מנורת המאור בלב אמריקה: אישה ששכחה להדליק נרות שבת, האם וכיצד היא מחויבת בקנס של הוספת נר לכל ימי חייה? וכיצד גדרי הקנס הזה מתעצבים בתוך מציאות דינמית של שמחות, נסיעות וטעויות במניין הנרות?

,גדרי הקנס הזה מתעצבים בתוך מציאות דינמית של שמחות

,מנורת המאור בלב אמריקה: אישה ששכחה להדליק נרות שבת האם וכיצד היא מחויבת בקנס של הוספת נר לכל ימי חייה? וכיצד

,גדרי הקנס הזה מתעצבים בתוך מציאות דינמית של שמחות

?נסיעות וטעויות במניין הנרות

השאלה הנצבת לפתחנו נוגעת בנימים הדקים והרגישים ביותר של הבית היהודי, באותה נקודת מפגש שבין השכחה האנושית המצויה לבין הדין הנצחי והקפדן: אישה ששכחה להדליק נרות שבת, האם וכיצד היא מחויבת בקנס של הוספת נר לכל ימי חייה? וכיצד

?גדרי הקנס הזה מתעצבים בתוך מציאות דינמית של שמחות, נסיעות וטעויות במניין הנרות

בדידי הווה עובדה, במסגרת מסעותיי התורניים חוצי היבשות, כאשר הוזמנתי לארצות הברית למסור סדרת הרצאות וסמינרים יוקרתיים בנושאים המרתקים של פיתוח האישיות והעצמה אישית בראי פרשת השבוע. באותם מפגשים עוצמתיים, בהם אנו צוללים יחד אל נבכי הנפש ושואבים כוחות אדירים מדמויות ההוד ומציווי התורה כדי למנף כל משבר

לצמיחה, ולבנות חוסן פנימי מול תהפוכות החיים, זכיתי להתארח בביתם של ידידים אצילים

.ומאירי פנים

בערב שבת קודש, בשעה שהבית התעטף בקדושה, נכנסתי לטרקלין ועיניי סונוורו ממחזה מרהיב ביופיו אך מעורר פליאה עצומה: על מגש כסף רחב ידיים ומהודר, דלקו למעלה מעשרה נרות שבת בלהבה איתנה. המראה היה כשל מנורת המקדש המאירה בלב הבית, אך תמיהתי הייתה גדולה – הרי מספר הנרות עלה בהרבה על מניין בני הבית, בניגוד

.למנהג הרווח והמוכר להדליק נר כנגד כל נפש

כששוחחתי עם בעלת הבית, אישה בעלת שיעור קומה ויראת שמים צרופה, התברר לי כי המגש המואר הזה הוא למעשה "יומן רוחני" של שגגות ותיקונים. היא חשפה בפניי בלב ,פתוח כיצד בעבר, בתוך המולת החיים, שכחה כמה פעמים להדליק את הנרות: פעם אחת ,כאשר הגיעה לביתה בדוחק רב לאחר שקיעת החמה ולא הספיקה להדליק בזמן. פעם אחרת כאשר נסעה לשבת של שמחת "שבע ברכות" במקום אחר, ובשל טלטולי הדרך וההכנות הרבות נמנעה ממנה ההדלקה. ופעם נוספת, אמנם הדליקה נרות בזמן, אך משום מה טעתה

.ולא הדליקה את מלוא מניין הנרות שנהגה בו באותה עת

(או"ח סימן רסג כמי שחיה את ההלכה בכל נימי נפשה, ידעה האישה את פסק מרן הרמ"א כי אישה ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה נר נוסף. וביאר הכהן הגדול)סעיף א כי כל זה הוא משום קנס כדי שתהא)(שם ס"ק ז מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה זהירה בכבוד השבת. לאור זאת, בכל פעם שחלה שגגה תחת ידה, הוסיפה נר נוסף לנדוניית האור שלה, עד שהגיעה לאותו מניין מרשים של נרות הממלאים את השולחן באורה של

.תשובה ומחויבות

המראה הזה לא נתן לי מנוח. בתוך אותם ימים של הרצאות על העצמה ודיוק עצמי, הבנתי כי בעלת הבית מיישמת הלכה למעשה את מה שדרשתי באותם סמינרים: לקחת כל נפילה ולהפוך אותה למגדלור של צמיחה. אך בבואי חזרה לארץ ישראל, פשטתי את גלימת המרצה ?ופניתי אל שולחן הלימוד כדי לעיין בשורשי ההלכה. ביקשתי לברר: האם הדין כה פשוט האם כל שגגה בנסיעה או בטעות במניין גוזרת על האישה קנס נצחי? וכיצד מתיישבים דברי הפוסקים עם יסודות החיוב של שלום בית ועונג שבת? מתוך אותה "מנורה" שבבית המארחים באמריקה, נצא למסע מעמיק בין כותלי בית המדרש כדי להאיר את הסוגיה

.באור חדש

מתוך השולחן המואר בנכר, אנו צוללים אל מעמקי ים התלמוד והפוסקים, כדי להבין מהו היסוד הרוחני וההלכתי שעליו נשענת אותה להבה העולה מאליה, ומי הוא זה שנדרש

.להעלותה בפתח היום הקדוש

כתב וביאר את המושג "כבוד שבת" באופן)(פרשת בהעלותך רמז תשיט במדרש ילקוט שמעוני מוחשי, וחידש כי נרות השבת הם הם כבודה של המלכה. ופירש רש"י על דברי הגמרא כי הדלקת נר שבת היא חובה גמורה, וביאר כי אין סעודה נחשבת)(דף כה ע"ב במסכת שבת

בשם)(שם ד"ה חובה לחשובה ומכובדת אלא במקום שיש בו אור כעין יממא. וחידשו התוספות רבנו תם, כי החובה היא כה גדולה עד שאם הנר היה דלוק ועומד מערב שבת, יש לכבותו ולחזור ולהדליקו לשם שבת, כדי שיהיה ניכר שהאור נובע מתוך רצון לכבד את היום ולא

.מכוח השגרה

כתב וחידש כי קיום הפסוק "וקראת לשבת עונג" מתממש)(נח, פרשה א במדרש תנחומא בהדלקת הנר. וביאר כי האדם מתענג בחושיו כאשר הוא סועד במקום מואר ואינו מגשש כי הדלקת נרות היא חובה של עונג שבת, שכן החושך)(שבת כה, ב באפילה. ופירשו התוספות

.מעיב על שמחת הנפש ועל הנאת הגוף בסעודה ובמנוחה

כתבו וביארו חכמינו כי נר ביתו עדיף אפילו על קידוש)(דף כג ע"ב בגמרא במסכת שבת היום, והטעם הוא משום שלום ביתו. ופירש רש"י כי השלום תלוי בראייה, שכן בני הבית .מצטערים לשבת בחושך, וההולך באפילה נכשל בעץ ובאבן, דבר המביא לידי קטטה ומדון כי במקום שאין נר אין שלום, שהרי השלום הוא תולדה של בהירות)(שם דף כה ע"ב וביאר רש"י

.וביטחון בתנועה ובמפגש שבין בני האדם בתוך ביתם

?כעת אנו מגיעים לשאלת השאלות במבנה הבית: על מי באמת מוטל החיוב הזה

כתב וביאר כי אחד אנשים)(פרק ה הלכה א מרן רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, בהלכות שבת כי הנשים מצוות על)(שם הלכה ג ואחד נשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת. וחידש דבר זה "יותר מן האנשים", מפני שהן מצויות בבתים ועוסקות בצרכי הבית. מרן בעל הטור הוסיף על דבריו וביאר על פי המדרש טעם פנימי ועמוק: האישה מוזהרת יותר)(או"ח סימן רסג

.כדי לתקן את אשר "כבתה נרו של עולם" בחטא הקדמון

:אולם, בתוך דברי המפרשים נחלקו הדרכים בהבנת מהות החיוב

כתב וביאר כי מי שנמצא אצל אשתו אינו צריך להדליק)(סימן רצד המרדכי במסכת שבת

(סימן רסג בחדרו, לפי שאשתו מברכת עליו ובשבילו. וחידש האדמו"ר הזקן בשולחן ערוך הרב כי האשה אינה אלא "שליחה" של הבעל, שהרי עיקר הטלת השלום בבית מוטלת)קונטרס אחרון

.עליו כבעל הבית. וביאר כי החיוב הוא "חובת הגברא" של האיש, והאישה מבצעת זאת עבורו

כתב וביאר כי נר שבת הוא כנר חנוכה – חובה)(סימן רסג סעיף ה לעומתם, בעל ערוך השולחן ,על כל אחד ואחד שיהיה בביתו נר דלוק. וחידש כי אין זה חיוב אישי על האיש או האישה כי ייתכן והמצווה)(שבת כא ע"ב אלא "חובת הבית". ופירש האדמו"ר מגור בעל השפת אמת היא פשוט שיהיה נר בבית, בדומה למזוזה, וברגע שיש נר דלוק – המצווה קויימה על ידי

.מי שיהיה

,חקירה זו מובילה אותנו לשאלה מרתקת בדיני ממונות ורוחניות: אם האיש קדם והדליק

?האם הוא נחשב כמי ש"חטף" את המצווה מאשתו

נפסק כי המונע חברו מעשיית)(חו"מ סימן שפב ובשולחן ערוך)(צא ע"ב בגמרא בבבא קמא מצווה וקדמה ועשאה בעצמו, משלם לו עשרה זהובים. רבנו החתם סופר חידש כי התשלום

הוא על הפסד "שמחת המצווה". רבנו החיד"א במחזיק ברכה דן האם הבעל שקדם לאשתו חייב לשלם לה, והביא את דברי היעב"ץ שאכן חייב לשלם לה עשרה זהובים על שחטף את חלקה המיוחד בתיקון האור. אך מסיק החיד"א כי הבעל פטור, שכן לדעת שולחן ערוך הרב והמרדכי, המצווה היא בעצם שלו והיא רק עושה זאת בשליחותו, ואין אדם נחשב חוטף

.מצווה מעצמו

מתוך בירור זהות המדליק ושאלת חטיפת המצווה, אנו פוסעים אל עבר המגש המואר בבית המארחים באמריקה, כדי להבין כיצד התרבו הלהבות מנר בודד למנורה רחבת ידיים

.המאירה את הבית כולו

" כתבו וביארו חכמינו כי "הדלקת הנר)(פרק ב משנה ז בלשון הש"ס ובמשנה במסכת שבת היא חובה, ודייקו הפוסקים כי מדובר בנר אחד בלבד. וחידש המרן בבית יוסף כי כך היה המנהג הרווח בימי הראשונים – הרי"ף, הרא"ש והרמב"ם – שעיקר הדין הוא שיהיה נר דלוק

.בבית, ודי בנר בודד כדי לקיים את חובת האור והברכה

:" כתב וביאר כי כל ענייני השבת הם "כפולים)(תהלים מזמור צב אולם, במדרש שוחר טוב על)(סימן כד שני כבשים לקרבן מוסף, לחם משנה, וציווי "זכור ושמור". וחידש בעל הכלבו

(או"ח סימן רסג פי המדרש, כי המנהג הראוי הוא להדליק שני נרות. ופסק מרן בשולחן ערוך כי יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות שתי פתילות – אחת כנגד זכור)סעיף א

.ואחת כנגד שמור

כתב וביאר שני טעמים לחידוש המנהג באשכנז)(הובא בקובץ אור ישראל ד, קסז בספר ראבי"ה להדליק שני נרות. וחידש כי הטעם הראשון הוא צורך היכר – שכדי שיהיה ניכר שההדלקה היא לכבוד שבת ולא סתם להאיר את החשיכה, יש להדליק נר נוסף מעבר לנר הרגיל. והטעם השני שביאר הוא כנגד "זכור ושמור", כדוגמת אותו "סבא" שראה רשב"י כשהוא אוחז בשני

.בדי הדס לכבוד שבת

כתב וחידש בשם המהרי"ל כי יכולים להוסיף ולהדליק שלושה)(שם מרן הרמ"א בהגהותיו בשם השל"ה הקדוש כי יש נוהגים)(ס"ק ב או ארבעה נרות כפי המנהג. וביאר המגן אברהם להדליק שבעה נרות כנגד שבעת ימי השבוע, ויש עשרה כנגד עשרת הדיברות. ופירש כי המנהג הנפוץ כיום הוא להוסיף נר עבור כל ילד)(סימן רסג אות ב בספר פסקי תשובות שנוסף למשפחה, וחידש כי בשכר ריבוי הנרות זוכים לבנים תלמידי חכמים המאירים את

.העולם בתורתם

כעת אנו מגיעים לנקודה הרגישה של הנסיעות והאירועים, כפי שסיפרה אותה

.אישה באמריקה

כתב וביאר כי נשים רבות נוהגות)135 (עמוד הגאון רבי גבריאל פלדר בספרו יסודי ישורון בביתן להדליק נרות רבים, אך כשהן בדרך או במלון הן מדליקות רק שני נרות כמניין "זכור ושמור". וחידש בשו"ת בית ישראל כי מנהג זה תמוה – הרי אם האישה רגילה להדליק

עשרה נרות, לכאורה כשהיא מדליקה רק שניים היא מחסירה ממנהגה, ושמא יש לקנוס

?אותה על כך

ובביאור המנהג כתב וחידש בעל הבית ישראל כי אנו אומרים ש"תנאי הוו" – כלומר, בשעה שהאישה קיבלה על עצמה להדליק נרות רבים, היה זה בדעתה רק למקרה שהיא נמצאת בביתה הקבוע, אך לא במקום צר או בדרך. ופסק הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי בשו"ת שלחן הלוי כי אם המקום מחוץ לבית הוא מרווח ונוח, עליה להמשיך במנהגה, אך אם המקום

.צר ודחוק, הרי שבזה לא קיבלה על עצמה והיא יכולה לחזור לעיקר הדין של שני נרות

ומה קורה כשהבעל נשאר לבדו בבית והאישה נסעה? הגר"י הלוי וואזנר בשו"ת חיי הלוי כתב וביאר כי הבעל אינו מחויב אלא בשני נרות כעיקר ההלכה, שכן מנהג האישה)(סימן לד להרבות נרות לא חל עליו באופן אישי. אך מסיים הוא כי "מהיות טוב" יש לו להמשיך במנהגה

.ולהדליק את כל עשרת הנרות כדי לשמר את קדושת הבית המיוחדת להם

מתוך בירור מנין הנרות והמנהגים השונים בהוספת אורה, אנו נכנסים כעת אל היכל הדין והתיקון – המקום שבו השגגה האנושית פוגשת את חומרת ההלכה, ובו עולה התמיהה

.הגדולה המרעידה את כותלי בית המדרש

חידש דין מחודש ומטלטל באשה ששכחה פעם אחת)(הלכות שבת סימן א רבנו המהרי"ל להדליק נרות שבת. הוא ביאר כי עליה להיות זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצווה יותר ממה שהייתה רגילה עד עתה, ופירש כי אין זה רק הידור בעלמא אלא חובה גמורה של העלה זאת להלכה ופסק: "האשה)(או"ח סימן רסג סעיף א זהירות וכפרה. מרן הרמ"א בהגהותיו ששכחה פעם אחת להדליק, מדלקת כל ימיה שלשה נרות". הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל הטעים כי כל זה הוא משום "קנס", כדי שתהא זהירה)(שם ס"ק ז מאיר הכהן במשנה ברורה

.מכאן ולהבא בכבוד השבת

הוסיף נדבך נוסף והבהיר נפקא מינא עצומה בעניין חזרה על)(סימן רסג ס"ק ג המגן אברהם השכחה. הוא חידש כי אם חזרה ושכחה כמה פעמים, כפי שניתן לראות באותו מגש נרות ביאר כי)(שם סעיף א מופלא בנכר, עליה להוסיף בכל פעם נר נוסף. בעל שולחן ערוך הרב

.תוספת זו משמשת כ"היכר וזיכרון" חי בתוך הבית, כדי שהשכחה לא תהפוך חלילה להרגל

על יסודות)(צריך עיון גדול אולם, דווקא כאן מתפרצת צעקה גדולה ומטלטלת המעוררת צע"ג דייק מדברי המשנה כי אפילו בעבירות חמורות)(ליקוטי תשובות סימן יב הדין. רבנו החתם סופר אין קונסים אלא במזיד ולא בשוגג. התמיהה מתעצמת שבעתיים למול דבריו הנוקבים של , שביאר יסוד גדול בכללי הקנסות: לא מצינו)(הלכות פסח כלל קיט סעיף א בעל הנשמת אדם בשום מקום שחכמים קנסו אדם על ביטול מצוות עשה, ובטח לא בשוגג. הוא פירש כי בכל התורה כולה – בין בבכור, בין בחול המועד ובין בשביעית – הקנסות הוטלו תמיד על העובר

.על מצוות לא תעשה

מכאן עולה התמיהה המהדהדת: כיצד ייתכן שדווקא כאן, בהדלקת נרות שבת שהיא מצוות עשה דרבנן, מצאו חכמים לקנוס אישה ששכחה בשוגג בקנס נצחי ומתרבה? הרי

"שכחה" היא שוגג גמור, ובמצוות עשה לא מצינו קנס כלל בתורה ובדברי חז"ל! האם מדובר כאן ב"שוגג הקרוב למזיד" בשל חשיבות שלום הבית, או שמא נר השבת נושא עמו משקל סגולי שונה מכל שאר המצוות, עד שביטולו נחשב לפגיעה ב"נשמת העולם" שאין לה תיקון

?אלא בהוספת אור תמידית

נראה כי כדי ליישב תמיהה זו, עלינו להעמיק אל תוך החקירה הישיבתית המבחינה בין מהות הקנס כעונש על העבר, לבין היותו כלי לבניית "העצמה וזהירות" לעתיד. האם הקנס ?בא על ה"גברא" שפשע, או שמא הוא נועד להשלים את ה"חפצא" של אור הבית שנפגם בירור זה יוביל אותנו להבנה מדוע דווקא בנר השבת החמירו הפוסקים כל כך, והפכו כל

.מעידה למדרגה של תוספת אורה

מתוך התמיהה הגדולה של בעל הנשמת אדם והחתם סופר, אנו פוסעים אל עומק החקירה הישיבתית, המבקשת להבין את טיבו של הקנס המלווה את האישה לכל ימי חייה. שורש "הדיון נעוץ בשאלה היסודית: האם הקנס הוא "עונש" על העבר, או שמא הוא "תיקון

?וזהירות לעתיד

במישור הראשון, אם נראה בקנס עונש על ביטול המצווה, הרי שקושיית הפוסקים במקומה עומדת – מדוע לקנוס בשוגג ובמצוות עשה? אך אם נבין שהקנס הוא במהותו "העצמה של הזהירות", הרי שהדברים מתיישבים על הלב. המהרי"ל והרמ"א לא ביקשו להעניש את האישה על מה שהיה, אלא לבנות בקרבה חומה של "מודעות פנימית". הנר הנוסף אינו אות "קלון, אלא תזכורת חיה ומתמדת לחביבות המצווה. בראייה של העצמה אישית, כל "נפילה של שכחה היא עדות לכך שהמצווה לא הייתה חקוקה בתודעה במידה מספקת, ולכן הפתרון

.אינו בחרטה מופשטת בלבד, אלא במעשה פיזי של הוספת אור שיוצר "היכר וזיכרון" תמידי

(סימן רסג ס"ק נפקא מינא עצומה עולה מתוך הבנה זו למקרים של "אונס". המגן אברהם חידש וביאר כי אם האישה הייתה בבית האסורים או שנמנע ממנה להדליק מחמת אונס)ג גמור, אין היא צריכה להוסיף נר. וביאר כי במקום אונס אין צורך בחיזוק הזהירות, שהרי השכחה לא נבעה מרפיון פנימי אלא מגורם חיצוני. מכאן אנו למדים שהקנס אינו "חוב" על

.המצווה שבוטלה, אלא "תיקון" למתח הנפשי שבין האדם לבין המעשה המקודש

(אשל אברהם עוד נפקא מינא עולה במקרה של שכחת נר אחד מתוך רבים. הפרי מגדים ורק שכחה להדליק)(זכור ושמור כתב וביאר כי גם אם האישה הדליקה את עיקר הנרות)שם את שאר הנרות שהייתה רגילה בהם, עליה להוסיף נר נוסף לכל ימי חייה. וחידש כי כיוון .שקיבלה על עצמה להוסיף אורה, הרי שכל חיסרון נחשב לזלזול בכבוד השבת הדורש תיקון "אך בביאור המנהג של הנסיעות, כפי שראינו בשו"ת בית ישראל, התגלה לנו יסוד ה"תנאי – שהאישה מלכתחילה לא קיבלה על עצמה את הריבוי אלא למקום מושבה הקבוע, ובכך

.נמנע הקנס במקום שבו התנאים אינם מאפשרים את מלוא ההידור

מכאן אנו דולים פנינה מוסרית לדרכי עבודת השם: התורה מחשיבה את ה"זהירות" כערך עליון. אישה שמוסיפה נר אינה רק "משלמת" על טעותה, אלא הופכת את השגגה למנוף של

הידור. ככל שהאור על שולחנה מתרבה, כך מתרבה גם הקשר הנפשי שלה עם השבת. הקנס

."הופך לזכות, והשכחה הופכת למקור של אורה גדולה יותר, בבחינת "מעלין בקודש

,מתוך בירור גדרי הקנס והזהירות לעתיד, אנו מתעלים כעת אל קומת הסוד והמחשבה כדי להבין מדוע דקקו חכמים כל כך בשכחת הנר, וכיצד פעולתה הפרטית של האישה בערב

.שבת נוגעת בתיקון עולם כולו

הביא את דברי המדרש המבארים כי נשים מוזהרות במצווה זו)(או"ח סימן רסג רבנו הטור יותר מן האנשים, "מפני שכבתה נרו של עולם". בביאור הדברים חידשו בעלי המוסר כי חטא עץ הדעת הביא עמו אפילה רוחנית לעולם, וגרם לסילוק השכינה ולמיתה. האישה, שהייתה שותפה לאותה מציאות של החשכה, היא זו שקיבלה את הכוח והזכות להדליק מחדש את "נרו של עולם" בכל ערב שבת. האור שהיא מעלה אינו רק תאורה פיזית לסעודה, אלא הוא

.חלק ממהלך היסטורי של תיקון האור הגנוז

מכאן נפתחת לנו הבנה חדשה בשיטת המהרי"ל והרמ"א על חומרת הקנס. אם נר השבת הוא "תיקון" לחטא הקדמון, הרי שכל שכחה אינה רק רשלנות טכנית, אלא היא "נסיגה" זמנית מאותו תיקון עולמי. כאשר האישה שוכחת להדליק, נוצר חלל באותו רצף של אור המגן על הבית ועל העולם. לכן הקנס אינו עונש גרידא, אלא דרישה ל"תוספת אורה" כדי למלא את החסרון שנוצר. התיקון לשכחה הוא בהגברת המודעות ובריבוי האש, בבחינת "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים". דווקא מתוך השכחה, זוכה האישה

.להאיר את ביתה באור גדול וקדוש יותר ממה שהיה לה קודם לכן

רעיון זה מתחבר בעומק רב לשיעורינו על פיתוח האישיות והעצמה בראי התורה. אנו למדים שאין "כישלון" שאין לו תקומה. התורה מלמדת אותנו שאפילו שגגה של שכחה יכולה להפוך לנכס נצחי על שולחן השבת. האישה שהוסיפה נר אחר נר, כפי שראינו בנכר, הפכה את חולשותיה לחוזקות. בכל פעם שראתה את הנרות המתרבים, היא לא נזכרה בטעותה בבושה, אלא בניצחון שלה על השכחה ובמחויבותה המחודשת לאור. זהו סוד התיקון היהודי

.– לא להישאר בעבר, אלא למנף אותו לבניית אישיות מאירה וזהירה יותר

הנר הנוסף הוא בבחינת "מעט אור דוחה הרבה מן החושך", לא רק בבית הפיזי אלא גם במרחבי הנפש. ככל שהאישה מוסיפה בנרות, היא מעמיקה את אחיזתה בקדושה ויוצרת

.סביבה הילה של זהירות והידור, המקרינה על כל בני הבית ומשרה עליהם את שכינת השבת

מתוך רוממות התיקון של "נרו של עולם", אנו שבים אל קרקע המציאות ההלכתית, כדי לשרטט את קו הגבול הדק שבין שגגה המחייבת קנס לבין אונס הפוטר ממנו, וכיצד רגשי

.הלב והנסיבות האנושיות משתלבים בפסיקה

בבואנו להכריע בדין האישה ששכחה, עלינו להבחין בראש ובראשונה בין "שכחה" לבין , חידש יסוד גדול ופסק כי אם האישה הייתה אנוסה)(סימן רסג ס"ק ג "אונס". המגן אברהם כגון שהייתה בבית האסורים או שחלתה ולא היה ביכולתה להדליק, אין היא צריכה להוסיף נר כל ימיה. וביאר כי הקנס נועד לעורר זהירות במקום שיש בו רפיון, אך במקום שבו יד

האדם קצרה מלהושיע והמניעה הייתה חיצונית וגמורה, לא גזרו חכמים קנס. מכאן עולה כי התורה אינה תובעת מהאדם את מה שמעבר לכוחותיו, אלא את המודעות והשיבה אל

.הקודש במקום שבו הייתה לו בחירה

, הובא בירור מרתק לגבי נשים המדליקות בביתן נרות רבים)135 (עמוד בספר יסודי ישורון אך בצאתן למלון או לדרך הן מצמצמות את ההדלקה לשני נרות בלבד. לכאורה, יש כאן ,פתח לקנס, שהרי הן מפחיתות ממנהגן הקבוע. אולם, כפי שביארנו בשם שו"ת בית ישראל אנו אומרים ש"תנאי הוו" – דהיינו, בשעה שהאישה קיבלה על עצמה את הריבוי, היה זה בדעתה רק למקום שבו התנאים מאפשרים זאת בהרחבה. וחידש הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי בשו"ת שלחן הלוי, כי אם המקום שבו היא מתארחת הוא "צר ודחוק", הרי שברור לכל שלא על דעת כן קיבלה את המנהג, ולכן אינה צריכה להוסיף נר אם צמצמה את ההדלקה

.באותה שבת

(אשל עוד נחלקו הפוסקים במקרה של שכחת נר אחד מתוך המניין הרגיל. הפרי מגדים נטה להחמיר וביאר כי גם אם הדליקה את עיקר הנרות ורק שכחה נר אחד)אברהם שם מהנוספים, עליה להוסיף נר נוסף לכל ימי חייה. ופירש כי כיוון שנהגה להדר, הרי שהחסרון בהידור מעיד על חוסר זהירות בכבוד השבת. אולם, יש מן הפוסקים שנטו להקל בזה, שכן סוף סוף שלום הבית הושג באורם של שאר הנרות, והקנס המחמיר של המהרי"ל נאמר

.בעיקר על ביטול גמור של המצווה

מכאן אנו למדים מסר עוצמתי לפיתוח האישיות: ההלכה אינה מערכת טכנית קרה, אלא היא קשובה לנסיבות החיים. האבחנה בין אונס לשכחה מלמדת אותנו לבחון את עצמנו ביושר – האם המעידה נבעה מחוסר אכפתיות או מנסיבות חיים שלא היו בשליטתנו. התורה , אך גם לשחרר את)(הוספת נר על שכחה מעודדת אותנו לקחת אחריות על מה שבשליטתנו האשמה במקום שבו היינו אנוסים. זהו האיזון המדויק שבין משמעת עצמית לבין חמלה

.פנימית, המוביל את האדם לצמיחה אמיתית מתוך דבקות באמת

מתוך בירור גדרי האונס והשכחה המונחים לפתחה של האישה, אנו מרחיבים את היריעה אל עבר שאר בני הבית, ותוהים האם אש המצווה והקנס הנגזר ממנה הם נחלה פרטית או

.שמא הם חלק בלתי נפרד מקדושת הבית העוברת כחוליה בשרשרת

במציאות החיים הדינמית, לעיתים נמנע מן האישה להדליק את נרותיה בביתה שלה, כגון בעת שהיא מאושפזת בבית חולים או נוסעת למקום אחר והבעל נותר לבדו. הגאון רבי יצחק כתב וביאר כי במקרה כזה, על הבעל המדליק בביתו)(או"ח סימן לד לוי וואזנר בשו"ת חיי הלוי חל עיקר הדין של שני נרות בלבד. הוא חידש כי המנהג להוסיף נרות, אף שהבעל הסכים לו ואינו עובר אל הבעל)("חובת הגברא" שלה וסייע לו כל השנים, נחשב כחובה אישית של האישה כחיוב גמור. עם זאת, חתם בדבריו כי "מהיות טוב" ראוי לבעל להדליק את כל מניין הנרות

.הרגיל, כדי לשמור על צביונו המואר של הבית ועל רצף הקדושה שנקבע בו

זאת ועוד, שאלה כואבת ומעוררת מחשבה עולה בעניין אלמן הממשיך להדליק נרות

נשאל האם עליו להמשיך במניין)(קובץ אור ישראל סב בביתו. הגאון רבי גדליה אוברלנדר הנרות שאשתו המנוחה הייתה רגילה בו. הוא כתב וביאר כי כיוון שכל הדלקת האישה הייתה למעשה בשליחותו של הבעל, והיא זו שביטאה את "אורו של הבית", הרי שמספר הנרות הפך לחלק מחובת הבית המוטלת כעת עליו. הוא חידש כי במקרה זה אין הבעל חוזר לשני נרות, אלא עליו להמשיך ולהדליק את אותו מספר נרות שנהגה אשתו, כדי שלא לגרוע מאור

.השכינה ששרתה במעונם

.מכאן אנו דולים תובנה עמוקה על מושג ה"המשכיות" בפיתוח האישיות ובבניית הבית אנו למדים שהרגלים של קדושה וזהירות אינם נעלמים עם האדם, אלא הם נטמעים בתוך כתלי הבית ונהפכים לחלק מזהותו. הבעל המדליק את נרות אשתו, בין אם בחייה ובין אם לאחר פטירתה, אינו רק מקיים מצווה טכנית, אלא הוא משמר את ה"נוכחות" הרוחנית ואת

.ההיסטוריה של האור בביתו

ההלכה מלמדת אותנו כי הבית היהודי הוא אורגניזם חי. כאשר צד אחד במשפחה קיבל על עצמו קבלה של הוספה וזהירות, כל הבית מתעלה עמו. הקנס של המהרי"ל, שהפך לתוספת אורה בבית המארחים באמריקה, אינו רק "עונש" לאישה, אלא הוא הזדמנות לכל בני המשפחה לחיות בבית מואר יותר, זהיר יותר ומודע יותר למתנה הגדולה ששמה שבת. זהו

.כוחה של העצמה משפחתית – שגם מתוך השגגה של היחיד, צומחת עליה רוחנית לכל הכלל

מתוך הדיון המעמיק בשרשי המצווה ובכנפי השכינה השרויים מעל נרות השבת, אנו מגיעים אל חתימת הבירור – שלב ההכרעה המעשית המשלבת בין חומרת הדין לבין

.המציאות האנושית המורכבת

בעת שבתי חזרה מאותה סדרת הרצאות בארצות הברית, שבה עסקנו בבניית קומה של העצמה אישית ופיתוח האישיות מתוך משברי החיים, הבנתי כי המגש המואר שראיתי הוא התגלמות חיה של תורת התיקון. פסיקת ההלכה בשאלת הקנס אינה רק הוראה יבשה, אלא

.היא עיצוב של דמות הבית היהודי

פסק כאמור כי השוכחת פעם אחת להדליק, מוסיפה נר לכל)(סימן רסג סעיף א מרן הרמ"א ימי חייה. וביאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה כי הדבר נועד לחזק את הזהירות. אולם, מתוך צלילה למעמקי הפוסקים שחידשו והרחיבו בנדון, עולים

:הגדרים הבאים למעשה

ראשית, במקום של "אונס" – כגון חולי, לידה, או עיכוב בדרך שלא היה בשליטת האישה – כתב המגן אברהם כי אין היא צריכה להוסיף נר, שכן לא על אונס קנסו חכמים אלא על חוסר זהירות. שנית, במציאות של נסיעות ל"שבע ברכות" או לבתי מלון, חידש בעל הבית ,ישראל כי כיוון שהמנהג להוסיף נרות הוא תלוי "תנאי", הרי שבמקום שאינו ביתה הקבע ,ובפרט כשהוא צר ודחוק, יכולה האישה לחזור לעיקר הדין של שני נרות ללא חשש קנס

.כפי שפסק בעל שלחן הלוי

זאת ועוד, התמיהה העצומה של בעל הנשמת אדם והחתם סופר – כיצד קונסים על ביטול מצוות עשה בשוגג – מלמדת אותנו כי אין זה קנס של "עונש", אלא קנס של "העצמה". חכמים הבינו כי האור בבית הוא היסוד לשלום ולעונג, ולכן כל רפיון בו דורש "תוספת אורה" כתיקון

.נפשי ולא כגזירה מעיקה

עיקר העניין:

,השאלה האם אישה ששכחה להדליק נרות שבת מחויבת להוסיף נר לכל ימי חייה עומדת במרכז הדיון על כבודה של השבת ושלום הבית. בבסיס הדין פסק מרן .הרמ"א כי השוכחת פעם אחת להדליק מוסיפה נר לכל חייה כקנס לעורר זהירות בבירור המקורות מצאנו כי הקנס נאמר על שכחה בשוגג הנובעת מרפיון, אך במקום אונס גמור או עיכוב שאינו בשליטה, פטרו המגן אברהם והמשנה ברורה מהוספת הנר. בנסיבות של אירוח מחוץ לבית, חידשו בעל הבית ישראל והגר"י בעלסקי כי האישה רשאית להדליק שני נרות בלבד מבלי להיקנס, שכן קבלת המנהג להרבות בנרות הייתה מלכתחילה על דעת היותה בביתה המרווח. למעשה, ה"צע"ג" של הנשמת אדם מלמדנו שחומרת הקנס בנר השבת היא ייחודית, ונועדה להפוך כל מעידה למנוף של הוספת אורה ושמירה יתרה על שלום הבית, בבחינת "מעלין

.בקודש" מתוך השגגה אל פסגות של זהירות והידור