האם מלאכות שבת נלמדות גם מן המלאכות שנעשו בבגדי הכהונה?

בין קפלי התכלת והארגמן לבין ריקועי הזהב המנצנצים בבגדי השרד, מסתתרת שאלה יסודית המרעידה את אמות הסיפים של הלכות שבת. אנו רגילים לומר כי ל"ט אבות מלאכה נלמדו מ"מלאכת המשכן", אך מה נכלל באותה מלאכה? האם רק הקירות, היריעות והאדנים העומדים על תילם הם המקור המקודש, או שמא גם הבגדים המרהיבים שנועדו לשרת בקודש הם חלק בלתי נפרד מאותו בניין רוחני? כאשר רש"י מתאר…

?הכהונה

בין קפלי התכלת והארגמן לבין ריקועי הזהב המנצנצים בבגדי השרד, מסתתרת שאלה יסודית המרעידה את אמות הסיפים של הלכות שבת. אנו רגילים לומר כי ל"ט אבות מלאכה נלמדו מ"מלאכת המשכן", אך מה נכלל באותה מלאכה? האם רק הקירות, היריעות והאדנים העומדים על תילם הם המקור המקודש, או שמא גם הבגדים המרהיבים שנועדו לשרת בקודש הם חלק בלתי נפרד מאותו בניין רוחני? כאשר רש"י מתאר את ריקוע פחי הזהב וקיצוץ הפתילים בפרשתנו, הוא פותח צוהר למלאכה מורכבת של "מעשה חושב", אך בבואו

.לבאר את מלאכת "מכה בפטיש" בשבת, הוא בוחר להרחיק עדותו אל ציפוי הקרשים

– אנו יוצאים למסע בעקבות חוטי הזהב, כדי לברר את הגדר המדויק של בגדי הכהונה האם הם חלק מ"הקמת המשכן" המלמדת אותנו מהי מלאכה, או שמא הם שייכים לעולם הקרבנות והעבודה, שלגביהם נחלקו גדולי עולם? מתוך דברי הגמרא במסכת שבת, דברי רב האי גאון והאגלי טל, ועד לפירושים קדמונים ממצרים, ננסה להבין מדוע רש"י בחר בקרשים

.ומהו סוד השזירה של מלאכות שבת בבגדי אהרון

מתוך מלאכת המחשבת של בגדי הקודש, אנו פונים אל הפסוק המרכז את אומנות הצורפות והטוויה המופלאה של הזהב. כאן אנו מגלים טכניקה ייחודית שטרם נראתה "כמותה, המשלבת מתכת קשה בתוך חוטי צמר ופשתן רכים, ויוצרת את ה"מעשה חושב

.המרהיב של האפוד והחלוש

"וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת

.)'(שמות ל''ט, ג "השני ובתוך השש מעשה חשב

כתב וביאר את אופן הכנת חוטי הזהב הללו. הוא)'(שמות ל''ט, ג רבנו שלמה יצחקי, רש"י .מפרש כי היו מרדדים את טסי הזהב עד שהיו נעשים "פחים" – דהיינו לוחות דקים ביותר לאחר הרידוד, היו קוצצים מהם פתילים דקים לאורך הטס, כדי לשזור אותם יחד עם חוטי התכלת והארגמן. הסבר הדבר בדעת רש"י הוא שהזהב לא נטווה כחוט רגיל, אלא עבר תהליך

.של ריקוע וקיצוץ שהפך אותו לחלק בלתי נפרד ממרקם הבגד

תיאור זה של רש"י מעמיד בפנינו מלאכה גמורה של עיבוד מתכת. הריקוע של הפחים והפיכתם לפתילים דקים הם פעולות אומנותיות מובהקות הדורשות מיומנות רבה. כאן מתעוררת השאלה הגדולה: אם התורה מתארת כאן בפירוט כה רב את מלאכת ריקוע הזהב בבגדי הכהונה, מדוע כאשר הגמרא מחפשת מקור למלאכות שבת, היא פונה דווקא למלאכות

?אחרות ופחות מפורשות

כתב וחידש אף הוא בעניין זה, וביאר כי המילה)'(שמות ל''ט, ג רבנו אברהם אבן עזרא "וירקעו" מלשון רידוד ופריסה, והיא המקור לכל מלאכת צורפי הזהב. הוא מציין כי השילוב של מתכת בתוך בד הוא חידוש של מלאכת המשכן, המבטא את חיבור המלכות והפאר עם

.עבודת הקודש

מתוך מלאכת הצורפות העדינה של בגדי הכהונה, אנו פונים אל מסכת שבת, אל המקום שבו המלאכות המעשיות הופכות לאבות מלאכה האסורות ביום המנוחה. כאן מתעוררת תמיהה רבתי: מדוע נזקקו רבותינו לחפש מקורות רחוקים למלאכת המתכת, בשעה

?שפרשתנו מאירה באור יקרות את ריקוע הזהב

כתבו וביאו אביי ורבא את עניינה של מלאכת "מכה)(דף ק''ג ע"א בגמרא במסכת שבת בפטיש". הם מפרשים כי מלאכה זו הייתה קיימת במשכן אצל "מרדדי טסי משכן", שהיו מכים שלוש פעמים על הטס כדי לרדדו, ופעם אחת על הסדן כדי להחליק את הקורנס . פעולה זו של החלקת הכלי נחשבת לגמר המלאכה, והיא המקור לאיסור מכה)(הפטיש

.בפטיש בשבת

כתב וביאר בפירושו לגמרא, כי אותם מרדדי טסי)(שבת ק''ג ע"א רבנו שלמה יצחקי, רש"י ,משכן היו עושים זאת "לציפוי הקרשים". הוא מפרש כי את קרשי המשכן היו מצפים בזהב ,ולצורך כך היו צריכים לרדד את הטסים במומחיות רבה. וכאן זועקת הקושיה: מדוע רש"י המכיר היטב את הפסוק בפרשתנו "וירקעו את פחי הזהב", העדיף להביא דוגמה של ציפוי הקרשים – מלאכה שאינה כתובה במפורש בתורה אלא נלמדת מכללא – ולא הביא את ריקוע

?הזהב לבגדי הכהונה הכתוב כאן שחור על גבי לבן

הסבר הדבר בדעת רש"י מעורר למחשבה עמוקה על הגדר של "מלאכת המשכן". הרי בפרשתנו נאמר בפירוש "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם", ורש"י עצמו ביאר כאן את אופן עשיית החוטים. אם מלאכות שבת נלמדות מכל מה שנעשה לצורך המשכן, מה חסרון

?מצא רש"י בבגדי הכהונה שהוצרך להרחיק עד לציפוי הקרשים

מתוך הקושיה המהדהדת על בחירתו של רש"י להביא את ציפוי הקרשים כמקור למלאכת מחשבת, אנו צוללים אל עומק ההגדרה ההלכתית של "מלאכת המשכן". כאן אנו פוגשים את קו התפר הדק שבין המבנה הקבוע לבין האדם המשרת בו, ושואלים: האם בגדי הכהונה הם

?חלק מהבית, או שמא הם שייכים לעבודה עצמה

,ידוע הכלל כי ל"ט אבות מלאכות נלמדות מהמלאכות שהיו בהקמת המשכן ובעשיית כליו ולא מהמלאכות שנעשו לצורך עבודת הקרבנות השוטפת. הסבר הדבר הוא שהשבת היא .פעמית של מעון לשכינה-"שביתה ממלאכת היצירה", ולכן אנו לומדים אותה מהיצירה החד

."כאן נחלקו רבותינו בשאלה מה נחשב "הקמת המשכן

רב האי גאון, כפי שהובא בהקדמה לספר אגלי טל, כתב וחידש כי למדים את המלאכות אף מעבודת הקרבנות והמנחות. הוא מפרש כי כל סדר המלאכות של "הפת" – הזריעה, הקצירה והטחינה – נלמד מהפעולות שנעשו לצורך לחם הפנים והמנחות במשכן. לפי שיטה זו, אין

.מניעה ללמוד את מלאכת הריקוע גם מבגדי הכהונה, שהרי הם צורך העבודה בקודש

, כתב וביאר בפירושו למשנה של אבות מלאכות)(שבת ע''ג ע"א אולם, רבנו שלמה יצחקי, רש"י .כי המלאכות הקשורות לצמר – הגז, הלבנה והטוויה – נלמדו מעשיית יריעות המשכן עצמן .ביאורו של רש"י מדגיש את העיקרון כי המקור למלאכה חייב להיות בבניין המשכן הקבוע

,מכאן עולה הספק הגדול: האם בגדי הכהונה, שהם לבושו של האדם ולא חלק מן המבנה

?"נחשבים כחלק מ"הקמת המשכן

,הנפקא מינה בשיטת רש"י היא ברורה: כיוון שבגדי הכהונה נועדו לכהן לצורך עבודתו ייתכן שהם מוגדרים כ"מכשירי עבודה" ולא כחלק ממעשה המשכן עצמו. לכן, כאשר רש"י מחפש מקור למלאכת הריקוע, הוא נמנע מלהביא את בגדי הכהונה שמעמדם מסופק, ובוחר

.להביא את ציפוי הקרשים – שהם ללא ספק גופו של המשכן העומד לעד

מתוך בירור שיטתו של רש"י המפריד בין יריעות המשכן וקרשיו לבין בגדי הכהונה, אנו פונים אל קולות אחרים בפרשנות הקדמונית. כאן אנו מוצאים מבט המאחד את הכהן והמשכן

.לישות אחת, שבה כל חוט זהב וכל שזירת תכלת הם המקור העליון למלאכות השבת

כתב וביאר את הספק היסודי: האם בגדי הכהונה נחשבים חלק)(שבת ע''ג בספר מי טל ממעשה "הקמת המשכן" או שהם שייכים לעולם הקרבנות? הוא מביא פירוש קדמון ממצרים הנוקט בגישה מרחיבה ומפתיעה. בפירוש זה נכתב ופורש)(הובא במהדורת פרנקל על הרמב"ם כי כל שלוש עשרה המלאכות הקשורות לצמר – החל מן הגז והלבנה ועד הטוויה והשזירה

.– נלמדו במשכן דווקא מתוך עשיית בגדי הכהונה

.לפי דעה זו, בגדי הכהונה אינם רק "מכשירי עבודה" חיצוניים, אלא הם גופו של הקודש ביאור הדבר הוא שכשם שהמשכן זקוק ליריעות כדי להיות "אוהל", כך הכהן זקוק לבגדיו כדי להיות "כהן". ללא הבגדים, אין עבודה ואין השראת שכינה באדם, ועל כן מלאכת עשייתם

.היא מלאכת יצירה גמורה של המשכן

)(שבת ע''ג ע"א אולם, כאן בולט ההבדל המהותי מול שיטת רש"י. רבנו שלמה יצחקי, רש"י כתב וביאר על המשנה שכל מלאכות הצמר היו בעשיית "יריעות המשכן". הוא מפרש כי .היריעות, המכסות את המשכן מלמעלה, הן המקור המובהק והכתוב בתורה למלאכות אלו הסבר הדבר בדעת רש"י הוא שכדי שמלאכה תיחשב "אב מלאכה", עליה להיות חלק מן

.המבנה הקבוע והיציב של המשכן, ולא בגד הנלבש ומוסר מעל האדם

נמצאנו למדים כי המחלוקת על המקור למלאכת הריקוע – האם מציפוי הקרשים כדברי רש"י או מריקוע פחי הזהב בבגדי הכהונה כפי שעולה מהפסוק בפרשתנו – תלויה בשאלה עקרונית זו: האם בגדי הכהונה הם חלק ממעשה הבית? רש"י לשיטתו סובר שלא, ולכן הוא נאלץ "לחפש" את מלאכת הריקוע בציפוי הקרשים, למרות שפרשתנו מפרטת אותה

.באומנות כה רבה בבגדי אהרון

מתוך בירור המחלוקת על מעמדם של בגדי הכהונה כחלק ממעשה המשכן, אנו פוסעים אל עומק הגדרת המלאכה עצמה. כאן אנו מבקשים לברר האם קיים הבדל מהותי בין ריקוע פחי הזהב לחוטים דקים, לבין ריקוע הטסים לציפוי הקרשים, והאם הבדל זה הוא שהניע

.את רש"י לבחור דווקא בקרשים כמקור למלאכת שבת

כתבו וביארו אביי ורבא כי מלאכת מכה בפטיש נלמדת)(דף ק''ג ע"א בגמרא במסכת שבת ממרדדי טסי משכן שהיו מכים שלוש פעמים על הטס ופעם אחת על הסדן כדי להחליק את

כתב ופירש כי מדובר בטסים שנועדו לציפוי)(שבת ק''ג ע"א הקורנס. רבנו שלמה יצחקי, רש"י הקרשים. הסבר הדבר בדעת רש"י הוא שבציפוי הקרשים נדרש רידוד רחב ושטוח, כזה .המצריך מיומנות מיוחדת בהחלקת הכלי ודיוק במכות הפטיש על גבי משטח יציב וקבוע מלאכה זו, המהווה את גמר היצירה של קירות המשכן, היא המגדירה בצורה המזוקקת ביותר

."את "מכה בפטיש

(שמות נאמר: "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם". רש"י)'(שמות ל''ט, ג לעומת זאת, בפרשתנו כתב וביאר כי כאן הריקוע נועד ליצירת פתילים דקים לשזירה בתוך הבגד. ניתן לומר)'ל''ט, ג כי בדעת רש"י, ריקוע לחוטים אינו דומה לריקוע לטסים רחבים. בבגדי הכהונה, הריקוע "הוא רק שלב מקדים למלאכת הקיצוץ והשזירה, ואין הוא עומד בפני עצמו כ"גמר מלאכה של כלי יציב. לכן, רש"י העדיף להביא את הדוגמה מהקרשים, שבהם הריקוע והציפוי הם

.המטרה הסופית המעמידה את קירות הבית, ובכך הם מהווים בניין גמור

זאת ועוד, יש לבחון את המושג "מעשה חושב" המוזכר בבגדי הכהונה. הריקוע בפרשתנו משמש ליצירת חוט זהב הנטווה עם התכלת והארגמן. ייתכן שרש"י סובר כי מלאכה המיועדת להפוך לחלק ממרקם גמיש של בגד, אינה המקור הטוב ביותר למלאכת "מכה בפטיש" – שהיא מלאכה המאפיינת עבודה במתכת קשה וכלים מוצקים. ציפוי הקרשים בזהב, לעומת זאת, יוצר שכבה קשיחה ומבריקה המגנה על הקרש, והיא המקור המדויק

.למלאכה המבטאת כוח ויציבות

מתוך הבירור הפנימי שבין ריקועי הזהב המעטרים את בגדי הכהן לבין ציפוי הזהב החובק את קרשי המשכן, אנו יורדים אל עולמן של הנפקא מינות המעשיות. כאן אנו מבקשים לזקק מתוך הדיוק של רש"י ושיטת הקדמונים הגדרות ברורות המדריכות את האדם המבקש

.לשמור על קדושת השבת ועל טוהר המלאכה

נפקא מינה ראשונה עולה בשאלת "גדר המלאכה בבגדים". למדנו כי רש"י נמנע מללמוד את אבות המלאכה מבגדי הכהונה, כיוון שייתכן שהם נחשבים "מכשירי עבודה" ולא גוף המשכן. הנפקא מינה המעשית נוגעת להגדרת "מלאכת מחשבת" בשבת: האם פעולה שעושה אדם בבגדו נחשבת למלאכה גמורה כמו פעולה הנעשית במבנה קבוע? התובנה העולה היא שדווקא המלאכה היציבה, המעמידה את כותלי הבית, היא המקור המזוקק לאיסור. מכאן יש ללמוד שכל גמר מלאכה, ואפילו הקטן ביותר, אם הוא נותן צורה וקיום לחפץ מוצק – הרי

.הוא בכלל "מכה בפטיש", כפי שלמדנו ממרדדי הטסים לקרשים

נפקא מינה נוספת נוגעת להבחנה בין "הכנה" לבין "גוף המלאכה". בפרשתנו ראינו שריקוע הזהב הוא רק שלב מקדים לקיצוץ הפתילים ולשזירתם. לעומת זאת, בקרשים, הריקוע הוא הציפוי הסופי. הנפקא מינה היא בהבנת "מלאכה שאינה צריכה לגופה". אדם העושה פעולה שהיא רק הכשר למלאכה אחרת, עליו לדעת האם פעולה זו עומדת בפני עצמה כחלק מהבניין. התובנה היא שחיפושו של רש"י אחר המקור המדויק ביותר מלמדנו לדקדק בכל מעשה ידינו: האם אנו בונים כעת "קומה" נוספת בבניין הקדושה, או שמא אנו רק מכינים

?את החומרים לעתיד

עוד נפקא מינה עולה מחקירת ה"מי טל" לגבי מקור מלאכות הצמר. אם אנו פוסקים כדעת הקדמונים שבגדי הכהונה הם המקור למלאכות הצמר, הרי שהבגד של האדם הופך להיות "משכן מעט". הנפקא מינה היא ביחס שלנו לבגדי המצווה – כגון טלית וציצית. כיוון שהם המקור למלאכות שבת לפי דעה זו, עלינו לנהוג בהם בקדושה יתירה, שכן הם אינם רק כיסוי

.גופני אלא חלק בלתי נפרד ממעשה המשכן הרוחני שהאדם בונה סביב עצמו

מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות על גדרי המלאכה בבניין ובלבוש, אנו מעפילים אל היכל הרעיון. כאן אנו מבקשים להתבונן בסוד "פחי הזהב" המרוקעים והופכים לפתילים דקים המשתלבים בתוך חוטים של חומר. המפגש הזה, שבין המתכת הקשה והיציבה לבין

.הצמר הרך והגמיש, מלמדנו שיעור עמוק על אחדות הכוחות בנפש האדם ובעבודת הבורא

הרעיון המרכזי העולה מתוך "מעשה חושב" של בגדי הכהונה הוא היכולת לקחת את הדבר הקשה והמבריק ביותר – הזהב – ולרדד אותו עד שיהיה דק וגמיש מספיק כדי להיארג עם .החולין. הזהב מסמל את מלכות השמים, את הדין ואת האמת המוחלטת שאינה משתנה .הצמר והפשתן מסמלים את עולם החומר, את הרכות האנושית ואת הצרכים הגשמיים הרעיון הוא שהכהן הגדול, בבואו לשרת בקודש, אינו מניח את הזהב ככתר נוקשה על ראשו בלבד, אלא הוא נושא אותו שזור בתוך כל תנועה ותנועה של בגדיו. המחשבה היא שהקדושה העליונה צריכה להיות מרוקעת ומצומצמת כדי שתוכל לחיות בתוך הלב האנושי, מבלי

.לשבור אותו

זאת ועוד, עלינו להתבונן ברעיון ה"שזירה" המיוחדת. התורה מדגישה כי הזהב נעשה "בתוך התכלת ובתוך הארגמן". אין אלו שני עולמות נפרדים העומדים זה לצד זה, אלא הם יחידה אחת. הרעיון הוא שגם במלאכות השבת, אנו מחפשים את הנקודה שבה המעשה הפיזי הופך ל"מלאכת מחשבת". כשם שהזהב הופך לחוט, כך המעשה הגשמי של האדם צריך להפוך לחוט רוחני המקשר אותו לבוראו. המחשבה היא שההבדל שראינו בין רש"י לקדמונים – האם ללמוד מהקרשים או מהבגדים – משקף שני סוגי קדושה: קדושת המבנה היציב והקבוע, אל מול קדושת האדם המתנועע והחי, שגם לבושו זקוק לריקוע של זהב

.'כדי להיות ראוי לעמידה לפני ה

מתוך סוד השזירה המאחדת את הזהב הנוקשה עם הצמר הרך, אנו פוסעים אל היכל ,המחשבה. כאן אנו מבקשים לגעת בנפשו של הצורף המרדד את הטסים ומקצץ את הפתילים ובשאלה כיצד הדיוק המופלג בפרטים הטכניים של הכנת הכלים הוא המפתח להשראת

.שכינה במעשה ידינו

."ההרחבה המחשבתית בפרשתנו מלמדת אותנו על מושג ה"צמצום למען ההתפשטות אילו היה הזהב נשאר כגוש אחד, הוא היה יקר וקדוש, אך לא היה ניתן ללבוש אותו. המחשבה היא שהצורך לרדד את הזהב ל"פחים" ולקצוץ אותו ל"פתילים" הוא משל לעבודת האדם בעולם. כדי שהקדושה האלוקית תאיר בתוך חיי המעשה, עלינו לדעת "לרדד" את השאיפות הגדולות שלנו לפרטים קטנים ויומיומיים. המחשבה היהודית רואה בקיצוץ הפתילים לא

פעולה של הרס, אלא פעולה של יצירה עדינה – היכולת להפוך את האור הגדול לחוטים

.דקים השזורים בתוך המציאות

.זאת ועוד, עלינו להתבונן במחשבה ש"מלאכת מחשבת" היא זו המגדירה את השבת .המחשבה היא שההבדל בין סתם עבודה לבין מלאכה האסורה בשבת הוא הכוונה והתכנון כאשר הצורף מכה על הסדן כדי להחליק את הקורנס, כפי שהביא רש"י מהגמרא, הוא אינו רק מיישר מתכת; הוא יוצר כלי עבודה מושלם. המחשבה כאן היא שהשבת דורשת מאיתנו לעצור את היצירה החיצונית כדי להתבונן במחשבה שמאחוריה. בין אם המקור הוא בקרשי המשכן ובין אם הוא בבגדי הכהונה, המכנה המשותף הוא שהקדושה דורשת שלמות בכל פרט. אדם המבין שכל תנועה של הפטיש וכל חיתוך של פתיל זהב הם חלק מתכנית אלוקית

.רחבה, הופך את מלאכתו למלאכת שמיים

מתוך עומק המחשבה על הדיוק שבפרטים והפיכת הזהב הנוקשה לחוטים שזורים, אנו פוסעים אל עבר המצפן המוסרי. כאן אנו מבקשים לדלות מתוך פטישם של מרדדי הטסים ומקיצוץ הפתילים הוראות של יושרה, עירנות ומחויבות אישית, הבונות את קומתו המוסרית

.של האדם המופקד על מלאכת הקודש בחייו

המצפן המוסרי המזדקף מתוך דברי הגמרא על "מכה בפטיש" מלמדנו את ערך ה"גמר והשלמות". ראינו כי המלאכה אינה נשלמת בעצם הרידוד, אלא דווקא בהכאה על הסדן כדי להחליק את הקורנס. המוסר העולה מכאן הוא שאסור לאדם להסתפק ב"חצי עבודה" או בתוצאה שהיא "כמעט" טובה. המצפן מורה לנו כי האחריות המוסרית שלנו היא להביא כל מעשה לידי גמר מושלם, להחליק את הקצוות הגסים של אישיותנו ושל מעשינו, עד שיהיו ראויים לשכון במשכן. אדם המבין שכל מכה של פטיש היא חלק מ"מלאכת מחשבת", לומד

.שגם בפעולות הטכניות ביותר חבויה חובה מוסרית של דיוק ונאמנות

זאת ועוד, המצפן המוסרי מאיר את ערך ה"שילוב והענווה". כפי שראינו בריקוע הזהב לתוך ,התכלת והארגמן, המוסר התורני מחנך אותנו לא להתנשא ב"זהב" שבידינו – בכישרונות בעושר או בחוכמה – אלא לדעת לרדד אותם ולשזור אותם בתוך הצרכים של הזולת ושל הכלל. המצפן מורה לנו כי הגדלות האמיתית אינה בלהיות "טס זהב" נוקשה ומבודד, אלא בלהיות "פתיל זהב" המסוגל להתחבר לחוטים אחרים וליצור יחד "בגדי שרד" המפארים את הקהילה ואת שמו של הקב"ה בעולם. הענווה הנדרשת מן האדם היא להכיר בכך שגם הזהב

.היקר ביותר זקוק ל"קיצוץ" ולרידוד כדי שיהיה לו קיום ותועלת בתוך המציאות המורכבת

מתוך בירור המצפן המוסרי הקורא לנו לשלמות בכל פרט ולשזירת הזהב שבנו בתוך מארג החיים, אנו שבים אל השבת המלכה, אל המקום שבו המלאכה פוסקת והמחשבה נוסקת. כאן אנו מגלים כיצד ריקועי הזהב של הכהן וציפוי הקרשים של המשכן מתאחדים

.בנפש היהודי, הפורש ממלאכת היצירה כדי להתחבר אל יוצר הכל

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום: תובנה ראשונה היא "גמר המלאכה בנפש". למדנו כי מלאכת מכה בפטיש נלמדת מההכאה על הסדן להחלקת הקורנס. בחיינו האישיים, עלינו

להבין שהתיקון אינו מסתיים בשינוי חיצוני גדול, אלא ב"החלקה" של המידות, בדיוק של הדיבור ובסיומת המכובדת של כל מעשה. התובנה המעשית היא להשקיע את המאמץ הנוסף

.בפרטים הקטנים של בין אדם לחברו, שהם אלו הנותנים צורה וקיום לכל בניין אישיותנו

,תובנה שנייה עוסקת ב"שזירת הקודש בחולין". למדנו כי הזהב לא הונח כלוח על הבגד אלא רוקע, נקצץ ונשזר בתוך התכלת והארגמן. עלינו לאמץ תובנה זו במפגשנו עם עולם המעשה: הקדושה אינה צריכה להיות מנותקת מהחיים, אלא שזורה בתוכם. התובנה היא לקחת את "זהב" התורה והמצוות ולרדד אותו לתוך השיח העסקי, המשפחתי והחברתי, כך

."שכל תנועה שלנו תהיה בבחינת "מעשה חושב

עיקר העניין:

בבירור שאלת המקור למלאכות שבת מתוך בגדי הכהונה, מצאנו מהלך יסודי המבחין בין מעשה המשכן לבין עבודת הקודש. ראינו כי רש"י בפרשתנו מתאר בפירוט את ריקוע פחי הזהב וקיצוץ הפתילים לשזירת האפוד והחושן. אולם, בבואו לבאר את מלאכת "מכה בפטיש" במסכת שבת, בחר רש"י להביא כמקור את מרדדי טסי הזהב לציפוי הקרשים ולא את בגדי הכהונה. העיקר העולה מדברינו הוא שרש"י לשיטתו סובר כי מלאכות שבת נלמדות רק ממה שמהווה חלק ממבנה המשכן היציב והקבוע, ואילו בגדי הכהונה נחשבים כ"מכשירי עבודה" השייכים לעולם הקרבנות. מנגד, הבאנו את שיטת רב האי גאון והקדמונים הסוברים כי גם בגדי הכהונה והקרבנות הם מקור למלאכות מחשבת, שכן הם חלק בלתי נפרד ממעשה המשכן באדם. בסופו של יום, בין אם נלמד מהקרשים ובין אם נלמד מהבגדים, אנו למדים כי השבת היא העצירה המוחלטת המקדשת את כל עמל

.הריקוע והשזירה של ימי החול