האם בבית המקדש שייך עין הרע, ומה הקשר למניין המשכן?

?דווקא ברגע חנוכת המשכן

האם בבית המקדש היה שייך עין הרע, וכיצד רמז על כך משה רבנו

?דווקא ברגע חנוכת המשכן

בלב ליבה של פרשת "פקודי", כאשר ענן הכבוד עומד הכן לרדת ולשכון בתוך יריעות המשכן, אנו פוגשים פסוק המהדהד כפילות מסתורית ומרעידה: "אלה פקודי המשכן משכן ,העדות". לשונו של המדרש הקדוש מגלה לנו סוד אפל וטמיר: משה רבנו, בנבואתו הצלולה ראה כבר אז את הלהבות המכלות את בית ראשון ואת החורבן הנורא של בית שני, ועל כן

."כפל את המילה "משכן

וכאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה וזעקתה – וכי זו השעה להזכיר חורבן? מדוע בחר משה רבנו, המנהיג האוהב, להטיל את צילו הכבד של האבל דווקא על שמחת החנוכה? האם ייתכן שדווקא המניין המדויק, הספירה הדקדקנית של כל כלי וכל בריח, היא זו שפתחה פתח לעין הרע לשלוט במקדש ה'? אנו יוצאים למסע מרטיט בין כותלי הקודש, לברר את הסוד הטמון במניין ובמנין, ואת המחלוקת הכבירה שבין המהר"ל לאור החיים הקדוש – האם הקדושה היא חסינה מפני עין אנושית, או שמא דווקא גילוי השכינה הגדול דורש הסתר

?וצניעות כדי שלא יאבד

מתוך השתיקה הרועמת של המדבר, אל מול המבנים העומדים הכן לשכינה, אנו פוסעים אל היכלם של מפרשי המקרא. כאן אנו מבקשים לדלות את פשר הכפילות המסתורית המלווה את רגע חנוכת הבית, ולגלות כיצד המילים הפשוטות "משכן משכן" הופכות לנבואה

.גורלית המהדהדת לדורות

.)(שמות לח, כא ""אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה

כתב וביאר את הכפילות הזו על פי המדרש, כרמז)(שמות לח, כא רבנו שלמה יצחקי, רש"י "למקדש שנתמשכן בשני חורבנים על עוונותיהם של ישראל. רש"י מלמדנו כי המילה "משכן אינה רק תיאור של מבנה, אלא היא טומנת בחובה את מושג ה"משכון" – הקדוש ברוך הוא כביכול לוקח את הבית כערובה, כדי שלא לכלות את עמו חלילה. רש"י מציב בפנינו מבט

.נוקב: כבר ברגע ההקמה, נזרע זרע האפשרות של הפיכת הבית לחורבה אם לא נהיה ראויים לו

כתב ופירש כי התורה כפלה את הלשון כדי)(שמות לח, כא רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן להדגיש את המעבר מן הנדבה אל הפקודה. הוא מבאר כי לאחר שעם ישראל הביא את נדבת הלב בשפע כה גדול, בא משה וערך חשבון מדויק לכל פרט ופרט. לפי הרמב"ן, הכפילות באה ללמדנו שהמשכן הוא "עדות" לישראל שנתכפר להם עוון העגל, ושעצם המניין הוא

.חלק מהוכחת הטהרה והיושר של משה רבנו אל מול פני הציבור

כתב וחידש כי הכפילות "משכן משכן" באה להפריד בין)(שמות לח, כא רבנו עובדיה ספורנו .המשכן שעשה משה, שהיה נצחי ולא שלטו בו אויבים, לבין בתי המקדש שנבנו בירושלים הוא מבאר כי המשכן במדבר היה כה קדוש ומדויק עד שנגנז ולא נחרב, בעוד שהבניינים :המאוחרים היו נתונים לממשלת הזמן והחומר. ספורנו מעניק לנו קרן אור בתוך הערפל

.ישנה קדושה שהיא מעל לחורבן, והיא זו שנוצרה בידי משה רבנו במדבר

כתב וביאר בדרך מוסרית, כי הכפילות רומזת למשכן של מעלה)(שמות לח, כא הכלי יקר ולמשכן של מטה. הוא מפרש כי כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, המשכן של מטה "מכוון כנגד המשכן של מעלה והשכינה שורה בשניהם. אך כאשר חוטאים, נשאר רק ה"משכן

.הגשמי כשהוא ריק מתוכנו הרוחני, וזהו פתח לחורבנו

מתוך המיית המפרשים על סוד המשכון והחורבן, אנו פוסעים ביראה אל היכלם של ,רבותינו בש"ס ובמדרשים. כאן אנו מבקשים ללבן את היסוד המבהיל של המניין והספירה ולגלות כיצד אותה עין אנושית עלולה לפגום בברכה השורה במעשי ידינו, אפילו במקום

.קדוש ונורא כמשכן השם

כתב וביאר את הטעם הנורא לשבירת הלוחות)(פרשת כי תשא סימן ל"א במדרש תנחומא הראשונים. המדרש מגלה לנו סוד מרטיט: הלוחות הראשונים, שניתנו בקולות וברקים ובפרסום גדול לעיני כל ישראל, שלטה בהם עין הרע ולכן נשתברו. לעומתם, הלוחות .האחרונים שניתנו בחשאי ובצניעות – "פסל לך", "אין לך יפה מן הצניעות" – התקיימו לעד הם-המדרש מציב בפנינו יסוד כביר: הפרסום והמניין, המבליטים את היש ואת הכמות, הם

.הפתח שדרכו חודרת העין הצרה ומכלה את הברכה

כתב ומבאר את הכלל הידוע לדורות: "אין הברכה)(דף מ"ב ע"א בגמרא במסכת בבא מציעא ."שורה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין חז"ל מלמדים אותנו כי הברכה האלוהית היא אינסופית בטבעה, וברגע שהאדם תוחם אותה במספר ובמידה, הוא כביכול מגביל את השפעת השמיים ומזמין את כוחות הצמצום והדין לשלוט במעשיו. המניין הופך את הפלא למציאות סטטיסטית, ובמקום שבו הכל מנוי וספור

.– שם נסוגה הברכה הפלאית

כתב וביאר את הצורך של משה רבנו לערוך את המניין)'(שמות פרשה נ"א סימן ז במדרש רבה "אלה פקודי". המדרש מספר כי היו ליצני הדור שהיו מרננים אחרי משה ואומרים: ראו כמה התעשר בן עמרם מנדבת המשכן! כדי להסיר מהם כל שמץ של חשד, עמד משה וערך חשבון מדויק עד למשקל הקטן ביותר. כאן אנו רואים את המאבק הנורא: מצד אחד, הצורך ביושר ובשקיפות אל מול עינו הצרה של הציבור, ומצד שני – הסכנה הטמונה בעצם המניין

.המזמין עין הרע

כתב וחידש כי המניין של המשכן היה בבחינת "מניין מצווה", וכשם)'(פרק י במדרש תדשא .שהשקלים שנתנו ישראל למניין היו לכפרה, כך המניין כאן נועד לרומם את חשיבות הכלים ,אולם, המדרש רומז כי דווקא בגלל שהמשכן הפך לדבר הניתן לספירה ולהערכה אנושית הוא הפך להיות "בית" שגם בני אדם יכולים לשלוט בו, ובכך נפתח הפתח לחורבנו המאוחר

.יותר בידי אדם

מתוך דברי המדרשים והגמרות על הסכנה הטמונה בדבר המנוי והספור, אנו מעפילים אל היכלם של רבותינו הראשונים ומאורי המחשבה. כאן אנו פוגשים את ההתמודדות החזיתית עם השאלה: האם קדושת המקדש היא חסינה מפני עין אנושית, או שמא דווקא גילוי השכינה

?דורש הסתר וצניעות כדי שלא יאבד

כתב וחידש יסוד מופלא)(שמות לח, כא רבנו יהודה ליווא, המהר"ל מפראג בספרו גור אריה בחכמה, המבאר את פשר החורבן כבר ברגע המניין. הוא מבאר כי כל דבר שבא במידה ובמניין, הריהו יוצא מגדר הברכה האינסופית ונכנס תחת ממשלת העין והצמצום. המהר"ל משווה זאת לשבירת הלוחות הראשונים – כיוון שניתנו בפומבי וברעש גדול, שלטה בהם עין הרע ונשתברו. כך גם במשכן: ברגע שנכתב "אלה פקודי" ונמנו כל הכלים והמשקלים לפרטי פרטים, ניתן פתח לכוחות הדין והעין הצרה לשלוט בהם. לפי המהר"ל, המניין הוא שהפך את המשכן לדבר שיש לו סוף וגבול, ועל כן נתנבא משה כבר אז על חורבנו, שכן כל

.דבר שיש לו מניין – יש לו הפסק

כתב וביאר בדרך הפוכה)(שמות לח, כא לעומתו, רבנו חיים בן עטר, האור החיים הקדוש ומאירה. הוא מקשה על הכלל שאין הברכה שורה בדבר המנוי, ושואל: וכיצד כאן המניין הוא שבח? האור החיים מחלק חילוק יסודי: בדברי הרשות והחולין, המניין אכן מזמין עין הרע .וממעיט את הברכה; אך בדברי המצווה ובקדשי שמיים, המניין אינו גורע אלא מוסיף ברכה הוא מבאר כי ככל שמרבים לספור את פרטי הקדושה, כך מגדילים את הזכות ומסובבים ברכה למרבה. לפי האור החיים, המשכן הוא מקור הברכה בעצמו, ועין הרע של בשר ודם אינה יכולה לשלוט באורו של עולם. המניין כאן הוא חגיגה של חשיבות, המראה שכל חוט

.וכל קרס יקרים הם לפני המקום

אמנם אינו עוסק ישירות בעין הרע, אך)(הלכות בית הבחירה רבנו משה בן מימון, הרמב"ם הוא מדגיש את חובת הדיוק והמניין בכל כלי המקדש. הראשונים דנים האם המניין במקדש הוא מצווה מצד עצמה כדי להראות את עושר הבית, או שמא הוא צורך טכני של שמירה על הכלים. המהר"ל רואה במניין את חולשת החומר, בעוד האור החיים רואה בו את רוממות

.הקודש שאינו ירא מעין אדם

,מתוך המחלוקת הכבירה שבין ענק המחשבה המהר"ל לבין קדוש ישראל האור החיים אנו מעפילים אל היכלם של רבותינו האחרונים. כאן אנו מבקשים לדלות את פניני ההלכה והמחשבה המיישבות את הסתירה שבין חובת המניין לבין החשש מעין הרע, ומגלות לנו

.את כוח המגן של המקדש

כתב וחידש כי ישנו חילוק יסודי בין מניין הנעשה לצורך)(שמות לח, כא הגאון בעל הכלי יקר גאווה לבין מניין הנעשה לצורך ענווה וטהרה. הוא מבאר כי משה רבנו לא מנה את המשכן כדי להשתבח בעושרו, אלא כדי להראות את נאמנותו המוחלטת – "עדות לישראל". כאשר "המניין נעשה מתוך ביטול והכנעה לפני הבורא, אין עין הרע שולטת בו, שכן אין כאן "אני שתתפס בו העין, אלא רק "הוא". לפי דבריו, דווקא הצורך להצטדק בפני ליצני הדור הוא

.שהפך את המניין למגן מפני עין הרע במקום למקור שלה

כתב וביאר בדרך עמוקה, כי המשכן במדבר היה)(שמות לח, כא הגאון בעל משך חכמה ,למעלה מגדרי הטבע, ועל כן המניין בו לא הזיק. הוא מחלק בין המשכן שנעשה על ידי משה שבו שרתה השכינה באופן קבוע ובלתי תלוי, לבין בתי המקדש המאוחרים שהיו תלויים "במעשי ישראל. המשך חכמה מלמדנו כי בקדושה עליונה וצרופה, המספר אינו "מצמצם

,את האור אלא רק נותן לו כלי ביטוי בעולם הזה, ולכן האור החיים צדק במבטו על המשכן

.בעוד המהר"ל רמז על מה שעתיד לקרות בבתי המקדש שייבנו בידי אדם

דן באריכות בענייני מניין וספירה בקדשי שמיים. הוא כתב)'(או"ח סימן מ בשו"ת חתם סופר וחידש כי דבר שיש בו מצווה למנותו, כגון מחצית השקל או פקודי המשכן, המצווה עצמה היא השומרת על המונים ועל הנמנים. החתם סופר מעמיד אותנו על היסוד ש"שלוחי מצווה "אינם ניזוקים", וכי ברגע שהמניין הופך לחלק מעבודת השם – הוא יוצא מגדר "דבר המנוי

.שבחולין ונכנס לגדר "חביבות המצווה" שאין לה שיעור

."עוד מצינו בדברי רבותינו האחרונים כי המניין של המשכן היה בבחינת "מסירת חשבון המצווה למנות את כלי הקודש נועדה למנוע תקלה וביזיון, וכאשר המטרה היא שמירה על קדושת הכלים, העין הרע נסוגה מפני יראת הרוממות. האחרונים מבארים כי משה רבנו רצה ללמד את הדורות שגם בקודש הקדשים יש צורך בסדר, בדיוק ובחשבון, שכן הסדר הוא

.הכלי המחזיק את הברכה האינסופית בתוך עולם של צמצום

מתוך המאבק הנשגב בין כוח המניין לבין סוד הברכה הסמויה, אנו יורדים אל עולם יום. כאן אנו מגלים כיצד אותה מחלוקת-המעשה ואל הביטוי המוחשי של הנהגתנו ביום בין המהר"ל לאור החיים מעצבת את זהירותנו בפרסום הצלחות, במניין בני אדם ובטיפול

.בממון של מצווה

נפקא מינה ראשונה ויסודית נוגעת למניין בני אדם לצורך מצווה, כגון למניין עשרה לתפילה או לשמחה. כפי שלמדנו מהמהר"ל על סכנת העין השולטת במנוי, המנהג הפשוט בישראל ", אלא להשתמש בפסוק "הושיעה את עמך)'(אחד, שניים וכו הוא שלא למנות אנשים במספרים ,או בדרך של "לא אחד, לא שניים". הנפקא מינה למעשה היא שגם בדבר מצווה שבקדושה אנו חוששים לעין הרע ומשתמשים בלשון עקיפה כדי להשאיר את הברכה במדרגת "סמוי

.מן העין", ובכך אנו משלבים את זהירות המהר"ל בתוך עשיית המצווה

נפקא מינה נוספת עולה בעניין ספירת מעות צדקה או כספי הקדש. כפי שביאר האור החיים הקדוש, בדבר מצווה המניין מביא ברכה. הנפקא מינה למעשה היא שגבאי צדקה או אדם המפריש מעשר כספים, טוב לו שימנה ויספור את מעותיו בדקדוק. המניין כאן אינו מזמין עין הרע, אלא אדרבה – הוא מגדיל את חשיבות הנתינה ומראה שכל פרוטה יקרה בעיניו כקרבן. כאן אנו נוהגים כשיטת האור החיים, שהדיוק והחשבון בקודש הם עצמם

.מקור השפע והברכה

עוד נפקא מינה חשובה נוגעת לפרסום הצלחות רוחניות או גשמיות ברבים. מהדין של .הלוחות הראשונים ששלטה בהם עין הרע מפני שניתנו בפומבי, למדנו את מעלת הצניעות הנפקא מינה למעשה היא שאדם שזכה להצלחה גדולה בלימודו או בעסקיו, עדיף לו להצניע את הישגיו ולא להוציא להם "מוניטין" וחשבון מפורט בפני כל. השמירה על ה"הסתר" היא המגן הטוב ביותר מפני עין הרע, ומאפשרת לברכה להמשיך ולשרות בלא הפרעה של

.כוחות הצמצום

מתוך השבילים המעשיים של המניין והזהירות מעין הרע, אנו מעפילים אל פסגות המחשבה והרעיון. כאן אנו מבקשים להבין את סוד המספר לא כצמצום מכלה, אלא ככלי קיבול נשגב לאור האינסוף, ומגלים כיצד דווקא הדיוק המתמטי של המשכן הוא שבנה גשר

.בין שמיים לארץ

הרחבה רעיונית זו מגלה לנו כי המניין בפרשת פקודי אינו רק "חשבונאות" יבשה, אלא מלאכת מחשבת של מתן משמעות לכל פרט. בעולם המחשבה היהודי, המספר מייצג את המפגש בין הרוח לחומר. כאשר הקדוש ברוך הוא מצווה למנות את כלי המשכן, הוא מלמד אותנו שכל "קרס" וכל "יתד" הם עולם מלא. המניין הוא הדרך שבה אנו נותנים שם וחשיבות לדבר; כפי שחז"ל אומרים "דבר שבמניין לא בטיל" – חשיבותו גדולה כל כך עד ששום דבר אחר לא יכול לבטל אותו. כאן טמון העומק של דברי האור החיים הקדוש: המניין במקדש לא בא לצמצם, אלא להראות שאין כאן שום פרט מיותר. כל תרומה של יהודי, ולו הקטנה

.ביותר, נספרת ונרשמת בנצח, ובכך היא מקבלת קיום לעד

זאת ועוד, הרעיון של "אלה פקודי" אל מול חשש עין הרע מורה לנו על המתח המפרה שבין גילוי להסתר. עין הרע שולטת במקום שיש בו גאווה והחצנה של ה"יש", אך במקום שבו המניין נעשה כדי להראות ש"הכל משלך", שם המספר הופך לשיר הלל. המשכן הוא "משכן העדות" – עדות לכך שהחומר יכול להפוך למרכבה לשכינה. כאשר משה רבינו מונה את הכלים, הוא בעצם מעיד שכל היופי והעושר הזה אינם שייכים לאדם, אלא הם פקדון בידיו למען שמו באהבה. המצפן הרעיוני מלמדנו שהדרך להינצל מעין הרע אינה בהכרח היעלמות, אלא ביטול העצמיות בתוך המשימה הגדולה. כשאדם רואה את עצמו כחלק מ"פקודי המשכן", כבורג במערכת הקדושה, הרי שעין אדם לא יכולה לפגוע בו, כי הוא

.מאוחד עם מקור הברכה האינסופי

מתוך המעמקים הרעיוניים של המספר והחשיבות, אנו עולים אל היכל הנפש והלב. כאן אנו מבקשים לדלות תעצומות של גבורה יהודית, המלמדות אותנו כיצד לעמוד זקופים ומבורכים אל מול המבטים הבוחנים של העולם, וכיצד להפוך את המניין האישי שלנו

.למבצר של קדושה

החיבור לאדם ולנפש הטמון בסוד ה"פקודי" מגלה לנו את כוחו של המניין הפנימי. לעיתים .אדם מרגיש מאוים מעינם של אחרים, מקנאה או מביקורת המבקשת לצמצם את הישגיו תעצומות הנפש העולות מהמשכן מלמדות אותנו שהדרך להתגונן אינה בבריחה, אלא בבהירות המטרה. כאשר משה רבנו מונה את המשכן לפרטי פרטים, הוא מראה לנו שיושר פנימי וחשבון נפש מדויק הם המגן הטוב ביותר. אדם שיודע בדיוק מהו "המשכן" שלו, מהם .הכוחות שקיבל במתנה מהבורא וכיצד הוא משתמש בהם לעבודתו, אינו ירא מעין הרע ,הבהירות המוסרית והידיעה ש"הכל משלך ואליך" יוצרות סביב האדם מעטפת של הגנה

.שכן העין הצרה יכולה לשלוט רק במקום שיש בו ספק או גאווה נסתרת

זאת ועוד, תעצומות הנפש הללו מורות לנו על הערך הנצחי של כל פעולה קטנה. כשם שכל יתד וכל בריח נמנו בפרשתנו, כך גם בנפש האדם – אין מחשבה טובה, דיבור מעודד

או מעשה חסד שאינם נספרים ב"פקודי" של מעלה. התובנה המרטיטה הזו מעניקה לאדם כוח לעמוד במצבים שבהם הוא מרגיש קטן או חסר חשיבות. המניין של המשכן מזכיר לנו שבעיני הבורא, כל פרט הוא עולם ומלואו. כאשר אדם זוכה למנות את חסדי השם עמו, הוא מתמלא בשמחה ובביטחון המגרשים את כל צללי העין הרע. השמחה ב"יש" הרוחני, מתוך היא הברכה שאין לה שיעור, המאפשרת לאדם לפרוח בתוך-ענווה והכרה במקור השפע, היא

.עולם של מניין ומדידה מבלי לאבד את נשמתו

מתוך תעצומות הנפש והביטחון הפנימי במקור הברכה, אנו עולים אל המצפן המוסרי ,המזקק את הנהגתנו הציבורית והאישית. כאן אנו מגלים כיצד משה רבנו, עליו השלום משרטט עבורנו דגם נצחי של יושרה, שקיפות וחובת הדין והחשבון, המהווים את המגן

.האמיתי מפני לזות שפתים ועין צרה

המצפן המוסרי המזדקף מתוך "אלה פקודי" מלמדנו בראש ובראשונה את חובת השקיפות המוחלטת של איש הציבור. למרות שמשה רבנו היה נאמן ביתו של הקדוש ברוך הוא, הוא .לא הסתפק בידיעת שמיים על ישרותו, אלא עמד ונתן דין וחשבון מפורט בפני כל ישראל המוסר העולה מכאן הוא שעל האדם להיות "נקי מה' ומישראל" – לא די בכך שאתה יודע .בליבך שפעלת כשורה, עליך לנהוג בדרך שבה לא יהיה פתח לשום עין צרה לחשוד בך המניין המדויק של כל שקל וכל כיכר כסף הוא הכלי המוסרי המכבה את אש המחלוקת

.והקנאה עוד בטרם ניצתה

זאת ועוד, המצפן המוסרי מורה לנו על כוחו של הדיוק כביטוי ליראת שמיים. בחיי המעשה, המצפן הזה קורא לנו לבחון את התנהלותנו הכספית והחברתית – האם אנו נזהרים בממון חברינו כבממוננו? האם אנו מנהלים את ענייני הכלל בחרדת קודש של "פקודי המשכן"? המוסר של הפרשה מלמד שדווקא המניין והסדר הם השומרים על הקדושה שלא תתפוגג בחוסר תשומת לב. כאשר אדם פועל ביושר ובחשבון, הוא יוצר סביבו חומת הגנה של אמת. עין הרע, שיונקת את כוחה מהספק ומחוסר הבהירות, נסוגה אל מול אדם המעמיד

.את מעשיו תחת אור הזרקורים של האמת הצרופה

יום, אל המפגש-מתוך המצפן המוסרי של השקיפות והאמת, אנו יורדים אל עומק היום החי עם הממון, הבית וההצלחה. כאן אנו דולים תובנות חמות ומרטיטות המלמדות אותנו כיצד לשזור את ברכת השמיים בתוך עמל כפינו, ואיך להפוך את המניין לכלי מחזיק ברכה

.ולא למצמצם שפע

תובנה ראשונה ומאירה היא אומנות הדיוק והסדר כערובה לשלווה. לעיתים אדם חושש מלערוך חשבון מדויק של הוצאותיו או נכסיו, שמא תשלט בהם עין הרע, אך פקודי המשכן יום היא שהברכה-הוא הכלי המשרה שכינה. התובנה לחיי היום-מלמדים אותנו כי הסדר הוא אינה שורה בתוהו ובוהו; כאשר אדם מנהל את ביתו ביושר ובחשבון, הוא מסיר מעליו את ענני הספק והדאגה. המניין המדויק, כשהוא נעשה מתוך הכרה שהכל פקדון מהבורא, הופך

.למגן מפני עין הרע ולא למזמין שלה

תובנה נוספת ומרגשת נוגעת לדיבור המבורך. למדנו מהמדרש כי המניין של משה רבנו נועד להשתיק את ליצני הדור. בחיינו האישיים, התובנה הזו מורה לנו על כוחו של הדיבור הגלוי והישר. במקום להשאיר פתח לחשדות או לקנאה אצל הזולת, מוטב לפעמים להבהיר את הדברים בנעם ובאמת. השקיפות המוסרית היא הדרך הטובה ביותר להוציא את העוקץ ,מעינו הצרה של אדם אחר. אדם שחי בגלוי ובטהרה, כאותו משכן שפקודיו גלויים לכל

.מקרין אור של אמת המבטל את כוחות החושך והקנאה

עוד תובנה עמוקה עולה בעניין היחס להצלחותינו. השילוב בין המהר"ל לאור החיים , אך לשמור על צניעות ועל)(כאור החיים מלמדנו כי עלינו לשמוח בכל פרט של הצלחה . התובנה למעשה היא לדעת להוקיר בתוך הלב פנימה כל)(כמהר"ל "סמוי מן העין" כלפי חוץ צעד וכל "יתד" שבנינו, אך לא להפוך אותם למפגן של ראווה. ככל שהדבר חשוב ויקר לנו יותר, כך עלינו לעטוף אותו ביותר צניעות. הסוד הוא להיות "מנוי" לפני השם ו"סמוי" לפני

.בני אדם – ובכך לזכות לברכה שאין לה סוף

עיקר העניין:

בבירור שורש הכפילות "משכן משכן" וסוד המניין בפרשתנו, העלינו כי המניין אינו רק צורך חשבונאי אלא יסוד רוחני עמוק במאבק מול עין הרע. בעוד המהר"ל ,רואה במניין את שורש החורבן והצמצום שהוביל לנבואת "משכן" כפול כמשכון האור החיים הקדוש מלמדנו כי בקודש המניין הוא המביא את הברכה ומעצים את חשיבות המצווה. מצאנו כי השילוב בין השניים מורה על דרך של שקיפות ויושר , וצניעות וביטול היש מצד שני. העיקר)(כדי להסיר חשד ועין רעה מוחלט מצד אחד העולה מכל נתיבות השיעור הוא שהדרך לשמר את השכינה בתוכנו היא על ידי הפיכת כל פרט בחיינו ל"פקודי המשכן" – דבר המנוי ביושר, מוקדש לשמיים ומוגן

.על ידי ענווה וטהרת הלב, ובכך הוא יוצא מגדר ה"משכון" והופך לבית עולמים

בשיעור זה חקרנו את פשר נבואת החורבן המקופלת במילים "אלה פקודי המשכן משכן העדות". עמדנו על המחלוקת המופלאה בין המהר"ל, המזהיר מפני כוח המניין המזמין עין הרע ומצמצם את הברכה כפי שאירע בלוחות הראשונים, לבין האור החיים הקדוש, המדגיש כי במקדש המניין הוא שבח המרבה זכות. ראינו כיצד ,משה רבנו השתמש במניין ככלי מוסרי של שקיפות כדי להזים את ליצני הדור ולמדנו נפקא מינות מעשיות על מניין בני אדם וזהירות בפרסום הצלחות. חתמנו בתובנות על היכולת לקדש את הדיוק והסדר בחיינו, ולהפוך את המניין האישי לכלי

.קיבול לברכת השם השורה בדבר הסמוי מן העין והמסור ללב