כיצד הותר להשתמש במראות הנשים לכיור אם דבר ששימש הדיוט אסור לגבוה?

?שדבר שנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה

כיצד הותר להשתמש במראות הנשים לכיור הקדוש, והרי קיימא לן

?שדבר שנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה

בלב מלאכת המשכן, לאחר שנדבתו של עם ישראל עלתה על גדותיה, אנו פוגשים רגע של תמיהה הלכתית ומחשבתית עמוקה: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד". התורה מעידה בפירוש כי הכיור, אותו כלי קדוש שנועד לקדש את ידיהם ורגליהם של הכהנים בבואם אל הקודש, נעשה דווקא מאותן מראות נחושת ששימשו את נשות ישראל להתייפות בהן. וכאן מתעוררת השאלה במלוא עוזה: הרי הרמב"ם פסק בהלכות בית הבחירה כי אבנים וקורות שחצבן מתחילה להדיוט אין בונים אותם בהר הבית, ומקור הדין הוא שדבר ששימש לצורך חול אינו ראוי לעלות לשולחן גבוה. כיצד אם כן הותר למשה רבנו לקחת חפץ שמובהק בשימושו האישי, האנושי והחומרי ביותר – המראה – ולהפוך אותו לכלי שרת במשכן ה'? וכי חסרה היתה נחושת

נקייה בנדבת המשכן, עד שהוצרכו להשתמש בכלים שכבר עבר עליהם שימוש הדיוט? אנו יוצאים לברר את סוד הפיכת החול לקודש, ואת ההיתר המיוחד שניתן למראות הצובאות

.להשתתף בטהרת הכהונה

מתוך פליאת המעשה בכיור הנחושת, אנו פוסעים אל היכלם של מפרשי המקרא, שם אנו מוצאים את המקור הטהור לנדבת הנשים ואת הייחודיות של המראות ששימשו לבניין הכלי

.המטהר את הכהנים בבואם אל הקודש

""ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אהל מועד

.)(שמות לח, ח

. כתב וביאר את המעשה המופלא שהיה בנדבה זו)(שמות לח, ח רבנו שלמה יצחקי, רש"י הוא מביא את דברי המדרש המספר כי בנות ישראל היו בידן מראות שמתראות בהן כשהן מתקשטות, ולא עכבו מלהביא אף אותן לנדבת המשכן. רש"י מציין כי תחילה היה משה מואס בהן מפני שנעשו ליצר הרע, אך אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבלן, כי אלו חביבות עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. מכאן אנו למדים כי למרות השימוש המקורי להתייפות, הרי שהכוונה הטמונה בהן – קיום עם ישראל בתוך סבל הגלות – הפכה

.אותן לקדושות וראויות ביותר

כתב ופירש כי המראות היו עשויות נחושת קלולה)(שמות לח, ח רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן ומלוטשת מאוד, כדרך המראות בימים ההם. הוא מבאר כי הנשים צבאו על פתח אוהל מועד כדי לתת את נדבתן מרצון חופשי ובמסירות נפש, עד שהחליטו לוותר על כלי תמרוקיהן האישיים ביותר למען כבוד השכינה. הרמב"ן מדגיש כי השימוש במראות לכיור לא היה

.מקרי, אלא נועד להנציח את צדקתן של נשות אותו הדור

כתב וביאר כי הנשים הללו היו חסידות ופרושות מן)(שמות לח, ח רבנו אברהם אבן עזרא העולם, ומרגע שהוקם אוהל מועד הזמני, הן הניחו את כל ענייני היופי והקישוט ומסרו את המראות למלאכת הקודש. לפי פירושו, המראות הללו כבר לא שימשו לצורך הדיוט ברגע שניתנו, אלא הפכו לכלי המבטא את הפרישה מחיי החומר אל חיי הרוח, ועל כן היו ראויות

.לשמש בכיור המטהר את הכהנים

כתב וחידש כי הכיור נעשה מהמראות דווקא כדי לרמוז על)(שמות לח, ח רבנו בחיי בן אשר מידת השלום והאחדות שבין איש לאשתו. הוא מבאר כי המראה, שבמצרים שימשה לקירוב לבבות ולבניין הבית, היא הכלי המתאים ביותר לטהרת הכהנים, שכן תפקידו של הכהן הוא להרבות שלום בעולם. לפי דבריו, העובדה ששימשו להדיוט אינה חיסרון אלא מעלה, שכן

.הקדושה חלה על החפץ שהביא לידי הולדת בני ישראל

מתוך דברי מפרשי המקרא על חביבותן של המראות לפני המקום, אנו פוסעים אל היכלם "של רבותינו בש"ס ובמדרשים. כאן אנו מבקשים ללבן את היסוד ההלכתי של "נעבד בו הדיוט

.ואת הכוח המיוחד של נדבת הנשים לשנות את מעמדו של החפץ ולהופכו לקודש קדשים

שיח המרטיט שבין משה לקדוש- כתב וביאר את הדו)(שמות פרשה ט' סימן י"ד במדרש רבה ברוך הוא. המדרש מספר כי משה רבנו היה מסופק אם לקבל את המראות, שכן הן עשויות ליצר הרע ולנוי הגוף. אך הקדוש ברוך הוא השיבו: "אלו חביבין עלי מן הכל". המדרש מלמדנו כי הכוונה הטהורה של נשות ישראל במצרים – להעמיד תולדות בתוך החושך והשעבוד – היא שנטעה במראות קדושה פנימית. מכאן עולה כי דבר ששימש להדיוט, אם תכליתו היתה לשם שמיים ולקיים את עם השם, אינו נחשב עוד כחפץ חולין אלא ככלי של מצווה

.עוד בטרם הגיע למשכן

כתב ומבאר את חשיבותו של הכיור וקידוש הידיים)(דף כ"ב ע"א בגמרא במסכת זבחים והרגליים. הגמרא דנה בטהרה הנדרשת מהכהנים בטרם ייגשו לעבודה, והמדרש מקשר זאת למראות הצובאות. חז"ל גילו לנו כי הכיור נעשה מהמראות כדי להזכיר לכהנים את טהרת המשפחה בישראל. השימוש של הדיוט במראות הללו לא היה סתם הנאה של חולין, אלא חלק ממסכת שלמה של מסירות נפש לבניין האומה, ועל כן מצאו חז"ל כי המראות הללו

.ראויות ביותר להיות המקור למי הטהרה של המקדש

כתב ופירש על הפסוק "במראות הצבאות" – אלו)'(פרשת פקודי סימן ט במדרש תנחומא ,צבאות רבות שהעמידו במצרים. המדרש מדגיש כי המראות הללו לא היו כלי הדיוט רגילים אלא כלי מלחמה רוחניים כנגד גזירות פרעה. לפי מבטם של חז"ל, השאלה ההלכתית של "שימוש הדיוט" מתבטלת אל מול המציאות שהמראות הללו כבר הוקדשו למעשה ליצירת

.ה"צבאות" של השם, ועל כן אין בהן פגם של חולין שימנע את עלייתן לגבוה

מתוך המיית המדרשים על חביבותן של המראות לפני כיסא הכבוד, אנו פוסעים אל היכלם של רבותינו הראשונים. כאן אנו מבקשים ללבן את פסקו המפורסם של הרמב"ם בהלכות בית הבחירה ואת הקושי העצום המתעורר מול מעשה הכיור, המגלים לנו את הגבולות הדקים

.שבין חפץ הדיוט לכלי שרת בקודש

כתב ופסק כי אבנים וקורות)'(הלכות בית הבחירה פרק א' הלכה כ רבנו משה בן מימון, הרמב"ם שחצבן מתחילה לבית הכנסת, וכל שכן להדיוט, אין בונים אותם בהר הבית. הרמב"ם מעמיד אותנו על יסוד כביר בקדושת המקדש: הגבוה דורש ראשית – "מה ה' אלוהיך שואל מעמך", שיהיה הכל נעשה מתחילתו ועד סופו למען שמו באהבה, ללא שום שימוש קודם

.של בשר ודם

כתב ומבאר כי טעם האיסור של "דבר שנשתמש)(מסכת שבועות דף ט"ו ע"א רבנו מנחם המאירי בו הדיוט" נובע מהחובה של "הקריבהו נא לפחתך" – וכי יעלה על הדעת להגיש למלך מלכי המלכים חפץ שכבר שיררת בו את צרכיך האישיים? הראשונים מדגישים כי קדושת המקום

.והכלים מחייבת התחדשות מוחלטת, וכל זיקה לחולין עלולה לפגום בטהרת הקודש

והנה, הקושי זועק מתוך יריעות המשכן: איך הותר לעשות את הכיור מאותן מראות נחושת .של הנשים? הרי המראות הן תכלית שימוש ההדיוט, המיועדות לנוי הגוף והתקשטות אישית

כתב והקשה על המציאות הזו, ועימו הפנים יפות והכלי)'(או"ח סימן קמ"ז ס"ק ה המגן אברהם חמדה, בראותם סתירה חזיתית בין דין הרמב"ם למעשה משה רבנו. האם ייתכן שדין "הדיוט

?לגבוה" לא נאמר במראות הצובאות

כתב וביאר כי מראות הנשים היו בבחינת)(בפירושו לתורה רבנו אשר בן יחיאל, הרא"ש "מצווה הבאה לידו", והשינוי שעברו בהפיכתן לכיור הוא שמתירן. הראשונים מתחילים לרקום כאן את היסוד לפיו אין איסור חל על דבר שעובר שינוי צורה מהותי, אך הלב עדיין מבקש להבין מדוע דווקא כאן בחרה התורה להדגיש את המקור האנושי והאישי כל כך של

.חומר הגלם

כתב וחידש יסוד גדול בהלכות קדושה. הוא)(או"ח סימן קמ"ז ס"ק ה הגאון בעל המגן אברהם מבאר כי האיסור להשתמש בדבר שנשתמש בו הדיוט לגבוה נאמר דווקא כאשר משתמשים בחפץ כמות שהוא, ללא כל שינוי. אולם, בכיור הנחושת, המראות הותכו וצורתן השתנתה לחלוטין עד שנעשו כלי חדש. מכאן אנו למדים כי ה"שינוי" הוא המטהר את החומר מעברו ,החילוני ומכשיר אותו לעבודת הקודש. המגן אברהם מוכיח זאת מהמראות הצובאות

.שאלמלא השינוי הגמור בצורתן, אכן היה אסור להשתמש בהן לכיור

, ואליו נלוו בעל התורה תמימה ובעל טעמה דקרא)(פרשת מטות לא נז בעל הפנים יפות כתבו וביארו בדרך אחרת, הנוגעת למהות השימוש במראה. הם מסתמכים על דברי הגמרא הקובעת כי "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה" משום שהם)(דף כ"ו ע"א במסכת פסחים בגדר "שימוש שאין בו ממש". מכיוון שהשימוש במראה הוא רק בבואה המשתקפת בה ולא שימוש גשמי בגוף הנחושת, הרי שהמראות לא נחשבות כדבר שנשתמש בו הדיוט באופן

.גמור, ועל כן היו ראויות לעלות לשולחן גבוה בטהרתן

. כתב וחידש חילוק יסודי בין הכיור לשאר כלי המקדש)(בפרשה הגאון בעל הפרדס יוסף – הוא מבאר כי הכיור, בשונה מהמזבח או הארון, נועד בראש ובראשונה לתשמיש אדם לקדש בו ידיים ורגלים של הכהנים. מכיוון שתכליתו היא הכנת האדם לעבודה, הרי שאין בו את אותה החומרה של "גבוה" ממש, ועל כן הותר לעשותו אף מחומר ששימש בעבר ,להדיוט. הפרדס יוסף מלמדנו כי במקום שבו הקודש פוגש את צורכי האדם המטהר עצמו

.שם נפתחים שערי ההיתר גם לחומרים שהיו חלק מחיי החולין

.עוד מצינו בדברי רבותינו האחרונים כי מעבר לביאור ההלכתי, היה כאן צורך רוחני עמוק

(בשונה מהכומז והטבעות כפי שציין הכלי חמדה, בכיור לא התערבו המראות עם כלים אחרים , אלא הכיור נעשה אך ורק מהן. הדבר בא ללמדנו כי הנחושת של)שנתבטלו ברוב כדברי הרמב"ן המראות היתה זכה ומזוקקת יותר מכל נחושת אחרת, דווקא בגלל הכוונה הטהורה של הנשים, וברגע שהותכו – פקע מהן שם "כלי הדיוט" וחלה עליהן קדושת הגוף של הכיור

.בטהרה מוחלטת

מתוך המעיין המתגבר של דברי האחרונים, המזקקים את נחושת המראות לכדי כלי שרת טהור, אנו יורדים אל עולם המעשה ואל הביטוי המוחשי של הפיכת חולין לקודש בחיים

היהודיים. כאן אנו מגלים כיצד אותה הכרעה במלאכת הכיור מתווה לנו דרך של זהירות

.והתחדשות בבואנו לבנות בתי כנסיות ולהשתמש בחפצי העולם הזה למען שמך באהבה

נפקא מינה ראשונה ויסודית נוגעת לשימוש בחומרי גלם ששימשו בעבר להדיוט לצורך בניית בית כנסת או תשמישי קדושה. כפי שלמדנו מהמגן אברהם, היסוד המטהר הוא "שינוי הצורה". הנפקא מינה למעשה היא שאם אדם מבקש לתרום רהיט עץ ישן או לוחות מתכת ששימשו בביתו לצורך ארון קודש או בימה, עליו להקפיד שהחומר יעבור עיבוד מחדש ושינוי מהותי מצורתו המקורית. רק בדרך זו פוקע ממנו שם "הדיוט" והוא ראוי לעלות

."למעלת "גבוה

."נפקא מינה נוספת עולה בעניין חפצים ששימושם הוא "מראה" או "הנאה שאין בה ממש כפי שביארו הפנים יפות והתורה תמימה, המראות הותרו כיוון שהשימוש בהן היה בבואה בלבד. הנפקא מינה למעשה עשויה להתבטא בשימוש בטכנולוגיה או במכשור אופטי בתוך ,כותלי בית המקדש או בית הכנסת. אם השימוש בחפץ הוא רק לצורך שיקוף אור או מראה יש מקום להקל בו יותר מאשר בחפץ שנעשה בו שימוש גופני של חולין, שכן הוא אינו נחשב

.כ"נשתמש בו הדיוט" באופן גמור הפוסל אותו לגבוה

.עוד נפקא מינה חשובה עולה מדברי הפרדס יוסף בנוגע להגדרת "תשמישי אדם" בקודש .הוא חידש כי הכיור, שנועד לקידוש ידיים ורגליים של הכהנים, קל יותר משאר הכלים הנפקא מינה למעשה היא שכלים המשרתים את האדם בבואו אל הקודש – כגון כיורי נטילת "ידיים בכניסה לבית הכנסת או ספסלי ישיבה – אינם דורשים את אותה חומרת "ראשית הנדרשת מההיכל ומהמזבח עצמם. כאן נפתח פתח רחב יותר להשתמש בחומרים ששימשו

.להדיוט, ובלבד שנעשה בהם שינוי כלשהו המייחד אותם לקדושה

מתוך הפעולות המעשיות והנפקא מינות בהנהגת כלי הקודש, אנו מעפילים אל מרחבי הרעיון העמוק השוכן בלב הכיור העשוי ממראות הנשים. כאן אנו מגלים כיצד התורה מלמדת אותנו שאין חומר בעולם שהוא "אבוד" לקדושה, וכי דווקא הכלים ששימשו את

.היצר ואת היופי הגופני יכולים להפוך למקור הטהרה הנשגב ביותר

,הרחבה רעיונית זו מגלה לנו שסוד הכיור הוא סוד הטרנספורמציה של החומר. המראה שביסודה נועדה להפנות את מבטו של האדם אל עצמו, אל יופיו ואל ישותו הפרטית, הופכת במשכן לכלי שמטרתו להכין את האדם לעמידה לפני קונו. במצרים, המראות הללו לא היו .כלי של גאווה, אלא כלי של מסירות נפש ששימשו לקיים את עם ישראל בתוך התופת הקדוש ברוך הוא אמר למשה כי המראות הללו חביבות עליו מן הכל, משום שהן מייצגות "את היכולת לקחת את היצר הכי נמוך ולהפוך אותו למנוף של בנייה ושל קדושה. ה"מראה

.הופכת ל"ראייה" – היכולת לראות את השכינה בתוך המציאות הגשמית

זאת ועוד, הרעיון של עשיית הכיור מהמראות מורה לנו על הקשר הבלתי ניתק בין שלום בית לבין עבודת המקדש. הכיור הוא המקום שבו הכהן נטהר, והוא גם המקום שממנו לוקחים מים להשקות את הסוטה כדי להשיב את השלום בין איש לאשתו. המצפן הרעיוני מלמדנו

שהטהרה אינה מנותקת מחיי המעשה והמשפחה. אדרבה, דווקא המראות ששימשו לחיבור :שבין איש לאשתו במצרים, הן אלו שמכשירות את הכהן לעבודתו. כאן טמון המסר הגדול הקדושה האמיתית אינה בבריחה מהעולם הזה, אלא בהתעלות בתוכו, בזיקוק הנחושת

.הגסה לכדי כלי שמשתקפים בו פני השכינה

מתוך תעצומות הנפש וההתבוננות הפנימית במראות הטהרה, אנו עולים אל המצפן ,המוסרי המנחה את צעדינו בין אדם לחברו ובין אדם למקום. כאן אנו מגלים כיצד הכיור

.שנעשה ממראות הנשים, מציב בפנינו דרישה מוסרית של עין טובה, הכרת הטוב ויושר הלב

המצפן המוסרי המזדקף מתוך מעשה המראות מלמדנו בראש ובראשונה את חובת הכרת הטוב למי שסייע לנו בשעת דחקנו. משה רבנו, הגדול בנביאים, נדרש על ידי הקדוש ברוך הוא להכיר בערכן של המראות ששימשו את הנשים במצרים. המוסר העולה מכאן הוא שאין לזלזל בשום כלי או פעולה שנעשו מתוך מסירות נפש למען הכלל, גם אם במבט ראשון הם נראים כענייני חול או נוי. האדם המוסרי הוא זה היודע להוקיר את המאמץ הנסתר, את הקישוט הקטן ואת הדאגה לבית, ולראות בהם את התשתית שעליה נבנה המשכן כולו. הכיור

.אינו רק כלי נחושת, הוא מצבת זיכרון חיה לנאמנותן של בנות ישראל

זאת ועוד, המצפן המוסרי מורה לנו על טהרת המניע. העובדה שהמראות הותרו לגבוה בזכות כוונתן הטהורה של הנשים, מלמדת אותנו שהערך המוסרי של חפץ או מעשה נקבע לפי הלב הפועם בו. בחיי המעשה, המצפן הזה קורא לנו לבחון את המראות שבהן אנו משתמשים – האם אנו מביטים בהן כדי להאדיר את עצמנו על חשבון אחרים, או כדי להיטיב את מראנו ולהוסיף שלום וחיבה בעולם? המוסר של הכיור הוא מוסר של "ביטול היש" למען המטרה הגבוהה; לקחת את הכלי האישי ביותר ולהעמידו לרשות הכלל, להפוך

.את ה"מראה" הפרטית למקור של טהרה ציבורית

מתוך המצפן המוסרי המזקק את המבט והכוונות, אנו יורדים אל עומק החיים ואל המפגש היומיומי עם הכלים הפשוטים המקיפים אותנו. כאן אנו מגלים כיצד סוד הכיור והמראות

.מעניק לנו תובנות חיות ומרטיטות לניהול ביתנו וארחות חיינו בתוך שאון העולם

תובנה ראשונה וחיונית היא היכולת לקדש את החומר והחולין. לעיתים נדמה לאדם כי עבודת השם נמצאת רק בין כותלי בית המדרש או בדפי הגמרא, אך המראות הצובאות מלמדות אותנו כי גם כלי הטיפוח והיופי, כשהם מכוונים למטרה נעלה של בניין הבית יום-והעמדת תולדות בקדושה, הופכים לחומר הגלם של הכיור במשכן. התובנה לחיי היום היא שאין רגע או חפץ שהוא "חול" גמור; בכל כפית במטבח, בכל בגד נאה ובכל פינה בבית טמון פוטנציאל של קדושה. אם נשכיל להשתמש בהם בטהרה ובשמחה, הרי שאנו בונים

.משכן קטן בתוך חולין גמורים

תובנה נוספת ומרגשת נוגעת לכוחו של המהפך – ה"שינוי" המטהר. כפי שלמדנו מהמגן ,אברהם, המראות היו צריכות לעבור התכה ושינוי צורה כדי להפוך לכיור. בחיינו האישיים התובנה הזו מורה לנו כי גם אם השתמשנו בכוחותינו למטרות "הדיוט" או ליצרים שאינם

טהורים, תמיד פתוחה בפנינו הדרך של "התכה מחדש". על ידי חרטה, שינוי כיוון ויציקת הכוחות הללו לתבנית של מצווה, אנו יכולים לקחת את העבר שלנו ולהפוך אותו לכלי שרת

.בקודש. המראה של אתמול יכולה להיות הכיור המטהר של מחר

עוד תובנה עמוקה עולה בעניין חשיבות השלום והחיבה בבית היהודי. העובדה שהקדוש ברוך הוא העדיף את המראות הללו על פני כל נדבה אחרת, מגלה לנו כי שלום הבית והקשר העמוק בין איש לאשתו הם התשתית לכל עבודת המקדש. התובנה למעשה היא שעלינו .להשקיע בנוי, בחין ובנועם בתוך ביתנו, ולא לראות בכך ביטול תורה או עניין גשמי בלבד המראות מזכירות לנו כי השכינה שורה במקום שיש בו אהבה ואחווה, וכי הטיפוח של הקשר

.הוא ההכנה הטובה ביותר לעמידה לפני השם בטהרה-אישי הוא-הבין

עיקר העניין:

בבירור שורש ההיתר להשתמש במראות הנשים לכיור המשכן, למרות הכלל שדבר שנשתמש בו הדיוט אסור לגבוה, העלינו פנינים המיישבות את דעת ההלכה והמחשבה. מצאנו כי לפי המגן אברהם, שינוי הצורה הגמור בהתכת הנחושת הוא שפסק את מעמד החולין של המראות. הפנים יפות והתורה תמימה חידשו כי שימוש במראה נחשב ל"הנאה שאין בה ממש", ועל כן לא נאסרה לגבוה. הפרדס יוסף ביאר כי הכיור, המשרת את טהרת האדם, קל יותר משאר כלי המקדש. יסודות אלו מלמדים אותנו כי חפצי החולין המובהקים ביותר, כאשר הם רוויים במסירות נפש ובכוונות טהורות של בניין האומה כפי שעשו נשות ישראל במצרים, הופכים לכלים החביבים ביותר לפני המקום, עד שהם נבחרים להיות המקור לטהרת

.הכהונה והשראת השכינה