חולה שיש בו סכנה שיכול לעשות החלול שבת בעצמו האם מותר לאחרים לחלל עליו השבת

?לאחרים לחלל עליו השבת

חולה שיש בו סכנה שיכול לעשות החלול שבת בעצמו האם מותר

?לאחרים לחלל עליו השבת

כאשר אנו ניצבים מול פניו של חולה המוטל לפנינו וסכנה מרחפת על ראשו, הלב היהודי ,מחסיר פעימה. השבת, שהיא מקור הברכה והשלום, נסוגה ביראת כבוד מפני קדושת החיים : מי שיש לו חולי של)(או"ח סימן שכ"ח סעיף ב כפי שכתב מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך סכנה, מצווה לחלל עליו את השבת, והזריז הרי זה משובח, והשואל הרי זה שופך דמים. אך כאן נשאלת שאלה נוקבת המבקשת בירור: האם ההיתר המופלא הזה לאחרים לחלל את השבת עבור החולה, נאמר רק כאשר החולה עצמו אינו מסוגל להושיע את עצמו? או שמא גם כאשר החולה יכול, בכוחותיו האחרונים או מתוך מאמץ, לבצע את המלאכה הנדרשת – עדיין מוטלת החובה על כל מי שסביבו למהר ולחלל את השבת עבורו? האם אנו רואים בחילול השבת "חטא" שיש לצמצמו ולהטילו על החולה, או שמא זוהי מצווה רבתי שכל

?אחד מאיתנו רוצה לזכות בה כדי להציל נפש מישראל

בעודנו תרים אחר המקורות המקדימים למצווה זו, אנו פוגשים את דברי התורה "וחי בהם – ולא שימות בהם". חכמינו למדו מכאן שהמצוות ניתנו כדי להעניק חיים לאדם, ולא

.כדי להעמידו בסכנה

ביאר על הפסוק "ושמרו בני ישראל את)(מסכת יומא דף פ"ה עמוד ב רבינו שלמה יצחקי, רש"י השבת" – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ומכאן אנו למדים שהמבט של

.התורה הוא מבט ארוך טווח על נצחיות הנפש

פירש כי השבת היא אות ברית בין הקדוש ברוך הוא)(שמות ל"א, י"ג רבינו אברהם אבן עזרא לישראל, אך הברית הזו קיימת רק כל עוד האדם חי וקיים. לכן, כל פעולה להצלת חיים היא

.בעצם חיזוק הברית הזו

חידש יסוד עצום וכתב שפיקוח נפש)(תורת האדם, שער המיחוש רבינו משה בן נחמן, הרמב"ן אינו רק "היתר" של דוחק, אלא השבת "דחויה" היא אצל סכנה, וכאילו אין שבת קיימת כלל

.במקום שיש בו חשש לחיי אדם

ביאר שהתורה הדגישה "אך את שבתותי תשמורו", המילה)(שמות ל"א רבינו בחיי בן אשר "אך" באה למעט – שיש פעמים שצריך לבטל את השבת כדי לקיים את המטרה העליונה

.שלשמה נברא העולם, והיא קיום האדם

בלב המסכתות הדנות בקדושת השבת וחומרת איסוריה, אנו מוצאים את המעיין ממנו מלמדת)(דף פ"ד עמוד ב נובעים המים החיים של היתר פיקוח נפש. הגמרא במסכת יומא ,אותנו כיצד ניגשים למלאכה זו: "אין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים כתב שלא יהא)(דף פ"ד עמוד ב ד"ה גדולי ישראל אלא על ידי גדולי ישראל". ומבאר שם רש"י נראה הדבר כחובה המוטלת על הדרגות הנמוכות, אלא כזכות ומצווה שכל גדולי הדור רצים "לעשותה בשמחה. מכאן מתחילה להתבהר התמונה: חילול השבת עבור החולה אינו "תקלה

.שמנסים למזער, אלא מצווה שרוצים להדר בה

, מובא מעשה ברבי אליעזר ששאלוהו שאלות שונות)(דף ס"ו עמוד ב בגמרא במסכת יומא

(יומא דף וביניהן "מהו להציל את הרועה מן הארי?". רבינו מנחם המאירי בספרו בית הבחירה פירש יסוד מרעיד לב וכתב שכל שיש בה סכנת נפשות מחללים, אפילו יש בה)ס"ו עמוד ב דבר הנראה שלא יהיו אחרים צריכים לכך אלא שהמסתכן בעצמו יכול להשתדל בהצלתו ,בלי עזר אחרים. ומבאר המאירי שהרועה, אף שיש לו כוח להילחם בארי ולהציל את עצמו אין אנו משאירים אותו לבדו במערכה. התירו של חילול שבת על ידי אחרים במקרה כזה

.הוא ברור ופשוט, ואין מקום אפילו להסתפק בדבר

בדין חולה שצריך לאכול שתי גרוגרות)(דף ס"ד עמוד א עוד מצינו בגמרא במסכת מנחות וישנן שתי גרוגרות בשני עוקצים ושלוש בעוקץ אחד, שקוצצים את העוקץ שיש בו שלוש כדי למעט בקצירה. אולם, כאשר מדובר בעצם חילול השבת עבור החולה, הגמרא אינה

.מחלקת בין מי שעושה את הפעולה

," פירש כי חילול שבת בפיקוח נפש הוא "היתר גמור)(מסכת שבת דף קכ"ט עמוד א הריטב"א וכיוון שהותר האיסור, הרי הוא כחול לכל דבר ועניין. לפי הבנה זו, אין שום עדיפות שהחולה יעשה זאת בעצמו, שהרי הפעולה עצמה באותו רגע אינה נחשבת לחטא כלל, אלא לעבודת

.קודש של הצלת נפש

(סימן שכ"ח בעודנו מעפילים אל פסגות הפסיקה, אנו פוגשים את דברי הרמ"א בשולחן ערוך שפסק כי במקום של פיקוח נפש, אם אפשר לעשות את המלאכה על ידי גוי ללא)סעיף י"ב שום עיכוב ואיחור, יעשה על ידי הגוי. מכאן לכאורה היה מקום ללמוד שאם אנו מחפשים דרכים למעט בחילול שבת על ידי ישראל, הרי שבוודאי עדיף שהחולה יעשה זאת בעצמו

.ולא אחרים

פירש דחייה נפלאה)(סימן י"ח ס"ק ג אולם, רבינו חיים פלאג'י בספרו שו"ת נשמת חיים לראיה זו וכתב שיש הבדל תהומי בין גוי לישראל. ומבאר בעל נשמת חיים שבהפעלת גוי אנו מרוויחים מצב שבו לא נעשה חילול שבת דאורייתא כלל על ידי איש מישראל. אך ברגע שאין גוי והמלאכה חייבת להיעשות על ידי יהודי, אין שום חשיבות לשאלה מי המבצע. אין כאן את הכלל של "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", כיוון שביצוע המצווה של הצלת

.נפש אינו נחשב לחטא כלל וכלל, ואדרבה, זהו זכות גדולה שראוי שיזכו בה גם גדולי ישראל

הוסיף נדבך להבנה זו וביאר כי המצווה "לא)(כלל ס"ח רבינו אברהם דנציג בספרו חיי אדם ,תעמוד על דם רעך" מוטלת על כל מי שבידו להושיע. אם נמתין שהחולה יעשה זאת בעצמו אנו עוברים על מצווה זו בשב ואל תעשה. לכן, האחריות המוטלת על הסובבים היא עצמאית

.ואינה תלויה ביכולותיו של החולה

כתב בלשון זהירה יותר ופירש)(סימן שכ"ח רבינו צבי הירש שפירא בספרו אליה רבה שאפילו אם החולה יכול לעשות על ידי הדחק, מותר לבריא לעשותן. מדבריו למדו חלק מהמפרשים שדווקא כשהדבר כרוך במאמץ ודוחק עבור החולה אנו מקילים לאחרים, אך

אם החולה יכול לעשות זאת בקלות ובנחת, אולי עדיף שיעשה בעצמו. אולם, כפי שנראה

.בהמשך, גדולי הפוסקים נטו להקל בכל גווני

חידש כי זריזות במצווה זו היא חלק)(ים של שלמה, מסכת חולין רבינו שלמה לוריא, המהרש"ל ,מהותי מההגדרה שלה. אם אחרים ימתינו שהחולה יפעל, עלולה להיווצר השהיה מסוכנת

."והתורה רצתה שעיני כולם יהיו פקוחות להצלה מיידית ללא חשבונות של "מי יעשה

כתב בשם)(סימן שכ"ח אות ט"ז הגאון המפורסם רבי שלום מרדכי שבדרון, בהגהות מהרש"ם תשובות הרדב"ז כי גם באפשר שיעבור החולה בעצמו, מותר לאחרים לחלל עבורו את השבת. ומבאר המהרש"ם שאין אנו מחלקים בין מצב שבו החולה יכול לעשות את המלאכה רק בדוחק לבין מצב שבו הוא יכול לעשותה ברווח; בכל עניין ובכל מקרה, המצווה להצילו

.מוטלת על כל אדם מישראל, והיכולת של החולה אינה מפקיעה את החיוב מהסובבים אותו

פירש יסוד עצום בתשובתו לקושיית)(או"ח סימן פ"ב רבינו משה סופר בספרו שו"ת חתם סופר השואל על הרשב"א. השואל תהה: אם חילול שבת הוא "חטא", מדוע אנו שוחטים בהמה עבור ? והרי אין אומרים)(שהן איסור קל יותר מסקילה חולה בשבת ולא מאכילים אותו נבלות מוכנות לאדם חטא כדי שיזכה חברך! ומבאר החתם סופר שהמחשבה שחילול שבת לצורך פיקוח נפש הוא עבירה היא טעות ביסודה. בפיקוח נפש אין שום עבירה, אלא אדרבה, יש כאן קיום

."מצוות עשה של "וחי בהם

עוד חידש החתם סופר וכתב כי אין הבדל אם החולה מפקח על עצמו או אחר מפקח בעבורו, שכן כל המפקח מקיים מצוות עשה. הוא מדמה זאת למצוות מילה: כשם שגם אם ,האב יכול למול את בנו בעצמו אך אינו עושה זאת, המצווה מוטלת על כל מי שיכול למול כך גם בפיקוח נפש – האחריות היא ציבורית ואישית עבור כל יהודי. המצווה היא "להחיות

.נפש", וכל מי ששותף לכך מקיים את רצון הבורא בצורה השלמה ביותר

נמצאנו למדים מדבריו כי פעולת ההצלה בשבת דומה להדלקת המנורה בבית המקדש או לברית מילה בזמנה – אלו פעולות שהשבת אינה קיימת כלפיהן, ולכן אין טעם לנסות

."לחסוך" בחילול שבת על ידי הטלת המלאכה על החולה דווקא

מעומק הסברות הללו עולות נפקא מינות מעשיות המאירות את דרכנו ברגעים של הכרעה מהירה. כאשר אנו מבינים שהצלת הנפש אינה רק היתר של דוחק אלא חובה קדושה המוטלת

.על הכלל, אנו מגלים כיצד הדברים משתנים בשטח

נפקא מינה ראשונה נוגעת למהירות התגובה. אם היינו אומרים שהחולה חייב לעשות בעצמו כל עוד הוא יכול, היינו עלולים להגיע למצב שבו הסובבים משתהים וממתינים לראות האם החולה יסתדר לבדו. במצב של סכנה, כל רגע הוא נצח. הידיעה שאחרים יכולים וחייבים לפעול מיד, ללא קשר ליכולתו של החולה, מבטיחה שההצלה תתבצע בשיא

.המהירות והיעילות, מבלי לבזבז זמן יקר על בירור מצבו התפקודי של המסתכן

נפקא מינה נוספת היא בשלוות הנפש של החולה. חולה שיש בו סכנה זקוק לא רק לטיפול

רפואי, אלא גם למנוחת נפש כדי לגייס את כוחותיו להחלמה. אם נטיל עליו את חילול השבת "– למשל, נבקש ממנו להתקשר בעצמו לאמבולנס או להכין לעצמו תרופה כי "הוא יכול – אנו מכבידים עליו פיזית ונפשית. הפסיקה שמותר לאחרים לעשות זאת עבורו מאפשרת לחולה להישאר במצב של מנוחה, בעוד הסביבה דואגת לכל צרכיו, ובכך מקיימת את "וחי

.בהם" בצורה הרחבה ביותר

,עוד נפקא מינה קיימת בשאלת "הזריז הרי זה משובח". לפי שיטת החתם סופר והמהרש"ם המצווה שייכת לכל מי שנמצא שם. לכן, אם ישנו רופא מומחה או אדם זריז במיוחד שיכול לבצע את המלאכה טוב יותר מהחולה, עדיף שהוא יעשה זאת. אין אנו מחפשים את המינימום של החילול, אלא את המקסימום של ההצלה. כל יהודי שנמצא בחדר הופך להיות "בעל

.המצווה", והוא יכול לקיימה בהידור מבלי להרגיש שהוא גורם לחילול שבת מיותר

בהתבוננות פנימה אל עומק המושג של הצלת נפש על ידי אחרים, אנו מגלים את אחד היסודות המרהיבים ביותר של עם ישראל – הערבות ההדדית. התורה אינה רואה באדם יחידה בודדת המנהלת את מאבק הישרדותה לבדה מול בוראה, אלא היא שוזרת את נשמותינו זו בזו. כאשר יהודי נמצא בסכנה, השבת של כל הסובבים אותו משנה את פניה; האחריות שלו הופכת להיות האחריות שלהם, והכאב שלו הופך לקריאת השכמה עבורם. העובדה שאחרים רשאים וחייבים לחלל שבת עבור חולה שיכול להציל את עצמו, מלמדת אותנו שחייו של

.אדם אינם רכושו הפרטי בלבד, אלא הם פיקדון יקר שכל הקהל מופקד על שמירתו

ההבנה שחילול שבת בפיקוח נפש הוא "מצווה" ולא "חטא", מעניקה לנו מבט חדש על היחס שבין האדם לבוראו. לפעמים אנו חושבים שהקדוש ברוך הוא חפץ רק בתפילותינו ובשמירת השבת הדקדקנית שלנו, אך הסוגיה הזו מלמדת אותנו שברגע של סכנה, רצון השם הוא דווקא שנפרק את גדרי השבת כדי להציל חיים. היכולת של אדם "לוותר" על השבת האישית שלו כדי להושיע את חברו היא הביטוי העליון ביותר של עבודת השם – זוהי הקרבה

.של המעשה הדתי למען המטרה הדתית העליונה של חסד ורחמים

,זאת ועוד, הסוגיה הזו מעניקה לחולה תחושה של עטיפה וחיבוק. ברגעיו הקשים ביותר כשהוא מרגיש שברירי וחלש, התורה באה ואומרת לו: "אינך צריך להילחם לבדך. השבת שלי ושל כל סובביך נתונה לך במתנה כדי שתוכל לחיות". ההיתר לאחרים לפעול עבורו הוא מסר של אהבה וביטחון, המזכיר לנו שבישראל אין אדם שנשאר מאחור, וכי קדושת החיים

.מאחדת את כולנו למשפחה אחת גדולה שבה כל אחד הוא עולם מלא

במעמקי הנפש פנימה אנו מוצאים כי היכולת והחובה של האחר לחלל שבת עבור החולה היא שער לאמונה עמוקה בערך האינסופי של כל רגע של חיים. כאשר אדם רואה את גדולי ישראל מזדרזים לחלל שבת עבורו, הוא מבין שנשמתו יקרה בעיני המקום ובעיני עמו הרבה יותר מכל קדושה של זמן. האמונה הזו נוסכת בחולה כוח רצון ותקווה, שכן הוא רואה שכל המערכת ההלכתית והקהילתית מתגייסת למענו. עבור המחלל את השבת, זוהי שעת מבחן

של ביטול העצמי – להניח את העונג הרוחני של השבת בצד, ולעסוק במלאכת חול שהופכת

.באותו רגע לקודש קודשים, מתוך הבנה שזהו רצון הבורא כעת

החיבור לאדם בנקודה זו הוא היכולת להרגיש את ה"יחד". בחיים המודרניים אנו לעיתים חשים בודדים במערכה, חושבים שעלינו לפתור את כל בעיותינו בכוחות עצמנו. התורה באה ומלמדת אותנו דרך סוגיה זו שגם כשאדם "יכול בעצמו", אין זה אומר שהוא "צריך

(למרות לבדו". הנטל המשותף, הכתף המושטת והנכונות של הזולת "לחטוא" כביכול עבורי , הם היסודות עליהם עומד עולם של חסד. זהו חיבור של נשמה אל)שראינו שאין זה חטא כלל

.נשמה, מקום שבו הגבולות ביני לבינך מיטשטשים לטובת המטרה הנעלה של קיום החיים

,מכאן צומחת תובנה של ענווה ושמחה. המחלל שבת עבור חולה אינו מרגיש שעשה עבירה אלא שזכה להיות שליח של ההשגחה העליונה. והחולה, במקום להרגיש נטל, מרגיש את האהבה והערבות שמקיפה אותו. השבת, במקום להיפגע, מתעלה למדרגה שבה היא הופכת ,להיות "שלום על ישראל" במובן העמוק ביותר – שלום שבין אדם לחברו ובין אדם לבוראו

.שכולם שותפים במלאכת החיים

המצפן המוסרי המנחה את צעדינו בסוגיה זו מעמיד במרכזו את ערך החיים כקוטב הצפוני של התורה כולה. המוסר היהודי מלמד אותנו כי אין אנו מחפשים "צדקנות" על חשבון "צדק" – אין שום חסידות במניעה מחילול שבת כאשר נפש עומדת בסכנה, גם אם נדמה שהחולה יכול להסתדר בכוחות עצמו. המצפן המוסרי תובע מאיתנו מודעות חברתית וערנות עילאית לסבלו של הזולת; הוא אינו מאפשר לנו לעמוד מן הצד ולומר "שיסתדר לבד", אלא קורא לנו להיות הראשונים להושיט יד, מתוך הבנה שהאחריות המוסרית היא

.אישית ובלתי ניתנת להעברה

מתוך כך אנו למדים על החשיבות של ראיית התמונה הכוללת. המצפן המוסרי שלנו אינו מתמקד רק במניעת "איסור", אלא בקידום ה"טוב". כאשר אנו בוחרים לחלל שבת עבור חולה, אנו בוחרים בחיים, ואנו מעידים כי התורה היא תורת חיים ולא מערכת חוקים נוקשה שאינה רואה את האדם. זהו מוסר המקדש את האנושיות ואת החמלה, ומזכיר לנו שגם בתוך גדרי ההלכה החמורים ביותר, הלב הפועם והנשמה המבקשת עזרה הם המצפון

.האמיתי המכריע את הכף

ההכרה כי המצווה מוטלת על כל אחד, משקפת מוסר של גבורה ואומץ לב. היא דורשת מאיתנו לא לחשוש מביקורת או מחוסר הבנה של הסובבים, אלא לדבוק באמת הפשוטה והחזקה: הצלת חיים קודמת לכל. המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להיות אנשים של

."מעשה, שלא מהססים לשבור את השגרה המקודשת ביותר למען היעד הנשגב של "וחי בהם

בנתיבות החיים המעשיים, אנו מגלים כי בירור זה מעניק לנו ביטחון ושלווה ברגעים של ,"ודאות. התובנה העולה היא שעל כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות להיות "שומר אחי-אי ולא להמתין שהזולת יציל את עצמו או שמישהו אחר יתערב. המוכנות שלנו לחלל את השבת

עבור חברנו, גם כשנדמה שהוא יכול בעצמו, היא הביטוי המעשי ביותר של אהבת ישראל ושל ההבנה העמוקה שכל רגע של חיים הוא מתנה אלוקית שאין לה מחיר. אנו למדים להיות קשובים יותר, מהירים יותר בחסד, ופחות עסוקים בחשבונות של "מי חייב למי", אלא פשוט

.להיות שם עבור מי שזקוק לנו עיקר העניין:

בבואנו לסכם את השאלה המרטיטה האם מותר לאחרים לחלל שבת עבור חולה שיש בו סכנה היכול להציל את עצמו, עולה פסק הלכה ברור ומאיר המעמיד את הצלת הנפש בראש סדר העדיפויות. מצאנו כי אף שמרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך הדגיש את המצווה לחלל שבת על חולה מסוכן, אין היכולת העצמית של החולה מפקיעה את חובתם של הסובבים אותו. רבינו חיים פלאג'י בשו"ת נשמת חיים ורבינו משה סופר בשו"ת חתם סופר ביארו ביסודיות כי חילול שבת לצורך פיקוח נפש אינו נחשב לחטא או לעבירה כלל, אלא למצווה רבתי שכל המזדרז בה הרי זה משובח. לפיכך, אין מקום לכלל "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", שכן בפעולת ההצלה אין חטא. ראינו את דברי המאירי שהבהיר כי אפילו אם המסתכן יכול להשתדל בהצלתו בלי עזר אחרים, הרי שהתירו של חילול שבת על ידי אחרים הוא ברור. הגאון מהרש"ם בשם הרדב"ז פסק שאין חילוק אם החולה עושה זאת בדחק או ברווח – החובה להציל מוטלת על כל רואה. נמצאנו למדים שהתורה לא ביקשה לצמצם את חילול השבת במחיר של סכנה או הכבדה על החולה, אלא להפך, היא הפכה את כל ישראל לערבים זה לזה, כך שכל אדם הנמצא

.ליד החולה הופך לבעל המצווה וחייב לפעול למען החיים בשיא הזריזות והיעילות