האם בני ישראל היו פטורים משאר המצוות בזמן שעסקו בבניית המשכן?

?מקיום שאר המצוות

האם בזמן שעם ישראל עסקו בבניית המשכן האם היו פטורים

?מקיום שאר המצוות

,בלב המדבר הצחיח, תחת להט השמש הקופחת ובין ענני הקדושה האופפים את מחנה ישראל התחוללה דרמה רוחנית שאין כדוגמתה. אלפי ידיים אמונות עסקו במלאכת המחשבת של המשכן, טוו את השש והארגמן, ריקעו את פחי הזהב וגילפו את עצי השיטים, כאשר כל פטיש וכל מחט מכוונים לשם שמיים במצווה שאין נעלה ממנה – השראת השכינה בתוך בני ישראל. אולם בתוך ההמולה הקדושה הזו, מתעוררת שאלה הלכתית כבדת משקל המרעידה את יסודות קיום המצוות: האם באותן שעות שבהן היו בני ישראל שקועים בכל רמ"ח איבריהם בבניין משכן העדות, הם נותרו מחויבים בשאר תרי"ג המצוות שניתנו להם בסיני? האם ייתכן כי עוצמת המצווה של בניין בית להשם יצרה חלל הלכתי שבו כל שאר החובות נדחקו מפניה, עד כדי כך שאלמלא ציווי מפורש מהבורא, היו בני ישראל פטורים אפילו משמירת השבת הקדושה? אנו ניצבים בפני בירור עמוק ביסוד הדין של עוסק במצווה פטור מן המצווה, ותוהים האם בניין המשכן נחשב כמצווה עצמית או שמא רק כהכשר

.מצווה, וכיצד השפיע עמלם הכביר על סדר היום ההלכתי של דור המדבר

מתוך המחשבה המרעידה על ביטולן של תרי"ג מצוות מפני הלהט הקדוש של בניין המשכן, אנו פוסעים אל מפתן היכלם של פסוקי התורה המחתמים את המלאכה הכבירה

.הזו ומגלים את סוד הנהגתם של ישראל באותם ימים

ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו

)(שמות ל''ט, ל''ב

כתב וביאר את סיום המלאכה המופלאה. הוא מפרש כי הלשון "כן)(שמות ל''ט, ל''ב רש"י עשו" באה ללמד על הדיוק המוחלט של בני ישראל בכל פרט ופרט מציווי השם, ללא סטייה ימינה או שמאלה. הסבר הדבר הוא שהשלמות של המשכן לא הגיעה רק מעצם בניין הכתלים

.והיריעות, אלא מתוך הכפיפות המוחלטת לרצון העליון, שהיא היא תמצית המצווה

כתב וביאר את הקשר בין סיום העבודה לעשיית בני)(שמות ל''ט, ל''ב רבי אברהם אבן עזרא ישראל. הוא מפרש כי המילה "ותכל" מלמדת שהעבודה נשלמה בדיוק כפי שהיה במחשבה תחילה. הסבר הדבר הוא שכל פעולה של בני ישראל הייתה מכוונת למטרה אחת, ומכאן אולי הצמיחה להבנת דברי האמרי שפר שהעבודה מילאה את כל ישותם עד שלא היה מקום

.למצווה אחרת

כתב וחידש בביאור הפסוק. הוא מפרש כי התורה כפלה את הלשון)(שמות ל''ט, ל''ב רמב"ן "ויעשו בני ישראל" וגו' "כן עשו", כדי לשבחם על זריזותם ועל כך שלא שינו דבר מן התבנית שהוראה למשה בהר. הסבר הדבר הוא שהעשייה הייתה כה מרוכזת ומדויקת, עד שהיא הגדירה את כל מהותם של ישראל באותה שעה, ובכך נסללה הדרך לדון האם עשייה זו

.פטרה אותם משאר חובותיהם

כתב וביאר בדרך רמז. הוא מפרש ש"ככל אשר ציווה ה'" כולל גם)(שמות ל''ט, ל''ב הכלי יקר את המצוות התלויות במלאכה עצמה. הסבר הדבר הוא שקיום רצון השם בבניין המשכן היה כה עוצמתי, עד שהוא נחשב להם כקיום התורה כולה, וזהו עומק הדין של עוסק במצווה

.שתורתו ומלאכתו נעשים אחת

כתב)(ביאור הלכה סימן תרכ''ה הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה וביאר את היסוד של עוסק במצווה פטור מן המצווה. הוא מפרש כי פטור זה קיים רק כאשר האדם עוסק בגופה של המצווה ואינו יכול לקיים את המצווה השנייה בו זמנית. המחשבה העולה מכאן ביחס לבניין המשכן היא האם המלאכה הפיזית נחשבת כעיסוק תמידי המונע

.קיום מצוות אחרות, או שמא רק ברגעי העבודה הממשית

מתוך בירור פשטי המקראות והדיוק הכביר של ישראל במלאכת המשכן, אנו צוללים אל ים התלמוד, אל המקורות המכוננים את יסוד הדין של פטור עוסק במצווה מן המצווה, כדי

.להבין את גבולות הפטור הזה ואת כוחו המבטל חובות אחרות

כתבו וביארו את המקור לפטור העוסק במצווה. הגמרא)'(דף כ''ה עמוד א בגמרא במסכת סוכה .דורשת מהפסוק "בלכתך בדרך" – בלכתך דידך הוא דמחייבת, הא בלכת דמצווה פטירת פירש וביאר כי התורה תלתה את חיוב קריאת שמע בעיסוקי)(שם ד''ה בלכתך בדרך רש"י

.הרשות של האדם, אך כשאדם עוסק במצווה, הרי הוא פטור באותה שעה מן המצווה השנייה הסבר הדבר הוא שהתורה אינה תובעת מהאדם פיצול כוחות, והתמסרותו למצווה אחת

.נחשבת כעבודת השם שלמה הפוטרת אותו מחובות אחרות המזדמנות לו

מביאה הגמרא את הדין לגבי שלוחי מצווה שהיו פטורים מן)(שם בגמרא במסכת סוכה כתבו וחידשו כי הפטור חל אפילו)(שם ד''ה שלוחי מצווה הסוכה בין ביום ובין בלילה. תוספות בשעה שאינם עוסקים במצווה ממש, אלא הם בדרך לעשייתה. הסבר הדבר הוא שכל עוד האדם מוגדר כ"עוסק" במצווה וטרוד בהכנותיה, חל עליו שם של "שלוח מצווה" המפקיע

.ממנו חובות אחרות שאינן יכולות להתקיים יחד עם טרדתו

כתבו וביארו את הפטור של העוסק במת)'(פרק ב' הלכה ה בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות "מן התפילה וקריאת שמע. הירושלמי מביא את הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה ומפרש כי פטור זה קיים גם כאשר המצווה השנייה אינה דורשת טרחה מרובה. פני משה פירש וביאר שאין אדם רשאי להניח מצווה שהוא עוסק בה כדי לחזור)(שם ד''ה העוסק במצווה אחר מצווה אחרת, שכן "אין מעבירין על המצוות" והעוסק במצווה אחת הרי הוא כעושה

.רצון בוראו באמונה

כתבו וביארו את הכלל שאין עושין מצוות חבילות)'(דף ל''ג עמוד ב בגמרא במסכת קידושין חבילות. הגמרא דנה שם בכהנים העוסקים בעבודה האם הם פטורים ממצוות אחרות פירש וביאר כי עשיית מצוות רבות בבת)(שם ד''ה חבילות המזדמנות להם במקדש. רש"י אחת נראית כמשא כבד על האדם, והתורה חפצה שהאדם יקדיש את כל לבו וריכוזו למצווה שבידו. המחשבה העולה מכאן ביחס לבניין המשכן היא עוצמת הריכוז הנדרשת מבוצלאל

.ואהליאב וכל חכם לב, שהפכה את מלאכתם לעבודת קודש רציפה הפוטרת משאר חובות

מתוך ים התלמוד והיסודות האיתנים של "עוסק במצווה פטור מן המצווה", אנו פוסעים אל היכלם של רבותינו הראשונים. כאן אנו מבקשים ללבן את גדרי הפטור הכביר הזה, והאם הוא חל גם בשעה שהאדם יכול, לכאורה, לקיים את שתי המצוות כאחת מבלי שהאחת תבטל

.את חברתה

כתב וביאר את גדר שלוחי מצווה. הוא מפרש)'(סוכה י' עמוד ב רבנו יצחק אלפסי, הרי"ף כי הפטור מן הסוכה חל עליהם בין בשעת הילוכן ובין בשעת חנייתן, וכל זאת משום שהם טרודים במצווה. הסבר הדבר הוא ש"טרדת המצווה" היא המפקיעה את החיוב במצווה אחרת, ואין אנו דורשים מהאדם לבדוק בכל רגע האם הוא פנוי למצווה נוספת, שכן כל

.הווייתו מגויסת למשימה הקדושה שבידו

כתב ופסק כי שלוחי מצווה פטורין)'(הלכות סוכה פרק ו' הלכה ב רבנו משה בן מימון, הרמב"ם מן הסוכה אף בשעה שאינם עוסקים בה, אם הישיבה בסוכה תעכב אותם ממלאכתם. הוא מפרש כי כל העוסק במצווה פטור מן המצווה, ובלבד שתהיה המצווה השנייה מבטלת את הראשונה. הסבר הדבר הוא שאם המצווה השנייה אינה מפריעה כלל לראשונה, הרי שחובה לקיימה, ומכאן עולה השאלה הגדולה לגבי בוני המשכן: האם עבודתם הייתה כה תובענית

?עד שכל מצווה אחרת נחשבה כביטול המלאכה

כתב וחידש בביאור שיטת רש"י. הוא מפרש כי גם אם)'(סוכה י' עמוד ב רבנו נסים, הר"ן האדם יכול לקיים את שתי המצוות כאחת ללא טורח יתיר, מכל מקום העוסק במצווה פטור מן המצווה השנייה. הסבר הדבר הוא שעצם העיסוק ברצון הבורא יוצר חלות של "עושה מצווה", ואין האדם מחויב לחפש חובות נוספות באותה שעה. המחשבה העולה מכאן היא

.עוצמת הפטור של דור המדבר, שכל רגע מעשייתם נחשב כעמידה לפני ה' במלאכת קודש

כתב וביאר את דעת התוספות. הוא מפרש)'(סוכה פרק ב' סימן ו רבנו אשר בן יחיאל, הרא"ש כי הפטור נאמר דווקא במקום שיש בו טרחה במצווה השנייה, ואפילו טרחה מועטת. הסבר הדבר הוא שאין התורה רוצה להכביד על העוסק במצווה, ולכן במקום שהמצווה השנייה

.דורשת ממנו תשומת לב או מאמץ כלשהו, הוא פטור ממנה לחלוטין

"המחשבה המזוקקת מדברי הראשונים היא שגדר הפטור תלוי במידת ה"טירדה וה"התמסרות" למצווה הראשונה. בבניין המשכן, שבו נדרשה "חכמת לב" וריכוז עילאי בכל חוט ובכל קרש, נראה כי כל מהותו של האדם הייתה שקועה במלאכה, דבר המעניק משנה

.תוקף לדברי הגר"ש קלוגר על הפטור הגורף ממצוות באותה שעה

מתוך בירור גדרי הטרחה וההתמסרות המפקיעים את החיוב במצווה אחרת בדברי רבותינו הראשונים, אנו פוסעים אל עבר היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים. כאן אנו מבקשים ללבן את השאלה המרעידה שהציב הגר"ש קלוגר: האם כוחה של מצוות עשה של בניין המשכן כה כביר, עד שביכולתו לפטור את האדם אף ממצוות לא תעשה, ואולי אף מחובת

.השבת המקודשת אלמלא המיעוט המיוחד בתורה

כתב וחידש בביאור הפסוק "ותכל)(פרשת ויקהל הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו אמרי שפר כל עבודת משכן אהל מועד". הוא מפרש כי בני ישראל היו פטורים מכל המצוות בעת שעסקו במלאכת המשכן מדין עוסק במצווה פטור מן המצווה. הסבר הדבר הוא שרק לאחר שסיימו את העבודה, נאמר "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'", כלומר שחזרו למחויבותם הרגילה ,בשאר תרי"ג המצוות. המחשבה העולה מדבריו היא שאלמלא המילה "אך" שנאמרה בשבת היה הדין של עוסק במצווה גובר אפילו על איסורי מלאכה בשבת, שכן העוסק במצווה נחשב

.'כמי שכל הווייתו קודש לה

כתב וביאר את גדרי הפטור של עוסק)(מצווה כ"ה הגאון רבי יוסף באב"ד בספרו מנחת חינוך במצווה. הוא מפרש ומסתפק האם העוסק במצווה פטור רק ממצוות עשה אחרת, או שמא הוא פטור גם ממצוות לא תעשה. הסבר הדבר הוא שבדרך כלל אין עשה דוחה לא תעשה אלא כשהם באים כאחד, אך כאן מדובר על "פטור" הנובע מהפקעת הגברא מחמת טרדתו במצווה אחרת. המחשבה המזוקקת מכאן היא שאם האדם מוגדר כמי שאינו מחויב במצווה

.אחרת באותה שעה, ייתכן שגם איסורי הלא תעשה אינם חלים עליו כלל

כתב וחידש כי הפטור של עוסק)(סימן ל"ז הגאון רבי אריה לייב גינצבורג בספרו שאגת אריה במצווה נאמר רק במקום שאי אפשר לקיים את שתיהן. הוא מפרש כי אם ניתן לקיים את המצווה השנייה ללא ביטול הראשונה, חובה לעשות כן. הסבר הדבר הוא שהתורה פטרה רק

ממה שמפריע למצווה שביד האדם, ולכן קשה לכאורה לקבל פטור גורף מכל המצוות אלא

.אם כן המלאכה הייתה תובענית עד כדי חוסר פניות נפשית ופיזית מוחלטת

. כתב וביאר את דעת הר"ן לגבי טרחה מועטת)(בחידושיו למסכת סוכה הגאון רבי עקיבא איגר הוא מפרש כי גם אם המצווה השנייה קלה מאוד, אם יש בה שמץ של ביטול מהמצווה הראשונה, הרי שהאדם פטור. המחשבה העולה מדבריו ביחס לבניין המשכן היא שייתכן וכל מחשבה על מצווה אחרת הייתה נחשבת כביטול מה"מלאכת מחשבת" הנדרשת בבניין

.הקודש, ועל כן חל פטור כה נרחב כפי שביאר האמרי שפר

מתוך בירור כוחו של הפטור במצוות לא תעשה ושיטת הגר"ש קלוגר באחרונים, אנו מעפילים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ובני דורנו. כאן אנו מבקשים ללבן את השאלה המרתקת האם בניין המשכן נחשב כמצווה עצמית או רק כהכשר מצווה, וכיצד

.הדבר משפיע על גדרי הפטור של העוסקים במלאכה

כתב וחידש בביאור גדר מצוות בניין)(שמות, פרשת תרומה מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר המקדש. הוא מבאר האם עצם מעשה הבנייה הוא המצווה, או שמא המצווה היא התוצאה הסופית שיהיה בית להשם, והבנייה היא רק הכשר מצווה. הסבר הדבר הוא שאם הבנייה ,היא רק הכשר, הרי שקשה יותר לומר שחל עליה הדין של עוסק במצווה פטור מן המצווה שכן הפטור נאמר בדרך כלל על גוף המצווה ולא על ההכנות אליה. אולם הוא מסיק כי בבית המקדש ובמשכן, כל פעולה של בנייה והקמה היא חלק בלתי נפרד מגוף המצווה של "ועשו

.לי מקדש", ולכן שייך בה הפטור המדובר

כתב וביאר את גדרי מלאכת המשכן)'(חלק א' פרק א הגאון רבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה "לעומת שבת. הוא מפרש כי הסיבה שהיה צורך במיעוט המיוחד של "אך את שבתותי תשמרו היא משום שמעשה המשכן הוא שיא הדבקות בהשם, והיה מקום לומר שדבקות זו דוחה את איסורי השבת. הסבר הדבר הוא שהעוסק בבניין המשכן אינו סתם פועל, אלא הוא כהן בעבודתו, ומכאן שהפטור משאר מצוות נובע מכך שהאדם נמצא בדרגת רוממות שאינה

.מאפשרת עיסוק בפרטים אחרים של המציאות

כתב וביאר את היסוד)'(שבת חלק א הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. הוא מחדש כי גם לשיטת האמרי שפר, ברור שאלמלא המיעוט של "אך", לא היה כוח בעוסק במצווה לפטור מאיסור שבת החמור, שכן פטור של עוסק במצווה נאמר רק במצוות שבין האדם לבוראו שאין בהן עונש כרת. הסבר הדבר הוא שהתורה רצתה להדגיש את חומרת השבת דווקא מול המצווה הנעלה ביותר של

.בניין הבית, כדי ללמד ששמירת השבת היא היא המשכן הפנימי של כל יהודי

כתב וביאר את דברי)(הלכות בית הבחירה הגאון רבי צבי פסח פרנק בספרו מקדש מלך הרמב"ם בתחילת הלכות בית הבחירה. הוא מפרש ומדקדק האם המצווה היא "לבנות" או "שיהיה בנוי". הסבר הדבר הוא שנפקא מינה גדולה ישנה לדין עוסק במצווה: אם המצווה היא שיהיה בית בנוי, הרי שבזמן הבנייה האדם רק מכשיר את המצווה. אך אם המצווה היא

"לבנות", הרי שכל תנועה של פטיש היא מצווה גמורה הפוטרת ממצוות אחרות. המחשבה העולה מכאן היא שבמשכן המדבר, שבו הכל נעשה בנבואה ובציווי ישיר, כל רגע של בנייה

.היה גופה של המצווה

מתוך בירור כוחו של עוסק במצווה בבניין הקודש וגדרי הפטור שבין הכשר מצווה לגוף המצווה, אנו יורדים אל עולם המעשה. כאן אנו מבקשים לבחון את הנפקא מינות למציאות חיינו, וכיצד הדינמיקה שבין המצווה שבידנו לבין המצוות המזדמנות לנו מעצבת את סדר

.היום ההלכתי

נפקא מינה ראשונה עולה בשאלת סדרי עדיפויות בעת טיפול בצרכי ציבור. העוסק בצרכי ציבור, כגון מי שטורח בהקמת בית כנסת או בסידור ענייני הקהילה, הרי הוא כבוני המשכן בשעתם. הנפקא מינה היא שאם הגיעה עת תפילה או מצווה אחרת, עליו לשקול האם הפסקת עבודתו תגרום לביטול המצווה הציבורית שבידו. אם הטרחה במצווה השנייה תפגע באיכות המצווה הראשונה או תעכב את השלמתה, הרי הוא פטור מהמצווה השנייה

.מדין עוסק במצווה

נפקא מינה נוספת מתגלה בהבחנה שבין גוף המצווה להכשר מצווה בחיי היום יום. אדם העוסק בהכנות לשבת, כגון בישול וניקוי הבית, האם הוא פטור מקיום מצוות אחרות באותה שעה? אם נפסוק כדעת הסוברים שגם הכשר מצווה בבניין המקדש פוטר, הרי שגם כאן יהיה מקום להקל. אולם, המסקנה המסתמנת היא שדווקא במקום שבו המעשה עצמו הוא גוף המצווה, כגון כתיבת סת"ם או לימוד תורה, חל פטור ברור יותר ממצוות אחרות, בעוד

.שבהכשר מצווה יש להשתדל לקיים את שתיהן כאחת

נפקא מינה שלישית נוגעת ליחס שבין מצוות עשה למצוות לא תעשה. דברי הגר"ש קלוגר מלמדים אותנו כי לעיתים עוצמת העשייה החיובית כה גדולה, עד שהיא עשויה להאפיל על איסורים מסוימים. למעשה, אנו לומדים מכאן זהירות כפולה: אין לאדם לפטור את עצמו מאיסור כלשהו בטענה שהוא עוסק במצווה, אלא אם כן יש לו מקור ברור לכך בתורה, כפי

.שלמדנו מהצורך המיוחד במיעוט לגבי שבת במלאכת המשכן

מתוך בירור הנפקא מינות והיחס שבין עמל המצווה למחויבות ההלכתית בשגרת היום יום, אנו מעפילים אל היכל הרעיון. כאן אנו מבקשים להתבונן בעומק המושג "עוסק במצווה פטור מן המצווה" לא רק כדין הלכתי יבש, אלא כמצב קיומי של דבקות מוחלטת בבורא

.דרך המעשה האחד המוטל על האדם באותה שעה

הרעיון המרכזי העולה משיטת הגר"ש קלוגר על בניין המשכן חושף בפנינו את סוד הריכוז הרוחני. כאשר בני ישראל עסקו במלאכת הקודש, הם לא היו רק פועלים המבצעים הוראות טכניות, אלא הם הפכו לחלק מהמצווה עצמה. הרעיון הוא שבעומק הקדושה אין פיצול אישיות; האדם אינו יכול להיות חציו בבניין המשכן וחציו במצווה אחרת. כאשר המצווה .היא "ועשו לי מקדש", היא תובעת את כל ישותו של האדם, את כל חכמת לבו ואת כל מרצו ,המחשבה המזוקקת משלב זה היא שבשעה שאדם עושה את רצון השם באמת ובתמים

הוא נמצא במדרגה שמעל לזמן ולמקום הרגילים, ובמדרגה זו המצווה האחת שבידו היא

.העולם כולו

.זאת ועוד, עלינו להתבונן ברעיון של "אך את שבתותי תשמרו" בתוך שטף המלאכה הרעיון הוא שהתורה רצתה ללמדנו גבול לעוצמת ההתבטלות למצווה. גם כאשר אדם עוסק בדבר הנעלה ביותר – בניין בית לשכינה – הוא חייב לדעת שיש נקודה שבה עליו לעצור ולהתבטל לרצון עליון גבוה יותר, שהוא השבת. המחשבה היא שהשבת אינה "ביטול" של מצוות המשכן, אלא היא השיא שלה; היא ההוכחה שגם העשייה הכי קדושה אינה המטרה

.הסופית, אלא ההתחברות למקור החיים שהוא מעל לכל עשייה ומלאכה

.הסבר הדבר הוא שדין עוסק במצווה פטור מן המצווה הוא למעשה ביטוי לאחדות השם ,מכיוון שכל המצוות כולן הן גילוי של רצון אחד, הרי שמי שעסוק בגילוי אחד של הרצון הזה ממילא הוא מחובר לשורש כל המצוות. בניין המשכן היה המקום שבו כל תנועה פיזית הפכה לתפילה, וכל ריקוע זהב הפך ללימוד תורה. המחשבה העולה מכאן היא שהשלמות האנושית אינה נמדדת בכמות המצוות שאדם מצליח "לאסוף" בבת אחת, אלא באיכות ההתמסרות

.שלו למצווה המזדמנת לידו באותו רגע

מתוך עומק הרעיון של אחדות המצווה וההתבטלות המוחלטת לרצון הבורא בבניין ,המשכן, אנו פוסעים אל היכל המחשבה. כאן אנו מבקשים להתבונן בנפש האדם העמל ובשאלה כיצד היכולת להתמסר בטוטאליות למשימה אחת בחיים היא המפתח לבניית

.המשכן הפנימי בתוך לבנו, וכיצד היא מעצבת את עולמו הרוחני של המאמין

המחשבה העמוקה העולה מתוך דברי הגר"ש קלוגר היא שביטול שאר המצוות מפני בניין המשכן אינו "הפסד" של זכויות, אלא זיקוק של הוויית האדם. המחשבה היא שהאדם המפצל .את ריכוזו בין עניינים רבים, גם אם כולם קדושים, נותר תמיד ברובד החיצוני של העשייה אולם, כאשר דור המדבר עסקו במשכן, הם חוו מצב של "תורתו אומנותו" במובן המעשי ביותר – המלאכה שלהם הייתה התורה שלהם. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהשלמות הנפשית של האדם תלויה ביכולתו להיות "כל כולו" במקום שבו הוא נמצא. אדם שבונה את בית השם ובאותה עת ליבו נודד למקומות אחרים, מחסיר את ה"חכמת לב" הנדרשת

.להשראת שכינה

.זאת ועוד, עלינו להתבונן במחשבה של המצפן הפנימי אל מול הריצה אחר מצוות מזדמנות ,לעיתים אדם חש רגשות אשם על כך שהוא שקוע במשימה אחת ואינו מתפנה לאחרות אך המחשבה התורנית מלמדת אותנו ש"שלוחי מצווה אינן ניזוקין" – לא רק בבשרם אלא גם ברוחם. ההתמסרות למצווה שבידך אינה ביטול של המצוות האחרות, אלא היא הדרך הגבוהה ביותר לקיים אותן בשורשן. המחשבה היא שכל המצוות כולן נכללות בתוך המעשה האחד שנעשה באמת ובתמים, ומי שבונה את האדנים והקרשים, הרי הוא כמי שקיים את כל

.התורה כולה באותו רגע, שכן הוא עוסק ביצירת הכלי להשראת השכינה בעולם

הסבר הדברים בחיבור לאדם הוא שהמשכן הפנימי נבנה דווקא מתוך ה"עסק". המילה

"עוסק" מלמדת על חיבור אינטימי, על עסק פרטי שהאדם מושקע בו בכל מאודו. המחשבה העולה מכאן היא שההנהגה הראויה לאדם היא למצוא את ה"משכן" האישי שלו – את התפקיד המיוחד לו בעולם – ולהתמסר אליו בלב שלם. הפטור ממצוות אחרות אינו הקלה, אלא הוא דרישה לעומק; הוא אומר לאדם: "אל תתפזר, היה מרוכז בשליחותך, כי שם נמצא האלוקים

."עבורך באותה שעה

מתוך היכל המחשבה המאחד את הנפש עם המעשה האחד, אנו פוסעים אל עבר המצפן המוסרי. כאן אנו מבקשים לדלות מתוך פטישי המרדדים ומתוך שתיקתם הקדושה של בוני המשכן הוראה פנימית לחיים, המורה לנו על הדרך שבה עלינו לשמור על טהרת הכוונה

.והריכוז בתוך עולם רועש ומלא במשימות מתחרות

.המצפן המוסרי המזדקף מתוך דברי האמרי שפר מלמדנו את ערך ההתמסרות המוחלטת בעולם המעודד פיזור דעת וריצה בין אינספור מטלות, המצפן מורה לנו כי העומק הרוחני נמצא דווקא ביכולת להיות "עוסק במצווה" – להיות מושקע כל כולך בדבר הנכון לרגע זה. המוסר העולה מכאן הוא שהחיפוש המתמיד אחר המצווה "הבאה" או החרדה שמא אנו מחמיצים משהו אחר, עלולים לפגוע באיכות הקודש שבידינו. המצפן מחנך אותנו כי נאמנות למשימה הנוכחית היא היא הנאמנות הגבוהה ביותר לבורא, וכי "חכמת הלב" נבנית מתוך

.ריכוז ולא מתוך התפזרות

זאת ועוד, המצפן המוסרי מאיר את גבולות העשייה אל מול הציווי האלוקי. ראינו כי למרות עוצמת המצווה של בניין המשכן, באה השבת וקראה "אך". המוסר התורני מחנך אותנו כי גם בהתלהבות הכי גדולה של עשייה וחסד, על האדם לדעת לעצור. המצפן מורה .לנו כי הסכנה הגדולה ביותר של ה"עוסק במצווה" היא לשכוח את המצווה למען המעשה היכולת להניח את כלי העבודה בשבת מלמדת כי איננו פועלים למען עצמנו או למען היצירה שלנו, אלא אנו עבדים למלך. המצפן המוסרי הוא האיזון הדק שבין התמסרות טוטאלית לבין

.כפיפות מוחלטת לחוק שמעל למעשה

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שכל אחד מאיתנו הוא בחינת בונה משכן בחייו האישיים. אנו מקבלים רגעים של "עוסק במצווה" – אם זה בגידול ילדים, בלימוד תורה או בעזרה לזולת – ועלינו מוטלת המשימה המוסרית להעניק לרגע הזה את מלוא כבודו. המצפן מורה לנו לא "להעביר" על המצוות ולא לזלזל במעשה הקטן שבידינו בשל רצון למעשים

.גדולים יותר, שכן בתוך המעשה המדויק שוכן הכל

מתוך מסענו בין קירותיו המתהווים של המשכן, אנו שבים אל עולמנו כשאמת גדולה יום שלנו הם אתר בנייה של קדושה, וכל רגע של חסד, של עבודה ישרה-בידינו: חיי היום .או של תפילה זכה, הוא בחינת "עוסק במצווה" הדורש את מלוא תשומת הלב של הנשמה התובנה המלווה אותנו היא שאין עבודה קטנה ואין רגע זניח; כאשר אנו מתמסרים באמת למשימה אחת המוטלת עלינו, אנו פטורים מרעשי הרקע של העולם ומתחברים לשורש הרצון העליון. אנו לומדים כי הברכה אינה שורה בפיזור הדעת אלא בריכוז הלב, וכי היכולת להשקיע את כל הווייתנו ב"משכן" האישי שלנו היא הדרך היחידה להפוך את החומר הגולמי

של החיים לזהב טהור של משמעות. לצד זאת, אנו נוצרים בלבנו את ה"אך" של השבת – את ,היכולת המוסרית לעצור את שטף העשייה המבורך ביותר כדי להקשיב לקולו של הבורא המזכיר לנו כי מעבר למעשה ידינו שוכן הנצח, וכי השלמות האמיתית היא השילוב המדויק

.בין עמל כפיים לבין התבטלות מוחלטת לשכינה

עיקר העניין:

בבואנו לחתום את פרשת עמלו של דור המדבר, נחשף לעינינו סודו של המקדש הפנימי: השכינה אינה שורה בבנייני פאר דוממים, אלא בתוך הלבבות הפועמים בקצב של מצווה אחת תמימה. למדנו כי בעוד עם ישראל עמלו בריקוע הזהב ובטוויית התכלת, הם היו אפופים במעטפת של פטור קדוש מכל טרדה אחרת, שכן ,העוסק ברצונו של מלך הרי הוא כמלך עצמו. אולם מעל לכל אלו ניצבת השבת .המלמדת אותנו כי גם שיא היצירה האנושית חייב להרכין ראש בפני מקור החיים הסיכום המזוקק הוא שכל אדם נקרא להיות "חכם לב", לדעת מתי עליו להשקיע את כל מרצו בבניין עולמו ומתי עליו להניח את כלי העבודה ולהתמזג עם הדממה הדקה של הקדושה, ובכך להפוך את חייו למעשה חושב אחד ומאוחד המפאר את

.יוצרו לנצח נצחים