האם מותר להשתמש בפרוכת של ארון קודש כחופה לחתן וכלה?

כאשר אנו עומדים בפרשת פקודי אל מול סיומו המפואר של המשכן, אנו קוראים: "ויקם משה את המשכן". הקימה הזו אינה רק העמדה פיזית, אלא היא יציקת יסוד נצחי של "מעלין בקודש ואין מורידין". הפרוכת, ששימשה במשכן כמחיצה המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, עומדת כיום בבתי הכנסיות שלנו כזיכרון חי לאותה קדושה מופלאה. והנה, בשעת שמחה, בשעה שחתן וכלה עומדים לבנות את ביתם –…

?האם מותר לקחת פרוכת של ארון קודש ולעשותו חופה לחתן וכלה

כאשר אנו עומדים בפרשת פקודי אל מול סיומו המפואר של המשכן, אנו קוראים: "ויקם משה את המשכן". הקימה הזו אינה רק העמדה פיזית, אלא היא יציקת יסוד נצחי של "מעלין בקודש ואין מורידין". הפרוכת, ששימשה במשכן כמחיצה המבדילה בין הקודש ובין קודש הקודשים, עומדת כיום בבתי הכנסיות שלנו כזיכרון חי לאותה קדושה מופלאה. והנה, בשעת שמחה, בשעה שחתן וכלה עומדים לבנות את ביתם – שהוא בחינת משכן פרטי – מתעורר

.הרצון לעטוף אותם בקדושת הפרוכת המאירה

אך כאן נשאלת השאלה הגדולה: האם מעשה זה נחשב לעלייה בקודש, שכן חופה היא מצווה גדולה ויסוד הבית היהודי, או שמא מדובר בהורדה מקדושת ארון הקודש המאכסן את ספרי התורה אל דרגת "תשמיש הדיוט"? אנו נצלול אל תוך דבריו הנוקבים של הב"ח האוסר את הדבר מחשש לביזוי הקדושה, ומנגד נבחן את מנהג ירושלים המפואר המובא בשדה חמד, שם נהגו גדולי הדורות לפרוס את הפרוכת על חופות, בתוך סוכות ואף על כיסא של אליהו. נחקור את כוחו של המנהג ואת הכלל "לב בית דין מתנה", המאפשר לקדושה

.להיות דינמית וחיה בתוך הקהילה

מתוך המעמד המרומם שבו משה רבנו משלים את מלאכת המחשבת של המשכן, אנו ניצבים אל מול הפסוק המבטא את שיא ההקמה, ומבקשים להבין את הקשר שבין המבנה

.הפיזי לבין הכללים ההלכתיים המגדירים את דרגת הקדושה של כל יריעה ופרוכת

ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו

)(שמות מ', י''ח

כתב וביאר כי משה הקים את המשכן לבדו לאחר שכל חכמי לב נלאו)(שמות מ', י''ח רש''י מלהקימו מפני כובד הקרשים. הוא מפרש שהקב"ה אמר למשה "עסוק אתה בידך ונראה כקמו". הסבר הדבר הוא שדווקא משה, המעלה העליונה ביותר, הוא שנותן את התוקף הסופי ,לקדושה. המחשבה המזוקקת מכאן היא שהקדושה נקבעת לפי המדרגה שבה הוקם החפץ

."ומכאן למדו ש"מעלין בקודש ואין מורידין

כתב וחידש כי המשכן נבנה כנגד העולמות העליונים, והפרוכת)(שמות מ', י''ח רבנו בחיי היא המחיצה המבדילה בין עולם המלאכים לעולם השכינה. הוא מפרש כי כל חלק במשכן נושא קדושה סגולית שאינה ניתנת לשינוי. הסבר הדבר הוא שאם הפרוכת נועדה להבדיל ,בין קודש לקודש הקודשים, הרי שהיא נושאת מטען רוחני שקשה להורידו לשימוש אנושי

.וזהו שורש הדיון לגבי החופה

כתב וביאר את הלימוד)(סימן קנ"ד הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה מהמשכן לעניין תשמישי קדושה. הוא מפרש כי כפי שבמשכן לא הורידו קרש ממדרגתו, כך בבית הכנסת, שהוא "מקדש מעט", יש להיזהר בדרגת הפרוכת. המחשבה העולה מכאן היא

.שהפרוכת אינה רק בד יפה, אלא היא ממשיכת דרכה של הפרוכת שהקים משה רבנו במדבר

כתב וביאר את הכפל בלשון "ויקם". הוא מפרש כי משה)(שמות מ', י''ח האור החיים הקדוש הקים את המשכן הארצי וכנגדו הוקם המשכן הרוחני למעלה. הסבר הדבר הוא שהחפץ הגשמי קשור בקשר בל ינתק למציאות רוחנית, ולכן הדיון על שינוי שימושו של חפץ קדוש

.הוא דיון על המבנה של העולמות העליונים

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהקמת המשכן על ידי משה קבעה את רף הקדושה לדורות. הפרוכת היא חלק מאותו מבנה מקודש, ומכאן אנו יוצאים לברר בשלב הבא את הגדרתה ההלכתית: האם היא נחשבת ל"תשמיש קדושה" או ל"תשמיש דתשמיש", וכיצד

.הגדרה זו חורצת את גורלה לגבי השימוש בחופה

מתוך יסודות ההקמה שקבע משה רבנו במדבר, אנו פוסעים אל היכלי התלמוד, המקום בו הקדושה המופשטת הופכת להגדרות הלכתיות מדויקות המבחינות בין חפץ לחפץ ובין

.דרגה לדרגה

כתבו וביארו את ההבדל היסודי שבין "תשמישי)(דף כ''ו ע''ב בגמרא במסכת מגילה קדושה" לבין "תשמישי מצווה". הגמרא מפרשת כי תשמישי קדושה, כגון תיק של ספר תורה ומטפחותיו, נגנזים כשהם בלים מפני שגופם ספג את אור הקדושה. הסבר הדבר הוא

שכל חפץ הנוגע ישירות בדבר שבקדושה הופך לחלק ממנו. המחשבה המזוקקת מכאן היא ,שהשאלה המרכזית לגבי הפרוכת היא האם היא נחשבת כנוגעת ב"גופו" של הארון והספר

.או שהיא רק נוי חיצוני

כתבו וביארו שוב את הכלל של "מעלין בקודש ואין)(דף צ''ט ע''א בגמרא במסכת מנחות מורידין". הגמרא מפרשת כי כלל זה תקף לא רק לקרבנות, אלא לכל כלי המשכן. המחשבה העולה מכאן היא שהפרוכת, שנועדה להגן ולפאר את מקום השכינה, עומדת במדרגה גבוהה

."ביותר, וכל שימוש אחר בה חייב להיבחן תחת זכוכית המגדלת של "הורדה בקדושה

כתב וביאר את המציאות בזמננו. הוא מפרש כי)(סימן קנ''ד מרן רבנו יוסף קארו בבית יוסף הפרוכת היא בחינת "תשמיש דתשמיש", שכן היא אינה נוגעת בספר התורה עצמו אלא רק בארון המכיל אותו. הסבר הדבר הוא שלפי הגדרה זו, קדושתה פחותה מזו של המטפחת העוטפת את הספר. המחשבה המזוקקת היא שאם הפרוכת היא בדרגה משנית, ייתכן שיהיה

.קל יותר להתיר את השימוש בה למטרות אחרות של מצווה

כתב וחידש כי קדושת בית הכנסת וקדושת כליו נקבעת)(מסכת מגילה רבינו אשר, הרא''ש ,לפי המנהג והכוונה של בני העיר. הוא מפרש שאם בני העיר מקדישים חפץ למטרה מסוימת הם עושים זאת על דעת שיוכלו להשתמש בו לצרכי מצווה אחרים. הסבר הדבר הוא

.שהקדושה אינה "קפואה", אלא היא תלויה בכוונת המקדישים המקוריים

המחשבה המזוקקת מהיכלי הגמרא היא שהפרוכת ניצבת בקו התפר שבין קדושת הארון לקדושת בית הכנסת הכללית. אם נגדיר אותה כחלק מהארון, הרי שהיא קודש קודשים שאסור להורידו; אך אם נראה בה חלק מנוי בית הכנסת, ייתכן שנמצא פתח להעביר אותה

.אל תחת חופת החתנים

מתוך בירור יסודות הקדושה בין כותלי בית המדרש של התנאים והאמוראים, אנו קרבים אל היכלם של רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים. כאן אנו מבקשים לדלות את דברי הפוסקים שהציבו סייגים וגדרות סביב הפרוכת, מתוך חרדה לכבודה של התורה

.השוכנת מאחוריה

כתב ואסר את המנהג לקחת את הפרוכת)(סימן י"ז רבנו יואל סירקיש בספרו שו''ת הב"ח לחופה. הוא מפרש כי אף שמרן רבי יוסף קארו בבית יוסף כתב שהפרוכת היא "תשמיש דתשמיש" כיוון שאינה נוגעת בספר התורה עצמו, מכל מקום ודאי שיש בה קדושת בית כנסת וארון קודש חמורה. הסבר הדבר הוא שעשיית חופה מהפרוכת נחשבת ל"תשמיש הדיוט", ואין לך הורדה גדולה מזו – לקחת חפץ המגן על כבוד התורה ולהשתמש בו לצרכיו הפרטיים של האדם. המחשבה המזוקקת מכאן היא שהפרוכת בטלה לארון הקודש, וכשם

.שאין להשתמש בארון לצרכי חולין, כך גם ביריעה המכסה אותו

כתב וחידש כי יש)(סימן קנ"ד ס''ק י''ג רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר בספרו המגן אברהם מקום לצדד להיתר. הוא מפרש שייתכן ו"לב בית דין מתנה עליהן", כלומר שישנו תנאי מובלע מראש שהקדושה לא תחול באופן מוחלט שימנע שימושי מצווה אחרים. הסבר הדבר

.הוא שהפרוכת נועדה לפאר את עבודת ה', ובניית בית יהודי בחופה היא חלק מאותו פאר המחשבה העולה מכאן היא שהגדרת "תשמיש הדיוט" עשויה להשתנות כאשר מדובר בחפץ

.של מצווה גדולה כחופה

כתב וביאר כי כל כלי בית הכנסת תלויים במנהג)(בפירושו למגילה רבינו אשר, הרא"ש ,המקובל. הסבר הדבר הוא שאם בני העיר נהגו להשתמש בפרוכת למטרות נעלות נוספות הרי שההקדשה המקורית הייתה על דעת כן. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שכוחו של הציבור והמנהג יכולים לשנות את מעמדו ההלכתי של החפץ, וליצור גשר בין קדושת הארון

.לשמחת החתן

כתב ודן באריכות בחקירת)(אורח חיים סימן קנ"ד רבי יוסף תאומים בספרו הפרי מגדים הב"ח. הוא מפרש שיש לחלק בין פרוכת קבועה לכזו שיוצרה מראש על דעת להשתמש בה גם מחוץ לבית הכנסת. הסבר הדבר הוא שכוונת היצרן והתורם היא המכריעה את דרגת הקדושה של הבד. המחשבה העולה מדבריו היא שאין דין פרוכת אחת כדין חברתה, והכל

.תלוי במחשבה המלווה את יצירתה

."המחשבה המזוקקת משלב זה היא המאבק שבין "כבוד הקודש" לבין "צורכי המצווה הב"ח רואה בפרוכת שומרת סף שאסור לה להתרחק ממקומה, בעוד המגן אברהם פותח

.צוהר לשימושים המקדשים את חיי האדם

מתוך בירור הסייגים שהציב הב"ח אל מול פתחי ההיתר של המגן אברהם, אנו מעפילים אל עיר הקודש ירושלים. כאן אנו מבקשים לדלות את המנהגים המפוארים שהשתרשו בקרב

.גדולי הדורות, מנהגים שהפכו להלכה פסוקה ומאירה בקרב הקהילות

כתב והביא את דברי ספר "בני)(מערכת בית הכנסת סימן ל"ט חזקיהו מדיני בספרו שדה חמד בנימין". הוא מפרש כי בירושלים תוב"ב נהגו מקדמת דנא לפרוס את פרוכת הקודש על חופת חתנים. הסבר הדבר הוא שבירושלים ראו בחופה מעשה של קדושה עילאית המצדיקה את השימוש בכלי הקודש המפוארים ביותר. המחשבה המזוקקת מכאן היא שהמנהג הירושלמי אינו רואה בחופה "תשמיש הדיוט" כפי שחשש הב"ח, אלא הרחבה של קדושת המשכן אל

.תוך הבית היהודי החדש

הראשל"צ רבנו יצחק אבולעפיה בספרו בני בנימין כתב וחידש כי אין בזה שום חשש פקפוק. הוא מפרש שכל המקדיש חפץ לבית הכנסת, עושה זאת "אדעתא דחבר עיר", כלומר על דעת פרנסי העיר ומנהגיהם. הסבר הדבר הוא ש"לב בית דין מתנה עליהן", ולכן הקדושה היא תנאית ומאפשרת שימוש לצרכי מצווה וחסד. המחשבה העולה מכאן היא שהציבור הוא

.בעל הבית על קדושת כליו לצרכים המעלים את קרן ישראל

כתב והסכים עם)(סימן ל"ט הראשל"צ מרן רבנו יעקב שאול אלישר בספרו יש"א ברכה דבריו של בעל הבני בנימין. הוא מפרש כי המנהג בירושלים עיה"ק רחב עוד יותר: גדולי העיר והרבנים לוקחים את הפרוכת ופורסים אותה בכותלי סוכותיהם, וכן פורסים פרוכת על כיסאו של אליהו הנביא והסנדק יושב עליה. הסבר הדבר הוא שכל אלו נחשבים לתשמישי

מצווה נשגבים. המחשבה המזוקקת משלב זה היא ש"מנהג עוקר הלכה", ובפרט כשיש לו

.טעם לשבח המיישב את דעת הפוסקים המקילים

רבינו אברהם בנימין מונסא בספרו מוהראב"ם כתב וביאר באריכות את המנהג. הוא מפרש שהשימוש בפרוכת לצרכים אלו אינו הורדה בקדושה אלא אדרבה, העצמת הקדושה על ידי שיתוף הציבור ברגעיו הנעלים ביותר. הסבר הדבר הוא שהפרוכת מביאה עמה את הוד השכינה אל השמחה הפרטית. המחשבה העולה מדבריו היא שקדושת הפרוכת נועדה

.לחלחל אל העם ולא להישאר סגורה וחתמוה מאחורי סורג ובריח

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהמסורת הירושלמית יצרה גשר של זהב בין ארון הקודש לבין תחנות החיים של האדם. הפרוכת, שנדמתה כאסורה בשינוי, הופכת לעדה

.נאמנה בשמחת החופה ובבריתו של אברהם אבינו

מתוך עוצמת המנהג הירושלמי המעטר את רגעי השיא של חיי היהודי באור הפרוכת, אנו מעפילים אל היכל המחשבה והסוד. כאן אנו מבקשים לדלות את הטעמים הכמוסים ואת דברי רבותינו המקובלים, המגלים לנו כי פריסת הפרוכת אינה רק מעשה של יופי, אלא היא

.פריסת כנפי השכינה על פני הדורות הבאים

כתב וביאר את)(חלק ג' סימן ס"ב הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו שו"ת יחוה דעת המנהג בראי ההלכה והמסורת הספרדית. הוא מפרש כי יש להקל בדבר כיוון שמעיקרא הפרוכת נחשבת לתשמיש דתשמיש, וכשמדובר בחופה שהיא מצווה רבה, אין כאן הורדה בקדושה. הסבר הדבר הוא שהשמחה של בניית בית נאמן בישראל שקולה כנגד הקרבת קרבן בבית המקדש, ולכן ראוי להשתמש בכלים המזכירים את המקדש. המחשבה המזוקקת מכאן

.היא שהפרוכת משמשת כ"עדה" המקשרת את הזוג הצעיר אל שורשי הקדושה של הקהילה

רבנו יוסף חיים, ה"בן איש חי", בספרו שו"ת רב פעלים כתב וחידש את העניין הסגולי המונח בחפצי מצווה. הוא מפרש כי הפרוכת שספגה לתוכה את תפילות הציבור ואת אור ספרי התורה, נושאת עמה כוח של שמירה וברכה. הסבר הדבר הוא שכשפורסים אותה על החתן והכלה, ממשיכים עליהם את אותן תפילות וקדושה. המחשבה העולה מכאן היא

.שהפרוכת הופכת ל"ענני כבוד" רוחניים המגוננים על הבית החדש בראשית דרכו

המקובל רבנו יהודה פתאיה בספרו מנחת יהודה כתב וביאר את משמעות הפרוכת כמחיצה המפרידה בין הסטרא אחרא לקדושה. הוא מפרש כי בחופה, המקום בו ישנם קיטרוגים, יש עניין גדול להשתמש בחפץ של קדושה עילאית כדי להבריח את החיצונים. הסבר הדבר הוא שהפרוכת, שנועדה להבדיל בין הקודש לקודש הקודשים, פועלת באותו אופן תחת החופה – היא מבדילה את הזוג לחיי קדושה וטהרה. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהשימוש

.בפרוכת הוא אקט של הגנה רוחנית כבירה

רבינו שלום משאש בספרו שו"ת שמש ומגן כתב וביאר את המנהג במרוקו, שם הקפידו מאוד על כבוד הפרוכת. הוא מפרש שאף שנהגו להקל, יש להקפיד שהפרוכת תהיה נקייה ומכובדת ושלא יבואו לידי זלזול בה. הסבר הדבר הוא שקדושת המנהג אינה פוטרת את האדם

מהחובה לנהוג בחרדת קודש בחפצי שמים. המחשבה העולה מדבריו היא שדווקא בגלל

.שהפרוכת יוצאת ממקומה הטבעי בבית הכנסת, על האדם להכפיל את הזהירות בכבודה

המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהפרוכת תחת החופה היא סמל לחיבור שבין הפרט

.'לכלל. היא מזכירה לחתן ולכלה שביתם הוא חלק ממבנה גדול וקדוש יותר – משכן ה

מתוך דברי רבותינו המקובלים על האורות הכמוסים המלווים את בד הפרוכת אל מחת לחופה, אנו יורדים אל עולם המעשה וההנהגה המעשית. כאן אנו מבקשים לדלות את הנפקא מינות המעשיות העולות מתוך דברי גדולי האחרונים, המורים לנו כיצד לשמר את קדושת

.החפץ מתוך הבחנה דקה בין המצבים השונים

(סימן קנ"ד נפקא מינה ראשונה ועקרונית עולה מדברי רבי אליהו שפירא בספרו אליה רבה . הוא כתב וביאר כי המנהג להתיר פריסת פרוכת לחופה נשען על היסוד של "לב בית)ס''ק י''א דין מתנה". הסבר הדבר הוא שאם הפרוכת נתרמה מראש על דעת המנהג הרווח בעיר, הרי שהקדושה לא חלה עליה באופן המונע שימוש זה. המחשבה המזוקקת מכאן היא שיש הבדל בין פרוכת שנוצרה במקום שבו המנהג להתיר, לבין מקום שבו מעולם לא השתמשו בפרוכת

.מחוץ לארון הקודש, שם החשש להורדה בקדושה חמור יותר

נפקא מינה שנייה מתגלה בדברי השדה חמד המביא את מנהג ירושלים. הוא כתב וחידש כי ההיתר אינו מוגבל רק לחופה, אלא מתפשט גם לפריסת הפרוכת על כותלי הסוכה ועל כסא של אליהו הנביא. הסבר הדבר הוא שכל אלו נחשבים לתשמישי מצווה ציבוריים. המחשבה העולה מכאן היא שהפרוכת הופכת ל"כלי נודד" של קדושה; היא אינה יורדת בדרגתה אלא מעלה את המקום שבו היא נמצאת – בין אם זו סוכת מצווה ובין אם זה כסא הברית – למדרגת

.""מקדש מעט

נפקא מינה שלישית עולה מהדיון על "תשמיש הדיוט". המחשבה היא שאם הפרוכת משמשת לחתן וכלה, אין זה נחשב לשימוש אישי של הדיוט כפי שחשש הב"ח, אלא לצרכי המצווה עצמה. הסבר הדבר הוא שהחופה היא היסוד להקמת בית בישראל, ולכן היא נחשבת לעלייה בקודש. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהכוונה של המשתמש היא הקובעת: אם השימוש הוא לשם נוי בעלמא ללא הקשר של מצווה, הדבר ייאסר לכל הדעות, אך כחלק

.מטקס מקודש – הדבר מותר לנהוג בו כבוד

נפקא מינה רביעית נוגעת למצבה הפיזי של הפרוכת. הפוסקים כתבו וביאו כי דווקא פרוכת מכובדת ושלמה ראויה לצאת מבית הכנסת לצרכים אלו. הסבר הדבר הוא שאם הפרוכת .בלויה ומזולזלת, הרי ששימוש בה מחוץ למקומה הטבעי ייראה כזלזול נוסף בקדושתה המחשבה העולה מכאן היא שההיתר מבוסס על "הדרת המצווה", וכל פגיעה בהדר זה

.מחזירה אותנו אל האיסור המקורי של הורדה בקדושה

.המחשבה המזוקקת משלב זה היא שההלכה מבחינה בין קדושה סטטית לקדושה דינמית בעוד שהב"ח מבקש לשמור על הפרוכת צמודה לארון, המנהג והפוסקים המאוחרים יותר

.רואים בה אור המלווה את המצווה בכל מקום שהיא

מתוך בירור הנפקא מינות המעשיות המבחינות בין כבוד הפרוכת לצרכי המצווה, אנו ,"מעפילים אל היכל הרעיון. כאן אנו מבקשים להתבונן ביסוד הכביר של "מנהג עוקר הלכה ולבחון כיצד פריסת הפרוכת על החופה משקפת את השאיפה לאחד בין התורה שבכתב

.השוכנת בארון לבין התורה שבעל פה הנבנית בבית היהודי

הרעיון המרכזי העולה מתוך דברי ה"יש"א ברכה" וה"שדה חמד" הוא שהמנהג אינו רק ,פתרון טכני, אלא הוא ביטוי לחיבור העמוק שבין הציבור לקדושה. המחשבה היא שהפרוכת :שנועדה במקור להפריד בין קודש לקודש הקודשים, מקבלת תפקיד חדש תחת החופה ,היא מאחדת את הזוג הצעיר עם כלל ישראל. הסבר הדבר הוא שעל פי מחשבת ישראל ,החופה היא בחינת "מקדש מעט", וכאשר פורסים עליה את הפרוכת של ארון הקודש אנו מכריזים כי הבית הנבנה כאן הוא המשכו הישיר של המשכן שהקים משה. המחשבה המזוקקת מכאן היא שהמנהג ליטול את הפרוכת לצרכי חופה, סוכה וכיסא של אליהו, נובע מההבנה שהקדושה אינה צריכה להיות סגורה בבית הכנסת, אלא עליה ללוות את היהודי

.ברגעי הקדושה של חייו

זאת ועוד, עלינו להתבונן ברעיון של "לב בית דין מתנה עליהן" כביטוי לדינמיות של הקדושה. המחשבה היא שהתורה ניתנה לבני אדם, והקדושה שהם מקדישים לחפצים היא על דעת שתשמש אותם בדרכם לעבודת ה'. הסבר הדבר הוא שאין כאן "הורדה" כפי שחשש הב"ח, אלא הרחבה של גבולות הקדושה. כאשר פרוכת הופכת לחופה, היא אינה מפסיקה להיות תשמיש קדושה, אלא היא מקדשת את החתן והכלה תחתיה. המחשבה העולה מכאן היא שהמנהג הירושלמי מבטא עין טובה ולב רחב כלפי כל מעשה מצווה, מתוך אמונה שכל שימוש המעלה את קרן ישראל ומרבה שמחה של מצווה, הוא הוא רצונו האמיתי של

.נותן התורה

.המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהפרוכת היא החוליה המקשרת בין הלב לבין ההיכל המחשבה היא שכאשר המנהג גובר על החשש ההלכתי היבש, הוא עושה זאת מתוך טעם לשבח המכיר בערכה הסגולי של החופה כיסוד העולם. המחשבה העולה מדברי רבותינו היא שמי שזוכה לעמוד תחת פרוכת הקודש, מקבל על עצמו את עול מלכות שמים בתוך המעטפת המגוננת של מסורת הדורות, ובכך הוא הופך את חייו למשכן של שלום שבו

.השכינה שורה תמיד

מתוך עומק הרעיון המאחד את יריעות המשכן עם יריעות החופה, אנו פוסעים אל היכל המחשבה. כאן אנו מבקשים להתבונן במעבר המרתק שבין המרחב הציבורי של בית הכנסת למרחב האישי והאינטימי של בניית הבית היהודי, ותוהים כיצד הפרוכת הופכת ל"גשר של

.אור" המחבר בין שני העולמות הללו

המחשבה העמוקה העולה מתוך סוגיה זו היא שהקדושה אינה מקום, אלא היא מצב של הוויה. המחשבה היא שכאשר הפרוכת יוצאת ממקומה הקבוע בארון הקודש ועוברת לשמש ,כחופה, היא מבטאת את המחשבה שהתורה אינה "מונחת בקרן זווית" בתוך היכל סגור

אלא היא מבקשת לשכון בתוך חיי המעשה של האדם. הסבר הדבר הוא שעל פי מחשבת ישראל, הבית היהודי הוא "מקדש מעט", והחופה היא רגע ההקמה של אותו מקדש. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהמעבר של הפרוכת אל החופה אינו הורדה, אלא הרחבה של גבולות ההיכל אל תוך המציאות האנושית, ובכך היא מעניקה לחתן ולכלה את התחושה

.'שביתם הוא חלק בלתי נפרד מבית ה

זאת ועוד, עלינו להתבונן במחשבה של "כבוד הציבור" אל מול "כבוד היחיד". המחשבה היא שהציבור בירושלים, ברוחב לבבו, בחר להעניק ליחיד את היקר לו מכל – את פרוכת הארון – ברגעו המקודש ביותר. הסבר הדבר הוא שהמנהג לשלב את הפרוכת בחופה, בסוכה רוחנית עמוקה: הקדושה הקהילתית אינה-ובכיסא של אליהו, מלמד על מחשבה חברתית מתמעטת כשהיא מתחלקת עם היחיד, אלא אדרבה, היא מתעצמת. המחשבה המזוקקת משלב זה היא שהפרוכת משמשת כעין "חיבוק" של הקהילה כולה לזוג הצעיר, מתוך מחשבה

.שהצלחת הבית הפרטי היא הצלחת המשכן הכללי של עם ישראל

המחשבה המזוקקת מסוגיה זו היא שהפרוכת היא ה"לבוש" של דבר ה'. המחשבה היא .שכאשר החתן והכלה חוסים תחת הפרוכת, הם מתעטפים בבגדי המלכות של התורה עצמה ,המחשבה העולה מכאן היא שהשמירה על המנהג הירושלמי, למרות חששותיו של הב"ח נובעת מהבנה שמחשבת המצווה של החופה היא כה רמה, עד שהיא הופכת את הפרוכת למחיצה המגוננת על טהרת הבית. המחשבה המזוקקת היא שמי שזוכה לחופה של פרוכת קודש, מקבל עליו את האחריות להפוך את חייו לראויים לאותו לבוש מלכות, מתוך מחשבה

.שכל מעשה בביתו יהיה מכוון להשראת השכינה

מתוך היכל המחשבה המאחד את המרחב הציבורי של בית הכנסת עם המבצר הפרטי של הבית היהודי, אנו מעפילים אל המצפן המוסרי. כאן אנו מבקשים לזקק מתוך המחלוקת שבין הב"ח למנהג ירושלים הוראה פנימית, המורה לנו כיצד להתהלך בין יראת הרוממות

.לבין אהבת ישראל וכיצד להפוך את הקודש לכוח המניע את חסד הכלל

."המצפן המוסרי המזדקף מתוך סוגיה זו מלמדנו את ערך ה"התמסרות של הקודש ליחיד בעולם שבו אנו נוטים לעיתים להפריד הפרדה גמורה בין ה"דתי" ל"אנושי", המצפן מורה לנו כי קדושת בית הכנסת אינה שלמה אם אינה מקרינה מאורה על רגעי השמחה של האדם – הפשוט. המוסר העולה מכאן הוא שהנכונות של הקהילה להוציא את הפרוכת ממקומה אותו בד שראה דמעות ותפילות – ולפרוס אותו מעל ראשי חתן וכלה, היא שיא של חסד חברתי. המצפן מחנך אותנו כי הקדושה לא נועדה להסתגרות, אלא היא כלי שרת להעלות

.את חיי היחיד למדרגת קודש

זאת ועוד, המצפן המוסרי מאיר את יסוד ה"לב ב"ד מתנה". המחשבה היא שהקדושה אינה צריכה להיות כובלת או מצמצמת, אלא היא תלויה בכוונת הלב של הקהילה. המצפן מורה לנו כי כאשר אנו ניגשים לחפצי מצווה, עלינו לשאול את עצמנו: האם השימוש שאנו עושים בהם מכבד את המטרה לשמה הוקדשו? הב"ח הזהיר מפני זלזול, והמצפן המוסרי מאמץ

אזהרה זו לא כאיסור יבש, אלא כקריאה לעדינות ורגישות. המוסר התורני מלמדנו כי האיזון הנכון הוא להשתמש בקודש לצרכי המצווה של האחר, אך לעשות זאת מתוך חרדת קודש

.וזהירות מופלגת, כדי שהחופה לא תהיה "תשמיש הדיוט" אלא שלוחה של ארון הקודש

המחשבה המזוקקת היא שכל חפץ קדוש הוא פיקדון בידינו. המצפן המוסרי מורה לנו כי "היחס לפרוכת – הסירוב לראות בה רק בד דקורטיבי וההתעקשות לראות בה "ענני כבוד – משקף את היחס שלנו לכל הערכים המקודשים בחיינו. המצפן מלמד אותנו כי כאשר הציבור פועל מתוך עין טובה, הוא מצליח להפוך גם את הדינים המחמירים ביותר לגשרים של חיבור. המחשבה העולה היא שהיכולת לראות בחופה "עלייה בקודש" עבור הפרוכת, היא

.היכולת לראות בכל יהודי ויהודי היכל הראוי לשכינה

מתוך המעמד הנשגב שבו משה רבנו מקים את המשכן במו ידיו, למדנו כי הקדושה אינה דבר דומם, אלא היא שכינה השורה במעשה ידיהם של ישראל. התובנה המלווה אותנו בסיום המסע היא שפרוכת ארון הקודש אינה רק מחיצה של בד, אלא היא המשכן של התורה בתוך הקהילה. אנו למדים כי אף שהב"ח עמד על המשמר פן תפחת קדושתה, הרי שגדולי ירושלים ובראשם השדה חמד והיש"א ברכה, ראו בחופת חתן וכלה את ההקמה המחודשת של המשכן בכל דור ודור. היריעה המכסה את הארון והיריעה המכסה את החתן והכלה מתאחדות לאמת אחת – שכל בית יהודי הנבנה בקדושה הוא שלוחה של קודש הקודשים. אנו נוצרים בלבנו את היסוד שקדושת הפרוכת רק הולכת ומתעלה כאשר היא עוטפת בברכה את מקימי הדורות הבאים, מתוך עין טובה של הציבור ולב בית דין המתנה

.על קדושתה למען שמחת המצווה

עיקר העניין:

השאלה האם מותר להשתמש בפרוכת של ארון קודש כחופה לחתן וכלה נוגעת בשורשי הדין של מעלין בקודש ואין מורידין. למדנו כי שו"ת הב"ח אוסר את הדבר בחריפות, בטענה שמעשה זה נחשב להורדה מקדושת בית הכנסת ל"תשמיש הדיוט". אולם, אל מול שיטה זו ניצב המגן אברהם המצדד להקל, והאליה רבה המעיד על מנהג להתיר. המסקנה המכרעת עולה מתוך מנהג ירושלים המובא בשדה חמד ובשו"ת יש"א ברכה, שם נהגו גדולי ישראל לפרוס את הפרוכת לא רק על חופות, אלא גם בסוכות ועל כיסא של אליהו הנביא. היסוד ההלכתי להיתר הוא ש"לב בית דין מתנה עליהן", כלומר שהקדושה הוקדשה מראש על דעת שישתמשו בה לצרכי מצווה חשובים. לכן, המנהג הרווח הוא להתיר את הדבר, שכן בניית בית יהודי נחשבת לעלייה בקודש ותוספת פאר למצווה, ובלבד שינהגו בפרוכת בכבוד

.הראוי לה