האם גבאי צדקה רשאי לגבות כספים לבדו?

?היושרה והשררה מחייבת שיהיו שניים האוחזים בקופת הקודש

האם גבאי הצדקה יכול לצעוד בנתיבי העיר לבדו, או שמא חומת

?היושרה והשררה מחייבת שיהיו שניים האוחזים בקופת הקודש

,הנה, בשיאה של פרשת פקודי, אנו ניצבים מול מחזה מרטיט: רבן של ישראל, משה רבנו האיש שעלה למרום ודיבר פנים אל פנים עם השכינה, עומד כנאשם בפני קהל ועורך חשבון מדוקדק על כל שקל ועל כל אדן. והלב שואל בתדהמה: וכי משה זקוק לחשבונות? וכי מי – שהשליך את כל עולמו למען האומה חשוד בגזל? אלא שכאן נטמן זרעו של יסוד עולם מגלה לנו באור יקרות כי משה שמע את לחישותיהם של)(פקודי פרשה נ''א הליצנות. המדרש .ליצני ישראל המביטים אחריו ואומרים: אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין פלא שהעשיר ,למול הרשעות הזו, משה רבנו אינו מסתתר מאחורי צדקותו, אלא קובע דגם נצחי: "חייכם

."נגמר המשכן – אתן לכם חשבון

כאן מתפרצת השאלה במלוא עוזה אל שולחן ההלכה: אם משה רבנו חשש, מה יאמר גבאי פשוט? האם מותר לאסוף כספי צדקה ביחידות, או שמא השררה והחשד מחייבים שיהיו המשרטטת)(דף ח' ע''ב שניים תמיד? אנו יוצאים למסע בין דברי הגמרא במסכת בבא בתרא ,את גבולות השררה, לקושייתו של הגאון רבי אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים על כוח הכפייה ועד לחידושו המופלא של הט''ז הקושר בין החוק היבש לבין הפגיעה במוניטין. האם במציאות

?ימינו, בה הכפייה נעלמה, נותרה חובת השניים על כנה

מתוך הסערה של ליצני הדור המביטים אחרי משה, אנו פוסעים בחרדת קודש אל עבר פסוקי הפרשה המאירים, שם נבנה היסוד של הדין והחשבון לדורות. כאן, בתוך רשימת המלאי של זהב התנופה וכסף הפקודים, אנו מגלים כיצד התורה מלמדת אותנו שקדושה

.וסדר כרוכים זה בזה ללא הפרד

"אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן

.)(שמות ל''ח, כ''א "אהרן הכהן

כתב וביאר כי כפילות הלשון "משכן משכן" מרמזת)(שמות ל''ח, כ''א רבנו שלמה יצחקי, רש"י על שני בתי המקדש שעתידים להתמשכן בעוונותיהם של ישראל. אך בעומק הפשט, רש"י .מלמדנו כי משה רבנו רצה להראות לכל עין כיצד כל נדבה ונדבה מצאה את מקומה המדויק הוא מפרש שהמילה "פקודי" היא לשון מניין וחשבון, ומשה העמיד את איתמר בן אהרון

.כשותף וכמבקר, כדי שהדברים ייעשו בדרך של עדות ברורה וגלויה לכל

כתב ופירש כי משה רבנו לא הסתפק בנאמנותו)(שמות ל''ח, כ''א רבנו משה בן נחמן, הרמב"ן האישית, אלא רצה לקדש את שם שמיים בדרך של "והייתם נקיים מה' ומישראל". הוא מבאר שכל מלאכת המשכן נעשתה בפיקוח הדוק, ודווקא בגלל שמדובר בממון ציבורי המיועד להשראת שכינה, החובה לדקדק בחשבון גדולה שבעתיים. הרמב"ן מלמדנו שהשקיפות אינה

.סימן לחשד, אלא היא היא כבודה של התורה ויופיו של המשכן

כתב וחידש כי המניין המפורט בא להוכיח ששום)(שמות ל''ח, כ''א רבנו עובדיה ספורנו

דבר לא אבד ושום דבר לא נלקח לצרכים אישיים. הוא מפרש כי משה רבנו לימד את גבאי הצדקה לדורות שדווקא מי שנאמן ביותר צריך להחמיר על עצמו יותר מכולם, כדי שלא להשאיר פתחון פה לבעלי הלשון. הספורנו רואה ב"פקודי המשכן" את מגילת הזכויות של

.מנהיגי הציבור, שחובתם לנהל את הממון ביראה ובשותפות

כתב וביאר את הקשר שבין הליצנות לבין הצורך בחשבון. הוא)(שמות ל''ח, כ''א הכלי יקר מפרש שליצני ישראל חיפשו פגם במשה דווקא בנקודת הממון, כי שם נמצא הניסיון הגדול ביותר של האדם. הכלי יקר מלמדנו שהדרך היחידה להשתיק את הביקורת היא על ידי הבהירות המוחלטת – כשאיתמר מונה ומשה מפקח, אין מקום לערעור. זוהי התשתית

.המוסרית להלכה הדורשת שניים בגביית הצדקה

מתוך גלימת היושרה של משה ואיתמר, אנו פוסעים בחרדת קודש אל היכלי התלמוד המאירים, המקום בו המוסר והזהירות הופכים להלכה פסוקה וקצובה. כאן אנו מבקשים לראות כיצד חז"ל הקימו גדרות של ביטחון סביב כספי העניים, כדי ששום יד לא תישלח

.אל הקודש ושום עין לא תזלזל בגבאי הישר

. כתב ומבאר את הכלל היסודי: צדקה נגבית בשניים)(דף ח' ע''ב בגמרא במסכת בבא בתרא .חז"ל מלמדים אותנו את הטעם העמוק לכך – אין עושין שררות על הציבור פחות משניים מהי אותה שררה? הגמרא מפרשת שמדובר בכוח הכפייה, שהגבאים רשאים למשכן את האדם על חוב הצדקה שלו. מכאן עולה כי הגבייה אינה רק פעולה טכנית של איסוף, אלא היא מעשה של שלטון וסמכות, וסמכות כזו חייבת להתחלק בין שני אנשים כדי שלא תהפוך

.לשרירות לב

בגמרא שם הוסיפו רבותינו וכתבו כי גבאי צדקה אינם רשאין לפרוש זה מזה. גם כאשר הם מהלכים בשוק לאסוף את המעות, חובה עליהם להישאר צמודים. חז"ל מציירים לנו כאן תמונה של "שמירה הדדית" – לא רק כדי להגן על הכסף, אלא כדי להגן על שמו הטוב ,של הגבאי. הרי הממון הוא אש, וכדי שלא יבוא אדם לחשוד כי הגבאי הטמין מטבע בכיסו

.עליהם להיות זה לעיני זה תמיד

כתב וביאר את הזהירות המפליגה שהיתה במקדש בעת)'(פרק ג' משנה ב במסכת שקלים תרומת הלשכה. המשנה מלמדת שמי שנכנס לתרום לא היה לובש בגד שיש בו מכפלת או כיס, כדי שלא יאמרו "מעוון הלשכה העשיר". חז"ל מחברים כאן את דברי הפרשה על משה רבנו אל המציאות היומיומית: חובת האדם להיות נקי מה' ומישראל היא חובה הלכתית

.גמורה, והיא זו המחייבת את נוכחות השניים בכל גביית צדקה

כתב וחידש כי אפילו אם הגבאי הוא אדם המוחזק בנאמנות)'(פרק ד בתוספתא במסכת פאה מוחלטת, אין הוא רשאי לשנות מן המנהג של גבייה בשניים. חז"ל מלמדים אותנו שההלכה לא נקבעה בגלל חשד באדם ספציפי, אלא כתיקון עולם וכשמירה על כבוד המצווה. בכך אנו

.רואים את המעבר מהדרמה של משה רבנו אל השורה התחתונה של הדין המעשי

מתוך דברי חז"ל המשרטטים את גבולות השררה והניקיון, אנו מעפילים אל היכלם של

רבותינו הראשונים והאחרונים. כאן אנו מוצאים את המוח המבקש להבין: אם הגבייה היא מעשה של כפייה, כיצד די בשניים? והאם החשד הוא רק תוצאה של הדין, או שמא הוא

?הסיבה לו

כתב ופסק כי מי שאינו רוצה ליתן)(הלכות מתנות עניים פ"ז ה"י רבנו משה בן מיימון, הרמב"ם צדקה, בית דין כופין אותו ואף יורדין לנכסיו ולוקחין ממנו את הראוי לו. והנה, כאן מתעוררת

(ב"ב אות קושייתו המרהיבה של הכהן הגדול מאחיו רבי אלחנן וסרמן בספרו קובץ שיעורים ,. הוא תמה: הרי כל מעשה כפייה הוא בבחינת דין, ואין בית דין פחות משלושה! אם כן)מ"ו כיצד אומרת הגמרא שצדקה נגבית בשניים משום שררה? הרי אם זו שררה של כפייה, עלינו

!להצריך שלושה כבכל בית דין

הקובץ שיעורים כתב וביאר יסוד נפלא: הגבאים אינם פועלים כדיינים עצמאיים באותה שעה, אלא הם שלוחי בית דין. הוא מפרש כי ברגע שבית הדין הגדול כבר קצב כמה על כל ,אחד ליתן, שוב אין צורך בשלושה, והגבאים רק מוציאים לפועל את הפסק. לכן די בשניים

.שכן עיקר השררה כבר הוחלטה, והם רק מבצעים את המשימה בנאמנות ובכוח הציבור

כתב וחידש בביאור היחס שבין השררה לחשד. הוא)(יו"ד סימן רנ"ז רבנו דוד הלוי סגל, הט"ז מקשה על רש"י: אם הטעם שאסור לגבות לבד הוא החשד שמא יגנוב, למה הוצרכה הגמרא .לטעם של "אין עושין שררה פחות משניים"? הט"ז מבאר כי שני הטעמים אחוזים זה בזה הוא מפרש שאילו היה מותר מן הדין לגבות לבד, לא היה מקום לחשד, שהרי אדם עושה את שלו. אך כיוון שהתורה קבעה שאין שררה פחות משניים, הרי שכל הפורש מחברו ועושה

?דין לעצמו, מיד נופל עליו חשד – שהרי למה שינה מן הסדר הקבוע

כתב והביא את דברי המרדכי, המחדש חידוש)(יו"ד סימן רנ"ו מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף עצום לימינו. הוא מביא כי בזמן הזה, שאין לנו כוח לכפות על הצדקה ואין אנו ממשכנים את האנשים בעל כרחם, שוב פקע הטעם של "שררה". לכן, לשיטתו, מותר לגבאי אחד לגבות

.צדקה לבדו, שכן כל הגבייה נעשית ברצון טוב ובחיוך, ולא בכוח הזרוע

מתוך בירור כוח הכפייה והשררה שעלה מדברי הקובץ שיעורים והבית יוסף, אנו פוסעים אל עבר עולם הנפקא מינות, המקום בו ההלכה פוגשת את המעשה ובוחנת כיצד הדין משתנה כשהנסיבות לובשות פנים חדשות. כאן אנו מבקשים לראות האם שמו הטוב של

.האדם והסדר הציבורי מחייבים אותנו גם כשכוח הזרוע נעלם מן השוק

,נפקא מינה ראשונה עולה בשאלת האיסוף בימינו. לפי דברי הבית יוסף בשם המרדכי כיוון שאין אנו כופים עוד על הצדקה, מעיקר הדין גבאי אחד יכול לאסוף לבדו. אך הנפקא מינה למעשה היא, שגם אם פקע טעם השררה, טעם החשד עדיין חי וקיים. אדם שהולך לאסוף צדקה לבדו עלול למצוא את עצמו במקום שבו עמד משה רבנו – מול ליצני הדור שיאמרו "מכספי העניים העשיר". לכן, הנפקא מינה היא שלמרות שהכפייה בטלה, מן הראוי להחמיר ולהיות שניים כדי להיות נקיים מה' ומישראל, כפי שביאר הט"ז שהשינוי מן המנהג

.הוא הוא המעורר את החשד

נפקא מינה נוספת נוגעת להגדרת השררה. אם השררה היא היכולת לקבוע כמה כל אחד , הגבאי המגיע)"(כמו "מס הקהילה ייתן, הרי שבמקום שבו הקהילה קבעה מראש סכום קצוב לגבות הוא רק מוציא לפועל, ולפי הקובץ שיעורים ייתכן שדי בשניים אפילו אם יש בכך סוג של כפייה. אך אם השררה היא עצם העמידה מול הציבור בתביעה כספית, הרי שהחובה לשניים נותרת איתנה כחומה. הנפקא מינה למעשה היא שבאסיפת כספים למוסדות או ליחידים, שבהם אין שום "חוק" מחייב, הצורך בשניים נחלש מבחינה הלכתית יבשה, אך

.מתחזק מבחינה ציבורית ומוסרית

עוד נפקא מינה מרטיטה עולה בעניין הנאמנות. אנו למדים ממשה רבנו שאפילו מי שנאמן על פי הדיבור האלוקי, מחויב בחשבון ובשקיפות. הנפקא מינה לכל מנהל מוסד או גבאי היא, שאסור לו להסתתר מאחורי המשפט "סמכו עליי, אני ישר". היושרה האמיתית נמדדת ביכולת להעמיד את הממון למבחן של עין נוספת. השותפות בגבייה היא לא רק הגנה מפני גניבה, אלא היא לבוש של כבוד למצווה, המבטיח שהכסף יגיע ליעדו בטהרה גמורה ללא

.רבב של חשד

.מתוך בירור הנפקא מינות וההליכות המעשיות, אנו מעפילים אל פסגות המחשבה והרעיון כאן אנו מבקשים להבין מדוע התורה וההלכה מתעקשות על ה"שניים", וכיצד השותפות הזו

.היא לב ליבו של משכן העדות, המקום בו היחיד מתבטל אל מול הכלל

,המצפן הרעיוני מלמדנו שהמספר שתיים אינו רק אמצעי זהירות טכני נגד גניבה או חשד אלא הוא מייצג את יסוד הדינמיות של החסד בעולם. הצדקה, מעצם טבעה, היא גשר בין נותן למקבל, וכאשר הגבייה נעשית בשניים, אנו מכריזים שהממון אינו שייך לאדם פרטי אלא הוא פיקדון אלוקי המנוהל על ידי הקהילה. השותפות הזו יוצרת איזון; במקום בו גבאי אחד עלול להחמיר מדי או להקל מדי מחמת נטיות לבו, בא חברו ומאזן אותו. זהו סוד "משכן העדות" – שהעדות היא תמיד בפי שניים, ללמדנו שהשכינה שורה במקום שיש בו ביטול

.האגו לטובת האמת המשותפת

זאת ועוד, עלינו להתבונן בדמותו של משה רבנו שלא פעל לבדו אלא "ביד איתמר". הרעיון העמוק הוא שהמנהיגות האמיתית אינה כזו המבקשת שליטה בלעדית, אלא כזו המזמינה ביקורת ושותפות. משה מלמד אותנו שהכניעה לחשבון המפורט אינה חולשה, אלא היא עוצמה מוסרית אדירה. כשהגבאי מסכים שיהיה לצדו חבר, הוא בעצם אומר: "המטרה גדולה ממני". בבניין המשכן, כל פרט היה צריך להיות "פקודי", מנוי ומדויק, כי בעולם הקדושה אין מקום ל"ערך בערך". השניים בגבייה הם השומרים על כך שהצדקה תישאר בקדושתה

.ולא תתערבב בנגיעות אישיות של שררה או גאווה

המצפן הרעיוני מורה לנו כי דווקא הליצנות של דור המדבר היא שהולידה את השקיפות הגדולה ביותר. מכאן עולה תובנה מרטיטה: לעיתים הקשיים והחשדות של הסובבים אותנו הם אלו הדוחפים אותנו להגיע לדרגת ניקיון כפיים עליונה יותר. משה רבנו לא כעס על הליצנים, אלא השתמש בדבריהם כמינוף לבניית מערכת של אמון מוחלט. זוהי קריאה

לכל עוסק בצרכי ציבור: אל תירתע מן הביקורת, אלא הפוך אותה ל"איתמר" שלך, לשותף

.שבעזרתו תעלה את מלאכת הקודש אל שיא השלמות והיושרה

מתוך הפסגות הרעיוניות של השותפות והביטול אל מול הכלל, אנו צוללים אל היכל הנפש פנימה. כאן אנו מבקשים לדלות כוחות של גבורה אישית, המלמדים אותנו כיצד להפוך את המפגש עם הממון ועם עין הבריות למנוף של זיכוך עצמי, ומגלים כי היושרה אינה רק חוק

.יבש אלא היא השלום הפנימי של הנשמה עם קונה

תעצומות הנפש העולות מתוך עמידתו של משה רבנו מול ליצני הדור מעניקות לנו שיעור .באצילות רוחנית. משה מלמדנו כיצד לא להישבר מביקורת, גם כשהיא שקרית ומכאיבה במקום להיכנס למגננה או להשיב מלחמה שערה, הוא בוחר בדרך של הגברת האור – הוספת שקיפות ודין וחשבון. הכוח לקום ולומר "חייכם, אתן לכם חשבון" נובע מביטחון עצמי עמוק המחובר לאמת. כשאדם יודע שמעשיו לשם שמיים, אין לו פחד מן הביקורת; הוא משתמש בה כדי להוכיח לעצמו ולעולם עד כמה הוא דבק בדרך הישר. זהו חוסן נפשי המאפשר לנו

.לפעול בתוך חברה ביקורתית בלי לאבד את שלוות הנפש ואת חדוות העשייה

זאת ועוד, התובנה ש"אין עושין שררה פחות משניים" מעניקה לנו כלי נפלא לעבודת יום. היכולת להזמין "עין נוספת" לחיינו – בין אם זה בלימוד, בעבודה או-המידות ביום בניהול הבית – היא ביטוי לענווה אמיתית. כשאנו מסכימים להיות תחת ביקורת, אנו משחררים את הנפש מהצורך להיות "צודקים תמיד" או "שולטים תמיד". תעצומות הנפש הללו מלמדות אותנו שדווקא השיתוף והצמצום של ה"אני" לטובת ה"אנחנו" הם שמביאים להשראת שכינה. הגבאי הצועד עם חברו מרגיש בטוח יותר, לא רק מפני החשד, אלא מפני היצר של עצמו. זוהי גבורה שבשתיקה ובשותפות, ההופכת את המעשה הפשוט של איסוף

.מעות למסע של התעלות רוחנית

,מתוך תעצומות הנפש המזככות את הענווה והחוסן, אנו מעפילים אל המצפן המוסרי המקום בו הערכים המופשטים הופכים למחויבות חקוקה בסלע. כאן אנו מבקשים ללמוד את גבולות האחריות שבין אדם לחברו ובין אדם לציבור, ומגלים כי האמון הוא המטבע היקר

.ביותר במטבעות המשכן

המצפן המוסרי המזדקף מתוך פרשתנו ומתוך דין הגבייה בשניים, מורה לנו על החובה המוחלטת של "והייתם נקיים מה' ומישראל". אין זה מספיק שהאדם יודע בלבו שהוא ישר מול בוראו; המוסר התורני תובע ממנו אחריות גם כלפי האופן שבו הוא נתפס בעיני הבריות. משה רבנו מלמדנו שחובה על המנהיג להסיר כל מכשול של חשד, שכן חשד בלב הציבור מרעיל את באר האמונה ומחליש את החיבור לקודש. המצפן מורה לנו שפגיעה באמון הציבור היא פגיעה בערך הצדקה עצמו – אם הציבור יחשוד בגבאים, הוא יחדל מלתת, והעניים הם שייפגעו. לכן, הזהירות של השניים היא חובה מוסרית להגן על מפעל

.החסד כולו

זאת ועוד, המצפן המוסרי מלמדנו על האיסור החמור להשתמש בכוח ושררה בצורה יחידנית. כשחז"ל קבעו שאין עושים שררה פחות משניים, הם הניחו תשתית מוסרית לדמוקרטיה יהודית ולריסון הכוח. המוסר העולה מכאן הוא שכל כוח הניתן לאדם – בין אם הוא גבאי צדקה, מנהל או איש ציבור – חייב להיות תחת פיקוח ואיזון. השררה היא פיתיון מסוכן לגאווה, והשותפות היא התרופה המוסרית המבטיחה שהכוח ישרת את הציבור ולא את האדם המחזיק בו. המצפן הזה מזכיר לנו שהיושרה אינה מצב סטטי, אלא מאמץ מתמיד

.של שקיפות ודין וחשבון

,מתוך המצפן המוסרי הקורא לנו לשקיפות ולריסון הכוח, אנו יורדים אל עומק המעשה אל השבילים שבהם צועד כל אדם בביתו, בעבודתו ובחייו החברתיים. כאן אנו מבקשים לראות כיצד הדגם של משה רבנו ודין הגבייה בשניים הופכים להדרכות חמות ומרטיטות

.המאירות את סדר יומנו

תובנה ראשונה ומרכזית היא "הנהגת השקיפות המקדימה". משה רבנו לא המתין שיבואו יום היא שאדם-לתבוע ממנו חשבון, אלא הקדים ונתן פקודין מיוזמתו. התובנה לחיי היום המנהל כספי אחרים – בין אם זה ועד הבית, קופת כיתה או עסק משפחתי – אל לו לחכות לשאלות. עליו לייצר מערכת של דוחות ברורים וגלויים מראש. כשאנו מנהלים את עניינינו בשקיפות, אנו חוסכים מעצמנו ומאחרים את המשא הכבד של החשד והמריבה, ובונים

.סביבנו חברה של אמון

תובנה נוספת ומרגשת נוגעת לערך של "עין שנייה" בכל החלטה חשובה. כשם שהגבאי – אינו פורש מחברו, כך עלינו ללמוד שבנושאים כבדי משקל – כספיים או חינוכיים טובים השניים מן האחד. התובנה למעשה היא לבקש שותף, להתייעץ, לאפשר למישהו נוסף לראות את הנתונים. המוכנות הזו "להראות את החשבון" לאחר, מגינה עלינו מפני טעויות הנובעות מנגיעה אישית או מעיוורון של "יחיד בשררה", ומשרה שלווה וביטחון

.בכל מעשה ידינו

עוד תובנה עמוקה עולה בעניין הזהירות מן הליצנות. למדנו שמשה שמע את ליצני הדור ,ובחר להגיב במעשה של סדר וחשבון. בחיי המעשה, עלינו ללמוד לא להיעלב מביקורת גם אם היא נאמרת בציניות או בלעג. במקום לבזבז אנרגיה על ויכוחים, עלינו להשקיע את הכוח בשיפור המערכת ובניקיון המעשים. התשובה הטובה ביותר לכל "ליצן" היא מציאות של יושרה שאין בה דופי. כשאדם נוהג בדרכו של משה, הוא הופך את הקושי החברתי למנוף

.של צמיחה ודקדוק פנימי

מתוך השבילים המעשיים המזככים את יושרתנו מול הבריות, אנו מעפילים כעת אל היכל הרמז והסוד, השלב העשירי שבו האותיות והמספרים לוחשים לנו את סודותיה של הנאמנות העליונה. כאן אנו מגלים כי מלאכת המניין של משה אינה רק חשבונאות, אלא היא שירה

.של תיקון עולם

עולה בגימטריה בדיוק כמניין המילה)(קע''ד רבותינו בעלי הרמז גילו לנו כי המילה פקודי ת' הראשונה, או כפי שמובא בכתבי האר"י הקדוש, פקודי הוא לשון- ללא ה)(תע''ד עדות פקדון. הרמז כאן הוא שכל מה שנמנה במשכן הוא בבחינת פיקדון אצל האדם. כאשר משה נותן חשבון, הוא בעצם מחזיר את הפיקדון לקדוש ברוך הוא בטהרה. המספר מאה ושבעים , בתוך הקע''ד)(אלופו של עולם ' מרמז על היכולת של האדם למצוא את האות א)(פקודי וארבע

.ובכך להפוך את הממון הגשמי לכלי להשראת שכינה

זאת ועוד, הסוד של "במשכן משכן העדות" – הכפילות המופלאה – רומזת על כך שיש משכן למעלה כנגד משכן למטה. הרמז הוא שכל שקל שנגבה ביושרה למטה, בונה אבן מרמזות על המשפט: גומל בינה אצל)(ג, ב, א, י במשכן העליון. האותיות של המילה גבאי ,"ישרים. רבותינו רמזו כי האותיות הללו הן גם ראשי תיבות של "בדיקת גזל אצל יחיד ללמדנו שהגבאי צריך תמיד לבדוק את עצמו בשבע עיניים, שכן הוא עוסק בדיני נפשות

.של עניים ובדיני קדושה של גבוה

עוד רמזו המקובלים כי משה ואיתמר יחד מהווים את סוד ה"שניים" בגבייה. משה בגימטריה

(איתמר עם הנהגה מעשית)(משה . יחד הם יוצרים חיבור של הנהגה רוחנית651 ואיתמר345 . הרמז העמוק הוא שהשניים בגבייה מייצגים את החיבור שבין הדין לרחמים. כשהגבאי)הכהן הולך לבדו, הוא עלול ליפול למידת הדין של הכפייה או למידת הרחמים של הוויתור על חשבון העניים. אך כשהם שניים, הם מעוררים את מדת התפארת, הממזגת את הכל ביופי

.ובדיוק של בניין המשכן

עיקר העניין:

בבירור השאלה האם מותר לגבות צדקה ביחיד, העלינו מתוך פרשת פקודי ומתוך דברי חז"ל כי היסוד המכריע הוא השילוב בין שררה לניקיון כפיים. למדנו כי משה רבנו, למרות נאמנותו המוחלטת, בחר לערוך חשבון מפורט "ביד איתמר" כדי להשתיק את ליצני הדור, ובכך קבע דגם נצחי לשקיפות. בנתיבי ההלכה מצאנו כי צדקה נגבית בשניים משום שאין עושים שררה על הציבור פחות משניים, ומשום החשד המלווה את הפורש מחברו. העיקר העולה מכל נתיבות השיעור הוא שלמרות שבזמננו, כפי שציין הבית יוסף בשם המרדכי, אין כוח כפייה ולכן מעיקר הדין ניתן להקל ביחיד, הרי שהמצפן המוסרי ותעצומות הנפש של משה רבנו מורים לנו כי חובת ה"והייתם נקיים" מחייבת אותנו לדקדק בשקיפות ובשותפות, כדי לשמור על

.טהרת הקודש ואמון הבריות בכל עת