מתי מצווה לעזוב אולם לפני שאדם מסוים נכנס, ומתי דווקא אסור לעזוב?

כאשר אדם יושב בתוך קהל ועדה, והנה עוברת השמועה כי דמות מסוימת קרבה ובאה אל סף הדלת, מתעוררת בקרבו תנועה פנימית של התייחסות. לעיתים הרגליים מבקשות לישא אותו אל מחוץ לכתלים בבריחה של מצווה, ולעיתים הן נטועות במקומן בחרדת קודש ,של חובה. הנה, בפתח פרשת ויקהל, אנו מוצאים את בני ישראל יוצאים מלפני משה רבנו יציאה שנרשמה לדורות כחיבור בין הלב למעשה. אך מתי…

?ומתי אסור

כאשר אדם יושב בתוך קהל ועדה, והנה עוברת השמועה כי דמות מסוימת קרבה ובאה אל סף הדלת, מתעוררת בקרבו תנועה פנימית של התייחסות. לעיתים הרגליים מבקשות לישא אותו אל מחוץ לכתלים בבריחה של מצווה, ולעיתים הן נטועות במקומן בחרדת קודש ,של חובה. הנה, בפתח פרשת ויקהל, אנו מוצאים את בני ישראל יוצאים מלפני משה רבנו יציאה שנרשמה לדורות כחיבור בין הלב למעשה. אך מתי היציאה היא כבוד לתורה ומתי היא זלזול במלכות שמיים? כיצד ייתכן שאותה פעולה עצמה – הקימה והעזיבה – תהיה פעם אחת הצלה מעבודה זרה ופעם אחרת התחמקות פושעת ממצוות עשה? אנו מבקשים לברר ,את דקויות הרגע שבו האדם מתבשר על בואו של אחר, ולעמוד על סוד הקימה והיציאה

.האם היא בריחה מן החושך או שמא היא מנוסה מאור הקדושה המבקש לחול עליו

מתוך המבוכה של רגעי המעבר, אל היכל הפסיקה המזוקקת של רבותינו, שם אנו מוצאים את ההוראה הברורה מתי הבריחה מן האולם היא מעשה של גבורה יהודית ופרישה מן האיסור. כאן אנו מגלים כי לעיתים העזיבה אינה רק רשות, אלא היא הצלה ממשית מנפילה

.ברשתה של העבודה זרה

בהגהת הרמ"א כתב וביאר את המקרה)(יו"ד קנ, ג מרן רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך ,שבו היציאה היא חובה גמורה: שרים או כוהנים, שיש להם צורת עבודת כוכבים בבגדיהם ,או שנושאים צורת חמה, אסור להשתחוות לפניהם. והוסיף הרמ"א והורה כי במקרה כזה

.הפתרון הראוי הוא שיקום לפניהם קודם בואם

ביאור הדברים הוא כה עמוק ונוגע בנימי הנפש; הרי אם ימתין האדם עד שיגיע הכומר או השר הנושא עליו סמלי עבודה זרה, הוא ימצא את עצמו במבוכה נוראה. אם יקום לכבודו כשהוא כבר מולו, הרי הוא נראה כמשתחווה לצורה האסורה שעל בגדו. לכן, הפתרון .המוסרי וההלכתי הוא לצאת מן האולם או לקום מבעוד מועד, בטרם ייווצר המפגש הישיר זוהי הנקודה שבה מצווה על האדם לעזוב את מקומו – כדי להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, וכדי שלא ייראה ככופר חלילה בעיקר. היציאה הזו היא בחינה של "ויצאו כל עדת בני

.ישראל מלפני משה", יציאה שהיא כולה לשם שמיים, להתרחק מן המניעה ולדבוק בקדושה

מתוך ההבנה כי היציאה מן האולם עשויה להיות לעיתים חבל הצלה מן האיסור, אנו מעפילים אל השלב השלישי, אל היכל תורתו של פוסק הדור, שם אנו מגלים את הצד השני של המטבע. כאן אנו למדים כי לעיתים אותה יציאה עצמה אינה אלא בריחה מן האור

.והתחמקות מן המצווה, דבר הנרשם לדיראון עולם בספרי הקודש

כתב וביאר את דברי)(לג ע"א מרן רבנו יוסף שלום אלישיב, בהערותיו למסכת קידושין הגמרא האומרת "יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיוביה". הגמרא שואלת שמא מותר

"לאדם לעצום את עיניו רגע לפני שהחכם מגיע לארבע אמותיו, כדי לטעון ש"לא ראה אותו וממילא לא התחייב בקימה. על כך משיבה התורה "תקום... ויראת מאלוקיך", לומר

.שהקדוש ברוך הוא יודע את מחשבות הלב

מו"ר הגרי"ש אלישיב דן בשאלה האם מותר להסתלק מן המקום קודם שיגיע החכם כדי להיפטר מן המצווה, וכתב כי הדעת נוטה שגם זה אסור בהחלט. הוא מביא ביאור נפלא בשם . הוא מדייק כי שם נאמר)(במדבר טז, ב "המפרשים על הפסוק בעדת קורח "ויקומו לפני משה "לפני משה" ולא "מלפני משה" כפי שנכתב בפרשתנו. הרמז הטמון בכך הוא שעדת קורח קמו ויצאו עוד קודם שבא משה רבנו, וזאת כדי שלא יתחייבו לקום מפניו כשיגיע. פעולה

.זו, שהיתה כולה התחמקות מכבוד התורה, נזכרה בתורה לגנאי ולשמצה

מכאן עולה התובנה המרעידה; אדם שמודיעים לו כי תלמיד חכם קרב ובא, ובמקום להמתין כדי לזכות במצוות "והדרת פני זקן" הוא חומק מן האולם, הרי הוא כמי שבורח מן המלך. הוא מחמיץ את שעת הכושר שלו להתקדש, ובמקום לקנות לעצמו זכות נצחית בקימה של כבוד, הוא נרשם כמי שמזלזל במקור החכמה. זוהי הנקודה שבה אסור לאדם

.לעזוב את האולם, שכן היציאה הזו היא בריחה מן המצווה הממתינה לו בפתח

. פסוק זה, המופיע מיד)(לה, כ "בפרשתנו נאמר: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה לאחר שציווה אותם משה רבנו על מלאכת המשכן, נושא בחובו סוד גדול. רש"י הקדוש כתב וביאר כי היציאה הזו היתה "מלפני משה" – כלומר, הם יצאו מנוכחותו כדי למהר .ולקיים את מצוותו. לא היתה זו יציאה של פרידה או התחמקות, אלא יציאה של עשייה .הם רצו אל בתיהם כדי להביא את הנדבה, את הזהב והכסף, מתוך התלהבות של מצווה זוהי ה"יציאה" החיובית, שבה האדם עוזב את המקום רק כדי שיוכל לממש את רצון הבורא

.בצורה נעלית יותר

לעומת זאת, כפי שהזכרנו בשם מרן הגרי"ש אלישיב, בפרשת קורח נאמר "ויקומו לפני משה" – ששם הקימה והיציאה היו התחמקות מן החובה לעמוד מפניו כשיגיע. כאן בפרשת ויקהל, התורה משבחת את היציאה "מלפני משה", כי היא היתה שלב הכרחי בדרך אל המטרה המקודשת של בניין המשכן. המצפן העולה מן הפרשה הוא המניע: האם האדם יוצא כדי "לברוח" מן המפגש עם הקדושה, או שהוא יוצא כדי "לרוץ" אל קיום המצווה

?הממתינה לו בחוץ

מכאן אנו למדים יסוד עצום; אדם שנמצא באולם ומודיעים לו שרב גדול מגיע, והוא ממהר לצאת – אם יציאתו היא כדי להביא כיסא לרב, או כדי להכין את הקהל לבואו, הרי הוא בבחינת "ויצאו... מלפני משה", יציאה של שבח. אך אם הוא יוצא רק כדי שלא יצטרך

.לקום, הרי הוא נדמה לעדת קורח

,מתוך הלהבה של פרשת ויקהל, המלמדת אותנו על היציאה שהיא כולה התלהבות קודש אנו מעפילים אל השלב החמישי, אל היכל התפילה המקודש. כאן אנו מגלים כיצד אותה

תנועה של "בריחה" או "ריצה" הופכת למבחן של יראת שמיים ברגעים הנשגבים ביותר של

.היום – בעת שנאמרים הקדיש והקדושה

מתוך דברי רבותינו עולה הנפקא מינה למעשה, שלא ראוי לאדם לעזוב את בית הכנסת רגע לפני הקדושה או הקדיש. אדם העושה כן, הרי הוא מראה זלזול נורא במצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל". כאשר בידו של אדם לחטוף מצוות עשה נשגבת זו, והוא חומק ועובר לו לפני שמקיימה, הרי הוא דומה לאותם שקמו לפני משה רבנו בעדת קורח כדי להתחמק מכבודו. זוהי יציאה של "שמצה", שכן היא מעידה על כך שהאדם רואה במצווה משא כבד

.שרוצה הוא להשליך מעליו, חלילה

כתב והביא את דברי הזוהר הקדוש)(או"ח סימן נו סוף סעיף א מרן רבי יוסף קארו, בבית יוסף המפליאים במעלת הריצה אל המצווה. הזוהר מספר על מעשה נורא)(פרשת תרומה קסו ...בחכמינו: "ובגין דחמינא ליה יומא חד דדילג מאיגרא חדא למשמע קדיש בהדי צבורא נפקו צבורא מבי כנישתא ויהיבנא ליה ברתי, דאמינא בדילוגא דא למשמע קדיש, גברא

."רבא איהו באורייתא

ביאור המעשה הוא כה מופלא; חכם אחד ראה אדם המדלג מגג לגג כדי להספיק לשמוע קדיש עם הציבור. מתוך אותו דילוג של מצווה, הבין החכם שמדובר באדם גדול בתורה וביראת שמיים, וזכה אותו אדם והשיא לו החכם את בתו. הרי לנו המרחק העצום שבין החומק מן המצווה לבין הרץ אליה. מי שמדלג כדי לשמוע קדיש, מעיד כי כל הווייתו קשורה בקדושת שמו יתברך, ולעומתו מי שחומק מן האולם רגע לפני ה"קדושה", חסרה

.אצלו אותה הכרה במעלת הרגע

מכאן אנו למדים את ההנהגה הראויה; בכל עת שאדם נמצא במקום שבו עומדת להתרחש קדושה – בין אם מדובר בבואו של תלמיד חכם ובין אם מדובר בתפילה בציבור – עליו לראות בכך הזדמנות פז ולא מעמסה. היציאה היחידה המותרת והמשובחת היא כזו המוליכה אל עשייה גדולה יותר, כדרך בני ישראל שיצאו מלפני משה כדי להביא

.את נדבת המשכן

מתוך דברי רבותינו המאירים, אנו יורדים אל עולם המעשה בשלב השישי, אל אותם רגעים שבהם המצפן הפנימי שלנו עומד למבחן בין כותלי האולם או בית הכנסת. כאן אנו

.מגלים כיצד הידיעה על טיבה של ה"יציאה" משנה את הנהגתנו בכל צעד ושעל

הנפקא מינה הראשונה והבולטת ביותר נוגעת לזהירות הנדרשת בעת בואו של אדם רם מעלה. כאשר אדם שומע כי תלמיד חכם עומד להיכנס, עליו לראות בכך הזדמנות פז לקיום מצוות עשה של "והדרת פני זקן". הנפקא מינה למעשה היא שגם אם האדם ממהר לדרכו, עליו להמתין עוד רגע קט כדי לזכות בקימה זו. הבריחה מן האולם באותו רגע אינה רק אובדן מצווה, אלא היא מעשה המעיד על זלזול, וכפי שראינו בשם מרן

הגרי"ש אלישיב, יש בכך דמיון לתנועתם של עדת קורח. לעומת זאת, אם בא כומר או שר הנושא עבודה זרה, הרי שהיציאה המהירה היא חובה קדושה כדי להימנע ממראית

.עין של השתחוויה לאסור

נפקא מינה נוספת עולה בסדרי התפילה בבית הכנסת. אנו למדים כי אין המדובר רק ב"סיום התפילה", אלא בכיבוד המעמד הקדוש. הגאון בעל המשנה ברורה כתב וביאר בכמה מקומות את החומרה שבשיחה בטלה בעת הקדיש, וכאן אנו למדים על החומרה שבחמיקה מן הקדושה. הנפקא מינה למעשה היא עבור כל אדם המבקש לצאת לסידוריו – שלא יעשה זאת רגע לפני קדושה או קדיש. ההמתנה של עוד דקה אחת היא ההבדל בין מי שחומק מן

.המצווה לבין מי ש"רץ" אליה כדרך אותו חכם שדילג מגג לגג

עוד נפקא מינה עולה בעניין "הדילוג למצווה". אנו למדים כי הדרך שבה אדם נע לעבר המצווה מעידה על גדולתו בתורה. אדם המראה זריזות והתלהבות, כפי שעשו בני ישראל בפרשתנו כשיצאו מלפני משה להביא נדבתם, מקדש שם שמיים במעשיו. הנפקא מינה ,היא לפתח בלבנו את אותה "זריזות דקדושה", שלא לראות במצוות עול שיש להיפטר ממנו

.אלא אוצר שיש לחטוף

כמו כן, עולה כאן יסוד חינוכי כביר: התורה בוחנת את המניע הנסתר שבלב. היציאה מלפני משה בפרשת ויקהל היתה שלב בבניין המשכן, ולכן היא נזכרת לשבח. הנפקא מינה היא לבחון תמיד את מטרת צעדינו – האם אנו יוצאים מהקודש כדי לבנות משכן בחוץ, או

.שאנו יוצאים כדי לברוח מן המחויבות לקודש

מתוך דקויות ההנהגה בין כותלי האולם, אנו מעפילים אל השלב השביעי, אל שורש הנשמה המשתקף בתנועת הגוף. כאן אנו מגלים כי הריצה והדילוג לעבר המצווה אינם רק פעולות פיזיות מהירות, אלא הם עדות חיה על הקשר הבלתי אמצעי שבין רצון האדם לבין

.דבקותו בבורא עולם

,הרחבה רעיונית זו מגלה לנו כי המרחק שבין ה"חומק" לבין ה"רץ" אינו נמדד במטרים אלא בעומק הכמיהה. כאשר אדם רואה במצווה חובה מעיקה, הוא מחפש את הדרך .המהירה ביותר להיפטר ממנה – הוא הופך ל"חומק" המבקש לצאת רגע לפני הקדושה אך כאשר המצווה היא משאת נפשו, הוא הופך ל"רץ" המדלג מגג לגג. הדילוג של אותו חכם שראה הזוהר הקדוש מבטא את היציאה מגבולות הטבע; האדם המשתוקק לקדושה אינו פוסע פסיעות מדודות של "חובה", אלא הוא מרחף מעל המניעות כדי להתאחד

.עם רצון השם

זהו סוד ה"ויצאו... מלפני משה" בפרשתנו. היציאה הזו לא היתה התרחקות, אלא היא היתה חלק בלתי נפרד מן הדבקות. בני ישראל הבינו כי כדי לבנות את המשכן, עליהם לצאת מן המעמד הפסיבי של השמיעה אל המעמד האקטיבי של הנתינה. הריצה שלהם להביא את הנדבה היתה המשך ישיר לעמידתם לפני משה. מכאן אנו למדים יסוד כביר בעבודת

השם: לעיתים היציאה מן הקודש אל החול, כאשר היא נעשית בזריזות ובמטרה לקדש שם

.היא עבודת הקודש בשיאה-שמיים בחוץ, היא

"אנו רואים אפוא כי השכינה שורה לא רק במי שיושב ולומד, אלא גם במי ש"רץ לעשות רצון קונו. הדילוג לקדיש מעיד כי האדם מבין שכל רגע של קדושה הוא עולם מלא, וכי אין דבר בעולם ששווה להחמיץ עבורו את עניית ה"אמן יהא שמיה רבה". זוהי דבקות של אהבה, שבה האדם אינו מחפש פטורים והיתרים לעצום עיניים או לחמוק מן האולם, אלא הוא מחפש כל סדק וכל פרצה כדי להיכנס פנימה ולהיות חלק מן העדה

.המקדשת את השם

מתוך השתוקקות הנפש אל הדילוג המקודש, אנו מעפילים אל השלב השמיני, אל היכל הפנימיות שבו הגישה למצווה מעצבת את כל קומת האדם. כאן אנו מגלים כי המבחן של "מתי לעזוב ומתי להישאר" אינו רק הלכה יבשה בסימני השולחן ערוך, אלא הוא המעבדה

.המזקקת של אישיותנו כעובדי השם באמת

החיבור לאדם ולנפש הטמון בסוד הריצה אל המצווה מלמדנו כי התנועה הגופנית היא ,המראה של רצון הלב. אדם המרגיל את עצמו שלא לחמוק מן האולם רגע לפני קדושה בונה בתוכו יחס של כבוד והערצה למלכות שמיים. הוא מפנים שהמצווה אינה חוב שצריך "לפרוע" וללכת, אלא היא מפגש חי עם הבורא שאין רצון להיפרד ממנו. הגישה הזו בונה אדם שאינו מחפש את ה"פטור", אלא מחפש את ה"חיוב". זהו ההבדל המהותי שבין עבד העושה מצוות אנשים מלומדה, לבין בן המתרפק על אביו ומבקש עוד רגע של קרבה ב"אמן

."יהא שמיה רבה

מכאן אנו למדים שיעור עצום בחוסן רוחני: מי שזוכה לרוץ למצוות כדרך בני ישראל בפרשת ויקהל, קונה לעצמו קניין נצחי של "זריזות". הזריזות הזו מגינה עליו מפני עצת היצר המבקש להכביד עליו את עול החיים. כאשר אדם מדלג על פני מניעות וקשיים כדי לשמוע קדיש, הוא מכריז כי הערכים הרוחניים שלו עומדים מעל לנוחות האישית ומעל לטרדות הזמן. החוסן הזה מלווה אותו בכל אשר יפנה, והופך אותו לאדם שחייו מלאי

.משמעות ותוכן, אדם שאינו "בורח" מהתמודדות אלא "רץ" לקראת שליחותו בעולם

מתוך היכל תעצומות הנפש והחוסן הרוחני, אנו מעפילים אל השלב התשיעי, אל הפסגה שבה מתגבש בלבנו המצפן המוסרי המאיר את נתיבות חיינו. כאן אנו מגלים כי השאלה "מתי לעזוב את האולם" אינה רק בירור טכני של מיקום וזמן, אלא היא קריאה מוסרית עמוקה לכל אדם להיות ערני למתרחש סביבו ולבחון את מניעיו הנסתרים ביותר. המצפן הזה מלמד אותנו כי התנועה של הגוף – בין אם היא קימה, יציאה או ריצה – היא השתקפות

.של יראת השמיים שבקרבנו

המצפן המוסרי המזדקק כאן מורה לנו כי האחריות על כבוד התורה וכבוד המקום מוטלת על כתפינו בכל רגע. הידיעה כי התחמקות ממצוות עשה של "והדרת" או

.מחטיפת קדושה נרשמת כזלזול, הופכת כל רגע של המתנה להשקעה רוחנית כבירה המוסר העולה מכאן הוא שהאדם נמדד בנכונותו להשהות את צרכיו האישיים ואת חיפזון יומו למען ערך נעלה יותר. המצפן הזה קורא לנו להבין כי היציאה "מלפני משה" בפרשתנו היא המודל הראוי – יציאה שהיא כולה שליחות ועשייה, ולא בריחה מהתחייבות. אדם המאמץ מצפן זה, הופך את כל הליכותיו למסכת של קדושה, שבה

.גם היציאה מן האולם נעשית ביראה ובאהבה

עיקר העניין:

בסוד התנועה שבין כותלי האולם ובית הכנסת מתגלה כי היציאה והעזיבה עשויות להיות מצווה נעלית או עוון של זלזול, הכל לפי המניע והנסיבות. מצאנו כי כאשר מדובר בהתרחקות ממראית עין של עבודה זרה, כגון בואו של כומר הנושא צורות אסורות, הרי שהקדימה לצאת או לקום היא חובה גמורה כדברי מרן השולחן ערוך והרמ"א. לעומת זאת, החמיקה מן האולם כדי להיפטר ממצוות קימה בפני תלמיד חכם או כדי להתחמק מעניית קדושה וקדיש, נחשבת להתנהגות פסולה המזכירה – את עדת קורח. היסוד העמוק העולה מפרשת ויקהל הוא ה"יציאה" לשם עשייה "ויצאו... מלפני משה" כדי להביא נדבתם בזריזות, המלמדת כי המעלה הגדולה היא ,הריצה והדילוג למצווה, כפי שהפליא הזוהר הקדוש במעלת המדלג לשמוע קדיש

.ובכך הופך האדם את כל תנועותיו לכלי להשראת שכינה

.בבירור זה עסקנו בדין היציאה והעזיבה מן האולם אל מול פני הקדושה או האיסור ראינו את דברי מרן השולחן ערוך והרמ"א על החובה לצאת לפני בואו של כומר הנושא עבודה זרה, ומנגד את דברי מרן הגרי"ש אלישיב האוסר לחמוק כדי להיפטר ממצוות קימה בפני חכם. קישרנו זאת לפרשת השבוע "ויקהל", שם היציאה מלפני .משה היתה לשבח כי נועדה לזריזות המצווה, לעומת עדת קורח שיצאו לגנאי ,הבאנו את דברי הבית יוסף והזוהר הקדוש על מעלת הריצה והדילוג לקדיש וחתמנו בנפקא מינות למעשה על הזהירות שלא לעזוב רגע לפני קדושה, מתוך

.הבנה שהזריזות לקדושה היא המבחן האמיתי לעומק הדבקות של האדם בבוראו

כיצד הקדישו נשות ישראל את טווייתן למשכן והרי מעשה ידיהן