתנה. האדם המונה שישה ימים ומשמר את השביעי אינו רק מבצע פעולה טכנית של זיכרון, אלא הוא משחזר בתוך

,עצמו את מעשה בראשית. הוא הופך לשותף לבורא ביצירת זמן מקודש יש מאין. במועדים שבהם הקדושה מסורה לבית דין "אשר תקראו אותם", התבטלות הידיעה מעמידה את האדם במבחן האמונה הצרופה – האם הוא מוכן להקדיש את כל ימיו מספק, רק כדי לא להחמיץ רגע אחד של קרבת אלוקים. העובדה שהזמן נעלם הופכת את כל חייו למצפה אחד גדול לקדושה, ובכך הוא משיג מדרגה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", שכן כל יום נושא בחובו

.את הפוטנציאל להיות היום המקודש ביותר בשנה

במישור המחשבתי, דמותו של היהודי המחפש את השבת והמועדות בלב המדבר היא סמל למצבו של האדם בעולם הזה בכלל. לעיתים קרובות אנו חשים כי אנו שרויים בתוך "העלם" רוחני, שבו הזמנים המוארים והברורים נסתרים מאיתנו, ואנו נאלצים לגשש את דרכנו בתוך ערפל של ספיקות וחוסר וודאות. האמונה בתוך חוסר הוודאות אינה דורשת ,מהאדם ידיעה מוחלטת, אלא נאמנות מוחלטת. כשאדם תועה ואינו יודע אימתי המועד והוא בוחר בכל זאת לקדש את יומו, הוא מלמד אותנו שהקשר עם הבורא אינו מבוסס על "הבנה" של סדרי עולם, אלא על רצון בלתי מתפשר להיות שייך למערכת הקדושה. הספק אינו הופך למכשול, אלא להזדמנות להפגין אהבה שאינה תלויה בדבר; אהבה שמוכנה לשמור

.שבע שבתות מספק כדי לזכות לשבת אחת של אמת

החיבור לנפש נעשה דרך ההבנה שגם כשהזמן החיצוני משתבש, הזמן הפנימי יכול להישאר ,מכוון. הנפש זקוקה למחזוריות, ל"ששת ימים תעשה מלאכה" ול"יום השביעי שבת". התורה ברחמיה על התועה, נתנה לו את הכוח לקבוע לעצמו סדר ימים, ובכך היא מעניקה לו עוגן ,של שפיות רוחנית בתוך הכאוס. הידיעה שהמועדים בזמננו קבועים ועומדים על פי הלוח ,כפי שהעמיקו גדולי האחרונים, נוסכת ביטחון בכך שהקדושה אינה "המצאה" של האדם .אלא מציאות אובייקטיבית שקיימת בעולם, גם אם כרגע אין לנו גישה ישירה למידע עליה האמונה היא הגשר המתוח מעל התהום של אי הידיעה, המאפשר לאדם להמשיך ולצעוד

.אל עבר המפגש עם המלכות, מתוך ידיעה שכל מאמץ שלו נספר ונצור למעלה

מתוך בחינת דמותו של היהודי התועה, נבנה בקרבנו מצפן מוסרי המורה על מידת האחריות האישית של האדם כלפי ייעודו, גם כשהנסיבות החיצוניות קורסות. המוסר העולה מהנהגת "מונה ששה ימים ומשמר אחד" הוא שתפקידו של האדם אינו מסתכם רק בציות לפקודות ברורות, אלא ביצירת סדר ומשמעות בתוך הכאוס. המצפן המוסרי מלמדנו כי היעדר ידיעה אינו פוטר מעשייה; האדם אינו יכול לומר "איני יודע, ולכן איני מחויב", אלא עליו להפעיל את כוחו היצירתי כדי לשמר את הערכים המקודשים לו. זהו מוסר של חריצות רוחנית, הדורש מהאדם להיות ה"בי"ד" של עצמו במקום שבו אין בי"ד, וליטול אחריות על

.גורלו הרוחני גם בתנאי בידוד קיצוניים

בנוסף, נבנה כאן מצפן של ענווה אל מול הזמן. המוסר הזה מזכיר לנו שהזמן אינו רכושנו הפרטי, אלא מתנה שניתנה לנו כדי לקדשה. היכולת של אדם להחמיר על עצמו מספק במועדים, כפי שביאר ה"ביאור הלכה", משקפת מוסר של התבטלות בפני העיקרון הגבוה של "מקרא קודש". המצפן הפנימי מכוון אותנו להבין כי לעיתים המאמץ והדרישה העצמית הם

לב העניין, ולא רק התוצאה הסופית של פגיעה ביום המדויק. זהו מצפן המעניק ערך עליון לניסיון האנושי לדבוק בטוב, ומלמד שגם בתוך הערפל, המצפן המוסרי של היהודי מכוון

.תמיד אל עבר הקדושה, מתוך הכרה שכל יום הוא הזדמנות לעבודת ה' שאינה תלויה בדבר

מתוך בירור הסוגיה המרתקת של התועה במדבר ואינו יודע את זמנו, אנו יוצאים עם ,תובנות בהירות המלוות אותנו אל חיי המעשה והאמונה. למדנו כי הזמן אינו רק נתון טכני אלא הוא מהות רוחנית הדורשת מהאדם ערנות מתמדת. התובנה המרכזית העולה היא שגם במצבי דוחק ובלבול, על האדם ליצור לעצמו סדר של קדושה, שכן עצם המנין והזכירה הם המקיימים את הקשר עם הבורא. אנו למדים להעריך כל יום מחדש, ולהבין שחובתנו היא להשתדל ולעשות ככל שביכולתנו, גם כשהדרך אינה ברורה לחלוטין. האמונה מלמדת אותנו שבתוך חשכת הספק, עצם החיפוש אחר השבת והמועדים הוא המאיר את הנשמה ושומר על צלם האלוקים שבנו, וכי המאמץ האנושי לעשות רצון קונו יקר וחשוב לפניו יתברך מכל

.ידיעה ברורה

עיקר העניין:

הנידון העומד לפנינו עוסק באדם שאיבד את מנין הימים ואינו יודע אימתי חלים המועדות. בעוד שבשבת פסק מרן בשולחן ערוך כרב הונא שעליו למנות שישה ימים ולשמור את השביעי כזכר לברייתו של עולם, במועדים נחלקו רבותינו האחרונים. הכהן הגדול מאחיו בביאור הלכה חידש כי עליו לנהוג מספק בקדושה בכל יום שייתכן שהוא מועד, שכן ספק דאורייתא לחומרא. לעומתו, האמרי אמת זצ"ל הקשה מכוח דברי המגן אברהם, וחילק בין שבת שהיא "קבועה ועומדת" ולכן דינה כמחצה על מחצה, לבין המועדים שבזמן הראייה לא היו קבועים אלא תלויים .בבית דין, וממילא היה ראוי ללכת בהם אחר הרוב שרוב ימות השנה הם חול ,השאלה הגדולה האם בזמננו, שקביעת המועדים נעשית על פי לוח קבוע מראש ,חזר הדין להיות כשל שבת והמועדים נחשבים "קבוע" שאין הולכים בו אחר הרוב

.נותרה עומדת כאתגר הלכתי ומחשבתי עצום, ולענ"ד הדברים עדיין צריכים עיון