מדוע המצווה הראשונה שהיהודי מקיים בחייו היא על ידי ייסורים וצער?

מדוע המצווה הראשונה שהיהודי מקיים בחייו היא על ידי ייסורים וצער? בלב השמחה הגדולה המלווה את לידת הבן ,ניצבת מצווה המעוררת לכאורה תמיהה עמוקה בלב כל אב ואם .ביום השמיני ,היום שבו התינוק אך החל את צעדיו הראשונים בעולם ,אנו נדרשים להכניסו אל ברית הקודש דווקא דרך שער של כאב ודמע .מדוע בחר בורא עולם כי המפגש הראשון של היהודי עם עולם המצוות יהיה כרוך…

מדוע המצווה הראשונה שהיהודי מקיים בחייו היא על ידי ייסורים וצער? בלב השמחה הגדולה המלווה את לידת הבן ,ניצבת מצווה המעוררת לכאורה תמיהה עמוקה בלב כל אב ואם .ביום השמיני ,היום שבו התינוק אך החל את צעדיו הראשונים בעולם ,אנו נדרשים להכניסו אל ברית הקודש דווקא דרך שער של כאב ודמע .מדוע בחר בורא עולם כי המפגש הראשון של היהודי עם עולם המצוות יהיה כרוך בייסורים ובייסורי גוף כה מוחשיים? הרי דרכיה של התורה הן "דרכי נועם" ,וכאשר אנו מבקשים לחנך ולהטמיע אהבה לדבר מה ,אנו רגילים לעשות זאת במתיקות וברוגע .השאלה הופכת נוקבת אף יותר לאור דברי חז"ל בגיטין ,המזהים את מצוות המילה עם הפסוק המרטיט "כי עליך הרגנו כל היום" .מהו פשר החיבור הבלתי נפרד הזה בין ראשית חייו של היהודי לבין מושג של הריגה ומסירות נפש? האם ייתכן כי דווקא בתוך אותן דמעות של תינוק ובתוך הפחד הטבעי של האב ,טמון הסוד המאפשר למשפחה כולה להתרפא ולהתעלות מעל גדרי הטבע? אנו יוצאים למסע של בירור ,כדי להבין כיצד הצער של היום השמיני הופך למעיין של עוצמה המלווה את היהודי לאורך כל שנות חייו ,ומעניק לו את הכוח לעמוד איתן גם מול רוחות הסערה הקשות ביותר.

מתוך תחושת הפלא המלווה את המפגש הראשון של הרך הנולד עם קדושת הברית ,אנו ניגשים לברר את המקורות המקשרים בין חתימת הבשר לבין מסירות הנפש המוחלטת. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב ג') .הנה בפרשה זו חתמה התורה את חובת המילה בזמן קצוב ,ורבותינו בגמרא חשפו כי בזמן זה טמון עומק של הקרבה שאין לה אח ורע. בגמרא במסכת גיטין (דף נ"ז ע"ב) כתב על הפסוק "כי עליך הרגנו כל היום" שזו מצוות מילה .בביאור דברי חז"ל נראה כי המילה אינה רק פעולה רפואית או סמלית ,אלא היא נתפסת כמעשה של "הריגה" – ביטול הרצון הגופני והנחת הנפש כולה לפני הבורא. רבי משה סופר בספרו שו"ת חת"ם סופר (יו"ד סימן רמ"ה) כתב והקשה :והרי אחד מאלף לא מצאנו שילד חלילה מת ממצוות ברית המילה ,ואם כן איך אמרינן בגמרא "דעליך הרגנו כל היום" זו מצות מילה? בביאור קושייתו המבריקה ,הוא מעורר אותנו להבין כי ה"הריגה" אינה פיזית ,אלא היא מהותית – זוהי כריתת הברית עם המוות והחיים כאחד, שבה היהודי מצהיר כי חייו אינם שייכים לו אלא לקדוש ברוך הוא. רש"י (גיטין נ"ז ע"ב) פירש כי הפסוק מדבר על ייסורים שסובלים ישראל על קיום המצוות. בביאור דבריו נבין כי ברית המילה היא ה"טירונות" של הנשמה; היא המקום שבו האדם מתרגל לראשונה את היכולת לסבול צער למען תכלית נעלה יותר. רבנו בחיי (פרשת לך לך) כתב כי המילה היא כעין קרבן ,והדם הנשפך בה נחשב כדם עולה על המזבח .בביאור דבריו נראה כי הצער אינו מקרי ,אלא הוא חלק בלתי נפרד מן הכפרה וההתקדשות .האדם מקריב חלק מעצמו ,ובכך הוא הופך להיות מרכבה לשכינה. הנה מתוך דברי המקורות אנו רואים כי שאלת ה"צער" אינה קושיה על המצווה ,אלא היא לב המצווה .התורה מבקשת ליצור קשר שאינו מבוסס על נוחות ,אלא על מחויבות שחזקה מכל כאב. מתוך הדיון בחתימת הברית כמעשה של הקרבה ,אנו פוסעים אל היכלי חז"ל בתלמוד הירושלמי ,כדי לעמוד על סוד הרפואה והישועה הפוקדים את הבית היהודי ברגעי הברית. בירושלמי במסכת מועד קטן (פרק ג' הלכה ד') כתב כי נולד בן זכר במשפחה ,נתרפאה כל המשפחה .בביאור דברי חז"ל אלו ,עלינו להתבונן בחידוש העצום שטמון בהם :כיצד לידת בן ,המביאה עמה דאגות וצער המילה ,הופכת למקור של רפואה לכל הסובבים? רבי שלמה לוריא בספרו שו"ת מהרש"ל (סימן ע') כתב וביאר כי אותה רפואה שעליה דיברו חז"ל ,מתרחשת דווקא ביום של הברית .בביאור דבריו נראה כי אין זו רפואה טבעית הנובעת מהתרחבות המשפחה ,אלא רפואה סגולית הנקנית בזכות המצווה .הרגע

שבו התינוק נימול הוא רגע של עת רצון שבו השמים נפתחים ,והזכות של מסירות הנפש מקרינה על כל הקרובים אליו.

במדרש רבה (בראשית ,פרשה מ"ו) כתב כי אברהם אבינו היה חושש מן המילה מחמת זקנותו ,אך הקדוש ברוך הוא ריפא אותו .בביאור הדברים נלמד כי המילה והרפואה כרוכות זו בזו מימי קדם .דווקא במקום שבו האדם מוכן "להיפצע" למען השם ,שם נמצא המקור לכל איחוי ומרפא.

הנה אנו רואים יסוד כביר :הרפואה מגיעה בזכות שבירת הטבע .כאשר האב מתגבר על רחמיו הטבעיים ומוסר את בנו לברית מתוך אמונה ושמחה ,הוא פועל פעולה שהיא "למעלה מן הטבע" .בתמורה ,גם הנהגת השם עם המשפחה הופכת להיות למעלה מן הטבע .מי שמתנהג עם קונו במידת מסירות הנפש ,זוכה שגם חוליים שאין להם רפואה בדרך הטבע ,יתרפאו בכוח הברית.

חז"ל מלמדים אותנו כי הצער של המילה אינו "מחיר" שאנו משלמים ,אלא הוא הצינור שדרכו זורמת הרפואה .הכאב הרגעי של הבשר הופך למרפא נצחי לנשמה ולמשפחה כולה, ומכאן נובעת השמחה העצומה בסעודת הברית – שמחה של רפואה ושלמה.

מתוך סוד הרפואה הפלאית הפוקדת את המשפחה בשעת הברית ,אנו עולים אל היכלי המחשבה של רבותינו הראשונים ,כדי להעמיק בטעם החינוכי והקיומי של הצער המלווה את ראשית דרכו של היהודי.

רבנו משה בן מימון הרמב"ם בספרו מורה נבוכים (חלק ג פרק מט) כתב כי המילה נועדה להחליש את עוצמת התאוות הגופניות .בביאור דבריו נראה כי הצער הכרוך במצווה זו אינו מטרה כשלעצמו ,אלא הוא אמצעי לזיכוך .כאשר האדם חווה בבשרו את המגבלה ואת הכאב לשם שמים ,הוא מקבל תזכורת חיה לכך שהגוף אינו חזות הכל .הצער בראשית החיים מטמיע בנפש את ההבנה שהחיים הרוחניים דורשים לעיתים הקרבה של הנוחות האישית ,וכי השלמות נקנית מתוך עמל והתגברות.

רבנו אהרון הלוי בספרו ספר החינוך (מצווה ב) כתב כי רצה האל לקבוע בעם אשר הבדיל לשמו אות קבוע בגופם .בביאור דבריו נלמד כי דווקא פעולה הנעשית בייסורים חוקקת את חותמה בנפש בצורה עמוקה יותר מכל לימוד תיאורטי .אילו הייתה המילה נעשית במתיקות וברוגע בלבד ,ייתכן שהייתה נתפסת כעוד טקס נעים, אך הכאב והצער יוצרים "זעזוע" חיובי המחבר את הילד ואת משפחתו אל שורש הברית במסירות נפש גמורה.

עוד מבאר רבנו בחיי (פרשת לך לך) כי דם המילה הוא כדם הקרבנות .בביאור דבריו נבין שהצער הוא חלק מהפיכת הגוף למזבח .כאשר היהודי מתחיל את חייו ב"קרבן" עצמי ,הוא

מכין את עצמו לחיים שלמים שבהם הוא לא יהיה נרתע מקשיים בדרך לעבודת הבורא. החינוך למסירות נפש אינו יכול להמתין לגיל מאוחר; הוא חייב להיות מוטבע ביסודות הבניין ,כדי שכאשר יגדל הנער ,הוא ימצא בתוכו את העוז לעמוד מול כל ניסיון.

הנה רואים אנו כי לדעת הראשונים ,הצער הוא השער שדרכו נכנסת המחויבות .התורה מבקשת לבנות אדם חסון ברוחו ,כזה שיודע שהאמת יקרה יותר מן הנוחות ,וכי הדרך אל הקודש עוברת לעיתים דרך כור המבחן של הייסורים המזככים.

מתוך בירור דברי הראשונים המעמידים את הצער ככלי לזיכוך ולחינוך למחויבות ,אנו באים אל היכלם של האחרונים ,המגלים לנו כי מסירות הנפש ביום השמיני היא המעיין המפכה ממנו שואב כל יהודי את כוח העמידה שלו לאורך כל ימי חייו.

רבי משה סופר בספרו שו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רמ"ה) כתב לבאר את עומק הקשר בין המילה לבין הריגה על קידוש השם .בביאור דבריו נראה כי אף שבאופן טבעי אין המילה מביאה לידי סכנת חיים ,הרי שבמישור הרוחני היא נחשבת כמסירת הנפש המוחלטת. כאשר האדם מוסר את בנו למילה ,הוא מצהיר כי הקשר שלו עם הבורא הוא מעל לחיים עצמם .המילה היא "שורש" לכל שאר המצוות הדורשות הקרבה ,והיא זו שחוקקת בנשמה את היכולת להיות "הרוגים עליך כל היום" – לא במובן של מוות פיזי ,אלא במובן של ביטול המציאות העצמית מול רצון השם.

רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת התורה (פרשת תזריע) כתב לבאר את הטעם לכך שהמצווה נעשית בצער .בביאור דבריו הסביר כי החיים מזמנים לאדם ניסיונות וקשיים רבים בקיום התורה ,ולכן מלמדים אותו כבר ביומו השמיני שגם כשיש קושי וצער ,אין נרתעים מקיום רצון המלך .הצער של המילה הוא הזרקת "חיסון רוחני" של גבורה; הוא נותן ליהודי את הכוח הפנימי לדעת שגם אם לפעמים הדרך כרוכה בכאב ,האמת והברית הן המצפן האמיתי .הכוח למסור את הנפש לאורך כל ההיסטוריה ,בגלות ובשמד ,יונק ישירות מאותה מסירות נפש ראשונית של יום הברית.

עוד מבואר בספרים הקדושים כי מי שמתנהג עם הקב"ה למעלה מן הטבע ,זוכה שהקב"ה יתנהג עמו שלא על פי הטבע .בביאור יסוד זה נבין את הקשר לרפואת המשפחה: האב ,המגבר על רחמיו הטבעיים וגורם צער לבנו למען המצווה ,פועל פעולה שהיא "מעבר לטבע" .כמידה כנגד מידה ,נפתחים שערי שמים לרפואה פלאית לכל בני המשפחה ,גם במקומות שבהם הטבע והרופאים עומדים חסרי אונים .מסירות הנפש של היחיד ביום השמיני הופכת להגנה ולרפואה לכלל.

הנה אנו רואים כי לדעת האחרונים ,הצער אינו רק מלווה את המצווה אלא הוא המטען האנרגטי שלה .הוא המעניק ליהודי את ה"יידישקייט" – את אותה עקשנות קדושה

ומסירות שאינה תלויה בנסיבות ,והוא ההופך את הברית לקשר חי ופועם המנצח את כל קשיי העולם הזה. מתוך אש הקודש של דברי האחרונים ,המלמדים כי מסירות הנפש ביום השמיני היא הזרקת החיסון הרוחני לכל חיי היהודי ,אנו באים אל שולחנם של גדולי דורנו המאירים באור יקרות את הנהגת ה' עם האדם מבעד לערפל הצער והפחד. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר כתב לבאר כי המילה היא המודל המכונן ליחס שבין האדם לבוראו ,שבו האדם מוותר על היקר לו מכל עבור צו ה' .בביאור דבריו נבין כי דווקא בנקודה שבה הרגש האנושי כואב והלב נשבר אל מול בכי התינוק ,שם נבחנת האמונה האמיתית .המילה אינה רק מצווה דתית אלא היא מעשה של גבורה עילאית המטביעה בנפש הילד והוריו את הידיעה כי "יש קונה לעולם" ,וכי רצונו עומד מעל לכל נטייה טבעית של רחמנות או נוחות. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה כתב להדגיש את עוצמת השמחה המהולה בצער ביום הברית .בביאור דבריו נראה כי השמחה אינה חלילה על הכאב, אלא על הזכות להיות חלק מעם שמוסר את נפשו על קדושת השם .גדולי הדור מלמדים אותנו כי ברית המילה היא המעיין ממנו שואבים הורים בדורנו את הכוח לחנך את בניהם לתורה ומצוות למרות כל הקשיים והנסיונות שמציב הרחוב ,מתוך אותה מסירות שהחלה ביום השמיני. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי כתב לבאר את הנהגת "מידה כנגד מידה" הפועלת בשעת הברית .בביאור דבריו נבין את הקשר לרפואת המשפחה :כאשר האב עושה מעשה שהוא "שלא כפי הטבע" – שהרי הטבע מחייב לרחם על הבן ולא להכאיב לו – הוא מעורר הנהגה אלוקית שלמעלה מן הטבע .ברגע שהאדם שובר את מידותיו ואת רגשותיו הטבעיים לכבוד הבורא ,הקדוש ברוך הוא פועל עבורו בדרך של נס ופלא ,ומרפא את בני המשפחה גם ממכות שאין להן תרופה בדרך הטבע. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף כתב כי המילה היא השער לכל הברכות והישועות של הבית היהודי .בביאור דבריו נראה כי הצער של המילה הוא "דמי כניסה" למרחב שבו השכינה שורה באופן קבוע .הקושי הרגעי של הברית הוא המגן המונע מן החיצונים להיאחז בנשמת הילד ,ובכך הוא מבטיח את בריאותה ורפואתה של המשפחה כולה לאורך ימים ושנים. הנה אנו רואים כי לדעת גדולי דורנו ,הצער אינו מכשול בחינוך אלא הוא לב לבו של החינוך היהודי .הוא המלמד אותנו כי האהבה האמיתית לה' נמדדת ברגעי הקושי ,וכי מי שמוכן למסור את נפשו ואת רגשותיו למען הברית ,זוכה להנהגה שמימית שאינה כפופה לחוקי הטבע ולמגבלותיו.

מתוך ההבנה כי המילה היא מעשה של מסירות נפש המשנה את סדרי הטבע ,אנו באים לדון בשורות המעשיות ובהשלכות ההלכתיות הנובעות מהגדרת המצווה ככור מבחן של ייסורים ורפואה. נפקא מינא ראשונה עוסקת בדין מילה בשבת .כיוון שהמילה נחשבת כ"הריגה" וכחבורה בבשר ,הרי שמצד הטבע וההלכה הפשוטה היה עליה להידחות מפני קדושת השבת האוסרת חבורה .בביאור הדבר ,העובדה שמילה דוחה שבת מלמדת כי כוח הברית והתיקון שבה גבוהים יותר מסדרי הטבע של ששת ימי המעשה ואפילו משביתת השבת .כיוון שהאב והתינוק פועלים במסירות נפש שלמעלה מן הטבע ,התורה מתירה את שבירת הטבע של מלאכות השבת כדי להכניס את הילד למסלול של תיקון ורפואה נצחית. נפקא מינא שנייה עולה לעניין זריקת אלחוש או הרדמה מקומית .אם נבין שהצער הוא חלק מהותי מה"חיסון הרוחני" ומהקרבן של האב והבן ,הרי שיש מקום לדון האם מותר להפחית את הכאב באמצעים מלאכותיים .בביאור הדבר ,פוסקים רבים דנו בשאלה זו, ומתוך ההבנה שעיקר המצווה הוא הכניסה לברית ,הרי שאם הצער מעכב את השמחה או את ביצוע המצווה כהלכתה ,יש מקום להקל ,אך רבים מקפידים להשאיר את המצווה במתכונתה המקורית כדי לשמר את אותה "מסירות נפש" ראשונית שבונה את קומת היהודי. נפקא מינא שלישית נוגעת לדין רפואת התינוק .ההלכה קובעת כי "חמירא סכנתא מאיסורא" ,ואם יש חשש קל שבקלים לבריאות הילד ,משהים את המילה .בביאור הדברים, על אף שאמרנו שהמילה מביאה רפואה למשפחה ,התורה אינה חפצה בסיכון פיזי .מסירות הנפש נדרשת במישור הרוחני והרגשי – היכולת לעמוד מול הכאב – אך לא במקום שבו יש סכנה גופנית ממשית .הרפואה שלמעלה מן הטבע מגיעה דווקא כאשר אנו שומרים על חוקי התורה בזהירות המרבית ,כולל ההקפדה על בריאותו הגופנית של הרך הנולד. עוד נפקא מינא נמצאת בעניין השמחה והסעודה .כיוון שהצער וההקרבה הם אלו שמעוררים את רפואת המשפחה ,ההלכה מדגישה את חשיבות הסעודה והשמחה דווקא ביום זה .בביאור הדבר ,השמחה היא המאזנת את הצער והופכת את ה"הריגה" ל"תחייה". הפיכת הכאב לחגיגה היא ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהיהודי ניצח את הטבע ,ובזכות זו הוא זוכה לישועה שלמעלה מן הרגיל. מתוך הדיון בנפקא מינות ההלכתיות המלמדות כי המילה היא מעשה של גבורה הדוחה את סדרי הטבע ,אנו באים להעמיק בביאור הרעיוני של מושג ה"הריגה" הרוחנית וכיצד היא בונה את קומת האדם. כאשר חז"ל מגדירים את המילה כמעשה של "כי עליך הרגנו כל היום" ,הם מבקשים לחשוף בפנינו את סוד הגבורה היהודית .הריגה זו אינה חלילה פגיעה בחיים ,אלא היא

הריגה של האנוכיות ,הריגה של שלטון החומר והנוחות על הנשמה .ביום השמיני ,היהודי עובר תהליך שבו הוא לומד לראשונה בחייו כי יש ערך הגבוה יותר מן הרגשת הגוף .ביטול הרצון העצמי והנוחות האישית מול ציווי הבורא הוא המעשה שמבדיל בין חיים מקריים לחיים של שליחות .זוהי גבורה שאינה זקוקה לשרירים ,אלא לעמוד שדרה רוחני איתן, המאפשר לאדם לעמוד מול דחפיו ולומר :איני עבד לטבעי ,אלא אני עבד למלכו של עולם. יסוד הגבורה הזה שנזרע ביום השמיני ,הוא המטען שמלווה את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה .מאיפה שאבו אבותינו את הכוח לעמוד בכבשן האש ,בגלות ובשמד ,ולא לוותר על יהדותם? הכוח הזה אינו נרכש בגיל מבוגר מתוך לימוד שכלי בלבד ,אלא הוא מוטבע בבשר ובדם עוד לפני שהילד יודע לדבר .המילה היא "טירונות" של מסירות נפש; היא המפגש הראשוני עם הקושי שמלמד את היהודי כי הוא מסוגל לנצח את הפחד ואת הכאב למען מטרה קדושה .מי שעבר את ברית המילה ,נושא בתוכו זיכרון נשמתי של הקרבה, והוא זה שמעניק לו את העוז לעמוד איתן גם בזמנים של סערה וניסיון בחייו הבוגרים. מכאן אנו מבינים את הקשר העמוק לרפואת המשפחה .הרפואה נובעת מן היכולת של האדם להתעלות מעל המציאות המוגבלת .כאשר האב והבן מבטלים את רצונם ואת נוחותם ,הם מתחברים למקור החיים שלמעלה מן הטבע .ה"הריגה" של האגו והיצר היא זו שמאפשרת "תחייה" של כוחות ריפוי חדשים .מסירות הנפש ביום השמיני היא הזרע שממנו צומחת היכולת היהודית המופלאה להפוך כל קושי למקפצה של צמיחה ,וכל כאב למקור של עוצמה וקדושה. מתוך עוצמת הגבורה המוטבעת בבשר היהודי ,אנו פוסעים אל חדרי הלב ,אל אותו רגע מרטיט שבו דמעת התינוק פוגשת את דמעת ההורים ,ויוצרת חיבור בלתי נשכח בין צער הגוף לבין עומק האמונה. הדמעה שנשפכת ביום השמיני אינה דמעה של ייאוש ,אלא דמעה של פתיחת שערים. בביאור הדברים נבין ,כי בורא עולם טבע באדם רחמים עצומים על בנו ,ודווקא דרך הרחמים הללו הוא מבקש לבנות את הקשר אליו .כשהאב רואה את בנו בצער המילה ,לבו נשבר בקרבו; ובשבירת הלב הזו ,נוצר סדק בחומות המפרידות בין האדם לקונו .באותו רגע ,התפילה הבוקעת מהלב אינה תפילה רגילה ,אלא היא זעקה של מסירות נפש ,שבה האב אומר" :ריבונו של עולם ,הנה אני מוסר לך את היקר לי מכל" .רגש הרחמים הטבעי הופך לרחמים אלוקיים ,והפחד מפני הכאב מתמרמר לאהבה בוערת וליראת רוממות. החיבור הזה פועל בנפש הילד והוריו פעולה של זיכוך רגשי עמוק .הנפש לומדת כי ישנם רגעים בחיים שבהם עלינו להתעלות מעל הרגש המיידי כדי לזכות בטוב הנצחי. עבור ההורים ,זוהי ההתנסות הראשונה בהבנה כי בנם אינו "רכושם" ,אלא פיקדון אלוקי המיועד לתפקיד נעלה .הצער בונה בנפשם ענווה והכנעה ,שהן הכלים המרכזיים להשראת שכינה בבית .כאשר הורה מוכן לסבול את כאב הלב של ראיית בנו בצערו למען המצווה,

הוא הופך את רגשותיו למרכבה לקדושה ,ובכך הוא מעניק לילד "מעטפת הגנה" רגשית של מסירות שתלווה אותו בכל אתגרי חייו. מכאן צומח הכוח של הישועה .חז"ל מלמדים כי "אין הלב נפתח אלא מתוך דמעה", וביום הברית ,הדמעות הן דמעות של מצווה .השילוב שבין בכי התינוק לתפילת ההורים יוצר "עת רצון" שאין כדוגמתה ,שבה כל בקשה לרפואה ולשלום המשפחה מתקבלת למעלה מן הטבע .הנפש שיוצאת מגדרי הנוחות שלה זוכה למענה שיוצא מגדר חוקי הטבע ,וזוהי הרפואה האמיתית – חיבור מחדש של כל חלקי המשפחה אל שורש חיותם האלוקי דרך שער הדמעות של הברית. מתוך השערים שנפתחו בדמעת הברית ובתפילת ההורים ,אנו מגבשים את המצפן המוסרי והחינוכי המורה לנו את הדרך בבניית אישיות איתנה וחברה של מסירות. המסר המוסרי המוטבע ביום השמיני הוא היסוד שאין הישג ללא עמל ,ואין קדושה ללא הקרבה .בעולם המקדש את הקיצור והנוחות ,ברית המילה מציבה תמרור של גבורה: הערכים הנעלים ביותר דורשים מאיתנו לעיתים לעבור דרך כור המבחן של הצער .המצפן הזה מלמד את האדם כי הכאב אינו אויב שיש לברוח ממנו בכל מחיר ,אלא הוא יכול להיות המיילד של עוצמות חדשות .אנו מחנכים את עצמנו ואת בנינו כי היכולת לשאת קושי למען אידיאל היא המדד האמיתי לחירות; רק מי שמסוגל להתעלות מעל צער גופו למען ברית אלוקית ,הוא האדם החופשי באמת משעבוד ליצריו ולפחדיו. במישור החינוכי ,המילה בצער מעניקה לנו כלי ראשון במעלה לבניית עולם רגשי חסון. אנו לא מחנכים את הילד לעולם דמיוני שבו הכל דבש ונופת צופים ,אלא אנו נותנים לו את ה"חיסון" המאפשר לו להתמודד עם אתגרי המציאות .החינוך היהודי אינו בורח מהתמודדות; הוא רותם את הקושי לבניית קומה רוחנית גבוהה יותר .כאשר ילד גדל עם הידיעה שראשית כניסתו לעם ישראל הייתה כרוכה במסירות נפש ,הוא שואב מכך גאווה יהודית פנימית ועמוקה .הוא מבין שהוא חלק משרשרת דורות של גיבורי רוח שלא נרתעו משום מכשול ,והכרה זו הופכת למנוע של אחריות חברתית – להיות אדם שמוכן להקריב מנוחותו למען הזולת ולמען תיקון העולם. המצפן הזה מכוון אותנו גם אל סוד הרפואה החברתית .חברה שבה כל יחיד מוכן "למול את ערלת לבבו" ולהקריב מעצמו למען הכלל ,היא חברה בריאה ומתוקנת שזוכה להשגחה אלוקית שלמעלה מן הטבע .הצער של המילה הוא השיעור הראשון באהבת אמת – אהבה שאינה תלויה בדבר ,אהבה שמוכנה לעבור דרך אש ומים כדי לשמור על הברית הנצחית. מתוך המסע המחשבתי והרגשי שבו פסענו ,בין דמעת התינוק ביום השמיני לבין כוח העמידה הנצחי של עם ישראל ,אנו שבים אל נקודת הראשית עם הבנה מזוככת ומלאת