סוד תיקון הבשר והסרת הערלה
סוד תיקון הבשר והסרת הערלה בלב הסערה של מרד בר כוכבא ,תחת מגפו של שלטון רומאי המקדש את יופי הגוף ואת שלמות הטבע ,התחולל אחד הוויכוחים המכוננים ביותר בהיסטוריה היהודית. טורנוסרופוס הרשע ,המייצג את ההשקפה האסתטית שרואה בטבע את חזות הכל ,הטיח ברבי עקיבא את השאלה המהדהדת :האם ייתכן כי מעשי בשר ודם נאים יותר ממעשי אלוהים? אם ברא השם את האדם בצלמו ,כיצד מלאו לבו…
סוד תיקון הבשר והסרת הערלה בלב הסערה של מרד בר כוכבא ,תחת מגפו של שלטון רומאי המקדש את יופי הגוף ואת שלמות הטבע ,התחולל אחד הוויכוחים המכוננים ביותר בהיסטוריה היהודית. טורנוסרופוס הרשע ,המייצג את ההשקפה האסתטית שרואה בטבע את חזות הכל ,הטיח ברבי עקיבא את השאלה המהדהדת :האם ייתכן כי מעשי בשר ודם נאים יותר ממעשי אלוהים? אם ברא השם את האדם בצלמו ,כיצד מלאו לבו של היהודי לפגום ביצירת המופת האלוהית ולהסיר ממנה את הערלה? השאלה הזו אינה רק התנצחות היסטורית, אלא היא נוגעת בשורש הקיום שלנו :מדוע ציווה בורא עולם להטביע את חותם הברית דווקא בדרך של "חיסור" וגריעה מן הגוף? מדוע לא נבחרה דרך של לבישת בגד ,ענידת עדי או אמירת דברים ,אלא דווקא פעולה כואבת ובלתי הפיכה בבשר החי? דרך תשובתו המפתיעה של רבי עקיבא ,המגיש לחם אל מול חיטה ,אנו נחשפים לסוד הגדול של תיקון העולם ותיקון האדם .הברית בבשר הערלה מגלה לנו שהעולם נברא חסר במכוון ,כדי שאנו נהיה השותפים להשלמתו ,וכדי שחתימת היהדות לא תהיה רק רעיון פילוסופי נאה, אלא ברית דמים החקוקה בגוף ומשנה את טבעו של האדם מן היסוד.
מתוך השאלה המרעידה את הלב על פשר הבחירה דווקא בהסרת הערלה כחותם הברית, אנו פונים אל פסוקי התורה ואל דברי רבותינו המפרשים ,המגלים לנו כי הערלה איננה רק תוספת גופנית ,אלא מחסום וכיסוי המעכבים את הופעת האור" .וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב ג') .הנה בפרשה זו אנו מוצאים את הציווי המפורש ,שבו התורה מגדירה את האיבר כ"ערל" ,מילה ששורשה בתורה מורה על חסימה ואטימות ,כפי שמצינו "ערלי אוזן" או "ערלי לב".
רש"י (בראשית י"ז י"א) כתב וביאר את המילה ערלה שהיא לשון כיסוי ,כמו "וערלתם ערלתו" שעניינו אטימה וסתימה .בביאור דבריו נראה כי הברית איננה פגיעה בשלמות הגוף ,אלא הסרת מעטה המכסה על השלמות הפנימית .האדם נולד כשהקדושה שבו מוסתרת ,ותפקיד המילה הוא לחשוף את הברית הקיימת ממילא בין הנשמה ליוצרה.
רבי אברהם אבן עזרא (בראשית י"ז י') כתב כי המילה היא אות בגוף לזכור את הברית בכל עת .בביאור דבריו נבין מדוע נבחר דווקא מקום זה ,המייצג את כוח ההמשכיות והתאווה ,כדי להורות שגם היסודות היצריים והחומריים ביותר של האדם צריכים להיות מוקדשים לשם שמים וחתומים בחותם המלך.
הרמב"ן (בראשית י"ז א') כתב כי המילה היא מצווה שנועדה להשלים את צורת האדם. בביאור דבריו הוא משיב בעומק לטענת הרומאים :השלמות אינה מה שהטבע נותן כמות שהוא ,אלא מה שהאדם פועל ומתקן במעשיו .הסרת הערלה היא המעשה הראשון שבו האדם מתעלה מעל הטבע הגולמי אל עבר הצורה הרוחנית המזוקקת.
רבי עובדיה ספורנו (בראשית י"ז י"א) כתב ויהיה לאות ברית ,כדי שתהיה צורתכם נבדלת מצורת שאר בני אדם .בביאור דבריו הוא מדגיש כי ההבדל בין ישראל לעמים אינו יכול להישאר רק במישור המחשבתי ,אלא עליו להיות ניכר בבשר ,בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך". הכלי יקר (ויקרא י"ב ג') כתב וביאר כי הערלה היא כנגד ארבעה מלכויות שרצו לבטל מישראל את המילה .בביאור דבריו הוא מלמד שהסרת הערלה היא ניצחון הרוח על כוחות הטומאה וההסתר המבקשים לחסום את הקשר שבין האדם לקונו. אונקלוס (בראשית י"ז י"א) תרגם את עניין המילה כגזירה וחיתוך ,המורה על ההפרדה הברורה שבין הקדוש לטמא ,בין המותר לאסור. הנה מתוך דברי המפרשים אנו רואים כי הסרת הערלה היא פעולה של חשיפה .אין כאן יצירת מום ,אלא הסרת הקליפה המונעת מן הפרי להתגלות .הבחירה ביום השמיני ,כפי שמבארים המפרשים ,היא היציאה מגבולות שבעת ימי הטבע אל המרחב האלוקי שבו האדם נדרש להיות שותף בבריאה. מתוך דברי המפרשים המגלים לנו כי הערלה היא כיסוי המבקש חשיפה ,אנו פוסעים אל היכלי חז"ל ,שם מתברר עומק הפולמוס בין התפיסה האלילית המקדשת את הקיים לבין התפיסה היהודית המקדשת את התיקון. במדרש תנחומא (פרשת תזריע ,סימן ה') כתב שהשיב רבי עקיבא לטורנוסרופוס על שאלתו מדוע אין האדם נולד מהול ,והביא לו את משל החיטה והלחם .בביאור הדברים ,רבי עקיבא מגלה לנו יסוד עצום :הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו חסר כדי שהאדם יהיה שותף בבניינו .החיטה היא מעשה שמים ,אך הלחם הוא מעשה אדם ,והוא נאה ומועיל ממנה. כך גם הגוף – הוא ניתן כחומר גלם ,ועל האדם מוטלת החובה ליטול את כלי האומנות של המצוות ולעצב את עצמו ליצירת מופת רוחנית. בגמרא במסכת נדרים (דף ל"ב ע"א) כתב גדולה מילה שאלמלא היא לא נבראו שמים וארץ .בביאור הדברים נלמד שהברית היא תכלית הבריאה .העולם כולו עומד על האיזון שבין הניתן לבין המתוקן .הסרת הערלה היא המעשה המכונן שבו האדם מוכיח שהוא אינו רק יצור ביולוגי המונע על ידי דחפים ,אלא הוא בעל דעת המסוגל להתעלות מעל הטבע ולשעבדו למטרות נשגבות. במדרש רבה (בראשית ,פרשה מ"ו) כתב ששאל אברהם אבינו אם המילה כל כך חביבה, מדוע לא ניתנה לאדם הראשון? והשיב לו הקדוש ברוך הוא שרצה להשאיר מקום לאדם להשתלם במעשיו .בביאור הדברים עולה כי הערלה היא "קליפה" שנועדה לתת לאדם את זכות הבחירה והעבודה .אילו היינו נולדים מושלמים ,לא היה ערך למעשינו; דווקא החיסרון הגופני מעורר את האדם להתחיל במסע של תיקון המידות והאישיות.
בגמרא במסכת שבת (דף קל"ז ע"ב) כתב בנוסח ברכת המילה אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם .בביאור דברי חז"ל נראה כי הקדושה מוטבעת ביהודי עוד לפני שנולד ,אך היא זקוקה ל"חוק" בבשר כדי לצאת מן הכוח אל הפועל .המילה היא המפתח הפותח את שערי הגוף להשראת השכינה ,והיא הופכת את הבשר הגשמי ל"שאר" – לשארית וזכר לקדושה האלוקית. הנה רואים אנו כי לדעת חז"ל ,הסרת הערלה היא סמל לכל עבודת השם .האדם אינו מקבל את המציאות כגזירת גורל ,אלא כאתגר .התשובה לטורנוסרופוס היא התשובה לכל דור המקדש את ה"טבעי" וה"חיצוני" – אנו מאמינים כי היופי האמיתי נמצא במקום שבו האדם משכלל את הטבע ומעלה אותו למדרגת קודש. מתוך דברי חז"ל המלמדים כי המילה היא שותפות האדם במעשה בראשית ,אנו עולים אל היכלי הראשונים ,שם מתבארים הטעמים העמוקים והתועלתיות המופלאה שנלווית לתיקון הבשר בראשית החיים. מרן רבי משה בן מימון בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק מט) כתב כי אחד הטעמים המרכזיים למצווה זו הוא להחליש את התאווה המינית המוגזמת ולרסן את החומר .בביאור דבריו הסביר הרמב"ם כי הערלה היא כיסוי גופני המגביר את הרגישות והתענוג היצרי, והסרתה מחלישה את עוצמת הדחף הגופני מבלי לפגוע ביכולת ההולדה .בדרך זו ,התורה מבקשת ליצור אדם המושל ברוחו על גופו ,אדם שהנאותיו אינן המרכז ,אלא הן כפופות לתכלית השכלית והאלוקית. עוד ביאר הרמב"ם במורה נבוכים (שם) טעם נוסף העוסק באחדות העם ,וכתב שהמילה היא סימן משותף לכל המאמינים בייחוד השם ,המאחד אותם לאומה אחת .בביאור דבריו נבין כי דווקא חתימה בבשר שאינה ניתנת למחילה יוצרת קשר בל ינתק בין בני הברית .זהו סימן זיהוי פנימי ועמוק שמחבר את כל היהודים באהבה ואחווה ,ויוצר נאמנות מוחלטת לשושלת המשפחתית והלאומית. רבנו אהרון הלוי בספרו ספר החינוך (מצוה ב) כתב כי רצה הא-ל לקבוע בעם אשר הבדיל לשמו אות קבוע בגופם ,כדי להבדילם מן העמים בצורת הגוף כמו שהם מובדלים בצורת הנפש .בביאור דבריו הסביר כי כפי שהנשמה היהודית היא ייחודית ,כך ראוי שגם המשכן שלה – הגוף – יישא סימן היכר ייחודי .הסרת הערלה היא המעשה המבטא את השלמת צורת האדם ,והיא נעשית דווקא בקטנות כדי שתהיה חלק בלתי נפרד מגידולו ומהווייתו של הילד ,כך שלא יזכור את עצמו מעולם ללא חותם המלך. רבנו בחיי (פרשת לך לך) כתב בביאור דברי הרמב"ם על הקדמת המילה לקטנות ,והוסיף כי אילו היינו ממתינים עד שיגדל הילד ,ייתכן שהיה נרתע מן המצווה מחמת הפחד או אהבת עצמו .בביאור דבריו נראה כי התורה חסה על האדם וביקשה להעניק לו את הזכות
הגדולה הזו בשלב שבו הצער הוא מינימלי וההסכמה היא טבעית ושורשית ,מתוך אמונת האב המכניסו לברית. הנה רואים אנו כי לדעת הראשונים ,הסרת הערלה היא פעולה רב-ממדית :היא מרסנת את היצר ,מאחדת את האומה ,ומעניקה לאדם את שלמותו הפיזית והרוחנית כאחד .אין זו פגיעה בגוף ,אלא עיבודו והפיכתו מחיטה גולמית ללחם משובח המזין את הנשמה. מתוך בירור דברי הראשונים המעמידים את המילה כריסון היצר וחתימת האומה ,אנו באים אל היכלם של האחרונים וגדולי המחשבה ,המגלים לנו כי הסרת הערלה היא המעשה המכונן המגדיר את עצם מהותו של היהודי ואת יחסו אל בוראו. רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת התורה (פרשת תזריע) כתב כי מצוות מילה דומה למצוות ביכורים .בביאור דבריו חידש שכמו שהחקלאי מפריש את ראשית פרי אדמתו לשם שמים כדי להכיר שהכל מאיתו יתברך ,כך האב נותן "חלק בראשונה" מבנו לקדוש ברוך הוא. המילה בקטנות היא ההצהרה שאין הילד שייך לכוחו ועוצם ידו של האדם ,אלא הוא מתנה אלוקית המוקדשת מראשיתה לצור מחצבתה. האדמו"ר מצאנז בספרו דברי יציב כתב כי התורה ירדה לסוף דעתו של אדם ,שאם לא יהיה נימול בקטנותו לא יהיה מסוגל לקיים את מצוות התורה .בביאור דבריו הסביר שהמילה היא "יסוד היהדות" ,וכפי ששגור בפי העולם "מגייט עם א יידישען" ,הרי שרק על ידי חתימת הברית בבשר מקבל הילד את הכלים הרוחניים והסגוליים להיות יהודי המקיים תורה ומצוות .ללא הסרת הערלה המכסה על הלב והנפש ,היה הילד מתנהג כגוי גמור כבר משחר נעוריו ,שכן חסרה לו אותה "פתיחה" רוחנית המאפשרת לקדושה לחול עליו. בספר שנות חיים כתב לבאר כי המילה בקטנות נובעת גם מן החשש שמא ייענש הילד או יארע דבר קודם שיגדל ,ותתבטל המצווה .בביאור דבריו נראה כי התורה חפצה שכל נשמה מישראל תישא את חותם הברית בהקדם האפשרי ,כדי שלא יפסיד האדם את זכותו הנצחית גם אם ימי חייו יהיו קצרים ,חלילה. המהר"ל מפראג בתפארת ישראל (פרק ב) חזר והדגיש את עניין התיקון ,וביאר כי הערלה היא "תוספת" מיותרת בבריאה המעידה על כך שהעולם זקוק להשלמה אנושית. בביאור דבריו הסביר שהסרת הערלה היא המעשה שבו האדם מתעלה מעל המדרגה של "חי" והופך ל"אדם" במלוא המובן ,יצור שאינו פסיבי מול הטבע אלא פועל בתוכו ומקדש אותו. הנה אנו רואים כי לדעת האחרונים ,הסרת הערלה אינה רק תיקון פרטני של איבר, אלא היא הנחת היסוד לכל בניין האישיות היהודית .היא ה"ביכורים" המקדשים את כל השנים שיבואו אחר כך ,והיא המפתח שבלעדיו דלתות התורה נותרות נעולות בפני הנפש.
מתוך עומק דברי האחרונים המלמדים כי המילה היא יסוד היהדות וביכורי האדם ,אנו באים אל שולחנם של גדולי דורנו ,המאירים את המאבק התרבותי הנצחי שבין קידוש החומר לבין קידוש התיקון והרוח.
מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת תזריע) כתב לבאר כי שאלתו של טורנוסרופוס לרבי עקיבא אינה שאלה אסתטית גרידא ,אלא מחלוקת תהומית על תפקיד האדם בעולמו. בביאור דבריו הסביר כי התרבות הרומאית ,וכמוה תרבויות רבות בימינו ,סוגדת ל"טבעי" ול"מושלם" כפי שהוא נראה לעין .לעומת זאת ,התורה מלמדת שהשלמות אינה בנתון ,אלא בתהליך .הסרת הערלה היא ההצהרה שאין דבר בעולם ,כולל גוף האדם עצמו ,שאינו זקוק לעיבוד ולתיקון .המצווה הזו מטמיעה ביהודי את ההכרה שהחיים הם מלאכת אומנות מתמדת ,ושעלינו לקחת את ה"חיטה" הגולמית של אישיותנו ולהפוך אותה ל"לחם" המזין את סביבתנו.
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות מילה) כתב להדגיש את החביבות המיוחדת של מצווה זו ,שניתנה כברית דמים .בביאור דבריו נראה כי הבחירה בהסרת הערלה דווקא ,איבר המייצג את שיא היצירה האנושית ,באה ללמדנו שגם במקומות האינטימיים והיצריים ביותר ,השכינה נמצאת .המילה אינה פוגעת ביופי ,אלא יוצרת יופי מזוקק יותר – יופי של קדושה ושל משמעות ,המעיד על כך שהאדם בחר להיות עבד לה' ולא עבד לתאוותיו.
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי כתב לבאר את עומק עניין הערלה כחסימה רוחנית. בביאור דבריו הסביר כי בעולם הזה ,שבו הכל מכוסה ומגושם ,המילה היא ה"פתח" הראשון שדרכו יכול האדם להתחבר לאורות עליונים .גדולי הדור מדגישים כי בדורנו, שבו הסגידה לגוף ולחיצוניות שוברת שיאים ,ברית המילה היא המגן האחרון השומר על ייחודיותו של היהודי ועל יכולתו להתעלות מעל המבט השטחי של העולם ולראות את התוכן הפנימי המבקש תיקון.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף כתב כי ברית המילה היא האות והמופת לשייכותנו לבורא עולם .בביאור דבריו הסביר כי אין מדובר רק בתיקון פרטי ,אלא במעשה לאומי המצהיר :אנו עם המבקש לשנות את הטבע ולהעלותו למדרגת קודש .הסרת הערלה היא הפעולה המעשית הראשונה שכל יהודי חווה ,והיא המעצבת את המבט שלו על העולם כמקום שדורש את התערבותו המוסרית והרוחנית.
הנה אנו רואים כי לדעת גדולי דורנו ,התשובה של רבי עקיבא לטורנוסרופוס היא המצפן שמנחה אותנו גם היום .אנו לא נבהלים מן ה"חסרון" שבגוף ,כי אנו יודעים שבחסרון זה טמון הפתח לשלמות גבוהה הרבה יותר ,שלמות שנוצרת מתוך עמל, תיקון וברית.
מתוך התובנה כי הסרת הערלה היא השלמת צורת האדם והפיכתו מחיטה גולמית ללחם משובח ,אנו באים לדון בשורות המעשיות ובהשלכות ההלכתיות הנובעות מהגדרת המילה כתיקון המציאות.
נפקא מינא ראשונה עוסקת בדין חיתוך ופריעה .ההלכה קובעת כי "מל ולא פרע כאילו לא מל" .בביאור הדבר ,אם המטרה הייתה רק להסיר את המום הטכני ,אולי היה די בחיתוך כלשהו ,אך כיוון שמדובר בתיקון גמור של צורת האדם וחשיפת העטרה ,עלינו לבצע פעולה מושלמת המגלה את חותם הברית בשיא הדרו .תיקון הבשר חייב להיות מוחלט כדי להסיר את האטימות ולפתוח את צינורות הקדושה.
נפקא מינא שנייה עולה במקרה של "נולד מהול" .למרות שאין ערלה גלויה להסיר, פוסק מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך שצריך להטיף דם ברית .בביאור הדברים נלמד כי המצווה אינה רק התוצאה הטכנית של חסרון הערלה ,אלא מעשה הברית עצמו .גם מי שנראה שלם מבחוץ ,זקוק למעשה אדם שיכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו ,כדי להוכיח שהקדושה אינה מקרית אלא תוצאה של מחויבות ופעולה אקטיבית.
עוד נפקא מינא היא הדחייה של השבת .כיוון שהמילה היא תיקון גמור והשלמת האדם, היא דוחה את השבת למרות שיש בה חבורה ודימום .בביאור הדבר הסבירו חז"ל כי אם השבת מקדשת את העולם שקיים בששת ימי המעשה ,המילה מקדשת את האדם עצמו, והשלמת האדם קודמת לכל .תיקון הבשר הוא צורך כה קיומי ,עד שהתורה התירה לחלל עליו את קדושת היום כדי שלא להשהות את כניסת התינוק לשלמותו.
כמו כן ,קיימת נפקא מינא לעניין מילה הנעשית על ידי גוי או מי שאינו מחויב במצווה. כיוון שהמטרה היא כריתת ברית ותיקון רוחני ,אין מדובר רק בתוצאה כירורגית .אם הפעולה נעשית ללא כוונה לשם שמים וללא שייכות לברית ,הרי שהתיקון חסר את נשמתו ,ולכן ההלכה דורשת שהמל יהיה בר ברית בעצמו.
מתוך בירור השורות ההלכתיות המלמדות כי המילה היא מעשה תיקון אקטיבי המשלים את צורת האדם ,אנו עולים אל מרחבי המחשבה כדי להתבונן במושג השותפות שבין הנברא לבוראו.
מדוע השאיר הבורא מלאכה בגופנו? לו רצה השם ,היה האדם נולד מושלם ,ללא צורך במעשה ידי אדם .אך כאן טמון המהפך המחשבתי שהציב רבי עקיבא מול העולם העתיק: השלמות אינה מצב סטטי שזוכים לו מן ההפקר ,אלא היא יצירה שנקנית בעמל .בברית המילה ,הקדוש ברוך הוא כאילו חתם על הצ'יק ונתן לנו להשלים את הסכום .הוא נתן לנו את ה"חיטה" – את פוטנציאל החיים ,ואמר לנו" :הפכו אותה ללחם" .הבחירה בגוף הפיזי כזירה הראשונה לשותפות זו ,מלמדת שהיהדות אינה דת של מנזרים או של רוחניות
מנותקת .היא דת של מעשה ,של תיקון החומר ,של קידוש המציאות הגסה ביותר והפיכתה לכלי להשראת שכינה.
השותפות הזו מעניקה לאדם כבוד עצום .אין אנו רק נתינים המקבלים פקודות, אלא אנו "שותפים למעשה בראשית" .בכל ברית מילה ,אנו מכריזים מחדש שהעולם אינו גמור .יש בו סדקים ,יש בו ערלה ,יש בו אטימות – ותפקידנו הוא להסיר את המחיצות הללו .המילה בבשר היא השיעור הראשון באחריות :אם האדם יכול וצריך לתקן את גופו שלו ,הוא בוודאי יכול וצריך לתקן את המידות שלו ,את הלב שלו ואת העולם שסביבו .השותפות הזו אינה משימה חד פעמית ,אלא היא דרך חיים של התחדשות והשלמה מתמדת.
מכאן אנו למדים שהסרת הערלה היא המפתח לכל עבודת השם .היא מגלה לנו שהבורא חפץ במעשינו ,וכי המגע האנושי במציאות הוא המעניק לה את ערכה הסופי .התינוק הופך ל"אדם" במלוא מובן המילה רק כאשר הוא עובר את כור ההיתוך של הברית ,שם מתחברים הכוח האלוקי והמעשה האנושי ליחידה אחת של קדושה.
מתוך ההבנה כי המילה היא מעשה של שותפות בין האדם לבוראו בתיקון עולם ,אנו באים אל היכלי הנפש כדי לראות כיצד הסרת הערלה הגופנית מהדהדת במעמקי הרגש והתודעה היהודית.
התורה משתמשת במושג ערלה לא רק בגוף ,אלא גם בנפש ,כפי שנאמר "ומלתם את ערלת לבבכם" .בביאור הדברים ,הערלה היא סמל לכל אטימות המונעת מהאדם להיות קשוב לקולו הפנימי ולציווי האלוקי .כשהמוהל מסיר את הערלה מבשרו של התינוק ,הוא לא רק מבצע פעולה כירורגית מקודשת ,אלא הוא פותח סכר בנפש. פעולת הגוף פועלת על הרוח ,והסרת המחיצה הגשמית מאפשרת לאור הנשמה להתחיל להאיר מבעד לחומר .זהו החיבור העמוק שבין החוץ לפנים; התיקון הפיזי הוא הזמנה לתיקון רגשי ,המלמד את הילד הגדל שאין מחסום שלא ניתן להסיר ואין אטימות שאי אפשר לפתוח.
יתרה מכך ,המילה בבשר בונה בנפש את היכולת להכיל מורכבות .אנו מלמדים את הנפש שהשלמות אינה נובעת מחיבור של חלקים יפים בלבד ,אלא לעיתים דווקא מתוך הוויתור ,מתוך ה"חיסור" המקדש .היכולת של היהודי למסור חלק מגופו למען רעיון נשגב ,מטמיעה בו כוחות נפש של עמידות וגבורה פנימית .הנפש לומדת שמה שנראה לכאורה כפגם או כחיסרון ,הוא למעשה המפתח לדרגה גבוהה יותר של קדושה .הברית בבשר הופכת להיות עוגן נפשי המזכיר לאדם בכל עת שגופו אינו רק כלי לסיפוק תאוות ,אלא הוא משכן לשכינה ,וכי כל תחושה וכל דחף יכולים לעבור תהליך של זיכוך ועידון.
הקשר הזה שבין הסרת הערלה לפתיחת הלב הוא סוד החיות היהודית .בכל פעם שיהודי ניגש לקיים מצווה או ללמוד תורה ,הוא משתמש באותו כוח פנימי שניתן לו ביום השמיני – הכוח להסיר את הקליפות המכסות על האמת .התמימות של התינוק ברגע הברית נשמרת בנפשו כזיכרון תת-מודע של קרבה מוחלטת ,והיא זו שמאפשרת לו בהמשך חייו לפתוח את לבו באהבה ובאמונה ,מתוך ידיעה שהמחיצה כבר הוסרה והדרך אל הקודש פתוחה לפניו. מתוך עומקי הנפש והקשר שבין חתימת הבשר לפתיחת הלב ,אנו מגבשים את המצפן המוסרי והחינוכי המלווה את היהודי במסע חייו ,בהשראת תשובתו הניצחת של רבי עקיבא על הלחם והחיטה. המסר המוסרי העולה מן המילה הוא הקריאה לאקטיביות מוסרית .אנו מלמדים את האדם כי "טבעי" אינו בהכרח "ראוי" .בעולם המנסה לשכנע אותנו שהאדם הוא רק מוצר של דחפיו וכי עליו לקבל את עצמו כפי שהוא ללא סייג ,באה ברית המילה ותובעת מאיתנו עבודה .המצפן המוסרי הזה מכוון אותנו להבין כי המוסר אינו נמצא במנוחה אלא בתנועה של תיקון .כפי שהלחם דורש לישה ואפייה ,כך אישיותו של האדם דורשת עיבוד ,ריסון וזיכוך .הסרת הערלה היא הצעד הראשון בחינוך לשליטה עצמית ,המזכירה לנו כי היכולת לומר "לא" ליצר היא המאפשרת לנו לומר "כן" לנשמה. במישור החינוכי ,ברית המילה מעניקה לנו את היסוד של "חנוך לנער על פי דרכו". אנו מחנכים את הילד לשותפות .המשימה המוטלת על כל הורה ומחנך היא לקחת את חומר הגלם המופלא שניתן לו – נשמת הילד – ולא להשאיר אותה במצבה הגולמי, אלא לסייע לה להשתלם .המצפן הזה מלמד אותנו כי החינוך אינו כפייה חיצונית, אלא השלמת הצורה הפנימית של הילד .כאשר אנו מסירים את הערלה ,אנו מכריזים כי אנו מאמינים בכוחו של הילד להשתנות ולהתעלות ,וכי אין מציאות שהיא סופית וחתובה בסלע. זהו גם מצפן של אחריות חברתית .מי שלמד לתקן את עצמו ,מבין כי מוטלת עליו האחריות לתקן גם את העולם סביבו .התשובה לטורנוסרופוס היא המנוע מאחורי כל עשייה של חסד וצדק :העולם נברא חסר כדי שאנו נשלים אותו .המילה בבשר היא המודל לכל תיקון חברתי – זיהוי ה"ערלה" ,אותה אטימות וחוסר צדק במציאות ,ופעולה אמיצה להסרתה כדי לחשוף את האור הגנוז בחברה האנושית. מתוך התבוננות במסע המחשבתי שעברנו ,בין טענותיו המושחזות של טורנוסרופוס לבין תשובתו העמוקה של רבי עקיבא ,אנו שבים אל שולחן החיים עם הבנה בהירה ומרוממת .ראינו כי הסרת הערלה איננה גריעה משלמות האדם ,אלא היא היא המביאה אותו אל שלמותו האמיתית .למדנו כי הבורא יתברך ברא עולם של "חיטה" – עולם גולמי ומלא הסתרים – כדי להעניק לנו את הזכות להפוך אותו ל"לחם" ,עולם מתוקן ומקודש.