האם קיימים בעולם צמחים שגדלים מן הקרקע עם זהב?

בין שבילי המדבר הצחיחים לבין היכלות הפאר של המשכן, אנו ניצבים משתאים מול פלא ,השזירה של "מעשה חושב", המשלב את מתכת הזהב היקרה בתוך חוטי הבד הרכים. אולם בעודנו מתפעלים מיכולתו של האדם לרקע ולבצור פתילים מן המתכת הדוממת, מתגנבת ללב שאלה מסעירה עוד יותר, כזו המערערת את גבולות הטבע המוכרים לנו: האם ייתכן כי הזהב, אותו חומר קשיח שנחצב ממעמקי סלעים, מסוגל…

?האם בעולם ישנם מקומות שגדל בקרקע צמחים מזהב

בין שבילי המדבר הצחיחים לבין היכלות הפאר של המשכן, אנו ניצבים משתאים מול פלא ,השזירה של "מעשה חושב", המשלב את מתכת הזהב היקרה בתוך חוטי הבד הרכים. אולם בעודנו מתפעלים מיכולתו של האדם לרקע ולבצור פתילים מן המתכת הדוממת, מתגנבת ללב שאלה מסעירה עוד יותר, כזו המערערת את גבולות הטבע המוכרים לנו: האם ייתכן כי הזהב, אותו חומר קשיח שנחצב ממעמקי סלעים, מסוגל לפרוץ מן האדמה כצמח חי? האם ישנם רגעים נדירים בהיסטוריה ובמקומות נידחים בתבל, שבהם האדמה אינה מצמיחה רק

?קש ותבן, אלא שולחת זרועות של זהב טהור המזדקפות אל על כשיבולים בשדה

אנו יוצאים למסע מרתק בין דברי רש"י על מלאכת הצורפות האנושית לבין עדותו

המפעימה של רבי יעקב עמדין על "בדי זהב" הצומחים מן הקרקע, כדי לברר את סוד

.החיבור שבין דומם לצומח ובין שפע שמימי למציאות ארצית

,מתוך הפלא המהדהד של זהב הצומח מן הקרקע, אנו שבים אל המקור המקודש בפרשתנו אל המקום שבו האדם נדרש ליצור במו ידיו את מה שהטבע אינו נותן לו כבשגרה. כאן, בין

.חוטי התכלת והארגמן, אנו פוגשים את אומנות השזירה המדויקת של בגדי השרד

"וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת

.)'(שמות ל''ט, ג "השני ובתוך השש מעשה חשב

כתב וביאר בפירושו היסודי את סוד הטוויה של)'(שמות ל''ט, ג רבנו שלמה יצחקי, רש"י המתכת היקרה. הוא מפרש כי כאן התורה מלמדת אותנו את הדרך הייחודית שבה היו מערבים את הזהב עם שאר החוטים. המלאכה התחלקה לשלבים: תחילה היו מרדדים , ולאחר מכן היו קוצצים מהם פתילים ארוכים ודקים)(פחים את הזהב לטסים דקים ביותר

.לאורך הטס

ביאורו של רש"י חושף בפנינו חשבון מתמטי מופלא של שזירה. הוא מפרש כי כל אחד ,מחמשת המינים – תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש – היה מורכב מחוט כפול שישה. הזהב שהוכן כפתיל דק, היה מצטרף כחוט שביעי לכל אחד מהמינים הללו. נמצא אפוא, שכל "חוט" שהיה נארג בבגדי הכהונה היה מורכב משבעה נימים, כאשר הזהב שזור בתוכם

.כנשמה בתוך הגוף, מעניק להם הוד ומלכות

הסבר הדבר בדעת רש"י הוא שהזהב לא היה רק תוספת חיצונית, אלא הפך לחלק מהותי מהמרקם. המלאכה האנושית נדרשה כאן לשיא של עדינות ודיוק, כדי להפוך את המתכת הקשה לחוט גמיש היכול להיארג ב"מעשה חושב". וכאן מתעוררת השאלה: האם המאמץ האנושי הזה הוא הדרך היחידה להשיג "חוטי זהב", או שמא ישנם רגעים שבהם הבורא

?מצמיח את הזהב מוכן ומזומן מן האדמה בצורת פתילים ושיבולים

מתוך מלאכת היד העדינה של ריקוע הפחים וקיצוץ הפתילים, אנו פוסעים אל עבר עדות המערערת את מושגי הטבע המוכרים לנו. כאן אנו שואלים: האם המאמץ האנושי המפרך להפוך גוש זהב לחוט דק הוא הדרך היחידה, או שמא קיימת בעולם מציאות שבה האדמה

?עצמה מבצעת את המלאכה הזו ושולחת מקרבה "פתילים" חיים של זהב

כתב וחידש רבי יעקב עמדין זצ"ל)'(פרק א' משנה ה בספר משנה לחם על מסכת סוכה דברים מפעימים. הוא מפרש כי לעיתים, בזמנים ובמקומות מסוימים, ניתן למצוא "בדי זהב" הצומחים מן הקרקע ממש. רבנו יעקב עמדין אינו מסתפק בהשערה, אלא מביא עדות , ראר"א)(מחוז העידו שראו בעיניהם באיפרכיא)(גרמניה חיה: הוא מציין כי שרי מדינות הגר

.כי הזהב גדל שם בזקיפה מן האדמה כצמח לכל דבר, והדבר מפורסם באותו מחוז

הסבר הדבר בדעת המשנה לחם מרחיב את גבולות המחשבה שלנו על הקשר שבין דומם לצומח. הוא מוסיף ומספר עדות נוספת ששמע מ"אנשי אמת" מפולין, על מקרה

שבו נמצאה בתוך שדה תבואה רגילה "שיבולת מזהב" שצמחה שם. אותו יהודי שקנה אותה מכפרי בנזיד עדשים הרוויח ממנה הון רב. המחשבה העולה מכאן היא שהטבע אינו כבול רק לחוקי הפיזיקה המוכרים לנו, אלא קיימים בו כוחות של "צמיחה מתכתית" המדמים

.את מלאכת המשכן בתוך עולם החומר

וכאן מתעוררת הקושיה הגדולה: אם אכן קיימים "בדי זהב" הצומחים מן האדמה כפתילים מוכנים, מדוע התורה בפרשתנו טורחת לתאר באריכות כה רבה את מלאכת הריקוע והקיצוץ האנושית? מדוע לא הצמיח הקב"ה לבני ישראל במדבר "צמחי זהב" שמהם יוכלו

?ליטול פתילים מוכנים לאפוד ולחושן

מתוך הפלא המרעיד של "בדי הזהב" הצומחים מן הקרקע כשיבולים בשדה, אנו שבים .אל שולחן הצורפים שבמשכן, אל המקום שבו היצירה האלוהית פוגשת את העמל האנושי כאן אנו מבקשים להבין את סוד ההבדל המהותי שבין זהב המוכן מן הטבע לבין זהב העובר תחת פטישו של האדם. מדוע בחרה התורה להדגיש את פעולות הריקוע והקיצוץ, בשעה שהבורא, אדון הכל, יכול היה להמציא להם פתילים מוכנים מן האדמה כפי שתיאר רבי

?יעקב עמדין

היסוד המבחין בין "זהב של נס" לבין "זהב של עמל" נעוץ במושג העמוק של שותפות האדם במעשה בראשית. המשכן אינו רק מבנה, אלא הוא עולם קטן שבו האדם נדרש לשכלל את החומר במו ידיו. רבי יעקב עמדין זצ"ל כתב וחידש כי אמנם קיימת מציאות של צמחי זהב במקומות רחוקים, אך הוא מפרש כי דבר זה אינו שכיח כלל. הסבר הדבר הוא שהנס הוא גילוי של יד ה', אך הקדושה הקבועה במשכן ובבגדי הכהונה צריכה לצמוח

.דווקא מתוך היגיעה האנושית והמלאכה המכוונת

, המדגיש)'(שמות ל''ט, ג זאת ועוד, עלינו להתבונן בביאורו של רבנו שלמה יצחקי, רש"י את המורכבות של חוט שביעי של זהב השזור עם שישה חוטי תכלת וארגמן. אילו היו "בני ישראל משתמשים בשיבולי זהב מן הטבע, הרי שהזהב היה נותר כביכול "חיצוני למערכת, כמתנה מן המוכן. המחשבה היא שדווקא הריקוע של הטסים והקיצוץ הידני לפתילים דקים, הם אלו המאפשרים לזהב "להיכנע" ולהשתלב בתוך חומרי הטבע האחרים בצורה של שתי וערב. הקדושה שבבגדי הכהונה נובעת מהיכולת של האדם לקחת את היקר

.'והקשה שבמתכות, ולזקק אותו לכדי חוט גמיש המשרת את עבודת ה

,נמצאנו למדים כי אף שישנם בעולם מקומות שבהם האדמה מצמיחה זהב באופן פלאי הרי שבמשכן נדרשה מלאכת מחשבת אנושית דווקא. ההבדל הוא בין שפע היורד מלמעלה ללא מאמץ, לבין שפע שהאדם מעלה ומזכך מלמטה. בבגדי הכהונה, התורה חפצה ב"מעשה חשב" – מלאכה שיש בה מחשבה ותכנון, ההופכים את הדומם הקר למציאות חיה ונושמת

.המפארת את הכהן בעבודתו

מתוך בירור ההבדל שבין "זהב של נס" לבין "זהב של עמל", אנו צוללים אל עומקן של

דעות נוספות במפרשים על טיבו של אותו זהב הצומח מן האדמה. כאן אנו מבקשים לברר האם מדובר בשינוי של חוקי הטבע בזמן מסוים, או שמא זהו סוד כמוס הטמון במעמקי

.האדמה עוד מששת ימי בראשית, הממתין לרגע הנכון להתגלות

כתבו וביארו את עניין ריבוי)(שמות ל''ח, כ''ד בספר "מושב זקנים" מרבותינו בעלי התוספות הזהב במשכן. הם מפרשים כי בזמן בניין המשכן נעשה נס בזהב שהביאו בני ישראל, והוא התרבה מאליו. הסבר הדבר הוא שקיימת מציאות שבה החומר הדומם מקבל תכונה של צמיחה והתרבות כאשר הוא נוגע בקדושה. מכאן ניתן להבין את דברי רבי יעקב עמדין זצ"ל באופן עמוק יותר: אותם "בדי זהב" שראו שרי הגר באיפרכיא ראר"א אינם בהכרח צמחים

.ביולוגיים, אלא זהב גולמי המזדקף מן האדמה בכוח חיוני פלאי שהוטבע בו בימי בראשית

כתב וחידש כי הזהב הוא כנגד מידת הדין, והוא נברא)'(שמות כ''ה, ג רבנו בחיי בן אשר בעולם כדי לשמש את עבודת המשכן והמקדש. הוא מפרש כי במקורו, הזהב היה אמור להיות נפוץ ונגיש יותר, אלא שנתמעט בעולם לאחר חטא אדם הראשון. המחשבה העולה מכאן היא שאותן שיבולי זהב שנמצאו בין התבואה בפולין, כפי שסיפרו אנשי האמת לרבי יעקב עמדין, הן "דרישות שלום" מעולם מתוקן יותר. זהו רמז לכך שהאדמה עצמה, כשהיא

.זוכה לברכה, יכולה להוציא מקרבה את היקר שבמתכות כשהוא מוכן ומזומן

אולם, התורה מדגישה את "וירקעו את פחי הזהב" כדי ללמדנו שהעולם שאנו חיים בו הוא עולם של תיקון. המחשבה היא שגם אם הטבע מצמיח זהב פראי, הרי שבמשכן אנו נדרשים ל"זהב מבוית" – כזה שעבר את כור ההיתוך ואת פטיש הצורף האנושי. הדינמיות שבמלאכת המשכן מלמדת אותנו לקחת את פלאי הטבע, אותן שיבולי זהב נדירות, ולעבד

.אותן לכדי כלי שרת בקודש

מתוך הבירור על שורשי הזהב הצומח במעמקי האדמה עוד מששת ימי בראשית, אנו מעפילים אל השלב השישי, המבקש להכריע בשאלת המפגש בין יצירת כפיו של הבורא לבין עמלו של האדם. כאן אנו מציבים נפקא מינה מרתקת: לו היו מוצאים בני ישראל במדבר את אותן שיבולי זהב פלאיות שתיאר רבי יעקב עמדין, האם היו רשאים להשתמש בהן כמות שהן לבגדי הכהונה, או שמא חובת הריקוע והקיצוץ היא גזירת הכתוב שאין

?לדלג עליה

כתב וביאר את גדרי עשיית בגדי הכהונה. הוא מפרש)(מצווה צ''ה "בספר "מנחת חינוך כי כל פרט ופרט בצורת עשיית הבגדים, ובכלל זה אופן שזירת הזהב, הוא חלק מעיכוב המצווה. הסבר הדבר הוא שאף אם הזהב מגיע בצורה של "פתילים" מן הטבע, הרי שחסר בו מעשה ה"ריקוע" וה"קיצוץ" המפורש בתורה: "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילם". המחשבה העולה מכאן היא שהמצווה אינה רק בתוצאה הסופית של בגד מוזהב, אלא בתהליך האנושי

.ההופך את החומר הגולמי לכלי שרת

נפקא מינה נוספת עולה בשאלת "זהב שצמח" לעומת "זהב שנחצב". רבנו יוסף קארו

כתב ופסק לגבי פסולי ארבעה מינים, ששינוי המראה הפוסל)(או"ח סימן תרמ''ח בשולחן ערוך הוא רק בשינוי שבא מחמת הטבע. והנה, אם נשתמש בזהב שצמח כשיבולת, ייתכן שיש לו דין של "צומח" ולא של "דומם". הנפקא מינה המעשית והרעיונית היא שבמשכן אנו מבקשים את עבודת ה' מתוך כל חלקי הבריאה, אך הזהב בבגדי הכהונה חייב לעבור תהליך

.של "תיקון" ביד אדם כדי שיוכל להתחבר אל התכלת והארגמן

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שיופיו הטבעי של "זהב הנס" אינו מחליף את עומק הקדושה של "זהב העמל". בבגדי הכהונה, התורה מלמדת אותנו שדווקא המלאכה שבה האדם מרדד את פחי הזהב וקוצץ אותם לפתילים, היא זו שיוצרת את ה"מעשה חושב". אין אנו מחפשים קיצורי דרך של ניסים, אלא את העבודה הסיזיפית והמדויקת שהופכת את

.המתכת היקרה לחלק בלתי נפרד מגופו של המשרת בקודש

מתוך ההכרה כי גם הנס המופלא ביותר של "זהב הצומח מן האדמה" אינו פוטר את האדם מחובת העמל והיצירה, אנו פוסעים אל עבר המצפן המוסרי. כאן אנו מבקשים לדלות מתוך שיבולי הזהב הנדירות ומתוך פטישם של מרדדי הטסים הוראה לחיים: כיצד עלינו להתייחס למתנות החינם שאנו מקבלים מן השמיים לעומת ההישגים שזכינו להם

.ביזע ובדמעות

המצפן המוסרי המזדקף מתוך דברי רבי יעקב עמדין מלמדנו את ערך ה"עירנות ,להזדמנויות". אותה שיבולת זהב שצמחה בין התבואה בפולין הייתה מונחת שם לכל עין אך רק אותו יהודי ידע לזהות את ערכה ולקנותה בדמים מועטים. המוסר העולה מכאן הוא שבחייו של כל אדם צומחות "שיבולי זהב" – רגעים של חסד, כישרונות נדירים או הזדמנויות חד פעמיות. המצפן מורה לנו שעלינו להיות קשובים וערים לאותן מתנות

.שמיים, ולא לתת להן להבלע בתוך "קש ותבן" של השגרה והחולין

זאת ועוד, המצפן המוסרי מאיר את ערך ה"זיקוק והעיבוד". ראינו כי למרות קיומו של זהב צומח, המשכן נבנה מזהב מרוקע ומקוצץ. המוסר התורני מחנך אותנו כי מתנה שקיבלנו ללא עמל – בין אם זו חוכמה טבעית ובין אם זה עושר – היא רק חומר גלם. המצפן מורה לנו כי האחריות המוסרית שלנו היא "לרדד" את המתנה הזו, לקצוץ אותה לפתילים של עשייה ולשזור אותה בתוך חיי המעשה. אדם המסתמך רק על ה"זהב הצומח" שבו, מבלי

.לעבוד עליו ב"מעשה חושב", נותר עם שיבולת יפה אך חסרת שימוש בקודש

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שכל אחד מאיתנו הוא בחינת "צורף זהב". אנו מקבלים מן הבורא את הטסים – את נתוני הפתיחה של חיינו – ועלינו מוטלת המשימה לא להשאירם .כגושים דוממים, אלא להפכם לפתילים דקים המפארים את אישיותנו ואת העולם סביבנו

.הברכה שורה במקום שבו הנס האלוקי פוגש את העמל האנושי

,מתוך המצפן המוסרי הקורא לנו לעוררות מול מתנות השמיים ולעמל הזיקוק האנושי אנו מעפילים אל היכל הרעיון. כאן אנו מבקשים להתבונן בסוד המפגש שבין הזהב החי לבין

עולם הדומם והצומח, וכיצד השזירה המופלאה של מתכת יקרה בתוך חוטי הבד מלמדת

.אותנו על החיבור שבין הנצח המבריק לבין החיים המתחדשים

הרעיון המרכזי העולה מתוך עדותו של רבי יעקב עמדין על בדי הזהב הצומחים מן הקרקע, חושף בפנינו רובד עמוק של אחדות הבריאה. בדרך כלל אנו רגילים להפריד בין הדומם הקר לבין הצומח החי והמתפתח. אולם, המחשבה המזוקקת משלב זה היא שבעומק שורשם, כל כוחות הטבע יונקים מחיות אחת. הזהב, המייצג את היציבות, היקר והנצחי שאינו משתנה, מסוגל במקומות מסוימים וברצון עליון לצמוח כשיבולת. הרעיון הוא שהקדושה יכולה להפיח חיים גם במתכת הקשה ביותר, ולהפוך אותה לחלק ממחזור

.החיים של האדמה

זאת ועוד, עלינו להתבונן ברעיון השזירה המופיע בפרשתנו. התורה מדגישה כי הזהב לא הונח כלוח על גבי הבגד, אלא נעשה כחוט השביעי השזור בתוך התכלת והארגמן. המחשבה היא שהכהן הגדול נושא על גופו את איחוד העולמות: הדומם המיוצג בזהב, הצומח המיוצג בפשתן, והחי המיוצג בתכלת ובארגמן. כאשר הזהב הופך לפתיל גמיש הנארג עם החוטים האחרים, הוא מפסיק להיות גוש מתכת קר והופך לחלק מלבוש חי. הרעיון הוא שגם בנפש האדם, הערכים הנצחיים והקבועים – הזהב שביסודנו – צריכים להישזר בתוך רגשות הלב

.המשתנים ובתוך חיי המעשה הדינמיים

הסבר הדבר הוא שדווקא הזהב הצומח שתיאר המשנה לחם מסייע לנו להבין את פנימיות בגדי הכהונה. אם בטבע ישנה אפשרות לזהב לצמוח כצמח, הרי שבמשכן אנו עושים פעולה המקבילה לכך: אנו לוקחים זהב דומם ומפיחים בו חיוניות של צמיחה על ידי המלאכה האנושית של הריקוע והשזירה. המחשבה העולה מכאן היא שהאדם הוא הגשר המאחד את כל כוחות הבריאה תחת כנפי השכינה, והפיכת הזהב לפתיל דק היא עדות ליכולתנו להנשים

.את החומר ולהעלותו למדרגת צמיחה רוחנית

מתוך סוד הזהב החי המאחד את הדומם והצומח, אנו פוסעים אל היכל המחשבה. כאן אנו מבקשים להתבונן בנפשו של אותו יהודי מפולין שמצא את שיבולת הזהב בתוך שדה התבואה הפשוט, ובשאלה כיצד היכולת לזהות את היקר והקדוש המסתתר בתוך השגרה

.היא המפתח להפיכת חיינו למשכן

המחשבה העמוקה העולה מתוך סיפורו של המשנה לחם היא ששיבולי הזהב אינן צומחות בשדות נפרדים ורחוקים, אלא הן שזורות בתוך התבואה הרגילה, בתוך הלחם המזין את הגוף. המחשבה היא שהבורא הטמין בעולם ניצוצות של זהב בתוך רגעי החולין ,המאובקים ביותר. אותו כפרי שלא זיהה את השיבולת ראה בה רק עשב מוזר או פגם בגידול אך האיש בעל עין האמת הבין כי כאן מונח אוצר של ממש. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שקדושה אינה בהכרח דבר המנותק מן המציאות, אלא היא עומק חבוי המחכה למי

.שישכיל להבחין בו

זאת ועוד, עלינו להתבונן במחשבה של זהב הצומח מן הקרקע אל מול הזהב שנחצב ,מן ההר. הזהב החצוב דורש כוח, פיצוץ וכלים כבדים, בעוד הזהב הצומח דורש סבלנות השקיה וקצירה בעת הנכונה. המחשבה היא שישנן דרגות בעבודת השם: לעיתים עלינו לחצוב את קדושתנו במאבק ובמלחמה מול היצר, אך לעיתים עלינו רק לגדל אותה מתוך האדמה הפורייה של המצוות המעשיות. פתיל הזהב השזור בבגדי הכהונה מלמד אותנו שכל תנועה אנושית, וכל מלאכה פשוטה של ריקוע וקיצוץ, יכולה להפוך למקור

.של צמיחה רוחנית

הסבר הדברים במחשבת רבותינו הוא שהשילוב של זהב ושישה חוטין הוא המופת לשלמות האדם. המחשבה היא שהאדם אינו יכול להיות רק זהב רוחני ומבריק, וגם לא רק תכלת וארגמן גשמיים. השלמות נמצאת בשזירה – ביכולת לקחת את רגעי הנס הצומחים

.בחיינו, ולרתום אותם לתוך סדר היום העמוס והמפרך

.מתוך היכל המחשבה המזהה את היקר בתוך השגרה, אנו פוסעים אל עבר המצפן המוסרי כאן אנו מבקשים לדלות מתוך שיבולי הזהב הנדירות ומתוך פטישם של מרדדי הטסים הוראה לחיים, המורה לנו על הדרך שבה עלינו לשמור על תומתנו ועל יוקר אישיותנו גם

.כשאנו מוקפים בתבואה פשוטה ויומיומית

המצפן המוסרי המזדקף מתוך דברי רבי יעקב עמדין מלמדנו את ערך העירנות ,להזדמנויות. אותה שיבולת זהב שצמחה בין התבואה בפולין הייתה מונחת שם לכל עין אך רק אותו יהודי ידע לזהות את ערכה ולקנותה בדמים מועטים. המוסר העולה מכאן הוא שבחייו של כל אדם צומחות שיבולי זהב – רגעים של חסד, כישרונות נדירים או הזדמנויות חד פעמיות. המצפן מורה לנו שעלינו להיות קשובים וערים לאותן מתנות שמיים, ולא לתת

.להן להבלע בתוך קש ותבן של השגרה והחולין מחוסר תשומת לב

זאת ועוד, המצפן המוסרי מאיר את ערך הזיקוק והעיבוד. ראינו כי למרות קיומו של זהב צומח בטבע, המשכן נבנה דווקא מזהב מרוקע ומקוצץ ביד אדם. המוסר התורני מחנך אותנו כי מתנה שקיבלנו ללא עמל – בין אם זו חוכמה טבעית ובין אם זה עושר – היא רק ,חומר גלם גולמי. המצפן מורה לנו כי האחריות המוסרית שלנו היא לרדד את המתנה הזו לקצוץ אותה לפתילים של עשייה ולשזור אותה בתוך חיי המעשה. אדם המסתמך רק על הזהב הצומח שבו, מבלי לעבוד עליו ב"מעשה חושב", נותר עם שיבולת יפה אך חסרת

.שימוש בקודש

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שכל אחד מאיתנו הוא בחינת צורף זהב. אנו מקבלים מן הבורא את הטסים – את נתוני הפתיחה של חיינו – ועלינו מוטלת המשימה לא להשאירם .כגושים דוממים, אלא להפכם לפתילים דקים המפארים את אישיותנו ואת העולם סביבנו

.הברכה שורה במקום שבה הנס האלוקי פוגש את העמל האנושי המדויק

בשלהי המסע המרתק בין כור ההיתוך של המשכן לבין שדות הזהב הפלאיים של פולין

וגרמניה, אנו מגלים כי סודו של הזהב אינו טמון רק בערכו החומרי, אלא ביכולת להנשים אותו ברוח חיים. למדנו כי בעוד הטבע מסוגל להצמיח שיבולי זהב נדירות כפי שהעיד הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה לחם, התורה דורשת מאיתנו את עמל הריקוע והקיצוץ. הבנה זו מזקקת את התובנה כי מתנות שמיים – אותן שיבולי זהב פלאיות – הן רק נקודת הפתיחה, והקדושה האמיתית שורה במקום שבו האדם נוטל את הזהב הגולמי, מרדד אותו לפתילים דקים של עשייה, ושלווה אותם בתוך חוטי החולין של

.חייו ליצירת מעשה חושב אחד ומאוחד

עיקר העניין:

בין שבילי המדבר לשדות התבואה, נחשף בפנינו פלא הבריאה המאחד דומם וצומח תחת כנפי השכינה. הזהב, אותה מתכת נצחית וקרה, מקבל פנים חדשות בבגדי הכהונה דרך מלאכת מחשבת אנושית המפיחה בו חיוניות של צמיחה. ראינו כיצד דקדוקו של רש"י בחשבון שבעת החוטים משתלב עם עדותו המפעימה של רבי יעקב עמדין על בדי הזהב הזקופים, ויוצר תמונה של עולם שבו הנס והעמל דרים בכפיפה אחת. המחשבה המזוקקת מכל אלו היא שכל אדם נושא בתוכו ,שיבולת זהב ייחודית, ותפקידו אינו רק למצוא אותה בתוך הקש והתבן של השגרה אלא לצרוף ולשזור אותה בתוך מרקם חייו, עד שתהפוך ללבוש של מלכות המפאר

.את יוצרה