מתי חוזרות הנשמות לגיהנום במוצאי שבת?

כאשר השמש נוטה לערוב בירכתי מערב וצללי ערב נפרסים על פני תבל, עוטפת דממה דקה את היקום. זוהי שעת רעוא דרעווין, שעת רצון עילאית, אך בתוכה מקופל רטט של חרדה קדומה. בשעה שבין מנחה למעריב, כאשר השבת מתחילה לאסוף את כנפי אורה, מתעוררת ?השאלה המרעידה את הלב: מתי בדיוק נשלמת שביתת המנוחה של אותן נשמות אומללות

?מתי חוזרים הרשעים לגיהנום במוצאי שבת

כאשר השמש נוטה לערוב בירכתי מערב וצללי ערב נפרסים על פני תבל, עוטפת דממה דקה את היקום. זוהי שעת רעוא דרעווין, שעת רצון עילאית, אך בתוכה מקופל רטט של חרדה קדומה. בשעה שבין מנחה למעריב, כאשר השבת מתחילה לאסוף את כנפי אורה, מתעוררת ?השאלה המרעידה את הלב: מתי בדיוק נשלמת שביתת המנוחה של אותן נשמות אומללות

?מתי שבה האש ללחש והעשן לעלות בקברי הרשעים

אנו מוצאים את עצמנו עומדים מול דברי רבותינו המציירים תמונה מורכבת של זמני חזרה שונים, הנראים במבט ראשון כסותרים זה את זה. האם הנשמות שבות אל כור המבחן כבר עם שקיעת החמה, בשעה שאנו נמנעים משתיית מים, או שמא הרחמים העליונים מתמשכים והולכים עד לאחר סדר קדושה ותפילת מוצאי שבת? בפתח בירור זה אנו מבקשים להבין את סוד רגעי המעבר בין קודש לחול, וכיצד הנהגתנו כאן למטה משפיעה

.על גורלן של הנשמות שם למעלה

כאשר אנו פותחים את גנזי המקרא בפרשת ויקהל, אנו מוצאים את הציווי המהדהד

:המהווה יסוד ושורש לכל הנהגת השבת בעולמות כולם

)(שמות לה, ג לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת

פסוק זה, המזהיר אותנו על השביתה מן האש הגשמית בבתינו, נושא בחובו סודות טמירים על האש הרוחנית השובתת ביום השביעי. רבותינו המפרשים גילו לנו כי המילים הללו אינן רק ציווי לאדם, אלא הן עדות על הנהגת הבורא בעולמו, המשבית את אש הדין כדי לפנות

.מקום לאור המנוחה

כתב "אמר הקדוש ברוך הוא: אור שלי פירוש של)(שם רבנו יעקב בן אשר, בעל הטורים גיהינום שובת בשבילכם, גם אור שלכם יהא שובת" המילים הללו חושפות בפנינו את סוד ההדדיות הנורא. הקדוש ברוך הוא כביכול כורת ברית של שביתה עם בניו; ככל שישראל .משביתים את האש במושבותיהם למטה, כך הוא משבית את האש הנוראה שם למעלה מכאן אנו למדים שהשביתה של גיהנום אינה מקרית, אלא היא תלויה ועומדת בקדושת

.השבת של עם ישראל

דהיינו אור של- פירש "לא תבערו אש ביום השבת)(שם רבינו משה אלשיך, האלשיך הקדוש גיהינום" הוא מגלה לנו שבעומק הפשט של התורה טמונה הבטחה אלוקית. השבת היא זמן

.שבו הדינים נמתקים מעיקרם, והאש המכלה של הייסורים אינה רשאית לשלוט בנשמות

כתב כי ייחודו של איסור הבערת אש משאר המלאכות)(שם רבינו משה בן נחמן, הרמב"ן ,נועד ללמדנו על מהותה של השבת כהפך הגמור מן האש. האש היא כוח הפירוד והכילוי ואילו השבת היא כוח החיבור והשלום. לפיכך, כל עוד נשמת השבת שורה בעולם, אין מקום

.לאש הדין להבעיר את מדורות השאול

כתב וביאר שהשביתה מן האש היא המגן הגדול ביותר של הנשמה. כאשר)(שם הכלי יקר אדם נזהר שלא להבעיר אש בשבת, הוא יוצר לעצמו חלוק של מצווה המגן עליו מפני

.כל פגע

,מתוך אורות המקרא המלטפים, אנו באים אל היכלו של מרן רבי משה איסרליש, הרמ"א ,אשר בכתביו הקדושים שרטט את גבולות הזמן והנפש. כאן אנו פוגשים סתירה לכאורה

.המעוררת בנו רטט של חרדה והבנה עמוקה על רגעי המעבר הדקים שבין שבת לחול

כתב "שאסור לאדם לשתות מים)(באו"ח סימן רצ"א סעיף ב מרן רבי משה איסרליש, הרמ"א בין מנחה למעריב בשבת דאז חוזרים הנשמות לגיהינום" דברים אלו, המבוססים על דברי הראשונים והמנהג, מציירים תמונה שבה כבר עם נטיית היום, בעת שהשמש מתחילה .לשקוע, מסתיימת שביתת המנוחה והנשמות מתחילות את דרכן חזרה אל מקום הדין

.השתייה בשעה זו נחשבת כביכול כגזל מהמתים הזקוקים לאותם מים להצטנן בדרכם הקשה

כתב "ויהי נועם וסדר)(באו"ח סימן רצ"ה סעיף א והנה, אותו מרן רבי משה איסרליש, הרמ"א קדושה באריכות כדי לאחר סדר קדושה שאז חוזרים רשעים לגיהינום" כאן מתגלה הנהגה הפוכה לכאורה. אנו מאריכים בתפילת מוצאי שבת, מוסיפים מזמורים וקדושה, וכל זאת כדי לעכב את חזרת הרשעים. משמע מדבריו אלו, שכל עוד הקהילה למטה לא סיימה את סדר

.הקדושה של מוצאי שבת, שערי הגיהנום עדיין נעולים והנשמות נהנות מן ההפוגה

הקשה וביאר את הסתירה הזועקת בין)(סימן קס"ג הגאון רבי יצחק וייס, בשו"ת שיח יצחק ,שני המקורות הללו. הוא שואל בנהמת לב: אם הנשמות חוזרות כבר בין מנחה למעריב ,מה הועילה לנו הארכת התפילה לאחר מעריב? ואם התפילה שלאחר מעריב היא המעכבת

?מדוע אנו נמנעים משתיית מים כבר בשעת המנחה

ביאר כי השבת היא מקלט בטוח, אך זמני)(במסכת שבת דף קי"ח ע"ב רבינו שלמה יצחקי, רש"י היציאה ממנה תלויים בדרגת הרשעים ובזכויותיהם. ייתכן שישנם כאלו שחזרתם מוקדמת

.וישנם כאלו שחזרתם מאוחרת יותר

כתב על חשיבות הארכת התפילה במוצאי)(במסכת ברכות פרק א רבינו אשר בן יחיאל, הרא"ש שבת, ומדבריו עולה כי הציבור למטה הוא הקובע את קצב הדין למעלה. ככל שאנו שוהים

.בקדושה, כך השכינה מעכבת את פתיחת מדורי האש

מתוך סבך הקושיות והסתירה המהדהדת בדברי הרמ"א, אנו באים אל היכלו המאיר של רבנו שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, אשר בשולחן ערוך הרב שלו דלה פנינים של הבנה

.ויישוב הדעת, המניחים את הדעת ומיישבים את הלב ההומה

כתב וביאר את)(או"ח סימן רצ"א סעיף כ"ד הגאון רבנו שניאור זלמן מלאדי, בשולחן ערוך הרב העניין בטוב טעם ודעת. הוא מיישב את הסתירה ומחדש כי הזמן שבין מנחה למעריב, וליתר דיוק בשעת בין השמשות, הוא זמן "קרוב" לחזרת הנשמות. אין המדובר בחזרה מוחלטת וסופית אל תוך להבות האש, אלא בתחילת התנועה וההכנה של הנשמות לקראת סיום יום

המנוחה. הנשמות מתחילות להתקבץ ולשוב ממקומות המנוחה והטיול שזכו להם בשבת אל עבר גבולות הגיהנום, וכשהן עוברות בדרכן דרך הנהרות, הן שותות מאותם מים כדי להצטנן מעט לקראת החום הנורא הממתין להן. לכן, אדם השותה מים בשעה זו, הרי הוא

.כביכול "גוזל את המתים" מאותה לגימה אחרונה של קרירות המגינה עליהם בדרכם חזרה

כי האיסור חל דווקא בתוך הסעודה ואחריה בשעת)(שם עוד כתב וביאר האדמו"ר הזקן בין השמשות, שכן זהו הרגע שבו הדין מתחיל להתעורר. בכך הוא מיישב את דברי הרמ"א בסימן רצ"ה: הארכת התפילה במוצאי שבת, אמירת "ויהי נועם" וסדר קדושה, נועדו לעכב את הכניסה הממשית של הנשמות אל תוך מדורי הגיהנום עצמם. נמצא שבין מנחה למעריב

.הוא זמן הצעידה וההכנה, ואילו לאחר מעריב הוא זמן חתימת הדין והכניסה לאש

כתב וציין כי יש המקילים)(סימן רצ"א סק"ד הגאון רבי אברהם גומבינר, בעל מגן אברהם בשתיית מים בשעה זו, אך הוא מדגיש את חשיבות המנהג המיוסד על דברי חכמי האמת והקבלה. הוא מבאר כי השבת פורסת את כנפיה גם מעבר לזמן הרגיל, אך הכוח של ישראל

.בתפילתם הוא המכריע את רגעי החסד האחרונים

כתב וביאר שדווקא מים)(סימן רצ"א סק"ז הגאון רבי ישראל מאיר הכהן, במשנה ברורה מן הנהר נאסרו במנהג זה, אך בימינו שאין אנו שותים מהנהרות יש שהקלו. עם זאת, הוא מביא את דעת האדמו"ר הזקן והפוסקים שראוי לחוש למנהג זה משום כבוד הנשמות

.השבות למקומן

כתב והעיר על עניין הארכת)(או"ח סימן רצ"ה הגאון רבי חזקיה די סילוה, בעל פרי חדש התפילה, ומדבריו עולה כי יש קשר הדוק בין נעימות התפילה של הציבור לבין המנוחה שזוכים לה הרשעים. ככל שהתפילה זכה ומאורכת יותר, כך שערי השאול נשארים נעולים

.והנשמות זוכות לעוד רגעים של חסד

מתוך דבריו המאירים של האדמו"ר הזקן, אנו עולים אל היכל רבותינו האחרונים וסודות הזוהר הקדוש, המגלים לנו כיצד רגעי בין השמשות של מוצאי שבת הם בחינה של דלת מסתובבת בין עולמות. כאן אנו מוצאים את הביאור המדויק לסדר החזרה של הנשמות, שלב

.אחר שלב, ממנוחת השבת אל הדין

כתב וביאר כי היציאה)(מערכת ג אות ו הגאון רבנו חיים יוסף דוד אזולאי, בחיבורו דבש לפי מהגיהנום והחזרה אליו אינן נעשות ברגע אחד לכל הנשמות. הוא מביא את דברי המקובלים שקיימת "סדר צעידה" – כבר מזמן מנחה הנשמות מתחילות להיפרד מגזעי אילנות גן עדן וממקומי המנוחה שלהן, והן צועדות לאיטן לעבר הנהרות. לכן, זמן בין מנחה למעריב הוא

.זמן של "בין לבין", שבו הן עדיין אינן בתוך האש אך כבר אינן במנוחה השלמה של שבת

גילה לנו סוד נורא על סדר)(פרשת תרומה דף קכט ע"ב רבנו שמעון בר יוחאי, בזוהר הקדוש המעבר. הוא מבאר כי בשעה שהציבור אומרים "ברכו" של ערבית, מתעורר כרוז בעולמות העליונים המכריז על סיום השביתה. אולם, רחמיו של הקדוש ברוך הוא מרובים, והוא ממתין

. באותה שעה, המלאכים הממונים)(ויהי נועם ואתה קדוש עד שיסיימו ישראל את סדר הקדושה על הגיהנום ממתינים עם המפתחות בידיהם, ואינם פותחים את מדורי האש עד שהאחרון

.שבישראל מסיים את תפילתו

כתב וחידד את)(שנה שניה פרשת וירא אות א הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד, בספרו בן איש חי עניין שתיית המים. הוא מבאר כי הנשמות בדרכן חזרה בוערות מצימאון ופחד, והן שותות מאותם מים המצויים בנהרות ובמעיינות. אדם ששותה בשעה זו מים שאינם לצורך סעודה או מצווה, הרי הוא כמי שחומס את כוס התרעלה והצינון של אותם אומללים. בכך הוא מחבר

.את המנהג של בין מנחה למעריב אל הסדר הקדוש של חזרת הנשמות למקומן

כתב כי הטעם להארכת התפילה במוצאי)(או"ח סימן רצ"ה הגאון רבי מרדכי יפה, בעל הלבוש .שבת הוא משום שהרשעים אומרים "אשריכם ישראל", שבתפילתכם אתם מעכבים את דיננו ,הוא מבאר שהדין חוזר רק כאשר ישראל נפרדים מהשבת באופן סופי בתפילה ובקדושה

."ומכאן שהזמן שלפני כן הוא זמן של "חסד מורחב

, כתב וביאר את המנהגים הללו למעשה)(בילקוט יוסף שבת כרך ב הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף והדגיש כי אף שיש מקום להקל בשתיית מים בזמננו למי שצמא מאוד, הרי שההבנה של "עיכוב הדין" על ידי הציבור היא יסוד מוסרי כביר המלמד על כוחה של תפילת ישראל

.להשפיע על העולמות כולם

מתוך גנזי המסתורין של הזוהר הקדוש ודברי רבותינו האחרונים, אנו יורדים אל עולם המעשה, אל אותן דקות גורליות שבהן השבת נפרדת מאתנו. כאן אנו מגלים כיצד הידיעה על מסלולן של הנשמות בשובן למכונן משפיעה על הנהגתנו היומיומית ועל רגעי המעבר

.בין קודש לחול

.הנפקא מינה הראשונה והבולטת ביותר נוגעת לזהירות בשתיית מים בשעת רעוא דרעווין כאשר אדם נמנע משתיית מים בין מנחה למעריב, הוא אינו רק מקיים מנהג קדום, אלא הוא מבטא הזדהות עמוקה עם צערן של הנשמות השבות למקומן. הידיעה שהן עוברות דרך הנהרות וצריכות את המים הללו לצינון חומן הנורא, הופכת כל כוס מים למעשה של חסד או חלילה של גזל. מכאן עולה ההנהגה למעשה, שאף אם בזמננו יש המקלים כיוון שאין אנו שותים ישירות מן הנהר, הרי שמי שחש את צערן של ישראל יחמיר על עצמו ככל האפשר

.בשעה זו, כדי להשאיר לאותן נשמות את "לגימת החסד" האחרונה שלהן

נפקא מינה נוספת עולה בסדרי התפילה במוצאי שבת. אנו למדים כי אין המדובר רק ב"תוספת" של שבח, אלא בהצלת נפשות ממש. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן, במשנה ברורה . כתב וביאר כי יש להאריך ב"ויהי נועם" וב"ואתה קדוש" בנעימה ובנחת)(סימן רצ"ה סק"א הנפקא מינה למעשה היא עבור שליח הציבור והקהל – שלא למהר בתפילה זו. כל רגע של שהייה בקדושה ובניגון, הוא רגע נוסף של אוויר לנשימה עבור רבבות נשמות הממתינות

מעבר למפתן הגיהנום. הציבור למטה מחזיק בידיו את המפתח לשערים, וכל עוד הקול

.נשמע בבתי כנסיות, האש אינה רשאית להבעיר

עוד נפקא מינה עולה בעניין התוספת שמוסיפים מהחול על הקודש בצאת השבת. ככל , הוא מרחיב את גבולות השביתה)(כמובן בגבולות ההלכה והמנהג שאדם מאחר את ההבדלה כתב וחיזק את העניין שגם נשים בביתן)(פרשת וירא העליונה. רבנו יוסף חיים, הבן איש חי צריכות להמתין ולא לעשות מלאכה עד שיסיימו בבית הכנסת את סדר הקדושה, כדי להיות

.שותפות בעיכוב הדין

כמו כן, עולה כאן יסוד חינוכי כביר: השבת אינה מסתיימת בבת אחת. ישנו תהליך של ."פרידה" שבו אנו מלווים את הנשמה היתירה מצד אחד, ואת נשמות הרשעים מצד שני ההנהגה של בין מנחה למעריב ושל תפילת מוצאי שבת בנחת, בונה באדם תודעה של

.אחריות על כלל ישראל, גם אלו שאינם נמצאים עמנו בגוף

מתוך נבכי ההלכה והמנהג, אנו מעפילים אל השלב השביעי, אל עומק הרעיון של זמן הביניים – אותן דקות דוממות שבין השמשות, שבהן השמיים והארץ נושקים זה לזה בנשיקת פרידה מן השבת. כאן אנו מגלים כי המציאות אינה עוברת מקודש לחול בבת אחת, אלא

.בצעדים מדודים של רחמים והכנה

ההרחבה הרעיונית המזדקקת כאן נוגעת בסוד הציפויה והגעגוע. הזמן שבין מנחה למעריב .הוא זמן שבו הנשמה היתירה מתחילה להתנתק, ואילו נשמות הרשעים מתחילות להתכנס ."זהו רגע של חסד מורחב, שבו הקדוש ברוך הוא כביכול אומר לבניו: "קשה עלי פרידתכם גזל, אלא היא ביטוי לרגישות רוחנית-ההימנעות משתיית מים אינה רק פעולה טכנית של אי עליונה. האדם מישראל מרגיש את צימאון הנשמות שמעבר לפרגוד, ובכך הוא הופך להיות שותף פעיל בהנהגת הרחמים העולמית. השביתה של האדם למטה, המשתהה עוד רגע לפני

.החזרה לשגרת החול, היא המאפשרת את המשך השביתה למעלה

יש כאן יסוד עמוק של "רצון הציבור". אנו למדים כי זמן חזרת הרשעים לגיהנום אינו קבוע כשעון מכני בשמיים, אלא הוא גמיש ותלוי באורך נשימתם של ישראל בתפילה. ככל שישראל מאריכים בנעימת "ויהי נועם", הם מוכיחים כי השבת יקרה בעיניהם וכי אינם ממהרים להיפרד ממנה. הרצון הזה של הקהל למטה יוצר מציאות חדשה למעלה; הוא בונה "כיפת הגנה" של זמן נוסף שבו האש אינה רשאית לשלוט. מכאן עולה כי לאדם יש כוח עצום לקבוע את קצב הדין והרחמים בעולם, וכי הדקות שאנו מוסיפים על השבת הן דקות של

.חיים ומנוחה עבור אלפי נשמות

זהו גם שיעור במידת הסבלנות וההכלה. הידיעה שהנשמות עוברות דרך הנהרות ושותות כדי להצטנן, מלמדת אותנו על חשיבותה של כל פעולה קטנה. לפעמים נדמה לנו שאיחור של כמה דקות בתפילה או הימנעות מכוס מים הם דברים של מה בכך, אך בעולם האמת, כל טיפת מים וכל מילת קדושה הן עולם מלא. זמן הביניים הזה מזקק בנו את ההבנה שהקודש

והחול אינם אויבים, אלא הקודש צריך להקרין מאורו על החול ולהמתיק את כניסתו, כדי

.שגם במקומות החשוכים ביותר תהיה נחמה

בנבכי הנפש פנימה, הרחק מן הדיון ההלכתי על אודות אש הגיהנום המוחשית, אנו מגלים כי ההמתנה המקודשת במוצאי שבת היא כלי מרפא לנשמה הבוערת מדאגות השבוע הבא עלינו לטובה. השלב השמיני של מסענו מאיר את הקשר שבין הלהבה הפנימית לבין היכולת להשהות את הדין. האדם, בחיים חיותו, בונה בתוכו את היכולת "להמתין" לקדושה, ובכך

.הוא יוצר בנפשו מרחב של שלווה שאינו נכנע לבהילות ולחץ של ימי החול

החיבור לאדם ולנפש הטמון בסוד עיכוב חזרת הרשעים מלמדנו כי מי שזוכה להאריך את – רגעי הקודש במוצאי שבת – דהיינו להניח למרוץ החיים ולא להתפרץ אל החול בבהילות בונה בנפשו כוח של איפוק ורחמים. לעומת זאת, אדם הממהר לצאת מן השבת כאילו היא משא כבד, אינו משאיר לנשמתו את "זמן הצינון" הנדרש לה. הנפש הזו, שהתרגלה לחיות בקצב של "כאן ועכשיו" ללא שהייה, מוצאת את עצמה נשרפת באש הדאגות של יום ראשון עוד לפני שהשבת יצאה. ההמתנה בתפילה ובמניעת השתייה היא אימון רוחני עמוק ביכולת

.לשאת את הקושי מתוך ידיעה שישנה נחמה

מכאן אנו למדים שיעור עצום באמונה: השבת מעניקה לנו את הצידה לדרך עבור כל ימות השבוע. כאשר אנו מעכבים את חזרת הרשעים בגיהנום על ידי תפילתנו, אנו למעשה מעכבים את כניסת "אש הדין" לתוך חיינו הפרטיים. אנו מתרגלים את היכולת להפוך את המעבר מחול לקודש לתהליך של חסד. אדם שמרגיש את צער הנשמות בשעה זו, מזכך את .ליבו והופך להיות אדם רגיש יותר, חומל יותר, ובכך הוא מוגן יותר בפני הדין המבקש לקטרג השבת בונה בנו את היכולת "לשתות מים חיים" של אמונה, המצננים את אש הייסורים

.והניסיונות של השבוע כולו

מתוך נבכי הנפש והמחשבה, אנו מעפילים אל השלב התשיעי, אל הפסגה שבה מתגבש בלבנו המצפן המוסרי המאיר את דרכנו באפלת מוצאי השבת. כאן אנו מגלים כי השאלה מתי חוזרים הרשעים לגיהנום אינה ידיעה טכנית בעולמות עליונים, אלא היא קריאה מוסרית עמוקה לרגישות, לחמלה ולאחריות אישית. המצפן הזה מלמד אותנו את סוד הזיקה שבין

.השהיית הדין לבין בניית עולם של חסד

המצפן המוסרי המזדקק כאן מורה לנו כי החסד בעולם תלוי בעירנות של האדם. הידיעה כי הנשמות צמאות וזקוקות למים בשעת בין השמשות, וכי תפילתנו בנעימה ובנחת היא המעכבת את פתיחת שערי השאול, מטילה עלינו אחריות כבירה. המוסר העולה מכאן הוא שהאדם אינו חי לעצמו בלבד. בכל רגע של "ויהי נועם" ובכל לגימה שהוא מונע מעצמו, הוא הופך לשותף פעיל בהצלת נפשות. זהו שיעור ביושרה מוסרית – אי אפשר לבקש רחמים לעצמנו מבלי לחוש בצערם של אלו שאין להם פה לבקש. המצפן הזה קורא לנו להבין כי המהירות והבהילות של מוצאי השבת הן פגיעה במרקם הרחמים העולמי, וכי היישוב

.והמתינות הם הם כלי הקיבול לברכה

עוד בונה בנו המצפן המוסרי הזה את מידת הערבות ההדדית בשיאה. הידיעה כי הציבור למטה הוא הקובע את קצב הדין למעלה, מעוררת בלבנו חמלה עצומה ואחריות לכלל ישראל. המוסר הזה אינו מביא אותנו לדין, אלא להתעלות. הוא מניע אותנו להוסיף דקות .של קודש מתוך אהבה, מתוך רצון להעניק עוד רגע של אוויר לנשימה לאומללים שבישראל אנו למדים כי השבת בצאתה היא המבחן האמיתי לאהבתנו את הבורא ואת בריותיו – האם

.אנו רצים אל החול, או שמא אנו משהים את צעדינו כדי להאיר עוד מעט את חשכת השאול

עיקר העניין:

בסוד רגעי המעבר של מוצאי השבת מתגלה השפעתה המכרעת של הנהגת האדם למטה על סדרי הדין למעלה. מצאנו כי קיימים שני זמנים גורליים בחזרת הנשמות לגיהנום: זמן "הצעידה והצינון" שבין מנחה למעריב, וזמן "הכניסה והחתימה" לאחר סדר קדושה בתפילת ערבית. הסתירה לכאורה בדברי הרמ"א מתיישבת בדברי האדמו"ר הזקן, המבאר כי כבר בבין השמשות הנשמות מתקרבות למקומן ושותות מן הנהרות, ועל כן אנו נמנעים משתיית מים כדי לא לגזול מהן את לגימת החסד האחרונה. אולם, הכניסה הממשית למדורי האש מתעכבת ונדחית ככל שישראל מאריכים בתפילתם במוצאי שבת. נמצא כי השבת אינה נגמרת ברגע אחד, אלא היא דועכת לאיטה ככל שאנו שוהים בקדושתה, ובכך אנו הופכים לשותפים פעילים

.במעשה המרכבה של הרחמים האלוקיים

בבירור זה עסקנו בתיאום זמני חזרת הרשעים לגיהנום במוצאי שבת, מתוך הפסוק "לא תבערו אש" המלמד על שביתת "אורו של הקדוש ברוך הוא". יישבנו את

(זמן הסתירה בדברי הרמ"א בעזרת שולחן ערוך הרב, המבחין בין זמן בין השמשות . ראינו את דברי הזוהר)(זמן חתימת הדין לבין זמן סיום סדר קדושה)שתיית המים בנהרות הקדוש והפוסקים המדגישים את כוחה של תפילת הציבור לעכב את המלאכים הממונים על האש, וחתמנו בנפקא מינות למעשה של זהירות בשתיית מים והארכת

.התפילה בנחת, מתוך הכרה בחשיבותן של דקות המעבר הדקות שבין קודש לחול

?מדוע דווקא ביום השבת יש יצר הרע מיוחד של מחלוקת

כאשר קרני שמש אחרונות של יום שישי מלטפות את העולם, והשבת פורסת את כנפיה הלבנות על בתי ישראל, אמורה היתה לשרור דממה של עונג ושלום. והנה, דווקא ברגעים .מקודשים אלו, כאשר הנשמה היתירה מבקשת לשכון בתוך הגוף, מתעוררת סערה משונה הבית שהיה שקט כל השבוע מתמלא לפתע במילים חדות, ואש של קפידה ומחלוקת ניצתת דווקא בשעה שהנרות מועלים בנחת. מדוע המלאכים המלווים את האדם מוצאים עצמם לעיתים עומדים מול להבות של כעס המאיימות לבלוע את קדושת היום? מדוע דווקא ביום שכולו שלום, הופך השטן לצייד האורב בפתח הבית ובמבואות בית הכנסת? אנו עומדים