כיצד יכלו נשות ישראל להקדיש את טווייתן למשכן אם מעשה ידיהן לבעליהן?

בעמקי מלאכת הקודש של הקמת המשכן, כאשר רוח של נדיבות עילאית פיעפעה בלבבות ישראל, אנו פוגשים במראה שובה לב של נשי ישראל חכמות הלב העסוקות בטוויית היריעות והעזים. התורה מתארת בהתפעלות כיצד הן מביאות את פרי עמלן אל הקודש, מטוה של תכלת וארגמן. אולם, אל מול התמונה המרהיבה הזו, מתייצבת קושייה משפטית ותורנית

?לבעליהן

בעמקי מלאכת הקודש של הקמת המשכן, כאשר רוח של נדיבות עילאית פיעפעה בלבבות ישראל, אנו פוגשים במראה שובה לב של נשי ישראל חכמות הלב העסוקות בטוויית היריעות והעזים. התורה מתארת בהתפעלות כיצד הן מביאות את פרי עמלן אל הקודש, מטוה של תכלת וארגמן. אולם, אל מול התמונה המרהיבה הזו, מתייצבת קושייה משפטית ותורנית

חריפה המרעידה את יסודות הלכות אישות בדין התורה. הרי הלכה פסוקה היא בידינו כי תיקנו חכמים שמעשה ידיה של אישה שייכים לבעלה תחת מזונותיה, ואם כן, המטוה היקר שהפיקו אצבעותיהן אינו רכושן הפרטי אלא שייך הוא לבעל. כיצד אפוא יכלו הנשים להקדיש דבר שאינו שלהן, והרי אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו? האם ייתכן שנדבתן של נשות המדבר נגועה הייתה בחשש של גזל מבעליהן, או שמא טמון כאן סוד עמוק המגלה לנו פנים חדשות בהנהגת אותו הדור ובמעמדן המיוחד של הנשים בבניין המשכן? אנו עומדים נבוכים אל מול השאלה המבקשת להבין כיצד הפכה היצירה האישית לקניין הקדש, ומהו המקור

.ההלכתי שאפשר להן להעניק מפרי כפיהן לבורא עולם ללא עוררין

מתוך פליאת הלב על נדבת הנשים בבניין המשכן, אנו פוסעים אל השלב השני, אל היכלם של מאורי הדורות, מפרשי המקרא, שם אנו מוצאים את המקור הטהור למעשיהן של נשות

.ישראל ואת הדקויות הטמונות בלשון הקודש המעידות על בעלותן המלאה על מלאכתן

"וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן את תולעת השני

.)(שמות לה, כה "ואת השש

." כתב "היא היתה חכמה ואומנות יתירה, שמעל גבי העזים היו טווין אותם)(שמות לה, כו רש"י בדבריו הקדושים רומז רש"י על הייחודיות של אותה מלאכה, שכן הטווייה נעשתה בעוד

.הצמר מחובר לבהמה חיה, דבר הדורש מיומנות שאינה מצויה

כתב "בידיה טוו, כי הנשים היו טוות)(שמות לה, כה רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה והן הביאו המטוה, כי הזכרים לא היו יודעים לעשותו". האבן עזרא מבאר כי המלאכה הייתה

.ייחודית לנשים באופן מוחלט, עד שהגברים כלל לא היו שותפים בידיעתה

כתב "וטעם בידיה טוו, כי לא עשו המלאכה על)(שמות לה, כה רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן ידי פלך כדרך הטווים, אבל עשו הכל בידיהן באומנות גדולה". הרמב"ן מדגיש את העמל

.האישי והבלתי אמצעי של הנשים, שהשקיעו את כל כוחן ומרצן במלאכה ידנית מורכבת זו

כתב "לפי שהנשים מצויות בבית ביותר, על כן היו חכמות לב)(שמות לה, כה הכלי יקר בטווייה ובמלאכת יד". הוא מבאר כי השהות היתירה של הנשים בביתן היא שאפשרה להן

.להגיע לדרגת המומחיות הזו, שהפכה את פרי עמלן לביטוי המזוקק ביותר של נדבת הלב

, כתב בביאורו על דברי רש"י "היא היתה אומנות יתירה)(פרשת ויקהל "בעל ה"חנוכת התורה ששאר הנשים צריכים לבטל שעה או שתים שהם ארבע לגזוז הצמר, מה שאין כן הנשים האלו לא היו צריכים לגזוז, אם כן אותה מלאכה היא יתירה להם ואזי היו יכולים לעשות מותר על מעשה ידיהן". הוא מחדש לנו יסוד עצום; כיוון שהנשים טוו ישירות מעל העזים, הן חסכו את זמן הגזיזה. הזמן הזה נחשב ל"העדפה" ולמלאכה יתירה שאינה כלולה בחיוב הרגיל כלפי

.הבעל, ולכן לפי גדרי ההלכה, המותר והעודף שייך לאישה עצמה והיא רשאית להקדישו

מתוך דברי רבותינו מפרשי המקרא המאירים את חכמתן היתירה של הנשים, אנו מעפילים אל השלב השלישי, אל היכלם של רבותינו תנאים ואמוראים, שם אנו צוללים אל עומק

סוגיות הש"ס המבארות את גדרי הבעלות של האישה על פרי כפיה ואת המציאות המופלאה

.של דור המדבר

כתב וביאר רב הונא אמר רב: "יכולה אשה שתיאמר לבעלה)(נח ע"א בגמרא במסכת כתובות איני ניזונת ואיני עושה". הגמרא מבררת שם את יסוד התקנה שתיקנו חכמים: "תקנו מזונות תחת מעשה ידיה". ביאור הדברים הוא, שהזכות של הבעל במעשה ידי אשתו אינה זכות עצמית ומוחלטת, אלא היא תלויה ועומדת כנגד חובתו לזון אותה. כאשר האישה מוותרת

.על מזונותיה, היא חוזרת להיות בעלים גמורים על פרי עמלה

כתב וחידש רב: "מותר מעשה ידיה לעצמה". הגמרא דנה)(סו ע"א בגמרא במסכת כתובות .שם באותה מלאכה שהאישה עושה מעבר לשיעור הרגיל והקצוב שהטילו עליה חכמים מתוך כך אנו למדים, שאף אם תקנת חכמים קיימת, הרי שכל תוספת של חריצות ואומנות

.שמעבר לממוצע, אינה שייכת לבעל אלא לאישה בלבד, ובידה לעשות בה כרצונה

כתב ומבאר: "מעשה ידיה של אשה)(פרק ה הלכה ח בתלמוד ירושלמי במסכת כתובות לבעלה, מפני האיבה". הירושלמי מדגיש כי טעם התקנה הוא לשם שלום בית, כדי שלא תהיה קטטה בין בני הזוג על המזונות והפרנסה. אולם, במקום שבו אין צורך במזונות, כפי שהיה

.במדבר, פוקע לכאורה טעם התקנה וממילא חוזר הממון לרשות האישה

כתב וביאר רב המנונא את הדין באומרת "איני ניזונת ואיני)(עז ע"ב בגמרא במסכת גיטין עושה", ומתוך סוגיה זו העלו מפרשי הדורות יסוד כביר לגבי דור המדבר. הרי בני ישראל ניזונו שם מן המן, "לחם אבירים אכל איש", ולא היו סמוכים על שולחן בעליהם במובן הרגיל של פרנסה. כיוון שהמזונות הגיעו ישירות מן השמיים לכל אחד ואחת, לא חלה חובת

.המזונות על הבעל, וממילא מעשה ידי הנשים נשאר ברשותן הגמורה

,מתוך סוגיות הש"ס המבארות את יסוד תקנת המזונות, אנו מעפילים אל השלב הרביעי אל היכלם של רבותינו הראשונים. כאן אנו מגלים את הניתוח המשפטי המעמיק המבחין בין זכות הבעל לבין בעלותה היסודית של האישה על גופה ומעשה ידיה, וכיצד דינים אלו

.התגלמו במציאות המופלאה של דור המדבר

תקנת חכמים- כתב וביאר: "מעשה ידיה לבעלה)(כתובות נח ע"ב רבנו שלמה יצחקי, רש"י היא משום איבה, שיהא הוא זנה והיא נותנת לו מעשה ידיה". רש"י מדגיש כי אין זה קניין גוף ,של הבעל באישה, אלא הסדר ממוני שנועד לשמור על שלום הבית. מכאן עולה התובנה

.שבמקום שבו ההסדר הזה אינו נדרש, חוזרת הבעלות המקורית לידי האישה

, כתב וחידש: "כל מה שאמרו חכמים מעשה ידיה לבעלה)(סימן תקצ"ג רבנו תם, בספר הישר לא אמרו אלא במלאכה הרגילה, אבל במלאכה שאינה רגילה או במותר שמעל המלאכה הקצובה, הרי זה שלה". בדבריו אלו מניח רבנו תם את היסוד להבנת "חכמת הלב" של הנשים בפרשתנו; כיוון שעסקו במלאכה שאינה מצויה, כגון טוויית העזים בעודן חיות, הרי שזו

.מלאכה שאינה רגילה שקניינה שייך לאישה בלבד

כתב ומבאר את השיטה ש"יכולה אשה שתאמר)(כתובות כה ע"א מדפי הרי"ף רבנו ניסים, הר"ן

איני ניזונת ואיני עושה". הוא מסביר כי כיוון שתקנת מעשה ידיה נעשתה לטובת האישה , הרי שהיא יכולה לוותר על הטובה הזו. בימי המדבר, כאשר המן)(כדי שתזכה למזונות בטוחים

.ירד לכל אחד ואחת בנפרד, לא היה לאישה צורך בתקנה זו, וממילא בטל השעבוד לבעל

כתב ופסק: "מעשה ידיה לבעלה)'(הלכות אישות פרק כ"א הלכה א רבנו משה בן מיימון, הרמב"ם כיצד? כל שתטוה או תארוג או תעשה... הרי זה של בעל". אך בהמשך דבריו הוא מדגיש כי הבעל חייב במזונותיה. מתוך דיוק בדבריו למדו המפרשים, שכל עוד אין הבעל זן את אשתו

.מנכסיו שלו – כפי שהיה במדבר שכולם ניזונו משולחן גבוה – אין לו זכות במעשה ידיה

מתוך דברי רבותינו הראשונים המלבנים את גדרי השעבוד והקניין, אנו מעפילים אל השלב החמישי, אל היכלם של מאורי הדורות האחרונים, שם מתגבשים התירוצים המרכזיים המיישבים את דעתנו על נדבתן המופלאה של הנשות. כאן אנו מוצאים כיצד המציאות

.הניסית של המדבר משתלבת עם גדרי ההלכה המזוקקים

כתב וחידש כי באותה שעה)(שמות לה, כה הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ, בספרו פנים יפות נשגבת של הקמת המשכן, עדיין לא נתקנה התקנה שמעשה ידיה של אישה לבעלה. הוא מבאר כי תקנה זו היא מדרבנן, ובימי משה רבנו טרם באו חכמים ותיקנו את האיזון שבין המזונות למעשה הידיים. לפיכך, על פי דין תורה המקורי, כל מה שאישה עושה שייך לה

.באופן מוחלט, וממילא יכלה להקדישו למשכן כרצונה ללא כל חשש גזל

כתב וביאר בדרך)(פרשת ויקהל הגאון רבי אברהם שמואל בנימין סופר, בספרו כתב סופר נוספת, כי גם אם נאמר שכבר הייתה קיימת תקנה כזו, הרי שבמדבר לא ניזונו הנשים )(עז ע"ב מבעליהן אלא מן המן שירד מן השמיים. הוא מדייק מדברי הגמרא במסכת גיטין שבאומרת "איני ניזונת ואיני עושה" מעשה ידיה לעצמה. כיוון שבמדבר היה לכל אישה מזון עצמאי מהשמיים, הרי שהיא כמי שאמרה "איני ניזונת מבעלי", ובמצב כזה חוזרת הבעלות

.על מלאכתה לידיה שלה

כתב וחידש)(בחידושיו מימי ילדותו הגאון רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב, בספר אבני נזר מעין דברי הכתב סופר, והוסיף כי חכמת הלב של הנשים התבטאה בכך שהן ידעו את הדין הזה. הן הבינו שמאחר שאינן תלויות בבעליהן למזונותיהן במדבר, הרי שכל טווייה וכל יצירה שהן מפיקות תחת ידיהן היא קניינן הפרטי, ועל כן מיהרו לנצל זכות זו כדי לזכות

.בחלק בבניין משכן השם

כתב ופירש לפי זה את כפל הלשון "חכמת לב בידיה)(שמות לה, כה "בעל ה"פרדס יוסף טוו". הוא מבאר כי החכמה היתה הידיעה ההלכתית המעמיקה שמעשה ידיהן שייך להן במציאות המיוחדת של המדבר. לכן נאמר "בידיה טוו", לומר שדווקא מה שעשו בידיהן היה שייך להן, והן ידעו לכוון את ליבן ואת מעשיהן כך שהקדשן יהיה תקף וטהור מכל שמץ

.של ממון שאינו שלהן

כתב וביאר את גדרי קניין האישה)(מצוה צה הגאון רבי יוסף באב"ד, בספרו מנחת חינוך ומעשה ידיה, ומתוך דבריו עולה כי כל יסוד תקנת חכמים שמעשה ידיה לבעלה נאמר רק

"במלאכות הקבועות והרגילות שאישה עושה בביתה. אולם, במלאכה הדורשת "חכמת לב מיוחדת ואומנות שאינה מצויה, כגון טוויית העזים בעודן חיות, הרי שזהו קניין גופה של

.האישה שמעולם לא השתעבד לבעל

כתב וביאר את היסוד שכל)'(בשו"ת יביע אומר חלק ה', אהע"ז סימן ה הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מלאכה שהיא מעבר לחיוב הרגיל, הרי היא שייכת לאישה. הוא מוסיף ומדגיש כי במקום

(וכפי שהיה מצווה, כאשר האישה חפצה להקדיש מפרי עמלה והדבר אינו פוגע במזונות הבית , ודאי שיש לה רשות גמורה לעשות כן, שכן אין חכמים מתקנים)במדבר שכולם ניזונו מן המן

.תקנה שתמנע מן האדם לזכות במצווה מנכסיו שלו

"מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על פרשת השבוע כתב וחידש כי המילים "אשה חכמת לב מלמדות על כוונה מיוחדת שהייתה בלב הנשים עוד בטרם החלו במלאכה. הן כיוונו את מעשה ידיהן מלכתחילה עבור המשכן, ובכך החילו על המלאכה דין "הקדש" עוד לפני שנוצר החיוב המשפטי כלפי הבעל. החכמה הזו, לדעת מו"ר, היא היכולת לקדש את המעשה

.בשרשו, ובכך להפוך את המטוה לקודש שאין עליו זיקת בעלות של איש

הגאון רבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה כתב ומבאר כי במדבר שררה הנהגה של "למעלה מן הטבע", וכשם שהמזונות היו ניסיים, כך גם היחס לממון היה נעלה יותר. הנשים חשו כי כוחותיהן ויכולותיהן הן מתנת שמיים שנועדה להשראת השכינה, ועל כן הבעלים לא רק שלא ערערו על נדבתן, אלא ראו בכך זכות לבית כולו שהאישה מקדישה מחכמתה היתירה

.לבניין משכן השם

כתב וביאר את גדרי קניין האישה)(מצוה צה הגאון רבי יוסף באב"ד, בספרו מנחת חינוך ומעשה ידיה, ומתוך דבריו עולה כי כל יסוד תקנת חכמים שמעשה ידיה לבעלה נאמר רק "במלאכות הקבועות והרגילות שאישה עושה בביתה. אולם, במלאכה הדורשת "חכמת לב מיוחדת ואומנות שאינה מצויה, כגון טוויית העזים בעודן חיות, הרי שזהו קניין גופה של

.האישה שמעולם לא השתעבד לבעל

כתב וביאר את היסוד שכל)'(בשו"ת יביע אומר חלק ה', אהע"ז סימן ה הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף מלאכה שהיא מעבר לחיוב הרגיל, הרי היא שייכת לאישה. הוא מוסיף ומדגיש כי במקום

(וכפי שהיה מצווה, כאשר האישה חפצה להקדיש מפרי עמלה והדבר אינו פוגע במזונות הבית , ודאי שיש לה רשות גמורה לעשות כן, שכן אין חכמים מתקנים)במדבר שכולם ניזונו מן המן

.תקנה שתמנע מן האדם לזכות במצווה מנכסיו שלו

"מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על פרשת השבוע כתב וחידש כי המילים "אשה חכמת לב מלמדות על כוונה מיוחדת שהייתה בלב הנשים עוד בטרם החלו במלאכה. הן כיוונו את מעשה ידיהן מלכתחילה עבור המשכן, ובכך החילו על המלאכה דין "הקדש" עוד לפני שנוצר החיוב המשפטי כלפי הבעל. החכמה הזו, לדעת מו"ר, היא היכולת לקדש את המעשה

.בשרשו, ובכך להפוך את המטוה לקודש שאין עליו זיקת בעלות של איש

הגאון רבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה כתב ומבאר כי במדבר שררה הנהגה של "למעלה

מן הטבע", וכשם שהמזונות היו ניסיים, כך גם היחס לממון היה נעלה יותר. הנשים חשו כי כוחותיהן ויכולותיהן הן מתנת שמיים שנועדה להשראת השכינה, ועל כן הבעלים לא רק שלא ערערו על נדבתן, אלא ראו בכך זכות לבית כולו שהאישה מקדישה מחכמתה היתירה

.לבניין משכן השם

מתוך גדרי ההלכה והנפקא מינות המעשיות העולות מימי המדבר ועד ימינו אלו, אנו מעפילים אל השלב השמיני, אל היכל הרעיון העמוק הטמון במילים "חכמת לב". כאן אנו מגלים כי המלאכה הגופנית של הטווייה לא היתה רק פעולה טכנית של יצירת חוטים, אלא

.היא היתה כוח רוחני כביר המקדש את החומר והופך אותו לקניין נצחי של הנשמה

הרחבה רעיונית זו מגלה לנו כי המושג "חכמת לב" הוא המפתח לפתרון הקונפליקט שבין בעלות הבעל לנדבת האישה. כאשר אדם עושה מלאכה רגילה, הוא פועל בתוך עולם של חובות וזכויות ממוניות, ושם חלים כללי ה"מעשה ידיה לבעלה". אך כאשר האישה משקיעה במלאכתה את חכמת ליבה – את אותה אומנות יתירה ומסירות נפש שמעל ומעבר לשגרת החיים – היא מוציאה את המלאכה מרשות החולין ומעלה אותה לרשות הקודש. חכמת הלב היא המקום שבו האדם מתחבר לבוראו דרך כישרונותיו הייחודיים, ושם אין לשום אדם

.אחר בעלות על היצירה

בניית המשכן דרשה "נדבת לב", ונדבה זו היתה חייבת להיות מזוקקת מכל שמץ של גזל או "ספק בעלות. הנשים חכמות הלב הבינו כי הדרך היחידה להקדיש למשכן דבר שהוא "שלהן באמת, היא ליצור יצירה שהיא כולה "מעל הטבע" – כמו טוויית העזים בעודן חיות. יצירה כזו, הנובעת ממעמקי הבינה היתירה שניתנה באישה, יוצרת קניין רוחני שאינו משתעבד לשום הסכם ממון ארצי. זהו סוד הקדושה המשתקף בחומר: כאשר הלב שותף במלאכת היד, היצירה הופכת לחלק מאישיותו של האדם, וחלק זה נשאר תמיד ברשותו להקדישו

.לשם שמיים

מכאן אנו למדים יסוד עמוק בעבודת השם; הקב"ה חפץ ב"לב", והלב הוא המקום שבו "האדם הוא בן חורין מוחלט. נשות ישראל במדבר לא רק "נתנו" למשכן, אלא הן "יצרו מציאות חדשה שבה המלאכה עצמה הופכת לתפילה. הדינמיות הזו של חכמת הלב היא המאפשרת לאישה להיות שותפה מלאה בבניין השכינה, מתוך רכושה הרוחני והגשמי גם

.יחד, מבלי לפגוע כהוא זה בסדרי הבית והמשפחה

מתוך עומק הרעיון של "חכמת הלב" המקדשת את מעשה הידיים, אנו מעפילים אל השלב "התשיעי, אל היכל הפנימיות והנפש. כאן אנו מגלים כיצד היכולת להקדיש מתוך ה"שלי ,לטובת ה"כלל" אינה רק הכרעה משפטית, אלא היא תנועת נפש של אמונה וביטול היש

.המעצבת את אישיותנו כעובדי השם

החיבור לאדם ולנפש הטמון בסוגיית נדבת הנשים מלמדנו שיעור כביר בבעלות האדם על כוחותיו. לעיתים אדם חש כי הוא "משועבד" לנסיבות חייו, למחויבויותיו המשפחתיות או לעול הפרנסה, ממש כשם שמעשה ידי האישה משועבדים לבעלה. אולם, התורה מגלה

לנו דרך "חכמת הלב" כי תמיד נותר באדם מרחב פנימי של חירות מוחלטת. אותו מרחב שבו הוא יכול ליצור "העדפה" – תוספת של קדושה, מאמץ מעבר לנדרש, והתעלות מעבר לחובות היבשות. הנשים במדבר לימדו אותנו כי גם בתוך מסגרת של מחויבות, האדם יכול

.למצוא את הפינה שבה הוא בעלים גמור על רצונו ועל כישרונותיו כדי להעניקם לבוראו

זאת ועוד, האמונה היוקדת בלב הנשים היא שאפשרה להן לראות במן שירד מן השמיים ,לא רק מזון גשמי, אלא שחרור מן התלות הכלכלית באדם. הראייה הזו, שהכל מאת השם הפכה את מלאכתן לטהורה יותר. כאשר אדם מרגיש שהוא ניזון משולחן גבוה, הוא מפסיק לחשב חישובים של "שלי ושלך" ומתחיל לחשוב במונחים של "מה אשיב להשם". הנהגת המדבר בנתה בנפש הנשים חוסן של אמונה, שבו הן לא חשו כי הן גוזלות מבעליהן, אלא שהן מעלות את רכוש הבית כולו למדרגה של קדושה. הבית היהודי הופך למשכן כאשר האישה מביאה אליו את חכמת הלב שלה, ויוצרת מציאות שבה המלאכה היומיומית היא

.כלי להשראת שכינה

,מתוך היכל הנפש והאמונה המפעמת בנשות המדבר, אנו מעפילים אל השלב העשירי אל בניית המצפן המוסרי הפנימי. כאן אנו מגלים כיצד האיזון העדין שבין נדבת הלב לבין מחויבות הבית מעצב את דמותו של אדם ישר וירא שמיים. המצפן הזה מורה לנו כי ההתלהבות לעשיית מצווה, נעלה ככל שתהיה, חייבת תמיד להיבחן במשקפיים של יושר

."ודין, כדי שקרבן המצווה לא יהיה בבחינת "מצווה הבאה בעבירה

המצפן המוסרי הנבנה מתוך דברי המפרשים מלמדנו שהדרך לקדושה אינה עוברת דרך פגיעה בזכויות הזולת, אלא דרך הגדלת היצירה האישית. הנשים חכמות הלב לא נטלו מן הקיים בביתן ללא רשות, אלא הן יצרו "יש מאין" רוחני – הן השקיעו עמל יתיר, אומנות שאינה מצויה ומאמץ שמעבר לחובה, ובכך יצרו רכוש חדש ששייך להן בלבד. המוסר העולה מכאן הוא שהאדם המבקש להתעלות, אל לו לחפש קיצורי דרך על חשבון אחרים, אלא עליו לעמול ולפתח את כוחותיו הייחודיים עד שיזכה להביא נדבה שהיא כולה שלו, נקייה מכל

.שמץ של גזל או ספק

זאת ועוד, המצפן המוסרי מורה לנו על חשיבותה של ה"דעת". חכמת הלב של הנשים כללה גם את הכרת הדין ואת ההבנה של גבולות הקניין. אדם מוסרי הוא אדם הלומד ומבין את חובותיו וזכויותיו, ופועל מתוך מודעות מלאה למקומו. המצפן הזה קורא לנו להפוך את חיינו למסכת של יושר, שבה כל נתינה לזולת או לשמיים נעשית מתוך בהירות גמורה, מתוך כבוד למסגרת המשפחתית והחברתית, ומתוך שאיפה מתמדת להוסיף אור וטוב בעולם

.בדרכים של היתר וקדושה

מתוך המצפן המוסרי של יושר הדין וטוהר המידות, אנו פוסעים אל השלב האחד עשר, אל חותם הדברים, שבו אנו אוספים אל תרמיל חיינו את הפנינים היקרות שעלו ממעמקי סוגיית נשות המדבר. התובנות לחיים שאנו לוקחים עמנו מלמדות אותנו כי אין אדם שאין לו "מרחב "של קדושה" השייך לו לבדו. גם בתוך עולם מלא חובות, תמיד קיימת אותה "אומנות יתירה – אותו חיוך נוסף, אותה שעה של לימוד מעבר למצופה, אותו מאמץ של חסד שאיש לא

ביקש – והוא זה שהופך להיות הקניין הנצחי שלנו, נדבת הלב הפרטית שלנו למשכן השכינה שבעולם. אנו למדים כי הדרך הנכונה לצמוח אינה על ידי זלזול במחויבויות הקיימות, אלא על ידי הוספת אור וכישרון בתוך הגבולות, עד שהיצירה שלנו הופכת להיות גדולה וקדושה

.כל כך, שהיא פורצת את חומות השעבוד והופכת לחלק מהקדש

עיקר העניין:

בבירור שורש נדבת הנשים בבניין המשכן, מצאנו כיצד השתלבו גדרי ההלכה עם חכמת הלב המופלאה. העלינו כי לפי בעל הפנים יפות, באותה שעה טרם נתקנה .תקנת חכמים שמעשה ידיה של אישה לבעלה, ולכן היה המטוה שלהן מצד הדין מאידך, הכתב סופר והאבני נזר ביארו כי גם אם חלה התקנה, הרי שבמדבר ניזונו כולם מן המן ולא על שולחן בעליהם, וממילא בטל השעבוד הממוני. עוד למדנו כי ,חכמתן היתירה של הנשים, בטוויית העזים בעודן חיות ובמלאכות שאינן רגילות .יצרה "העדפה שעל ידי הדחק" השייכת לאישה בלבד על פי גדרי הש"ס בכתובות יסודות אלו מלמדים אותנו כי נדבתן היתה נקייה מכל חשש, וכי דרך העמל האישי ,והחכמה הפנימית זוכה האדם להקדיש לבוראו מתוך חירות גמורה ויושר מוחלט

.ובכך זוכות נשות ישראל להיות השותפות המרכזיות בהקמת משכן השם