האם יצירת חיים בכוח שמות הקודש בשבת קודש נחשבת למלאכה, והאם האדם הנברא בצירופי אותיות עולה למניין עשרה

?והאם האדם הנברא בצירופי אותיות עולה למניין עשרה

,האם יצירת חיים בכוח שמות הקודש בשבת קודש נחשבת למלאכה

?והאם האדם הנברא בצירופי אותיות עולה למניין עשרה

,אל מול השמש השוקעת בערבי שבתות, כאשר העולם כולו נערך לקראת שביתת המלאכה אנו פוגשים דמויות פלאיות מרבותינו האמוראים, רבי חנינא ורב אושעיא, שהיו עוסקים

.בספר יצירה ובוראים להם "עיגלא תילתא" – עגל משובח לסעודת השבת

כאן נפתח לפנינו שער לסוגיה מרטיטה ומסחררת המבקשת לברר את גבולות היצירה האנושית: האם בריאת אדם או בהמה על ידי צירופי אותיות השם נחשבת ל"מלאכה" האסורה ?בשבת? האם דיבור שפתיו של הצדיק המשנה את סדרי בראשית נחשב כמעשה ידיים ממש ואולי השאלה המטלטלת מכולן – אותו "גברא" הנברא מכוח קדושתם של צדיקים, האם הוא נחשב לאדם לכל דבר, המצטרף למניין עשרה ונהנה מקדושת ישראל, או שמא אין הוא אלא "גולם" חסר נשמה שחייו כחיי בהמה? אנו יוצאים למסע בין דפי הגמרא בסנהדרין לבין פלפולי האחרונים, מהחכם צבי והחיד"א ועד בעלי הסוד, כדי להבין את מקומו של האדם

.כשותף למעשה בראשית ואת קדושת הדיבור שניתנה רק לחי העולמים

בעודנו ניצבים אחוזֵי שרעפים אל מול שער הכניסה לסוד היצירה, אנו פוגשים את דברי המגלה לנו טפח מהנהגתם של קדושי עליון: רבא ברא)(דף ס"ה ע"ב הגמרא במסכת סנהדרין גברא. מרן רבינו שלמה יצחקי, הלא הוא רש"י המתוק מדבש, פירש וביאר כי רבא יצר אדם שלם על ידי שלמד בספר יצירה את סוד צרוף האותיות של שם הוי"ה. רבא שלח את אותו אדם אל לפני רבי זירא, ורבי זירא ניסה להשיח עמו דברים, אך אותו יצור לא היה משיב

.לו דבר

.כאן נפתח פתח להבנה עמוקה המבדילה בין יצירת בשר ודם לבריאת הקדוש ברוך הוא המהרש"א פירש וחידש כי הטעם לכך שאותו אדם לא השיב לרבי זירא היה משום שהיה בו רק הרוח החיונית, אותה נפש הנמצאת גם בבעלי החיים ומעניקה תנועה וחיים לגוף, אך כוח הנשמה העליון, המתבטא בכוח הדיבור, לא היה בכוחו של אדם לברוא. זהו חלק אלוקי "ממעל השמור לחי העולמים לבדו, כפי שתרגם אונקלוס על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה

.– והוות באדם לרוח ממללא

כתב וביאר יסוד זה בטוב טעם, והוסיף כי אף על פי)(פרשת מצורע רבינו בעל כלי חמדה שהנביאים והתנאים היו בעלי כוח להחיות מתים, מכל מקום הענקת הדעה והדיבור היא נחלת הקדוש ברוך הוא לבדו. על פי זה חידש ביאור מרטיט למעשה המובא במסכת מגילה על רבה ששחט את רבי זירא בסעודת פורים ולאחר מכן החיהו. הוא הקשה, מדוע)(דף ז' ע"ב בשנה שלאחר מכן חשש רבי זירא לסעוד עם רבה, והרי ידע כי בכוחו להחיותו שנית? אלא שרבי זירא חשש מהדיבור. הוא הבין כי העובדה שחזר אליו הדיבור לאחר התחייה היתה נס שמימי מיוחד, שהרי אין בכוחו של אדם להעניק רוח ממללא, ומכאן נבע חששו שמא בפעם

.הבאה לא יזכה למתנת הדיבור מחדש

כאשר ראה רבי זירא כי אותו אדם ששלח רבא אינו משיב לו, פנה אליו ואמר: מן חבריא את – האם נבראת על ידי החברים העוסקים בספר יצירה? ומיד ציווה עליו: הדר לעפריך – חזור לעפרך. לעומת זאת, הגמרא מספרת על רבי חנינא ורב אושעיא שהיו יושבים בכל ערב שבת

.ועוסקים בספר יצירה, ועל ידי כך היו בוראים להם עגל משובח ואוכלים אותו בסעודתם

יש לעיין בדבר הנפוץ בפי העולם לכנות אדם הנברא בספר יצירה בשם גולם, והרי נראה כי אין זה מדויק כלל מכמה טעמים. ראשית, חזינן בלשון הגמרא שהאדם שברא רבא נקרא נאמר: שבעה)'(פרק ה' משנה ז גברא, ורש"י פירש בפירוש אדם. שנית, במשנה במסכת אבות דברים בגולם ושבעה בחכם. המשנה מונה שם את מעלות החכם, כגון שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו ואינו נבהל להשיב, ומציינת כי חילופיהן בגולם. מכאן מוכח כי הגולם המדובר במשנה הוא בר דיבור, אלא שדיבורו אינו מתוקן. רבינו עובדיה מברטנורה פירש וביאר כי גולם הוא לשון גולמי כלים שלא נגמרה מלאכתן, כך אדם שאינו נגמר בדעתו ובמידותיו קרוי גולם. לעומת זאת, האדם הנברא בספר יצירה חסר את עצם כוח הדיבור מיסודו, ועל

.כן שונה הוא מהגולם המוזכר במשנה

בעודנו עומדים נפעמים מול כוחם של צדיקים לשנות סדרי בראשית, אנו באים ללבן . הוא נדרש לשאלה האם אדם)(סימן צ"ג ספק מרטיט שהעלה מרן רבינו חכם צבי בשו"ת הנוצר על ידי ספר יצירה, כפי שראינו בגמרא בסנהדרין וכפי שהעידו על זקנו הגאון מוהר"ר ,אליהו אב"ד חעלם שיצר אדם כזה, יכול להצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה. לכאורה מצד אחד כתוב "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ואולי אינו בכלל זה, אך מאידך גיסא אמרו חכמים שהמגדל יתום מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, ואם כן מעשי ידיהם של צדיקים הן

.הן תולדותיהם, ושמא נחשב הוא כבנם של ישראל

חכם צבי כתב וביאר כי נראה שאינו מצטרף למניין, והוכיח זאת מכך שרבי זירא אמר לאותו אדם שנברא "שוב לעפרך". לו היה בו תועלת לקדושה, לא היה רבי זירא מעבירו מן העולם. הוא מוסיף דיוק הלכתי נפלא מהפסוק "שופך דם האדם באדם דמו יישפך", ופירש כי דווקא אדם הנוצר בתוך אדם, דהיינו עובר במעי אמו, חייבים עליו משום שפיכות דמים, מה שאין כן בנברא על ידי ספר יצירה. מכאן עולה שאלה מוסרית נוקבת: האם אדם שהרג אדם

.כזה בשמות הקודש נחשב לרוצח? הרי לא עשה מעשה בידיים אלא רק הוציא מילים מפיו

, כתב וחידש)'(שער היכלות פרק י בספר הפרדס לרבינו משה איסרליש, המהר"ם קורדובירו כי הבריאה ההיא אין בה לא נשמה ולא נפש ולא רוח אלא חיות בעלמא, ועל כן פשוט שאין לו עסק עם דברים הטעונים עשרה נפשות מישראל. בנו של החכם צבי, רבינו יעקב עמדין , הקשה על ספקו של אביו וכתב כי ודאי שאדם)(חלק ב' סימן פ"ב היעב"ץ בשו"ת שאילת יעבץ כזה, שאינו בר דעה, גרוע אף מחרש שוטה וקטן שאינם מצטרפים למניין. הוא הביא את

.דברי ספר חסד לאברהם שחיותו כחיות בהמה ואין בהריגתו שום עבירה

הביא ראיה מפתיעה לדיון זה ממכתב)(או"ח סימן נ"ה רבנו החיד"א זיע"א בספרו ברכי יוסף על רבי)(דף ל"ח ע"ב שקיבל מהרב מהר"י ליב כ"ץ. הוא כתב ופירש מהגמרא במסכת גיטין

."אליעזר ששחרר את עבדו כדי להשלימו למניין עשרה, למרות איסור "לעולם בהם תעבודו מכאן הוכיח שאילו היה ניתן לברוא אדם על ידי ספר יצירה שיצטרף למניין, ודאי היה רבי אליעזר עושה כן במקום לעבור על איסור עשה, שהרי כוחו היה גדול מאוד בצירופי שמות

.כפי שמובא בזוהר

אולם בספר ילקוט הגרשוני כתב בשם חמיו שאין זו ראיה, שכן גם אם נברא אדם בספר יצירה, ייתכן שדינו כקטן שצריך להמתין עד שיהיה בן י"ג שנה כדי להצטרף למניין, וביום שנברא ודאי לא יועיל. בשו"ת גנזי יוסף לרבי יוסף שווארץ כתב וביאר דחייה נוספת: ייתכן שהמעשה של רבי אליעזר היה בשבת, ובשבת אסור לברוא אדם בספר יצירה, ועל כן הוצרך לשחרר עבדו. אך הוא עצמו הקשה שאם היה שבת, כיצד הותר לו לשחרר עבדו? ובגיליוני הש"ס הביא מקונטרס אחד שכתב כי אדם הנברא בספר יצירה דינו כעבד כנעני שקנוי גופו

.לישראל, ועל כן גם הוא לא היה מצטרף למניין ללא שחרור

כאן אנו מגיעים אל לב הסערה, אל המקום שבו נפגשים עולם הנס וחוקי השבת המקודשים לנו מדור דור. השאלה המהדהדת היא האם מותר לכתחילה לברוא אדם או בהמה על ידי ספר יצירה ביום השבת קודש, והאם דיבור של צירופי שמות נחשב למעשה מלאכה האסור

.מן התורה

כתב וביאר ספק)'(מערכת א' אות א רבינו ישעיהו אשר זעליג אשכנזי זצ"ל בספרו גזע ישי מרטיט בעניין זה. הוא נדרש לחקור האם בריאת אדם בשבת, מכיוון שאינה אלא על ידי צירוף אותיות השם הקדוש והדבר נברא מאליו, נחשבת כפעולה המותרת, או שמא כיוון שעל ידי עקימת שפתיו של האדם נעשה מעשה כה כביר ונורא, הרי זה נחשב כמעשה ידיים ממש. הוא נסתפק שמא יש בדבר משום איסור מלאכת בונה, שהרי הוא בונה גוף חי, או שמא איסור לש, המגבש חומר לצורה. מצד אחד, נטה לומר שאין בזה איסור ממש כיוון

(דף שאין כאן מעשה גשמי אלא דיבור בעלמא, והביא ראיה מדברי הגמרא במסכת סנהדרין המתירה ללחוש לחישת נחשים ועקרבים בשבת כדי שלא יזיקו, ופירש רש"י שאין)ק"א ע"א בכך משום צידה. אם כן, חזינן שאף שעל ידי דיבורו של האדם ניצוד הנחש, אין הדיבור

.נחשב למעשה מלאכה

, שפירש כי הטעם שמותר)(סימן שכ"ח סעיף מ"ה אולם, הגזע ישי הוסיף ופלפל בדברי הלבוש ללחוש על נחשים הוא משום שאין זו דרך צידה הרגילה, ולכן נחשב כלאחר יד ואסור רק מדרבנן, ובמקום היזק התירו. לפי זה חידש הגזע ישי סברא הפוכה: בבריאת אדם ובהמה על ידי ספר יצירה, כיוון שאין שום אפשרות אחרת בעולם לעשות את ה"מלאכה" הזו אלא על ידי צירוף השמות, הרי שהדיבור הוא הוא דרך המלאכה המקורית. אם הדיבור הוא הדרך היחידה ליצירה זו, שוב אין זה נחשב כשינוי או כלאחר יד, וייתכן שיש בזה חיוב גמור אף

.ללא מעשה ידיים

בשו"ת גנזי יוסף כתב ופירש ראיה הפוכה ומנצחת להתיר את הדבר. הוא הביא את דברי , המיישבים את קושיית הרא"ש)(חלק ו' סימן כ"ט השל"ה הקדוש, שצוטטו גם בשו"ת חתם סופר על משה רבנו שכתב ספרי תורה ביום מותו שחל בשבת. השל"ה כתב וחידש כי כיוון שהדבר

נעשה על ידי שמות הקודש, אין זה נחשב למלאכה כלל. אם כתיבת ספר תורה על ידי שמות אינה מלאכה, הרי שגם בריאה על ידי שמות אינה מלאכה, וכך נהגו רבי חנינא ורב אושעיא שהיו בוראים עגל בכל ערב שבת, ופירשו המפרשים שפעמים רבות עשו זאת בתוך השבת

.עצמה לצורך הסעודה

וביאר כי מותר לעשות כן)(יורה דעה סימן קע"ט על עצם העיסוק בספר יצירה, כתב הלבוש .)(יורה דעה סימן קע"ט סעיף ט"ו לכתחילה אפילו לעשות מעשה, וכך פסק מרן בשולחן ערוך הוא פירש כי שמות הקודש הם כוח שהשם יתברך נתן בהם כדי שיוכלו החסידים להראות את גדולתו וגבורתו של הבורא. אך הש"ך הוסיף והזהיר כי דבריו נכונים רק אם מתעסקים בהם בקדושה ובטהרה יתירה ולצורך מצווה רבה, דבר שאינו מצוי בדורותינו, שכן אשתמש בתגא חלף, ומי שאינו נוהג בטהרה גמורה עלול להינזק, כפי שראינו בסיפור המרטיט על אותו יצור שברא זקנו של החכם צבי, שגדל עד כדי כך שהוצרכו ליטול ממנו את השם שעל

.מצחו, ובשעת נטילת השם שרט היצור את פניו של הגאון בחוזקה

כאשר אנו מתבוננים בנתיבי הפלא של ספר יצירה, אנו נחשפים לרעיון כביר המרעיד את "אמות הסיפים של תפיסת המציאות האנושית. הרעיון המרכזי העולה מתוך בריאת ה"גברא על ידי רבא או העגל על ידי רבי חנינא ורב אושעיא, הוא שהעולם הזה אינו גוש חומר דומם ,ומנותק, אלא הוא מארג חי של אותיות ושמות קדושים. התורה מלמדת אותנו כי האדם שנברא בצלם אלוקים, קיבל כוח להשתמש ב"אבני הבניין" של הבריאה – אותן כ"ב אותיות

.שבהן נבראו שמיים וארץ

בעומק הרעיון, אנו למדים כי השותפות שבין האדם לקונו אינה מצטמצמת רק למעשי מצווה ומוסר, אלא היא חודרת אל תוך עצם היצירה של המציאות. הצדיק, בהיותו דבוק במקור החיים, הופך להיות כלי שדרכו זורם השפע האלוקי המחדש את הבריאה. העובדה שניתן לברוא חיים מתוך ספר יצירה מגלה לנו שהטבע אינו אלא לבוש דק לרצון עליון, וכי בכוח הקדושה והטהרה ניתן להסיר את הלוט מעל החומר ולחולל פלאות. זהו רעיון של התעלות החומר אל הרוח, שבו האדם אינו רק צופה בבריאה, אלא הופך לאומן המשתמש

.בכלי עבודתו של הבורא כדי להוסיף קדושה בעולם

,כאשר אנו מעמיקים אל תוך נבכי המחשבה המסתתרים בין שורות הגמרא בסנהדרין אנו מוצאים עצמנו ניצבים מול הגבול הדק והמסתורי המפריד בין מעשה ידי אדם לבריאת שמיים. המחשבה המזוקקת כאן אינה עוסקת רק ביכולת הטכנית של צירופי אותיות, אלא בשאלת מהות האדם ותכליתו. עצם העובדה שרבא ברא "גברא" שאינו משיב דבר, והמהרש"א מבאר כי חסר בו כוח הדיבור והנשמה, מעמידה אותנו על תובנה מחשבתית מטלטלת: האדם יכול ליצור "גוף", הוא יכול להפיח "רוח חיונית" המניעה את האיברים, אך אין בידו להעניק

.את ה"רוח ממללא" – את אותו ניצוץ אלוקי של בינה, דעת ודיבור

בפנימיות המחשבה, התורה מלמדת אותנו כי הדיבור הוא המהות המבדילה בין האדם לכל שאר הנבראים. בעוד שהבריאה כולה נעשתה בעשרה מאמרות, הרי שנשימת ה"נשמה" באדם :הראשון הייתה פעולה ישירה של "ויפח באפיו נשמת חיים". כאן טמון העומק המחשבתי

הצדיק בספר יצירה פועל מתוך חוקי ה"מאמרות" שבהם נברא העולם, ולכן הוא יכול ליצור חומר חי. אך הדיבור האנושי, המחובר אל הבינה והדעת, הוא "חלק אלוק ממעל" שאינו כפוף למערכת של צירופי אותיות טכניים. זוהי מחשבה המדגישה את ייחודיותה של הנשמה הישראלית, ששורשה גבוה מעל כל כוחות הטבע והנס גם יחד, וכי המרחק בין היצור הכי משוכלל שייברא על ידי אדם לבין יהודי פשוט שיש בו נשמה, הוא מרחק אינסופי של

.דעת ודיבור

כאשר אנו מתבוננים בלקח העולה מבין כותלי בית מדרשם של זקני החכם צבי ומהר"ל מפראג, אנו נחשפים לעמוד שדרה מוסרי תובעני המזכיר לנו את גבולות האחריות ,האנושית. המוסר העמוק הנלמד כאן הוא שאין לאדם רשות להשתמש בכוחות כבירים ואפילו הם כוחות של קדושה ונס, אלא אם כן הוא נכון לשאת במלוא האחריות על ,תוצאותיהם. הסיפור על אותו יצור שהלך וגדל עד שהיה חשש שיחריב את העולם מלמדנו כי יצירה שאינה מחוברת למקור של דעת ותיקון המידות, עלולה להפוך לכוח

.הרסני המאיים על עצם הקיום

בעומק המוסר, התורה תובעת מאיתנו ענווה מוחלטת מול הבריאה. העובדה שרבי זירא בחר להשיב את ה"גברא" לעפרו ברגע שראה שאין בו כוח דיבור, מורה לנו כי אין ערך ליצור שאין בו תכלית רוחנית של דבקות בבורא וחיבור לכלל ישראל. המוסר כאן הוא לקח כביר נגד הגאווה: האדם יכול להגיע למדרגות נוראות של חוכמת הצירופים, אך עליו ,לזכור תמיד כי "אשתמש בתגא חלף". השימוש בכוחות עליונים חייב להיות מזוקק וטהור ורק לצורך מצווה רבה או קידוש השם, שכן כל סטייה קלה מן הקדושה בשימוש בשמות הקודש עלולה להביא עמו נזק רוחני וגשמי ליוצר עצמו. זהו מוסר של איפוק, המלמדנו כי לעיתים הגבורה האמיתית אינה בלהראות מה אנו יכולים לברוא, אלא ביכולתנו לכבוש את

.יצר היצירה ולשתוק

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: כאשר אנו מורידים את סודות ספר יצירה אל עולם המעשה של כל אחד ואחד מאיתנו, אנו מגלים טל תחייה של ממש בתוך שגרת חיינו האפורה. התובנה הראשונה והמרטיטה היא כוח הדיבור המופקד בפינו. אם למדנו שצירופי אותיות בשמות הקודש יכולים לברוא עולמות ולהפיח חיים בבשר, הרי שכל מילה היוצאת יום היא כלי יוצר או מחריב. האדם המדבר בשבת או בחול, המברך את חברו או-מפינו ביום חלילה פוגע בו, משתמש באותן "אבני בניין" שבהן נברא העולם. התובנה לחיינו היא אחריות כבירה על מוצא פינו: עלינו לברוא עולמות של חסד ואמונה בדיבורנו, ולזכור כי המילים הן

.המעצבות את המציאות שסביבנו לא פחות ממעשה הידיים

תובנה נוספת הנוגעת ללב היא הבנת המושג "שותפות". כשם שהצדיקים בראו עגל ,לסעודת שבת מתוך דבקות ושמות הקודש, כך כל יהודי העמל לפרנסתו או בונה את ביתו יכול להפוך את מעשיו ל"מעשה נס" אם רק יחבר אותם אל המקור. כשאדם פועל מתוך ידיעה שהכוח הפועל בו הוא אלוקי, והוא רק "מניח ידו" על המלאכה, הוא משתחרר מהמתח

יום הופכים למסע של גילוי שבו אנו מחפשים את-והחרדה של "כוחי ועוצם ידי". חיי היום

.הניצוץ האלוקי שבכל חומר, ומנסים להפיח בו נשמה של קדושה

לבסוף, הסיפור על היצור שגדל פרא ודרש ריסון, מלמדנו תובנה עמוקה על הצורך בגבולות. בעולם המודרני שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו "לברוא" כמעט הכל ולשנות סדרי עולם, התורה מזכירה לנו שכל יצירה ללא דעת וללא נשמה סופה להזיק. עלינו לבחון את ה"גולמים" שאנו יוצרים בחיינו – בין אם אלו פרויקטים עסקיים, שאיפות אישיות או כלים יום-טכנולוגיים – ולוודא שהם אינם מאבדים את צלם האנוש שבהם. התובנה היא שחיי היום שלנו צריכים להיות מאוזנים בין היצירה לבין השביתה, בין ה"לעשות" לבין ה"להיות", כדי

.שלא נחריב את עולמנו במו ידינו

עיקר העניין:

בבירור שאלת בריאת אדם או בהמה על ידי ספר יצירה בשבת, עולה כי אף שיצירת חיים בדרך נס היא פלאית, אין היא נחשבת מלאכה האסורה מן התורה כיוון שנעשית על ידי שמות הקודש ולא בדרך מלאכה רגילה, כפי שפסק מרן והוכיח הגנזי יוסף מדברי השל"ה והחת"ס. עם זאת, במישור)(יו"ד קע"ט בשולחן ערוך חסר את ה"רוח ממללא" והדעה השמורה)"(ה"גברא המהותי, האדם הנברא בנס לבורא לבדו, ועל כן פסק החכם צבי שאינו מצטרף למניין עשרה לקדושה, שכן אינו נחשב כנוצר במעי אישה. התובנה המזוקקת היא שהשבת והנס מלמדים את האדם ענווה – גם ביכולתו לברוא עולמות, עליו להכפיף את כוחותיו לקדושה, להבין את גבולות היצירה האנושית, ולזכור כי הדיבור והנשמה הם פיקדון אלוקי שאין לאדם

.בעלות עליו

במסענו המופלא בין דפי הגמרא בסנהדרין לבין פסקי האחרונים, גילינו את כוחם של צדיקים לצייר אותיות ולהפיח חיים בחומר, אך ראינו כיצד הגבול בין אדם ,לבורא נותר איתן בסוד הדיבור והבינה. למדנו כי השבת אינה נסוגה בפני הנס אלא היא המקור המקדש את המעשה, וכי היצירה בנס מותרת בשבת דווקא משום שאינה נחשבת למעשה ידי אדם אלא לגילוי רצון עליון. התובנות שזוקקנו מזכירות לנו את כוח הדיבור היומיומי שלנו ככלי לבניית עולמות, ואת האחריות הכבירה המוטלת על האדם לשמור על צלם האלוקים שבתוכו ובכל יצירה

.היוצאת תחת ידו