האם מותר לקרוא בשבת ספר כדי להכין את הגהתו ליום ראשון?

הנה עומד לו יהודי שתורתו אומנותו, וכל ליבו ונפשו נתונים בין דפיו של ספר חדש העומד לצאת לאור עולם. זהו רגע של רטט פנימי, עת שבה פרי עמלו של שנים עומד לקבל צורה ,ופנים. השבת פורסת את כנפיה, השקט משתרר בבית, והוא אוחז בגליונות הנייר הריחניים מבקש להתענג על דברי התורה שכתב. אך בתוך עומק העיון, צצה ועולה דאגה: שמא נפל שיבוש בכתוב? שמא נשמטה אות או נהפכה מילה?…

?האם מותר לקרוא בשבת בספר כדי להגיה את הספר ביום ראשון

הנה עומד לו יהודי שתורתו אומנותו, וכל ליבו ונפשו נתונים בין דפיו של ספר חדש העומד לצאת לאור עולם. זהו רגע של רטט פנימי, עת שבה פרי עמלו של שנים עומד לקבל צורה ,ופנים. השבת פורסת את כנפיה, השקט משתרר בבית, והוא אוחז בגליונות הנייר הריחניים מבקש להתענג על דברי התורה שכתב. אך בתוך עומק העיון, צצה ועולה דאגה: שמא נפל שיבוש בכתוב? שמא נשמטה אות או נהפכה מילה? והנה הוא קורא בעיניים בוחנות, לא ,רק כדי להחכים, אלא כדי לצוד את אותן טעויות טורדניות, למען יוכל בבוקר יום ראשון עם שחר, לרוץ אל בית הדפוס ולתקן את המעוות. כאן מתעוררת סערה גדולה בנפשו של ?הלומד: האם העיון הזה, המהול בחרדת המלאכה העתידית, אינו פוגם בקדושת המנוחה האם אין כאן מעשה של חול בתוך לב ליבו של יום השבת? השאלה הזו אינה רק שאלה :טכנית בהלכות מלאכת כותב או בהלכות הכנה משבת לחול, אלא היא נוגעת בשורש הנשמה היכן עובר הגבול הדק שבין לימוד תורה צרוף לבין דאגת החפצים האישיים? האם החשש שמא ישלח ידו אל הקולמוס מתוך הרגל כה מושרש של מגיה ספרים, צריך לאסור עליו את ,העונג הרוחני הזה? אנו עומדים לפני בירור מרתק שבו מתנגשים כבוד השבת, דאגת היצירה

.והגזירות שגזרו חכמים כדי לשמור על גדרות היום הקדוש

כאשר אנו פותחים את גנזי המלך בפרשת המועדות ובציוויי השבת, אנו חשים ברוח הכבירה המנשבת מבין אותיות הקודש, שם הקדוש ברוך הוא מצווה אותנו לא רק על המעשה הטכני של השביתה, אלא על יצירת מהות חדשה של מנוחה וקדושה. בפרשת משפטים נחקק הציווי הנצחי: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת למען ינוח שורך וחמרך

)(שמות כג, יב "וינפש בן אמתך והגר

כמה עומק טמון כאן במילים ששת ימים תעשה מעשיך, המילים הללו אינן רק רשות אלא הן תוחמות את עולם החול, את עמל הכפיים ואת התיקונים הטכניים של האדם אל תוך גבולות ימי המעשה. השבת היא זמן של וינפש, זמן שבו הנפש משתחררת מכבלי התיקון

.וההגהה של עולם החומר, והיא מתעלה אל פסגות של דבקות ולימוד שאין בו צורך חיצוני ,הקשר לשאלתנו זועק מתוך הפסוק, שכן המגיה את ספרו בשבת כדי לתקנו ביום ראשון

.לכאורה מכניס את רעש המעשים של ימי החול אל תוך דממת הקודש של יום השביעי

, כתב "אפילו היתה לו מלאכה מרובה בערב שבת)(שם רבינו שלמה יצחקי, הלא הוא רש"י לא יעשנה בשבת אלא תשבות" רש"י הקדוש מאיר כאן נקודה נפלאה, שגם אם המלאכה דוחקת והספר חייב לרדת לדפוס ביום ראשון, והלב הומה מצורך התיקון, השבת תובעת את שלה. השביתה אינה רק ממלאכה גמורה, אלא היא עמידה איתנה מול הדחף להשלים

.את מה שלא הספקנו בימי החול

כתב "וביום השביעי תשבת, מצות עשה" הוא מגלה לנו)(שם רבי אברהם אבן עזרא שהשביתה היא אקטיבית, זו מצווה חיובית ליצור חלל של מנוחה שבו האדם אינו עוסק

.בתיקון עולמו הפרטי

" כתב "שיהיה היום אצלך שביתה ומנוחה, לא שיהיה עמל בו)(שם הנשר הגדול, הרמב"ן רבנו משה בן נחמן מלמדנו שהעמל, אותה יגיעה של העין והמחשבה המחפשת טעויות כדי

.להכין את מלאכת המחר, היא בסתירה למהות המנוחה שהתורה חפצה בה

ביאר "תשבת מן המחשבה של מלאכה" כאן אנו נוגעים בשורש השאלה, שהרי)(שם החזקוני המגיה ספר בשבת, כל כולו נתון במחשבה על המלאכה שיעשה בצאת השבת, והחזקוני תובע

.מאיתנו שביתה גם מן המחשבה הזו המקשרת אותנו אל מלאכת החול

כתב "תשבת כדי שתפנה אל עסק הנפש" הספורנו מעמיד)(שם רבי עובדיה ספורנו את הניגוד בצורה כה חדה, האם העיון בספר הוא עסק הנפש בתורה, או שהוא עסק של

?מלאכת הספרים

, תרגם "ותנוח" המנוחה היא השלווה הפנימית, והמגיה ספר בשבת)(שם תרגום אונקלוס

?הדואג לכל אות ותג, האם הוא באמת במצב של נייחא

כתב "כי השבת היא זכר למעשה בראשית ועל כן השביתה צריכה להיות)(שם הכלי יקר גמורה כביכול כל מלאכתו עשויה" המילים הללו מרעידות את הלב, האם המגיה יכול להרגיש

?בשבת שכל מלאכתו עשויה, בעוד עיניו תרות אחר הטעות הבאה

מתוך דברי הנביאים המזהירים אותנו על משמרת השבת, אנו צוללים אל ים התלמוד, שם חכמינו זכרונם לברכה עיצבו את גדרי המנוחה והזהירו אותנו שלא לערבב בין חפצי השמים

.לחפצי החול, ושלא לבוא לידי מכשול בתוך סערת הלימוד

" חפציך אסורים, חפצי שמים מותרים- כתב "ממצוא חפצך)(דף קנ ע"א בגמרא במסכת שבת הגמרא מעמידה כאן את היסוד האיתן של קדושת הדיבור והמחשבה בשבת. המילים ממצוא חפצך מלמדות אותנו כי כל עיסוק שהוא לצורך האישי של האדם לימי החול, אפילו אם אין בו מעשה מלאכה גמור, נאסר משום כבוד היום. כאשר אדם מעיין בספר כדי להכין את עבודת ההגהה ליום ראשון, הוא לכאורה עוסק בחפציו שלו, בהכנת מלאכתו העתידית, ועל

.כך רעשה הגמרא שצריך האדם להרגיש כאילו כל מלאכתו עשויה

כתב "אסור לאדם לפקוד שדותיו בשבת כדי לראות מה)(דף לח ע"ב בגמרא במסכת עירובין הם צריכים" הנה לנו בניין אב לנדון דידן. כשם שהחקלאי היוצא אל שדהו אינו חורש ואינו .זורע, אלא רק מביט בעיניו כדי לדעת מה לתקן למחר, כך גם המחבר המביט בגיליונותיו חכמים אסרו את הראייה הזו, את הסריקה המחשבתית הזו, משום שהיא הכנה מפורשת של

.חפצי חול בתוך קדושת השבת

ביאר "שמא)(שם כתב "לא יקרא לאור הנר שמא יטה" רש"י)(דף יא ע"א בגמרא במסכת שבת ישכח ויטה הנר כדי שיקרב השמן לפיכילה" חכמים חששו שאדם מתוך טרדת קריאתו ורצונו להבין את הדברים היטב, ישכח ששבת היום ויבוא לידי איסור תורה. מכאן עולה החשש הגדול בשאלתנו: המגיה, שרגיל כל השבוע לאחוז בקולמוס ולתקן כל טעות שעינו

.צדה, שמא מתוך הרגל ושקיעות בתיקון הספר, תשלח ידו אל הדיו ויכתוב בשבת קודש

כתב "אין דנין ואין מקדשין... גזירה שמא יכתוב" חזינן)(דף לז ע"א ובגמרא במסכת ביצה מכאן כוחה של גזירה, שגם בדברים שהם מצווה גדולה כמו קידושין או דין תורה, חששו חכמים שמא מתוך טרדת המעשה והצורך לתעד את הדברים, יבוא האדם לידי כתיבה. האם

?גם במחבר הספר, שכל רצונו הוא להוציא תורה מזוקקת מתחת ידו, נגזור גזירה זו

" כתב "דבורך בשבת לא יהא כדבורך בחול)(פרק טו הלכה ג בתלמוד ירושלמי במסכת שבת הירושלמי מעמיק את האיסור של ממצוא חפצך ומלמדנו שהשביתה צריכה לחדור אל תוך הדיבור וההרהור. המגיה ספר, שכל מחשבתו נתונה לתיקונים טכניים, האם אין זה הרהור

?של חול ביום הקדוש

ביאר על המשנה האוסרת לקרות בכתב שמתחת לצורה, שחכמים)(שבת קמט ע"א רש"י גזרו משום "שמא יקרא בשטרי חדיוטות" הרי לנו חשש נוסף של חכמים, שקריאה מסוג מסוים עלולה לגרור את האדם לקריאה של דברי חול גמורים, והמגיה עוסק לכאורה בטקסט

.שכרגע הוא עבורו כ"שטר" הצריך בדיקה ותיקון

כתב "במקום שיש חשש רחוק לא גזרו" בעלי התוספות דנים בגבולות)(שבת יא ע"א תוספות הגזירה של שמא יטה, ומכאן אולי נפתח פתח לדון האם במגיה ספרים, כשאין כלי כתיבה

.לפניו, החשש הוא קרוב או רחוק

מתוך סוגיות הש"ס המבהיקות כספיר, אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים, אשר ברוח קודשם ובעומק שכלם הניחו את אבני הפינה להבנת גדרי השביתה והחשש שמא יבוא

.האדם לידי מכשול בלהט עיונו

כתב שהטעם שאסרו לקרות לאור הנר הוא)(שבת נג ע"ב בדפי הרי"ף רבנו יצחק אלפסי, הרי"ף גזירה שמא יטה, והרי זה מלמדנו שכל מקום שיש בו רגילות וטבעיות של האדם לפעול

.לתיקון הדבר שלפניו, חכמים העמידו גדר כדי שלא יבוא לידי חילול שבת מתוך הרגל

כתב "נאמר בתורה תשבת, ביטל)(פרק כד מהלכות שבת הלכה א רבנו משה בן מימון, הרמב"ם ...ממנו מצות עשה של שביתה... לפיכך אסרו חכמים דברים הרבה מפני שהן דומים למלאכה כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא לתקן כל חפציו" הרמב"ם מעמיד את היסוד שגם אם

אין כאן מלאכה גמורה, עצם ההתעסקות בתיקון חפצים המיועדים לחול פוגעת במצוות העשה של "תשבת", והמגיה ספר לצורך מחר לכאורה מבטל בזה את צביון השבת כיום

.שביתה מתיקוני עולם המעשה

כתב "במראה של מתכת שאסור להסתכל לפי)(מסכת שבת דף קמט ע"א רבנו נסים, הר"ן תנא קמא משום דחיישינן שמא ישיר שערות עם זה, אפילו קבוע בכותל שלא שייך החשש אסור, משום דלא פלוג רבנן" הר"ן מלמדנו יסוד כביר בגזירות חכמים, שברגע שנגזרה גזירה במציאות מסוימת, שוב אין אנו מחלקים בין מקרה למקרה, והדבר מעורר תמיהה על כל

.מי שמבקש להתיר קריאה להגהה בטענה שבמציאות זו לא יבוא לכתוב

כתב "דכל מילי דדמי למקח)(בחידושיו למסכת שבת דף קמט ע"א רבנו שלמה בן אדרת, הרשב"א וממכר או לשטרי הדיוטות אסור, משום דאתי למיכתב" הרשב"א מדגיש שהעיסוק בטקסט שיש לו משמעות ממונית או תועלתית לימי החול, הוא המביא את האדם לידי כתיבה, והמגיה

.המבקש לחסוך זמן ביום ראשון נמצא בדיוק בגדר זה

כתב "שכל שהוא קורא כדי להבחין)(מסכת שבת דף קמט ע"א רבנו מנחם המאירי, המאירי ולהגיה הרי הוא כקורא בשטרי הדיוטות" המאירי נוגע בנקודה רגישה, שכן קריאה שאינה לשם לימוד הרי היא קריאה תועלתית, וקריאה כזו יצאה מגדר עונג שבת ונכנסה לגדר

.חפצי חול

חפציך אסורים אפילו- כתב "ממצוא חפצך)(מסכת שבת פרק כג סימן א רבנו אשר, הרא"ש לחשוב בהם" הרא"ש מחמיר אף במחשבה הנתונה לצורכי החול, ומכאן שהמגיה המתרכז

.בחיפוש טעויות, אף אם לא יוציא הגה מפיו, הרי מחשבתו משועבדת לחפצי החול שלו

כתב "שאין לקרות בשבת אלא)(חלק ב הלכות שבת סימן נג רבנו יצחק מווינא, בעל אור זרוע בדברי קדושה ולימוד, וכל שכוונתו לתיקון הטעות לצורך מחר הרי זה הכנה" הוא מחבר

.בין איסור הכנה לבין איסור חפצי חול, ומלמדנו שהכוונה היא המכריעה את אופי הפעולה

מתוך נתיבותיהם המאירות של הראשונים, אנו באים אל היכלם של רבותינו האחרונים ,וגדולי הפוסקים, אשר העמידו את השולחן הערוך ודנו בכובד ראש בשאלת המגיה והמחבר

.תוך שהם משלבים בין זהירות מחילול שבת לבין אהבת התורה וחדוות הלימוד

כתב שאסור להרהר בחפציו ואסור לפקוד שדותיו)(או"ח סימן שז סעיף יז מרן רבי יוסף קארו לראות מה הם צריכים, והוסיף שם שאפילו הילוך בסוף התחום כדי שיהיה קרוב למלאכתו במוצאי שבת נאסר משום ממצוא חפצך. הרי לנו פסק ברור שכל פעולה, ואפילו מחשבה או

.הילוך, שכל תכליתם היא הכנת הקרקע למלאכת החול, פוגעים בקדושת היום

חידש "שאלת הרוצה להגיה)(שו"ת הרדב"ז חלק ב סימן תר"צ הגאון רבי דוד בן זמרא, הרדב"ז :ספר אם מותר לקרות בו בשבת כדי שיכיר מקום הצריך הגהה לתקן אותו למחר. תשובה דבר זה אסור" הרדב"ז מעמיק בטעם האיסור ומבאר שאין כאן רק חשש שמא יכתוב, שהרי להביא קולמוס ודיו הוא מעשה המצריך שהות ובוודאי ייזכר ששבת היום, אלא עיקר האיסור הוא משום "ממצוא חפצך". הוא משווה זאת לאדם הפוקד שדותיו, שכן המגיה אינו עוסק

כרגע בעצם הלימוד אלא בסימון המקומות לתיקון, וזו הכנה גמורה לחול. אך הוסיף וכתב שאם מכוון גם לקרות וללמוד וגם להגיה, הרי זה מותר כיון שאין כאן מלאכה גמורה והלימוד

.מחפה על צורך ההגהה

כתב והעתיק את)(או"ח סימן שז אות ב הראשל"צ מרן רבי חיים יוסף דוד אזולאי, הברכי יוסף דברי הרדב"ז להלכה ולמעשה, וסמך ידיו על ההיתר שאם האדם מתכוון גם לעצם הלימוד

.והקריאה וגם להגהה, אין לאסור בדבר

(או"ח סימן שז הגאון רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט, בעל פתחי תשובה והשערי תשובה כתב וציין לדברי הרדב"ז והברכי יוסף, ובכך קיבע את הפסק שכל זמן שהקריאה היא)סק"א

.מעורבת בחפץ שמים של לימוד תורה, אין לאסור את ההגהה המחשבתית הנלווית אליה

הקשה בטוב טעם על דברי)(או"ח סימן י הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר, בעל קנה בושם הרדב"ז: אם כל האיסור הוא משום "ממצוא חפצך", מדוע נאסר הדבר כשהוא מכוון רק להגיה? הרי הגהת ספרי קודש היא מצווה גדולה וחפצי שמים הם, וחפצי שמים הרי הותרו בשבת! בכך הוא מעורר אותנו למחשבה עמוקה על הגדרת "חפצי שמים" במלאכות הדפוס

.והכנת הספרים

, תמה על יסודו של הרדב"ז שאין לחוש שמא יביא קולמוס)(מובא בשיטה בעל ספר טל אורות שהרי מצאנו בחז"ל גזירות רבות שמא יכתוב גם בדברים שאינם מצויים, ולדבריו היה ראוי . הוא מבאר שדווקא במקום)(לא חילקו חכמים בגזירותיהם "לאסור בכל מקרה משום "לא פלוג

(תוך כדי הפעולה ייזכר ששבת "שחז"ל לא גזרו בפירוש, אנו סומכים על כך ש"אדהכי והכי מידכר

., אך במקום שיש דמיון לגזירה קיימת, יש להחמיר)היא

כתב והוסיף נופך)(מובא בשו"ת ישמח לב הגאון רבי אברהם יצחק גליק, בעל שו"ת יד יצחק משלו, שכל דבר שלא נאסר בפירוש בתלמוד, אין לנו כוח לגזור גזירות חדשות מדעתנו, ועל

.כן יש להישאר בעיקר הדין של הרדב"ז המבחין בין כוונת הקריאה לכוונת ההגהה

בעקבותיהם של רבותינו האחרונים שסללו לנו דרך בנבכי הסוגיה, אנו זוכים לעמוד במחיצתם של מאורי דורנו וגדולי הדורות האחרונים, אשר בדקו וזיקקו את ההלכה אל מול המציאות המוחשית של כותבי הספרים והמחברים בימינו, בראייה רחבה ועמוקה של

.גדרי הגזירה

העמיק בחקירה נפלאה ותמה)(או"ח סימן י הגאון רבי מאיר ברנדסדורפר בספרו קנה בושם על יסוד דברי הרדב"ז, שהרי אם כל האיסור להגיה הוא משום "ממצוא חפצך", מדוע נאסר הדבר כשהוא מכוון רק להגיה? הלא מצינו שחפצי שמים מותרים בשבת, והגהת ספרי קודש ותיקון דברי תורה הרי הם חפצי שמים מובהקים שאין למעלה מהם, ואם כן מדוע לא הותר

?הדבר לכתחילה ללא כל חשש

חלק על הנחת היסוד של הרדב"ז שאין לחוש)(הובא בדברי הפוסקים בעל ספר טל אורות להבאת קולמוס ודיו, ותמה שהרי מצאנו בחז"ל בגמרא במסכת ביצה שאסרו מקח וממכר משום גזרה שמא יכתוב, וחזינן דלא אמרינן שייזכר באמצע המעשה. עוד הקשה מדברי הר"ן

במסכת שבת בעניין מראה של מתכת, שאפילו כשהיא קבועה בכותל אסורה משום "לא , ואם כן מדוע כאן כשהוא קורא להגהה נקל ונתיר? וביאר הטל)(לא חלקו חכמים בגזירותיהם "פלוג אורות חילוק יסודי, שכל דבר שנגזר עליו בפירוש כגון הטיית הנר או מראה של מתכת, אין "אנו מחלקים בו, אך בדבר שלא נגזרה עליו גזירה כללית, אנו אומרים "אדהכי והכי מידכר

.ששבת היום ולא יבוא לידי כתיבה

דן)(הובא בשו"ת ישמח לב או"ח סימן יז הגאון רבי אברהם יצחק גליק בספרו שו"ת יד יצחק באריכות בדברי הרדב"ז והטל אורות, וכתב שדבר הלמד משטחיות דברי הראשונים הוא שבמקום שלא גזרו חז"ל בפירוש אין לנו להתלמד מהם ולגזור גזירות חדשות מדעתנו, כי

.לא כל המקומות שווים ואין אתנו יודע עד מה בטעמי הגזירות הכמוסים

נדרש לשאלה מעשית)(חלק ב סימן קס"ה הגאון רבי יוסף אריה פלדמן בספרו שו"ת התעוררות באדם המעיין כל השבוע בכתבי יד ורוצה להדפיסם, האם מותר לו ללמוד בהם בשבת מבלי להגיה, או שמא נחוש שמא יטעה בטרדת העיון ויגיה? וחידש לחלק חילוק מבריק, שאם כלי הכתיבה מונחים לפניו והוא רגיל בכך תמיד, ודאי שאסור. אך אם מצניע את כלי הכתיבה ,בארגז סגור ונועל במפתח, הרי שעד שיבוא לפתוח ולקחת את הקולמוס יזכור ששבת היום

.ובכהאי גוונא לא שייך איסור "לא פלוג" כיוון שחכמים לא אסרו זאת בפירוש

פסק להלכה שאין)(חלק י סימן כא הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר מקום לאסור לבעל המגיה ללמוד בכתביו כל שאין כלי הכתיבה לפניו, ואין לנו לגזור ולחוש ,שמא ילך להביא כלי כתיבה, שכן אין לנו כוח לגזור גזירות מעצמנו במקום שלא גזרו חז"ל

.ואנו סומכים על כך שתוך כדי הילוכו ייזכר ששבת היא ויימנע ממלאכה

מתוך הסערה הלמדנית והמפגש בין כותלי הפוסקים, אנו יורדים אל שדה המעשה, לראות כיצד צריכה להיראות שבת קודש של מחבר ספר או לומד המבקש להכין את תלמודו, ומהן

.הנפקא מינות העולות מתוך הבירור המרתק שעשינו

הנפקא מינה הראשונה והיסודית היא הגדרת כוונת הקריאה. אם המחבר ניגש אל הגיליונות בשבת אך ורק כדי לצוד טעויות, לסמן בזיכרונו את מקומות ההגהה ולתכנן את מלאכת יום ראשון, הרי שגם אם לא יאחז בקולמוס, הוא עובר על איסור "ממצוא חפצך", שכן הקריאה ,שלו היא מכשיר להכנת מלאכת החול. אך אם הוא משלב בקריאה זו לימוד תורה אמיתי ,"התענגות על החידושים והבנת הסוגיה לעומקה, הרי שהקריאה הופכת ל"חפצי שמים

.וההגהה הנלווית אליה בדרך אגב אינה אוסרת את העונג הרוחני הזה

נפקא מינה נוספת נוגעת למיקום כלי הכתיבה בסביבת הלימוד. למדנו כי עבור אדם שרגיל .כל השבוע להגיה ולתקן, קיים חשש טבעי שמא מתוך טרדת המחשבה תשלח ידו אל העט לכן, העצה המעשית וההלכתית היא להרחיק את כלי הכתיבה, לנעול אותם בארון או להניחם במקום שאינו נגיש בנקל. פעולה זו יוצרת חיץ פסיכולוגי והלכתי, שכן גם אם יבוא לידי טעות, הדרך הארוכה אל הקולמוס תזכיר לו ששבת היום, ובכך אנו מרוויחים את ההיתר

.ללמוד בכתבי היד ללא חשש גזירה

עוד עולה נפקא מינה בעניין רישום הטעות בציפורן. במקרה שבו אדם לומד לתומו ומצא טעות צורמת שעלולה להישכח ממנו ולגרום לשיבוש בספר, התירו לו לסמן בציפורן סימן כלשהו שאינו כתב גמור, וזאת כדי להציל את הספר מהטעות במוצאי שבת. כאן אנו רואים

.את האיזון העדין שבין שמירת השבת לבין כבוד התורה והספר

. אם)(פרובעס כמו כן, ישנה השלכה לגבי עיון בכתבי יד ישנים או דפי הגהה של בית דפוס מדובר בדפים שכל מהותם היא הגהה טכנית, יש להחמיר בהם יותר מאשר בספר מודפס שכבר קיבל את צורתו, שכן בדפי הגהה הנטייה של העין לחפש את הליקוי היא כמעט

.בלתי נשלטת

מתוך דפי הספר וסערת הפלפול, אנו מתעלים אל עולם הרעיון, אל עומק המחשבה הטמון בשביתה המיוחדת הזו של מחבר הספר בשבת קודש. יש כאן בירור נוקב על מהותה של

.היצירה הרוחנית ועל היכולת של האדם להרפות ממנה ולהתבטל אל מול המקור העליון

ההרחבה הרעיונית המשתקפת כאן נוגעת בנקודה עמוקה של בעלות ושחרור. כל השבוע האדם הוא "יוצר", הוא בונה עולמות של סברות, מלבן קושיות ומתקן שיבושים. היצירה שלו היא חלק ממנו, והדאגה לשלמותה – שהספר יהיה נקי מכל רבב – היא דאגה טבעית של אומן לכלי מלאכתו. באה השבת ותובעת מהאדם: הנח את כלי האומנות שלך. לא רק את העט והדיו, אלא גם את העין הבוחנת והביקורתית. השביתה מהגהה בשבת היא ההכרה שעם כל הכבוד למאמץ האנושי ולדיוק המדעי, התורה היא מתנה משמים, ובשבת אנו עוברים ממצב

."של "יוצרים" למצב של "מקבלים

עומק הרעיון של "ממצוא חפצך" בספר תורני מלמדנו שהתורה בשבת צריכה להיות משוחררת מכל תועלת עתידית. כשאדם לומד כדי להגיה למחר, הוא משעבד את הקודש .לצורכי החול של יום ראשון. הוא הופך את רגע הלימוד הנוכחי למכשיר עבור רגע אחר השבת דורשת מאיתנו "חיות בתוך הרגע" – ללמוד את התורה לשמה, להתענג על האור שלה

.כמות שהוא, בלי לחשוב איך זה ייראה בדפוס ובלי לנסות לתקן את העולם באותה שעה

יש כאן גם בחינה של אמון. האדם המגיה בחרדה שמא תישאר טעות, מבטא במידה מסוימת את התחושה שהכול תלוי רק בזהירותו שלו. השביתה מהגהה אומרת לנו: ביום השבת, הנח לקדוש ברוך הוא להנהיג את עולמו. אם תקדש את השבת ותשבות מחיפוש הליקויים, השכינה תשרה במעשי ידיך והספר יצא מתוקן ומזוקק בברכת השבת, שהיא

.מקור הברכה לכל מעשי ידינו בששת ימי החול

במעמקי הנפש פנימה, הרחק משאון המכבשים וריח הדיו, מהדהדת הקריאה אל האדם המבקש ליצור ולחדש. כאן, בשלב התשיעי של מסענו, אנו מגלים כי השאלה ההלכתית על הגהת הספר בשבת היא למעשה מראה לנפש היוצרת באשר היא. האדם, בטבעו, שואף לשלמות, והוא חרד לכל פגם ביצירתו, לכל אות שאינה במקומה. החרדה הזו היא מנוע אדיר

.ליצירה בששת ימי החול, אך בשבת היא עלולה להפוך לכלא של דאגה

החיבור לאדם ולנפש הטמון באיסור זה מלמדנו את אומנות ה"הרפיה". היכולת לקרוא

– בספר שכתבתי בעצמי, לראות בו אולי טעות או חסרון, ובכל זאת לא לשלוח יד לתקן ."היא שיעור עצום באמונה. זהו המעבר המרהיב ממצב של "שליטה" למצב של "התבטלות המגיה בשבת כאילו אומר בלבו: אם לא אתקן עכשיו, העולם יחסר, הספר ייפגם. אך השבת באה ולוחשת לו: הנח ליצירה שלך להיות כמות שהיא כרגע, כי בשבת הקדוש ברוך הוא "הוא המגיה של העולם. השביתה מהגהה היא הצהרה של אמונה שהתורה אינה "פרויקט אישי שלי בלבד, אלא היא שייכת למקור עליון, והשמירה על קדושת היום חשובה לאין

.ערוך מכל תיקון טכני

.בזה נבנית הנהגה של ענווה. המחבר לומד שלא הכל תלוי בחדות עינו ובמהירות עטו הנה, הוא יושב בשבת, קורא ומתענג, ומשאיר את התיקונים ליום ראשון. בכך הוא מחנך את נפשו לדעת שיש זמן שבו אנו רק צופים באור, ולא מנסים לעצב אותו. זוהי הנהגה של חירות אמיתית – החירות להיות "לומד" ולא רק "מבקר", להיות "בן" המתענג על שולחן אביו

.ולא רק "פועל" המכין את סחורתו

מתוך מעמקי הנפש והאמונה אנו עולים אל הפסגה העשירית, אל בניית המצפן המוסרי ,הפנימי המזדקק מתוך השביתה הזו מהגהת הספר. כאן אנו מגלים כי מעבר להלכה היבשה .טמון שיעור מוסרי כביר על היחס שבין האדם לבין הפגמים שהוא מוצא בעולמו וביצירתו

.המצפן המוסרי הזה מלמד אותנו את סוד הראייה הטובה והשלמה

המגיה, מטבע תפקידו, מחפש את החסר. עינו מורגלת לצוד את הטעות, את השיבוש, את מה שאינו ראוי. זוהי מידה נחוצה בששת ימי החול כדי להעמיד דבר דבור על אופניו, אך ,היא עלולה להפוך לטבע שני של ביקורתיות בלתי פוסקת. באה השבת ואוסרת את ההגהה ובכך היא מעניקה לנו מצפן מוסרי של עין טובה. היא מצווה על המחבר: ביום זה, אל תחפש את הטעויות. הבט בטוב, בחידוש, באור שיצקת לבין השיטין. השביתה מהגהה היא תרגיל מוסרי ביכולת לקבל את המציאות כפי שהיא, על פגמיה וחסרונותיה, מתוך הבנה שיש זמנים

.שבהם הביקורת צריכה לפנות מקום להערכה ולהודיה

עוד בונה בנו המצפן המוסרי הזה את מידת הסבלנות והריסון העצמי. היכולת לראות טעות זועקת, לחוש את הדחף הבוער לתקן אותה כאן ועכשיו, ובכל זאת לעצור, לנשום עמוק "ולומר "שבת היום" – היא גבורה מוסרית שאין כמותה. זהו כיבוש היצר של ה"שלמותנות המעבירה את האדם על דעתו. המוסר העולה מכאן הוא שהאדם אינו עבד)(פרפקציוניזם

.ליצירתו, אלא הוא אדון עליה, והאדנות הזו מתבטאת דווקא ביכולת להמתין

בזה נבנה בלבנו המצפן המכוון אותנו לדעת כי לא כל ליקוי מחייב תיקון מיידי, וכי יש ערכים נעלים יותר מאשר חוסר טעויות טכני – והם השלום הפנימי, קדושת הזמן והיכולת

.לשבות מהמרוץ אחר התיקון האינסופי

מן המסע המרתק בין גווילי הספרים ודפי הפוסקים אנו שבים אל המציאות כשאמתחתנו .מלאה פנינים של הנהגה ותבונה. התובנה הראשונה שאנו נוצרים בלבנו היא אומנות התיחום האדם הלומד והיוצר צריך לדעת להפריד בין עמל היצירה הטכני לבין חדוות הלימוד

הנשמתית, ולא לתת לדאגות המחר להעכיר את קדושת ההווה. תובנה נוספת היא החשיבות של יצירת גדרות וסייגים בתוך סערת העיסוקים, כמו הרחקת כלי הכתיבה בשבת, המלמדת אותנו כי לעיתים דווקא הריחוק הפיזי הוא המאפשר את השלווה הרוחנית. אנו למדים גם כי הברכה במעשה ידינו אינה נובעת רק מהמרדף הבלתי פוסק אחר השלמות, אלא דווקא

.מהיכולת לעצור, להניח לקולמוס, ולתת למקור הברכה להשפיע על פרי עמלנו

עיקר העניין:

בסוד השביתה מן ההגהה טמון רז עמוק של חירות פנימית. המחבר האוחז בחיבורו ,בשבת קודש ומתגבר על יצרו שלא לתקן ולסמן, הופך באותה שעה מיוצר ליצירה וממתקן למקבל. הוא מכיר בכך שמעל לכל דקדוקי המילים ודיוקי האותיות, ניצבת השבת כמלכה המכתירה את עמלו בכתר של מנוחה. כאשר הוא משלב את אהבת התורה עם יראת השבת, ומונע מעצמו את ההגהה המחשבתית לטובת לימוד צרוף ומזוקק, הוא זוכה שהספר היוצא מתחת ידו יהיה לא רק נקי משיבושים, אלא מלא בנשמה ובלב. השבת היא המגיהה האמיתית של נפש האדם, והשביתה מתיקון הספר היא התיקון הגדול ביותר של המחבר, המגלה כי בתוך דממת המעשה

.ובשתיקת הקולמוס, שורה שכינה ומתברכת היצירה כולה באור נצחי ובהיר

?האם אדם המחלל שבת נידון גם בשבת בגיהנום

במעמקי השאול, מקום בו הלהבה אינה כבה והעשן עולה עד לב השמים, קיים חוק אלוקי פלאי של שביתה ומנוחה. רבותינו גילו לנו כי אפילו ברשעי גיהנום חסה השכינה, וביום השביעי שוקטים הדינים ונחה האש הנוראה. אך כאן מתפרצת ועולה שאלה מרעידת לב: מה דינו של אותו אדם אשר בחייו עלי חלד לא הכיר בקדושת היום? האם מי שכיבה בלבו את נר השבת וחילל את קדושתה במעשיו, יזכה למצוא מרגוע ומרפא בין להבות הגיהנום כאשר תפרוס השבת את כנפיה? האם השביתה הכללית של "אורו של הקדוש ברוך הוא" חלה גם על מי שמרד באותו האור, או שמא מי שגירש את השבת מחייו בעולם הזה, מגרש אותה ממנו גם בעולם הבא? אנו עומדים בפתח בירור מטלטל הנוגע בשורשי הדין והרחמים, בשאלה האם השבת היא מתנה כללית לכל נשמה באשר היא, או שמא היא שכר המשולם רק למי

.שטרח בערב שבת ושמר על משמרתה

כאשר אנו פותחים את גנזי המלך בפרשת ויקהל, אנו פוגשים את הציווי המהדהד בכל הדורות, ציווי המקפל בתוכו סודות טמירים של הנהגה עליונה ורחמים שאין להם קץ: "לא

)(שמות לה, ג "תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת

.הפסוק הזה, הפותח את פרשת המלאכות בשבת, נושא עמו משמעות כפולה ומכופלת לא רק במושבות האדם שובתת האש, אלא גם במושבות מעלה ובמחשכי תהום. הקדוש