בישל בשבת במחשבה האם נחשב כפעולה מעשית

מתוך הערפל המכסה את עמקי סוד השבעת הקולמוס, אנו מעפילים אל פסגה גבוהה ורוחנית עוד יותר, שבה המלאכה אינה נראית כלל בעין בשר, אלא היא רוחשת במעמקי הרצון והכוונתו של האדם. כאן עולה שאלה נוקבת המרעידה את יסודות המושג מלאכת מחשבת: האם ייתכן לחייב אדם על מלאכה הנעשית על ידי שמות הקודש, כאשר כל הפעולה כולה מסתכמת במחשבה וכוונת הלב בלבד? וכי שייך לחייב על מלאכה…

?בישל בשבת במחשבה האם נחשב כפעולה מעשית

מתוך הערפל המכסה את עמקי סוד השבעת הקולמוס, אנו מעפילים אל פסגה גבוהה ורוחנית עוד יותר, שבה המלאכה אינה נראית כלל בעין בשר, אלא היא רוחשת במעמקי הרצון והכוונתו של האדם. כאן עולה שאלה נוקבת המרעידה את יסודות המושג מלאכת מחשבת: האם ייתכן לחייב אדם על מלאכה הנעשית על ידי שמות הקודש, כאשר כל הפעולה כולה מסתכמת במחשבה וכוונת הלב בלבד? וכי שייך לחייב על מלאכה הנעשית על ידי מחשבה בעלמא, ללא כל תנועה פיזית או יגיעת כפיים? זהו בירור הצריך עיון גדול בכל אותן מלאכות הנעשות על ידי שמות הקודש, שהרי כל הדבר נעשה על ידי מחשבתו וכוונתו של האדם שחושב ומכוון שם קדוש והדבר נעשה מאליו, ומכאן אנו

.פונים אל פרשת המן כדי לדלות משם פנינים של הבנה

רבנו חיים יוסף דוד אזולאי, הכהן הגדול מאחיו המכונה החיד"א זיע"א, בספרו פני דוד , כתב וביאר קושיה עצומה בשם רבינו שלמה פרימו זללה"ה על עניין המן)(פרשת בשלח במדבר. התורה מצווה את ישראל קודם השבת: את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו כי את מה שאתם רוצים לאפות בתנור – אפו היום, בערב)(בשלח טז, כג בשלו, ופירש רש"י שבת. אך רבנו החיד"א מקשה בלהבה של פלפול, הרי רש"י עצמו בפרשת בהעלותך כתב על הפסוק: שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים, כי המן לא ירד באמת)(במדבר יא, ח לתוך הרחיים ולא לתוך הקדרה ולא למדוכה, אלא שטעמו היה משתנה לטעם מאכלים ,נטחנים או מבושלים רק מכוח רצון האוכלים, והכי איתא בפרק בתרא דיומא. אם כן זועק רבנו החיד"א, הכל היה רק במחשבה ואין כאן שום אפייה ובישול ממשיים במציאות הפיזית, ואם מדובר בפעולה רוחנית של שינוי טעם במחשבה בלבד, מדוע נאסר הדבר

?לעשותו בשבת עד שהוצרכו לאפות ולבשל בערב שבת

על כך השיב רבנו החיד"א בשם הר"ש פרימו, וכך הובא גם במושב זקנים לבעלי התוספות, כי אף על פי שהכול היה משתנה על ידי מחשבה בלבד, עם כל זה גילתה לנו התורה ששינוי זה מותר בערב שבת אך אסור בשבת קודש. אנו רואים כאן יסוד מרעיש: הכוח הרוחני של האדם לשנות את המציאות במחשבתו נחשב כחלק מגדרי

.ההכנה והמלאכה שהשבת תובעת מאיתנו להשבית, גם כשאין מעשה גשמי בידיים

הוסיף נדבך מופלא בבירור זה, והביא בשם הגאון)(מלאכת האופה בספר חמדת ישראל בעל רביד הזהב קושיה על פרשת בשלח: מדוע הגמרא במסכת שבת לא הביאה ראיה ?מהמן לכך שבישול על ידי מחשבה או דיבור נחשב למלאכה גמורה האסורה מן התורה הוא כתב שם, וכך חידש גם בעל הכלי חמדה, שהמן באמת לא התבשל כלל בדרך הטבע. המסקנה העולה מדבריהם היא שמצד הדין הגמור ייתכן שמחשבה אינה בכלל איסור מלאכה דאורייתא, אלא שמשה רבנו הוא שגזר על ישראל ואסר עליהם את ההכנה .במחשבה בשבת, כדי שלא יהיה טעמו של המן משתנה לאפוי ומבושל ביום הקדוש

הם מדגישים כי אם נאמר שאפייה ובישול במחשבה אינם נחשבים למלאכה, אין שום סברא שמחשבה תהיה בכלל הכנת איסור, אלא שדווקא משום שהתורה אסרה את עצם ,המלאכה, משה רבנו הרחיב את הגדר ואסר אפילו את המחשבה היוצרת תוצאה כזו

.כדי לקדש את השבת מכל צל של השתדלות

?האם שבת בעולם הזה הוא באותו היום שהוא בעולם העליון

לאחר שחדרנו אל נבכי הנפש והמחשבה בסוגיית המן, אנו מגיעים אל המערכה המכרעת והדרמטית ביותר בבירור זה, שבה אנו נדרשים להבין את הקשר הבלתי נתיק שבין שמיים וארץ בממלכת הזמן. כאן מתעוררת שאלה המרעידה את יסודות האמונה: האם ייתכן שקדושת השבת בעולם הזה אינה חופפת את השבת בעולם העליון? האם השעון

?של מעלה והשעון של מטה פועמים בקצב שונה

מרן רבנו יוסף קארו בשולחן ערוך ובמפרשים העמידונו על קדושת היום, אך כאן מביא דיון נוקב ומרטיט. הוא נדרש לדחות בשאט נפש את מה שביקש הרב)(שם החתם סופר השואל ליישב בקושיית הרא"ש על פטירת משה רבנו. אותו שואל ביקש לומר חידוש נועז, לפיו באותו יום גורלי התארך הזמן בדרך נס, ועל כן למעלה בשמיים כבר נכנסה קדושת השבת, בעוד כאן למטה בארץ עדיין האיר יום החול, ומכאן שכתיבת ספרי

.התורה לא היתה חילול שבת ארצית

על דברים אלו יצא קצפו של מרן החתם סופר בלהבה של קדושה, וכתב על כך ,שדבריו תמוהים מאוד וקשים לשמיעה. הוא זועק מקירות לבו כי אם נקבל סברא זו הרי לעולם יהיה חשש שמא השבת שלנו היא חול למעלה, ונמצאנו חלילה מבטלים .את העדות הנצחית שאנו מעידים בשביתתנו על שבת של יוצר בראשית יתברך שמו "שרי ליה מאריה למיימר הכי", כתב החתם סופר בחרדה, וביקש מהשואל שישבוק את

.חסידותו זו המביאה לידי שיבוש יסודות הדת

כדי לבטל דעה זו מעיקרה, מביא החתם סופר עדי אמת מן הטבע ומן הנס גם יחד. נהר הסמבטיון יוכיח, שאינו גורר אבנים בשבת הארצית שלנו; וכל בעל אוב וקבר של רשע , שהכוחות)(דף ס"ה ע"ב שאינו מעלה עשן יוכיחו, כפי שאומרת הגמרא במסכת סנהדרין כולם נכנעים לשבת כפי שהיא נקבעת כאן למטה. עוד הוסיף והקשה מדברי הגמרא על כך שבמלחמת עמלק העמיד משה רבנו את השמש)(דף כ"ה ע"א במסכת עבודה זרה ,יום תמים. אם נלך אחר סברת השואל, הרי מאותו רגע ואילך נתבלבלו השבתות כולן ואם כן כיצד ניתנה תורה בשבת שלמעלה שהיא חול למטה? ולמה לא ירד מן בשבת שלנו אם היא חול למעלה? ואף אם ירצה השואל לתרץ בדוחק שהקדוש ברוך הוא לא חשש לשבת של מעלה אלא רק רצה שלא נצא ללקוט מן בשבת שלנו, דחה זאת החתם

.סופר בתוקף וכתב שדברים הללו אסור לשמוע ולהעלות על לב

המלמדים כמה טרח)'(מאמר ב' אות כ בשיא דבריו, מביא החתם סופר את דברי הכוזרי החסיד להשוות את שבתות כל המדינות בכל העולם כולו לשבת בראשית המקורית. כל זאת כדי שיארע מנוחתנו ממש בתוך מנוחת הבריאה הראשונה, באחדות גמורה שבין המעשה האנושי לרצון האלוקי. אנו רואים אפוא כי השבת היא גשר של אמת, ואין הנס

.או שינוי הטבע יכולים להפריד בין הקדושה השורה בארץ לזו השורה במרומים

,מתוך רצף הסוגיות העמוקות הללו, שבהן נפגשים הנס וההלכה, המעשה והמחשבה אנו עוברים כעת אל היכל המחשבה והמוסר, כדי לזקק את התובנות הנצחיות המאירות את חיינו מתוך השבעת הקולמוס ושביתת המן. כאן אנו מגלים כי התורה לא באה רק

.להסדיר את תנועת ידינו בשבת, אלא לעצב את קומתנו הרוחנית כולה

הפן הרעיוני שבסוגיה זו חושף בפנינו את סוד השותפות שבין אדם לקונו. כאשר אנו מתבוננים במשה רבנו המניח ידו על המשכן והוא מוקם מאליו, או משביע קולמוס והוא כותב מאליו, אנו לומדים יסוד מרעיש על מהות ה"השתדלות". הרעיון העמוק הוא שהאדם נדרש לתת את ה"התחלה", את הרצון והנגיעה הראשונית, אך עליו לדעת בידיעה ברורה כי כל התוצאה כולה היא מעשה ידי שמיים. השבת, שבה אנו שובתים ממלאכה, היא הזמן שבו אנו חושפים את האמת הזו שבכל ימות החול היא מכוסה: שגם כשאנו פועלים בידיים, הכוח הפועל הוא אלוקי. הנס אינו שבירה של סדר העולם, אלא

.גילוי של השורש הפנימי של המציאות, שבו הכל נעשה ב"מאמר" ובמחשבה עליונה

בפן המחשבתי, אנו צוללים אל עומק המושג "מלאכת מחשבת". תורתנו הקדושה מלמדת אותנו כי המחשבה אינה רק כלי עזר למעשה, אלא היא המהות של המלאכה עצמה. הבירור על המן, שבו נאסר אפילו שינוי טעם במחשבה, מעמיד אותנו על הכוח הכביר הטמון ברוח האדם. המחשבה היא יוצרת, היא משנה מציאות, והיא זו שנותנת ,"משמעות למעשה. בשבת קודש אנו מתבקשים להגיע למדרגה של "שביתת המחשבה שבה האדם אינו מבקש לשנות דבר בעולם, אפילו לא ברצונו הפנימי ביותר. זוהי השבתה של ה"אני" היוצר, כדי לפנות מקום להשראת השכינה. המחשבה הטהורה בשבת היא כזו שאינה עסוקה ב"איך לשנות" את המציאות, אלא ב"איך להתחבר" אל המציאות כפי

.שהיא במקור האלוקי שלה

הפן המוסרי העולה מתוך דברי החתם סופר על אחדות השבתות הוא לקח כביר של ענווה ואחריות. כאשר החתם סופר דוחה את ההפרדה בין שבת של מעלה לשבת של מטה, הוא מלמדנו כי היהודי הקטן, בשמירתו את השבת כאן בארץ, קובע את סדר העולם כולו. המוסר הנלמד מכאן הוא שהפעולות שלנו בעולם הזה אינן מנותקות מהעולמות העליונים; ישנה אחריות כבירה המוטלת על כתפינו, שכן השבת שלנו היא .היא השבת של הבורא. אין לנו רשות "להמציא" רוחניות המנותקת מן המציאות הארצית

הענווה מתבטאת בכך שאפילו משה רבנו, רבם של ישראל, כפוף לאותם חוקי זמן

.וקדושה שחלים על אחרון העם, כי האמת היא אחת ואינה מתחלקת

התובנה המזוקקת מכל המסע הזה היא שתכלית השבת היא ה"מנוחה" במובנה העמוק ביותר – לא רק מנוחת הגוף, אלא מנוחת הנפש מכל תחושת בעלות על העולם. בין אם ,מדובר בנס גלוי של קולמוס הכותב מאליו ובין אם מדובר בשינוי טעם המן במחשבה התורה תובעת מאיתנו להכיר בכך שהכל מאיתו יתברך. המסע בין ערב שבת למנחה של שבת, בין מיתת משה לקבורתו, מלמד אותנו שחייו של היהודי הם רצף אחד של קדושה, שבו גם ברגעים של פלא וגם ברגעים של מעשה, המטרה היא אחת: לגלות את

.אחדות השם בעולם

עיקר העניין:

הפן הרעיוני והמחשבתי בסוגיית הנס והמחשבה בשבת מלמד כי המלאכה אינה נמדדת רק בתנועה הפיזית, אלא בשורש הרצון והמחשבה היוצרת. משה "רבנו בהקמת המשכן ובכתיבת התורה גילה לנו כי האדם הוא רק "מניח יד על המציאות, בעוד הנס פועל את התוצאה. התובנה המוסרית המרכזית העולה מדברי החיד"א והחתם סופר היא שקדושת השבת דורשת שביתה מוחלטת

(כפי שנאסר של ה"אני" – הן במעשה ידיים, הן בכוונת הלב לשנות את הטבע , והן בהכפפת הזמן הפרטי לזמן האלוקי הכללי. השבת המאוחדת של)במן מעלה ומטה מחייבת אותנו לחיות באחריות ובדבקות, מתוך הכרה שכל פעולה רוחנית או גשמית שלנו מהדהדת בלב ליבה של הבריאה ומאחדת אותנו עם

.שבת בראשית

במסענו בנתיבי המחשבה והמוסר, למדנו כי השבת היא המראה המלוטשת של חיינו, המגלה לנו שהאדם והבורא שותפים במעשה בראשית. גילינו כי המחשבה היא כוח יוצר המחייב שביתה וקדושה, וכי אין פער בין השבת שאנו חוגגים בביתנו לבין זו הנחגגת במרומים. התובנות המוסריות שזוקקנו מתוך דברי רבותינו מלמדות אותנו ענווה מול הנס ואחריות מול המעשה, ומזמינות אותנו להפוך את השבת שלנו למרחב של דבקות שבו הכל – המעשה, המחשבה

.והזמן – הופכים לאחדות אחת של עבודת השם

מתוך רעפי הקודש של סוגיית הנס והמלאכה, אנו באים כעת לארוג את היריעה כולה לכדי מסכת אחת שלמה, המאחדת את עמל הכפיים עם שירת הנשמה ,ואת חוקי הטבע עם פלאי הבריאה. הסיכום שלפנינו אינו רק חזרה על הדברים אלא הוא הזיקוק המזוכך של כל נתיבות הלימוד שבהם פסענו, כשהם חוברים

.יחד ליצירה רוחנית המאירה את השבת באור יקרות

עיקר העניין - המשך:

,בבירור שאלת חילול שבת על ידי מעשה נס, השבעת קולמוס או מחשבה יוצרת עולה הכרעה השוזרת את גדרי המלאכה ההלכתיים עם הנהגת הפלא והסוד. נקודת על פטירת משה רבנו, שבה הוכרח)(פסחים סימן י"ג המוצא היתה קושיית הרא"ש לומר שמת בערב שבת כדי ליישב את כתיבת י"ג ספרי התורה, אך השל"ה הקדוש חידש שמשה השתמש בהשבעת קולמוס שאינה נחשבת מלאכה. מרן החתם סופר ביסס זאת על הקמת המשכן שנעשתה מאליה בנס, וביאר בשיטתו)(תורת משה ויקהל שגם למאן דאמר שביתת כלים דאורייתא, הנס מפקיע את גדר)(שו"ת ח"ו סימן כ"ט המלאכה ואינו נחשב כדרך כתיבה, בדומה לטוויה מבעלי חיים שחשיבה כחכמה והחמדת)(פני דוד יתירה אך פטורה מאיסור שבת. ברובד פנימי יותר, רבנו החיד"א ישראל בשם רביד הזהב לימדונו כי במן נאסר אפילו שינוי טעם במחשבה, כגזירה מיוחדת של משה רבנו להשבית כל סוג של הכנה והשתדלות ביום הקדוש, אף כשאין בה מעשה גשמי. חתמנו באחדות הזמן המרטיטה, שבה דחה החתם סופר בתוקף כל ניסיון להפריד בין השבת הארצית לשבת של מעלה, וקבע על פי הכוזרי כי השבת שאנו שומרים כאן היא שבת בראשית המקורית, וכל כוחות הנס כפופים

.לאחדות הזמן הזו המאחדת שמיים וארץ במנוחה אחת שלמה

בממלכת המחשבה והפלא של התורה, גילינו כי השבת חולשת גם על כוחות הנפש .והסוד, אך מפרידה בין המעשה האנושי המוגבל לבין הפעולה השמימית המרוממת המסע ההלכתי חשף כיצד משה רבנו פעל בתוך השבת ומחוצה לה, כשהוא משלב כתיבת ספרי תורה והקמת משכן בדרך נס שאינה נחשבת למלאכת אדם כיוון שאינה "דרך מלאכה". ראינו כיצד גדולי הפוסקים דנו בשביתת כלים מול השבעת קולמוס ובכוחה של "חכמה יתירה", וכיצד רבנו החיד"א האיר את חובת השביתה אפילו מעולם המחשבה בעת אכילת המן במדבר. ההכרעה המזוקקת מלמדת כי השבת היא עוגן נצחי ומדויק שאינו משתנה, המאחד את כל דורות ישראל לשביתה אחת עם הבורא, מתוך הבנה שהנס אינו סותר את ההלכה אלא משלים אותה

.ברובד של מעלה, ומזמין אותנו למנוחה שלמה של הגוף, הלב והמחשבה