אישה שלבשה תפילין בשבת או טלית האם נחשב למלבוש ואינה חייבת משום הוצאה

?חייבת משום הוצאה

אישה שלבשה תפילין בשבת או טלית האם נחשב למלבוש ואינה

?חייבת משום הוצאה

בלב ליבה של השבת קודש, המלכה הפורשת כנפי שלום על עולם ומלואו, אנו ניצבים מול ,פלאי גדריה של מלאכת הוצאה, המפרידה בין הקודש פנימה לבין רשות הרבים שבחוץ. והנה התורה חסה על כבודם של תשמישי קדושה, ובמשנה במסכת עירובין נסללה דרך מופלאה

.להציל תפילין המבוזים בשדה על ידי לבישתם והכנסתם זוג זוג

אך כאן, מתוך סבכי ההלכה, עולה וצפה שאלה המרעידה את אמות הסיפים של מושג המלבוש והזהות הדתית: מה יהא דינה של האישה, אותה בת מלך שפטורה מעולן של מצוות עשה שהזמן גרמא, בבואה להציל את אותם כתרי תפילין? האם עבורה, שהקשר התפילין אינו חובה על זרועה ובין עיניה, ייחשב הדבר למלבוש המגן על הקדושה, או שמא יהפוך המעשה למשא נכרי המכביד על כתפיה ואסור בטלטול? האם ה"רשות" שניתנה לאישה לעבוד את קונה במצוות אלו בכוחה ליצוק תוכן של לבוש בתוך המציאות השבתית, או

שמא בהעדר החיוב פוקע גם שם המלבוש? אנו עומדים אל מול תעלומה הלכתית שבה רצון

.הנשמה והגדרת הבגד מתערבבים זה בזה, מבלי לדעת עדיין לאן יטו המאזניים

)'(שמות ל"ה, ב ""וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון להשם כל העשה בו מלאכה יומת

הכתוב בתורה מזהירנו על קדושת המלאכה בשבת, ובכללה מלאכת הוצאה הנלמדת ממשא ,בני קהת במדבר, אך בתוך כך עלינו לברר את שורש פטור הנשים ממצוות התלויות בזמן

.אשר תפילין וטלית בכללן, כדי להבין האם פטור זה משפיע על הגדרת החפץ כמלבוש עבורן

כתב והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, ומבאר)'(שמות י"ג, ט רבינו שלמה יצחקי, רש"י ,רש"י שהתפילין הן אות המורה על יציאת מצרים, וכיוון ששבת ויום טוב הם עצמם אות אין מניחים בהם תפילין, ומכאן שהשאלה על אישה המוצאת תפילין בשבת כפולה היא – הן

.מצד הזמן והן מצד חובת הגברא

פירש וכתב כי מצוות התפילין צריכה להיות לאות על)'(שמות י"ג, ט רבינו אברהם אבן עזרא היד ועל המצח כנגד הלב והמוח, ולפי דבריו האות הזו היא קבועה ומהותית, מה שמעורר את השאלה האם גם למי שאינו מחויב, כאישה, נשאר שם ה"אות" והמלבוש על הבגד

.המקודש הזה

חידש וביאר כי מצוות התפילין היא כדי שתהיה)'(שמות י"ג, ט רבינו משה בן נחמן, הרמב"ן תורת השם בפינו, והיא מצווה המוטלת על גוף האדם, ומכאן יש לדון האם הגוף הפטור

.מהמצווה יכול להפוך את המצווה למלבוש המגן עליו מפני איסור הוצאה

כתב וביאר כי המילה "ידך" נכתבה בה"א יתירה)'(שמות י"ג, ט רבינו יעקב בעל הטורים לרמוז על יד כהה שהיא יד שמאל, ומכיוון שהתורה דקדקה בדרכי הלבישה והקשירה, הרי שיש כאן הגדרה ברורה של לבוש, ואנו נצטרך לברר האם הגדרה זו שייכת גם במי שאינו

.מצווה בה

ביאר וכתב שהתפילין הן עדות על הקשר)'(דברים ו', ח רבינו אפרים לונטשיץ, בספרו כלי יקר שבין ישראל לקדוש ברוך הוא, וכמו תכשיט המעיד על מעמד הלובש, ומכאן יש מקום

.להתבונן האם תכשיט רוחני זה שייך לנשים בדרך שתתיר להן ללובשו בשבת לצורך הצלתו

פירש ותרגם "ויהי לך לאות" – ויהי לך לסימן, ובכך הוא מדגיש)'(שמות י"ג, ט תרגום אונקלוס שהתפילין הן סימן היכר. האם אישה הלובשת סימן שאינה מצווה בו, נחשבת כמי שלובשת

?בגד או כמי שנושאת משא שאינו שייך לה

שנינו במשנה: המוצא תפילין מכניסן זוג זוג, אחד)(דף צ"ה עמוד א בגמרא במסכת עירובין

(דף צ"ה עמוד האיש ואחד האישה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר, שניים שניים. ומבאר רש"י , כתב שהאישה גם היא בכלל היתר זה להכניס את התפילין דרך מלבוש)א ד"ה ואחד האישה למרות שהיא פטורה ממצוותן. הגמרא שם מפלפלת ביסוד ההיתר ובוחנת האם הברייתא הזו סוברת שתפילין מצוות עשה שלא הזמן גרמא היא, ולכן נשים חייבות בהן מן הדין, או

.שמא אף אם הזמן גרמא והן פטורות, עדיין רשאיות הן ללבוש אותן

, מובאת הברייתא: המוצא תפילין מכניסן זוג זוג)(דף צ"ו עמוד א בגמרא במסכת עירובין

(דף צ"ו עמוד בין איש בין אישה, בין חדשים בין ישנים, דברי רבי מאיר. ומבאר שם רש"י כתב שזהו המקור המפורש לכך שאין הבדל בין איש לאישה בצורך להציל)א ד"ה בין אישה את התפילין מביזיון בשבת על ידי לבישתן. אולם, הגמרא מקשה שם ובוחנת האם מדובר בשיטה שסוברת שנשים חייבות בתפילין, כמו שמצינו לגבי מיכל בת שאול שהייתה מנחת

.תפילין ולא מיחו בה חכמים

מובא כי רבי יהודה חולק וסובר שמיכל בת שאול)(דף צ"ו עמוד ב בגמרא במסכת עירובין הניחה תפילין ומיחו בה חכמים, ומכאן עולה השאלה האם לדעתו אישה יכולה להחשיב , פירש וביאר שגם אם נשים פטורות)(עירובין דף צ"ו עמוד א ד"ה מיכל תפילין כמלבוש. תוספות "הן יכולות לקיים את המצווה כרשות, אך הדיון הוא האם רשות זו יוצרת שם של "מלבוש

.לעניין שבת, שהרי כל מה שאינו צורך האישה או חובתה עלול להיחשב כמשא

, מובא כי המוצא תפילין מכניסן זוג זוג)'(מסכת עירובין פרק י' הלכה א בתלמוד ירושלמי ביאר שההיתר)(שם ד"ה המוצא ומדייק שם הירושלמי בתנאי הלבישה. פירש קרבן העדה מבוסס על כך שהתפילין נחשבים מלבוש, אך הוא מעורר את השאלה האם במקום שאין רגילות ללבוש, כמו אצל אישה, פוקע שם מלבוש מהחפץ והופך לטלטול גמור של משא

.ברשות הרבים

דנה הגמרא בגדרי "יוצאה אישה", ובוחנת אילו חפצים)(דף ס"ב עמוד א בגמרא במסכת שבת כתב שכל דבר שאינו)(שם ד"ה איזהו משא נחשבים למלבוש ותכשיט ואילו למשא. פירש רש"י לצורך קישוט הבגד או הגוף, ואין דרך לצאת בו, הרי הוא משא. מכאן עולה התהייה הגדולה על דברי המשנה בעירובין המתירה לאישה להכניס תפילין, שכן בחול אין היא רגילה לצאת

.בהם כלל

כתב וביאר בטוב טעם כי)(עירובין דף צ"ו עמוד א רבינו מנחם המאירי, בספרו בית הבחירה אף על פי שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום אם רצו לעשותן הרשות בידן, וכיוון שכך, התפילין נחשבות עבורן כמלבוש גמור גם בשבת, שהרי אין כאן איסור בל תוסיף ואין התורה באה להחמיר עליהן אלא להקל, ולפיכך אישה שמצאה תפילין מכניסתן

.זוג זוג ללא חשש הוצאה

פירש והביא את דברי)(בחידושיו למסכת עירובין דף צ"ו עמוד ב רבינו שלמה בן אדרת, הרשב"א הראב"ד שחלק על יסוד זה וכתב כי אישה אינה מכניסה תפילין בשבת כלל וכלל, משום שמאחר שאין זה דרך מלבושה בחול, הרי שבשבת אין הלבישה הזו נחשבת למלבוש המותר בטלטול אלא למשא גמור, והוסיף הרשב"א שגם מדברי הרי"ף נראה כשיטה זו שאין האישה

.מצילה את התפילין דרך לבישה

השמיט את המילים "אחד האיש)(עירובין דף ל"ב עמוד א בדפי הרי"ף רבינו יצחק אלפסי, הרי"ף ואחד האישה" מהדין של הכנסת תפילין זוג זוג, וביאר בזה הראב"ד שכוונתו לפסוק כדעה

שאישה אינה בכלל ההיתר, שכן לבישתה אינה נחשבת למלאכת מחשבת של מלבוש אלא

.לטלטול המכוסה בלבישה שאינה ראויה לה

כתב וביאר שעיקר ההיתר של)'(מסכת עירובין פרק י' סימן ב רבינו אשר בן יחיאל, הרא"ש מכניסן זוג זוג בנוי על כך שהתפילין הם דרך מלבוש, ולפיכך יש לדון האם במקום שאין חובת לבישה בחול, כגון אצל אישה, יכול השם "מלבוש" להישאר בתקפו בשבת, והוא מביא

.את המחלוקת בין גדולי הראשונים מבלי להכריע בדבר בצורה גורפת

פירש וכתב שאף שנשים רשאיות לקיים)(סימן קס"ג רבינו יצחק בן ששת, בשו"ת הריב"ש מצוות עשה שהזמן גרמא ולברך עליהן, מכל מקום לעניין שבת הגדרת "מלבוש" תלויה במנהג העולם ובדרך הלבישה הקבועה, ומכאן יש פתח לחלק בין עצם קיום המצווה לבין

.היתר הטלטול בשבת שדורש בגד המקובל על הלובש

כתב ופסק באופן נחרץ)(סימן ש"א ס"ק נ"ד רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, בספרו מגן אברהם כי נשים אסורות להכניס תפילין זוג זוג בשבת, ומבאר המגן אברהם שמאחר שנשים פטורות מהנחת תפילין ואין זה דרכן ללובשן בימות החול, הרי שפעולת הלבישה שלהן בשבת אינה

.יוצרת שם מלבוש אלא נחשבת כמשא גמור, והיוצאת בהן חייבת חטאת

פירש והקשה בתמיהה עצומה)(הלכות שבת פרק י"ט הלכה כ"ג רבי יצחק נבו, בספרו שער המלך על פסק המגן אברהם מתוך סוגיית הגמרא בעירובין, וכתב שמאחר שאנו פוסקים כרבי יהודה שנשים סומכות רשות ויכולות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, הרי שהתפילין נחשבים

.עבורן כמלבוש מצווה לכל דבר, ואין סיבה למנוע מהן להציל את התפילין דרך לבישה

חידש וביאר שיש לחלק)(סימן ש"א ס"ק ט"ו רבי יעקב משולם אורנשטיין, בספרו ישועות יעקב בין בגד שנועד לכיסוי הגוף לבין חפץ שכל מהותו היא מצווה, וכתב שמאחר שהתפילין אינם בגד המגן מהקור או המכסה את הגוף כדרך מלבוש רגיל, הרי שכל שם המלבוש שלהם יונק

.רק מהיותם "מצווה", ואם האישה אינה מצווה בהם, פוקע מהם שם מלבוש והופכים למשא

פירש והביא את דברי המפרשים)(סימן ש"א רבי חיים בנבנישתי, בספרו כנסת הגדולה הסוברים שאין האישה מצילה את התפילין, וכתב שעיקר הטעם הוא משום שבעיני הרואים אין זה נראה כמלבוש אלא כהערמה להוצאת חפץ מרשות לרשות, וכיוון שהתורה הקפידה

.על מראית העין בדברי לבוש, יש לאסור זאת על הנשים

כתב וביאר את)(שבת כרך ה' עמוד קנ"ד הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף, בספרו חזון עובדיה דברי הראשונים והאחרונים בנושא, ודן האם יש להקל לאישה בטלית מצויצת יותר מאשר בתפילין, שכן טלית היא בגד גמור שבו מתכסה האדם, בניגוד לתפילין שהם רצועות ובתי

.עור שאינם נחשבים בגד מצד עצמם אלא רק מכוח המצווה שבהם

כתב)(סימן ש''א ס''ק קנ''ח הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן, בספרו משנה ברורה וביאר את דברי המגן אברהם האוסר לאישה להכניס תפילין, והוסיף כי הטעם הוא שמאחר שאינה רגילה להניחם בחול הרי זה נחשב למשא עבורה. אולם, הכהן הגדול מאחיו מביא כי

יש מהאחרונים שחולקים וסוברים שמאחר שמדינא דגמרא אין איסור בדבר ורק לכתחילה אין נכון להניחן, אין זה נחשב למשא. עוד הוסיף שם לגבי טלית מצויצת, שאם יצאה בה אישה, לדעת המגן אברהם חייבת חטאת כי אינה רגילה בכך, אך ציין שיש חולקים הסוברים

.שבטלית המצב קל יותר מאשר בתפילין

פירש וחידש כי יש לבחון את)(שיעורים על מסכת עירובין מו''ר הגר''א וייס, בספרו מנחת אשר הגדרת ה"מלבוש" לא רק לפי החיוב ההלכתי היבש, אלא לפי המציאות הפונקציונלית של החפץ. וביאר כי מאחר שתפילין אינם בגד המגן על הגוף, כל היתרם בשבת נובע מכך שהם נחשבים "תכשיט" או מלבוש מצווה, ואצל אישה שאינה מצווה ושאינה נוהגת ללובשן, פוקע שם זה לחלוטין. מאידך, בטלית שהיא בגד גמור, ייתכן שגם לאישה ייחשב הדבר למלבוש

.המותר בטלטול

כתב וביאר את דברי הרמ''א)(כללי פסיקה הראשל''צ רבנו הגר''י יוסף, בספרו עין יצחק והמגן אברהם בעניין זה, והעמיק ביסוד של "דרך מלבוש". וביאר כי גם למאן דאמר שנשים רשאיות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום אין הרשות יוצרת מציאות של "דרך לבישה" בשבת אם אין זה המנהג הרווח. לפיכך, לדעתו יש לחוש לשיטות המחמירות

.הסוברות כי עבור אישה, התפילין והטלית המיוחדת למצווה נחשבים למשא האסור בהוצאה

פירש וביאר כי הגדרת מלבוש תלויה)(סימן צ''א רבי שלמה זלמן אוירבך, בספרו מנחת שלמה בדעת בני האדם, וכיוון שבזמננו אין שום אישה הנוהגת ללבוש תפילין או טלית מצויצת כבגד רגיל, הרי שלכל הדעות ייחשב הדבר למשא. וביאר כי גם אם מצד הדין היה מקום

.להקל, הרי שהמנהג המקובל בישראל קובע את גדרי ה"לבוש" לעניין מלאכת הוצאה בשבת

מתוך העמקה בנבכי הסוגיה ובירור שיטותיהם של רבותינו המאורות הגדולים, עולות וצפות נפקא מינות מעשיות המתרגמות את הדיון העיוני אל שפת המעשה והמציאות

.ההלכתית בשבת קודש

נפקא מינה ראשונה נוגעת למקרה של אישה המוצאת תפילין בביזיון בשדה במקום שאין ,משתמרים. לפי המגן אברהם והמשנה ברורה, כיוון שלדידה אין התפילין נחשבים למלבוש עליה להישאר במקומה ולשמור עליהם עד צאת השבת, או לכסותם ככל האפשר, אך אין היא רשאית להכניסם דרך לבישה, שכן לבישתה זו נחשבת להוצאה גמורה האסורה מן התורה או מדרבנן. אולם לפי שער המלך והחולקים עליו, היא רשאית להתעטף בהם ולהצילם, שכן

.גם עבורה נשאר שם המצווה המגדיר את החפץ כמלבוש המותר בטלטול

נפקא מינה נוספת עולה בשאלת הטלית המצויצת. אישה המבקשת לצאת בשבת לרשות הרבים כשהיא מעוטפת בטלית שנועדה למצווה, תמצא עצמה במרכז המחלוקת. לפי הפוסקים המחמירים, בגד זה שאינו רגיל אצל נשים הופך לנטל ולמשא על גופה, בעוד שלדעת המקלים, כיוון שיש לה רשות להתעטף בציצית ולהדר במצווה, הרי שהבגד שומר

.על זהותו כמלבוש ואין ביציאתה בו משום איסור הוצאה

עוד נפקא מינה קיימת במקרה של "בגד של מצווה" שאינו תפילין או טלית, כגון צעיף שיש עליו פסוקים או חפץ קדושה אחר שהאישה לובשת כקישוט. אם אנו פוסקים שמה שאינו חובה אינו מלבוש, הרי שכל תוספת כזו תיחשב כמשא. אך אם אנו מקבלים את גישת ה"רשות", הרי שכל זמן שהדבר נעשה בדרך של כבוד והידור, הוא נחשב לחלק מסימני

.הלבוש של האישה

כאשר אנו מתבוננים בעומק הסוגיה של לבישת תפילין וטלית על ידי מי שאינו מצווה בהן, אנו מגלים רעיון כביר הנוגע במהותו של הלבוש הרוחני. הלבוש אינו רק כלי לכיסוי הגוף או להגנה מפני פגעי הטבע, אלא הוא ביטוי לזהותו הפנימית של האדם ולמקומו בעולם. הדיון ההלכתי האם תפילין לאישה הם "מלבוש" או "משוי" חושף בפנינו את השאלה: האם המצווה הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהווייתו של האדם, עד שהיא נעשית לו כבגד המגן והעוטף אותו, או שמא כל עוד אין היא חובה גמורה, היא נותרת

?כדבר חיצוני המכביד כמשא

המחלוקת בין המגן אברהם לשער המלך מלמדת אותנו על שני פנים בקשר שבין האדם לקודש. פן אחד מדגיש את החובה והשגרה – הלבוש האמיתי הוא זה שבו אנו צועדים בדרך המלך המשותפת לכולם, בנתיב המחויבות התמידית. לפי מבט זה, מה שיוצא מגדר הרגיל ומה שאינו חובה אינו יכול להיחשב כ"לבוש" במובן המציאותי, כי הוא חסר את הקביעות וההכרח המאפיינים בגד. הפן השני, המשתקף בדעת המקלים, רואה ב"רשות" ובהתנדבות כוח יוצר מציאות. אם לאישה יש רשות להתקדש במצוות אלו, הרי שהקשר שהיא יוצרת

.עם המצווה הוא כה עמוק עד שהוא מעניק לחפץ שם של "מלבוש", גם ללא ציווי מפורש

מכאן אנו למדים שהלבוש של האדם הוא שיקוף של עולמו הרוחני. השבת, שבה אנו נדרשים להימנע מהוצאת משא, תובעת מאיתנו לברר מהו הדבר שהוא חלק מאיתנו ומהו הדבר שהוא נטל עלינו. המצווה, כאשר היא נעשית באהבה ובצדקות כמעשה מיכל בת שאול, מבקשת להפוך למלבוש לנשמה, כזה שאינו נחשב ל"טלטול" של חפץ זר, אלא

.לתנועה טבעית של האדם עם בגדי המלכות שלו

בעומק הנפש פנימה, הסוגיה של אישה המבקשת להתעטף בטלית או להניח תפילין נוגעת בגעגוע עמוק לקרבת אלוהים שאינו תלוי רק בציווי היבש. האמונה מלמדת אותנו שישנן שתי דרכים לעבוד את הבורא: דרך הציות והחובה, ודרך הנדבה והרצון. כאשר אישה בוחרת להתחבר למצווה שהיא פטורה ממנה, היא פועלת מתוך מרחב של חירות רוחנית, מקום שבו הנשמה מבקשת "ללבוש" על עצמה גוונים נוספים של קדושה. זהו חיבור לנפש המאמינה שאינה מסתפקת במועט, אלא רואה בכל מצווה הזדמנות לבנות

.כלי נוסף להשראת שכינה

:הקונפליקט בין "מלבוש" ל"משא" משקף את המאבק הפנימי של כל אדם בבואו להתעלות האם המעשים הרוחניים שלנו הם בגד שאנו לובשים בגאווה ובנוחות, או שמא הם משא כבד שאנו סוחבים עמנו מתוך תחושת מועקה? החיבור לאמונה כאן הוא הידיעה שמה שהופך

,חפץ דתי למלבוש הוא הכנות והקביעות שבו. אם האישה חשה שהטלית היא חלק מזהותה הרי שהיא כבר אינה "נושאת" אותה, אלא היא "מתעטפת" בה. השבת, שבה אנו נמנעים ממשא, קוראת לנו לבדוק האם המעשים שלנו הפכו להיות חלק מאיתנו, או שהם עדיין

.בגדר נטל חיצוני

מכאן צומחת תובנה של אהבה וביטחון. האישה המאמינה יודעת שגם אם ההלכה מגבילה את הטלטול בשבת בשל חוסר הרגילות, הרי שהרצון שלה נרשם למעלה. הקדוש ברוך הוא חפץ בלב, ובמקום שבו הלב לובש את המצווה באמת, שם נמצא המלבוש "המפואר ביותר. אנו לומדים שערכה של הנשמה אינו נמדד רק במה שהיא "חייבת לעשות, אלא ביופי שהיא מוסיפה לעולם מתוך רצונה החופשי, ובכך היא הופכת את

.חייה למלבוש של קדושה

המצפן המוסרי המזדקר מתוך בירור זה של גדרי המלבוש והמצווה, מעמיד אותנו אל מול האיזון העדין והמופלא שבין השאיפה האישית להתעלות לבין האחריות כלפי שלמותה של המסורת והקהילה. המוסר היהודי מלמדנו כי קדושה אינה צומחת בחלל ריק; היא זקוקה לכלים המותאמים לה. כאשר אנו דנים האם התפילין הם משא עבור האישה, אנו בוחנים מוסר של כנות פנימית – האם המעשה הדתי שלנו תואם את ה"דרך" המקובלת, או שמא הוא הופך למפגן חיצוני שעלול להכביד על המבנה ההלכתי של השבת. המצפן המוסרי תובע מאיתנו ענווה, להבין כי לפעמים הוויתור על ה"רשות" האישית למען שמירה על גדרי הכלל

.הוא הוא ההידור האמיתי

מתוך כך אנו לומדים על מוסר של כבוד למנהג ולרגילות. המציאות שבה אנו מגדירים מלבוש לפי מה שרגיל ושכיח, מזכירה לנו שהאדם הוא יצור חברתי ושמעשיו משפיעים על סביבתו. המצפן המוסרי מזהיר אותנו שלא להפוך את הקודש למשא – לא להעמיס על עצמנו .הנהגות שאינן הולמות את מצבנו או את דרך אבותינו, שמא נגיע למצב של "הוצאה" ופירוד עלינו לשאוף לכך שכל תוספת של קדושה תהיה בבחינת מלבוש נוח ומכובד, המוסיף יופי

.מבלי ליצור חיכוך עם גדרי ההלכה והמציאות החברתית

ההכרה כי השבת תוחמת את גבולות הביטוי האישי של המצווה, משקפת מוסר של משמעת וריסון. היא מלמדת אותנו שהחירות הגדולה ביותר נמצאת דווקא בתוך .המסגרת, ושניתן להגיע לשיא העבודה הרוחנית גם מבלי לחרוג מן הלבוש המקובל המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להיות אנשים שקדושתם אינה "משא" שהם סוחבים כדי להיראות שונים, אלא "מלבוש" צנוע ופנימי המעיד על לב טהור המבקש לעשות

.רצון קונו בנאמנות ובאמת

בנתיבות החיים המעשיים, אנו מגלים כי השאלה על לבושה של האישה בשבת מלמדת אותנו פרק בשזירת החול בקודש. התובנה הנלקחת ליום יום היא שהזהות שלנו אינה נבנית רק מהחובות המוטלות עלינו, אלא גם מהדרך שבה אנו בוחרים להתעטף בערכים ובתנועות ,נפש מרצוננו החופשי. אנו למדים כי כדי שדבר מה יהפוך למלבוש אמיתי ולא למשא מעיק

עליו להיות ספוג בכנות, בעקביות ובחיבור למסורת הדורות. בכל צעד ושעל, עלינו לבחון האם הנהגותינו הרוחניות מוסיפות לנו קומה של כבוד ויופי, או שמא הן נהפכות למטען

.חיצוני המכביד על צעידתנו בנתיבי ההלכה והשלום

עיקר העניין:

בבואנו לחתום את הבירור המרתק בשאלת אישה הלובשת תפילין או טלית בשבת לצורך הצלתם, עולה לפנינו תמונה הלכתית רבת גוונים המאזנת בין קדושת החפץ למעמד הלובשת. מצאנו כי אף שמעיקר הדין במשנה ובגמרא במסכת עירובין הותר גם לאישה להכניס תפילין זוג זוג דרך לבישה, הרי שרבותינו האחרונים ובראשם המגן אברהם בסימן ש''א פסקו להחמיר. יסוד פסיקתם נשען על ההבנה כי מאחר שהאישה אינה מחויבת במצוות אלו ואינה רגילה ללובשן בימות החול, אין "הלבישה בשבת מעניקה לחפץ שם של "מלבוש" אלא הוא נותר בבחינת "משא האסור בטלטול. ראינו כי הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה)(משוי ברורה הבחין בין תפילין לבין טלית, כשהוא מציין שבטלית יש מקום להקל יותר ,כיוון שהיא בגד גמור, אך בתפילין המנהג הרווח הוא לאסור. בסיכומו של דבר פסיקת ההלכה מבקשת לשמר את גדרי השבת מתוך כבוד לדרך המלך המקובלת בישראל, וקובעת כי עבור האישה, כלי קודש אלו אינם נחשבים למלבוש המתרת הוצאה, ובכך היא מעמידה את נאמנותה למסורת ולמנהג כערך עליון המגן על

.קדושת היום