האם מותר למוהל ללכת בשבת חוץ לתחום כדי למול תינוק? הברית שמעבר לתחום – בין רגלי המוהל למסירות הבשר

האם מותר למוהל ללכת בשבת חוץ לתחום כדי למול תינוק? הברית שמעבר לתחום – בין רגלי המוהל למסירות הבשר בלב השבת הקדושה ,כאשר השמש מאירה את עולם המנוחה ,מתעוררת לעיתים שאלה המרעידה את נימי הנפש של המוהל והורי הילד .ביום השמיני ,היום שבו התורה מצווה לחרוט את אות הברית בבשר הערלה ,מתברר כי המוהל נמצא במרחק רב ,מעבר לתחום השבת המותר בהליכה .המילה ,אותה מצווה נשגבה…

האם מותר למוהל ללכת בשבת חוץ לתחום כדי למול תינוק? הברית שמעבר לתחום – בין רגלי המוהל למסירות הבשר בלב השבת הקדושה ,כאשר השמש מאירה את עולם המנוחה ,מתעוררת לעיתים שאלה המרעידה את נימי הנפש של המוהל והורי הילד .ביום השמיני ,היום שבו התורה מצווה לחרוט את אות הברית בבשר הערלה ,מתברר כי המוהל נמצא במרחק רב ,מעבר לתחום השבת המותר בהליכה .המילה ,אותה מצווה נשגבה שעליה נאמר כי היא דוחה את השבת החמורה במלאכות דאורייתא ,ניצבת אל מול "איסור תחומין" – איסור שעיקרו מדברי סופרים .התהייה עולה מאליה בחוזקה :אם מלאכות גמורות הותרו לצורך המילה ,כיצד ייתכן שדווקא איסור הליכה מחוץ לתחום יעמוד כחיץ וימנע את קיום הברית בזמנה? האם ייתכן שחכמים "העמידו דבריהם" וגזרו על המוהל לשבת בביתו ,גם אם המשמעות

היא דחיית המצווה שיש בה כרת ליום חול? אנו יוצאים לברר את מאבק הכוחות שבין חומר המצווה לבין סייגי השבת ,בחיפוש אחר הגבול הדק שבין הליכה למצווה לבין שמירת תחומי הקודש. מתוך השאלה הנוקבת המהדהדת בין קדושת השבת למצוות המילה ,אנו פותחים את בירור המקורות בשערי הגמרא והפוסקים ,כדי לעמוד על היחס שבין מלאכות גמורות לבין סייגי חכמים. בגמרא במסכת שבת (דף קל"ב ע"א) כתב המקור כי וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ומכאן למדו רבותינו כי מצוות מילה דוחה את השבת .בביאור הדברים נראה ,כי אף על פי שהמילה כרוכה במלאכות האסורות מן התורה ,גזרת הכתוב היא שהברית בזמנה קודמת לחומר השבת. אמנם ,מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן של"א סעיף ו') פסק שאם לא הביא המוהל את האיזמל למילה מערב שבת ,לא יביאנו בשבת ,אפילו במקום שאין בו אלא איסור דרבנן .בביאור הלכה זו נלמד יסוד מרעיד :חכמים העמידו את דבריהם ואסרו טלטול דרבנן אפילו במקום שיש בו ביטול מצווה שיש בה כרת .מכאן עולה ההשוואה הישירה לענייננו; כשם שאסור להביא את הכלי למילה באיסור דרבנן ,כך לכאורה יש לאסור על המוהל לצאת חוץ לתחום ,שהרי גם איסור תחומין (במקום שאין בו י"ב מיל) הוא איסור דרבנן. רבי יהודה אסאד בספרו שו"ת יהודה יעלה (או"ח סימן צ"א) כתב כי אפילו מצוות מילה חמורה נדחית מפני איסור תחומין דרבנן .בביאור דבריו הוא נשען על הגמרא במסכת פסחים (דף צ"ב ע"א) הקובעת כי בערל ,הזאה ואזמל – העמידו חכמים את דבריהם במקום כרת .כלומר ,חכמים ראו צורך לגדור גדר סביב השבת ,עד כדי כך שביטלו את קיום המצווה בזמנה כדי שלא יבואו לידי זלזול בשבותים שתקנו. הנה אנו רואים כי בקו הזינוק של בירור ההלכה ,ניצבת חומה של איסורי שבות המונעת מהמוהל את היציאה לדרך .השאלה העומדת לפנינו היא האם גדר זה הוא מוחלט ,או שמא קיימים סדקים בביאור "העמידו דבריהם" שיאפשרו את קיום הברית למרות המרחק. מתוך דברי המהרי"א אסאד וההשוואה להבאת האיזמל ,אנו באים אל שולחן הדיונים של פוסקי ירושלים ,כדי לבחון מקרה מעשי שהובא לפני המרא דאתרא וממנו נלמד את עומק הגזירה. הגרצ"פ פרנק בספרו שו"ת הר צבי (או"ח סימן ר"ג) נשאל על ידי מוהל האם הוא רשאי ללכת בשבת לכפר רחוק הנמצא מחוץ לתחום כדי למול שם מילה בזמנה .בביאור פסיקתו המסיקה לאיסור ,כתב הרב כי אין לחלק בין טלטול האיזמל לבין הליכת האדם עצמו. מאחר שההלכה הפסוקה בשולחן ערוך קובעת כי אין להביא איזמל בשבת אפילו באיסור

דרבנן ,הרי שהדבר מלמד כי חכמים העמידו דבריהם בכל כוחם כדי למנוע פגיעה בקדושת השבת ,גם אם המחיר הוא דחיית ברית המילה. הנה מתבאר מדבריו כי איסור תחומין ,אף שאינו כרוך במלאכה גמורה ,נחשב כחיץ הלכתי בלתי עביר .הרב מדגיש כי חומרת השבת והצורך לשמור על גדרי חכמים גוברים על החיוב האישי של המוהל או הורי הילד לקיים את המצווה ביום השמיני .בביאור דבריו נראה כי העמידה על דברי חכמים במקום כרת אינה גזירה מקומית על הכלי ,אלא עיקרון כללי המקיף את כלל דיני השבות. אמנם ,כפי שנראה בהמשך ,היו מי שניסו למצוא פרצות בחומה זו מתוך הבנה מעמיקה יותר במהות איסור התחומין לעומת שבותים אחרים .אך לשיטת ההר צבי ,הדין ברור: המוהל חייב להישאר בתחומו ,והמילה תידחה ליום ראשון ,שכן ההגנה על שביתת השבת כפי שעיצבו אותה חכמים היא הערך העומד בראש סולם העדיפויות במקרה זה. מתוך פסיקתו הברורה של ההר צבי ,אנו מבקשים כעת להעמיק אל תוך עולם הסברות המנסות למצוא פתח של היתר ,ובוחנים מרגלית יקרה מדברי הראשונים המגדירה מחדש את יחסי הכוחות בין מצוות התורה לתקנות חכמים. חכם אחד העיר להגרצ"פ פרנק כי ישנו מקום לחלק בין איסור תחומין לשאר השבותים. בביאור דבריו נביא את דברי רבנו יום טוב בן אברהם אשבילי בספרו חידושי הריטב"א (מסכת ראש השנה ל"ב ע"ב) שכתב בשם רבו הרמב"ן מרגלית שבידינו :כל מה שאנו מכנים בכל מקום שבות דרבנן ,אין הכוונה שאין לשבות זו עיקר מן התורה כלל .שכן אם כן, הייתה השבת נראית כיום חול שבו החנויות פתוחות והעמל רב ,ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה עמל כבד שכזה. הריטב"א מבאר כי קיים מצוות עשה מן התורה של תשבות ,הכולל חובה כללית לשבות מכל מלאכה ועמל .חכמים הם אלו שפרטו והגדירו מה נאסר בכלל שביתה זו .לכן ,כאשר חכמים העמידו דבריהם אפילו במקום מצוות כרת ,היה זה משום שבדבריהם טמון עיקר מן התורה של שביתת השבת. אולם ,בביאור טענה זו לענייננו ,נטען כי איסור תחומין שונה הוא .רבנו שלמה בן אדרת בחידושי הרשב"א (מסכת יבמות) כתב בשם מורו כי המצוות עשה של תשבות נאמר רק על ל"ט מלאכות ותולדותיהן ,אך לא על איסורים שאינם ממניין המלאכות ,כגון מחמר או תחומין .בביאור הדברים עולה סברה מרתקת :כיוון שבתחומין אין את היסוד של עשה דתשבות מן התורה ,ייתכן שבאיסור זה לא העמידו חכמים את דבריהם במקום מצוות מילה שיש בה כרת. הנה אנו ניצבים מול חילוק דק בין שבות שיש לו שורש בעשה דאורייתא לבין שבות שאין לו .אם נקבל חילוק זה ,יימצא שהמוהל יוכל לצאת לדרכו ,שכן איסור התחומין אינו חזק דיו כדי לבטל את ברית המילה במועדה.

מתוך הניסיון לבסס היתר על פי החילוק בין סוגי השבות השונים ,אנו חוזרים אל שולחנו של הרב רבה של ירושלים כדי לבחון את דחייתו המנומקת לסברה זו. הגרצ"פ פרנק פרנק בספרו שו"ת הר צבי (שם) כתב לדחות את הראיה שהובאה מדברי הריטב"א .בביאור דבריו הסביר כי אין מקום לחלק בין תחומין לבין שאר איסורי שבות לעניין קיום מצוות .הרב מוכיח זאת מתוך דברי המשנה במסכת ראש השנה ,העוסקת בתקיעת שופר .שם נאמר שאין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה כדי להביא שופר, ובאותה משנה ממש נאמר בהדיא שגם "אין מביאין אותו חוץ לתחום". בביאור הוכחה זו נלמד ,כי חכמים העמידו את דבריהם באיסור תחומין בדיוק באותה מידה שהעמידו דבריהם בשאר איסורי שבות .הריטב"א עצמו ,עליו נשענה סברת ההיתר, מביא את הדברים גם בהקשר של מצוות שופר ,שהיא מצוות עשה מן התורה .מכאן מוכח שגם אם תחומין אינם נכללים תחת העשה הכללי של "תשבות" לפי חלק מן הדעות ,עדיין כוחם של חכמים יפה להעמיד את גזרתם ולמנוע את קיום המצווה. הנה מתחדד כאן העיקרון כי תקנות חכמים בשבת אינן "המלצה" בלבד הנדחית מפני כל מצווה ,אלא הן חלק בלתי נפרד מחומת השבת .הרב מדגיש כי אם הותרנו את היציאה מחוץ לתחום לצורך מילה ,נמצאנו מחלישים את דברי חכמים ,ואין לנו הרשות לעשות חילוקים בין שבות אחד למשנהו כאשר התלמוד והפוסקים השוו ביניהם לעניין דחיית מצוות עשה. מתוך דחייתו של ההר צבי לסברת החילוק בין סוגי השבות ,אנו פוסעים אל עבר נדבך נוסף בבניין הסברות ,ומבקשים לבחון את דברי הראב"ד המציע מבט שונה על שורש החומרה של חכמים. רבנו אברהם בן דוד בספרו השגות הראב"ד (הלכות קרבן פסח פרק ו' הלכה ז') כתב לבאר את הטעם לכך שהעמידו חכמים את דבריהם אפילו במקום מצווה שיש בה כרת .בביאור דבריו חידש כי הסיבה להחמרה בשבותים אלו היא החשש שמא מתוך הטירחה בקיום המצווה ,יבוא האדם לידי איסור כרת וסקילה גמורים .כך למשל ,החשש בהבאת האיזמל הוא שמא יבוא האדם לטלטלו דרך רשות הרבים גמורה ,שהיא מלאכה דאורייתא. עפי"ז ביקש אותו חכם לטעון לפני ההר צבי ,כי באיסור תחומין יש להקל .בביאור סברתו נראה ,כי כיוון שגם לדעות הסוברות שאיסור תחומין הוא מן התורה (ביותר מי"ב מיל) ,אין בו עונש כרת או סקילה אלא איסור לאו בלבד ,הרי שאין מקום לחשוש שמא יבוא האדם לידי איסור כרת .לכן ,לשיטת הראב"ד ,ייתכן שבשבות של תחומין לא העמידו חכמים את דבריהם במקום מצוות מילה ,שכן אין כאן חשש למכשול בחטא חמור של כרת. הנה לפנינו פתח נוסף להיתר ,הנשען על הגדרת "גבולות החשש" של חכמים .אם כל מטרת השבות היא למנוע עבירה על איסור כרת ,הרי שבתחומין ,שאין בהם צד כרת כלל ,היה עלינו לאפשר למוהל לצאת לדרכו כדי לזכות את הילד במצווה הנשגבה בזמנה.

מתוך הניסיון לבסס היתר על פי הגדרת הראב"ד לחשש ממכשול כרת ,אנו שבים אל דברי ההר צבי הבוחן את גבולות ההגדרה של "מצווה שיש בה כרת" ביחס למילת קטן. רבי צבי פסח פרנק בשו"ת הר צבי (שם) כתב לדחות את הראיה מדברי הראב"ד בדרך עמוקה ומחודדת .בביאור דבריו הסביר כי ייתכן שבדעת הראב"ד יש לחלק בין סוגי המילה השונים .כאשר חכמים אמרו ש"העמידו דבריהם במקום כרת" ,הם התכוונו למקרה של ערב פסח שחל להיות בשבת ,שאם לא ימול האדם – הוא עצמו או בנו – לא יוכל לקיים את מצוות קרבן פסח שהיא מצווה שיש בה כרת כעת ,כפי שפירש רש"י במסכת פסחים (דף צ"ב ע"א). אולם ,בביאור דינו של תינוק בן שמונה ימים ,נראה כי אין זו מצווה שיש בה כרת מיידי .התינוק הרי אינו בר עונשין ,ואף על פי שהמצווה חלה עליו ,אין כאן ביטול של כרת בשעה זו .הרב מציין כי אמנם רש"י במסכת שבת (דף ק"ל ע"ב) כתב שאפילו מילת קטן נחשבת כעשה שיש בו כרת כיון שכשיגדל יהיה חייב כרת אם לא ימול ,אך לדעת הראב"ד נראה שאין זה נחשב "במקום כרת" לעניין דחיית שבות של תחומין. יתרה מכך ,הרב מביא ראיה ניצחת מדברי התלמוד ירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ב' הלכה ג') ,שם מפורש להדיא שאסור ללכת חוץ לתחום כדי לקיים מצוות מילה בקטן. בביאור דברי הירושלמי נלמד כי חכמים לא עשו הבחנות בין שבות לשבות ובין חשש כזה לאחר; ברגע שקבעו חכמים "תחום" לשבת ,הרי הוא עומד כנגד מצוות המילה בזמנה. הנה מתברר לנו כי גם הניסיון להיתלות בשיטת הראב"ד אינו עומד במבחן הביקורת של גדולי הדורות .הדין נשאר על כנו :השבת דורשת את שביתת האדם בתוך תחומו, ואין בכוחה של מצוות מילת קטן – שאינה עומדת כעת מול איסור כרת גמור של האדם המקיים אותה – כדי לפרוץ את גדרי השבות שתיקנו חכמים. מתוך ההכרעה ההלכתית המצמצמת את צעדי המוהל אל תוך תחומי השבת ,אנו באים להתבונן במהות הפנימית של ההימנעות מן המצווה ,ולגלות כיצד דווקא הכניעה לגזירת חכמים בונה נדבך נוסף בבניין האמונה. העובדה שהמוהל נדרש לעצור על גבול התחום ,גם כאשר לפניו מצווה כה חמורה, מלמדת אותנו שיעור מאלף במסירות נפש מסוג אחר .בביאור הדברים נראה ,כי לעיתים עשיית המצווה אינה מתבטאת בפעולה אקטיבית ,אלא דווקא בשביתה ובהתבטלות לרצון הבורא כפי שהשתקף בתקנות חכמינו .המוהל העומד על גבול התחום ואינו פוסע הלאה, מעיד במעשהו כי אין הוא פועל מכוח רגשותיו או רצונו האישי לזכות במצווה ,אלא הוא חייל המציית לפקודות המלך .ברגע זה ,השביתה שלו מחוץ לתחום הופכת להיות חלק בלתי נפרד מברית המילה של התינוק; שניהם יחד – התינוק הממתין והמוהל השובת – משלימים את רצון השם שביקש שבת ושביקש ברית. עוד יש לבאר כי הקשר בין המילה לשבת הוא עמוק ומהותי .שניהם מכונים "אות",

ושניהם מעידים על הקשר המיוחד שבין ישראל לאביהם שבשמים .כאשר חכמים העמידו דבריהם ואסרו את היציאה מהתחום ,הם בעצם הגדירו כי ה"אות" של השבת וה"אות" של המילה אינם סותרים זה את זה ,אלא משלימים .המילה דוחה את השבת במעשה המילה עצמו ,אך הכשר המצווה וההכנות לה ,כגון הליכת המוהל או הבאת האיזמל ,נותרים תחת חסותה של השבת .בביאור הדבר נלמד כי התורה רצתה ליצור איזון עדין :מצד אחד, חשיבות המילה במועדה ,ומצד שני ,שמירה על מעטפת הקדושה של יום המנוחה שלא תיהפך כיום חול על ידי ריצות וטלטולים מחוץ לתחום. הכניעה לגזירת חכמים בשלב זה היא הביטוי העליון של יראת שמיים .המוהל המבין כי "גדולים דברי סופרים יותר מדברי תורה" במובן זה שחכמים ידעו מתי להעמיד את גדרם אפילו במקום מצוות עשה ,זוכה לקדושה שנובעת מהציות והענווה .הוא מלמד את הורי הילד ואת הקהילה כולה כי התורה אינה רק אוסף של טקסים ,אלא מערכת שלמה של חוקים וסייגים שנועדו לשמור על צביונו של העם .השבת שנשמרת על ידי אי-היציאה לתחום ,היא זו שמעניקה למילה שתתקיים ביום ראשון את תוקפה ואת חנה הרוחני. מתוך ההכרעה הברורה המצמצמת את צעדי המוהל ,אנו פוסעים אל היכל הרגש, כדי להתבונן בתחושות השותפות הנרקמות בין המוהל להורי הילד בשבת זו של המתנה ודחייה. ברגעי השבת ,כאשר המוהל עומד בביתו והורי הילד ממתינים בכפר הרחוק ,נוצרת שותפות עמוקה של "ציפייה דקדושה" .בביאור הדברים נבין ,כי האכזבה הטבעית של ההורים על דחיית המצווה ליום ראשון ,והצער של המוהל על שנמנע ממנו לזכות במצווה בזמנה ,אינם רגשות סרק .אלו הם רגשות של כיסופים המזככים את הלב .התינוק ,שבימיו הראשונים עבר את שבעת ימי אבלותו הרוחנית כפי שביארנו ,זוכה כעת לעוד יום של התעלות בתוך קדושת השבת ,מתוך ידיעה שכל הקהילה והמוהל בראשם עומדים ומצפים לרגע שבו יוכלו להתאחד מחדש עם מצוות המלך. עבור המוהל ,זוהי שעה של עבודה שבלב .בביאור הדבר נראה ,כי המוהל המורגל לרוץ למצוות ,נדרש כעת לעצור ולהפנים כי עבודת השם שלו ברגע זה היא דווקא בשביתה. הרגש של "החמצת המצווה" הופך לכוח של חיבור עמוק יותר; הוא מבין כי ברית המילה אינה מעשה טכני של חיתוך ,אלא כריתת ברית של ציות גמור .רגש האחריות שלו כלפי השבת גובר על רגש הלהיטות שלו למצווה ,ובכך הוא הופך למחנך עבור ההורים והסובבים – הוא מלמד אותם כי קדושת ישראל נמדדת ביכולת לעצור מול גבולות ההלכה באותה עוצמה שבה רצים לקיימה. הורי הילד ,החשים אולי צער על כך שבנם לא יימול ביום השמיני ,זוכים לנחמה בתוך השבת עצמה .בביאור הדברים נלמד ,כי השבת הפורסת את סוכת שלומה על התינוק מגינה עליו ומעניקה לו את ה"שלום" הדרוש לנפשו .הם לומדים כי לפעמים הדרך אל המצווה עוברת דרך השתיקה וההמתנה .השותפות הרגשית הזו ,שבה כולם נכנעים יחד לגזירת

חכמים ,יוצרת קשר בל ינתק בין הקהילה לבוראה .זוהי שמחה של מצווה הממתינה בפתח ,שמחה שאינה נפגמת מהדחייה ,אלא מתעצמת ומתלטשת עד שתתפרץ בבוקר יום ראשון מתוך אהבה וחיבור שלם. מתוך השותפות הרגשית המופלאה של ההמתנה והכיסופים ,אנו מגבשים את המצפן המוסרי והחינוכי המדריך אותנו בהבנת כוחם של חכמים ומשמעותה של משמעת הלכתית צרופה. היסוד המוסרי הטמון בעצירה בגבול התחום מלמד אותנו את ערך הענווה מול מסורת הדורות .בעולם המקדש לעיתים את ה"תוצאה" ואת הביצוע המעשי של המשימה ,באה ההלכה ומורה לנו כי הדרך חשובה לא פחות .המצפן המוסרי הזה מנחה אותנו כי ציות לדברי חכמים ,גם כאשר הם נראים כחוסמים מצווה דאורייתא ,הוא המבחן האמיתי לביטול הרצון העצמי .אנו מחנכים את עצמנו כי הקדושה אינה רכוש פרטי שלנו שאנו "משיגים" במרוץ נגד הזמן ,אלא היא מתנה הניתנת לנו כאשר אנו פועלים בתוך המסגרת שקבעו גדולי הדורות .המוהל השובת מלמד אותנו שגבורה אינה רק בפריצת גבולות ,אלא לעיתים היא דווקא בסימון הגבול ובעמידה איתנה לפניו. במישור החינוכי ,המקרה של המוהל והתחום מעניק לנו מבט עמוק על יושר אינטלקטואלי והלכתי .אנו לומדים כי אין אנו רשאים לעשות "דין לעצמנו" מתוך סברות של היגיון אנושי ,כגון הטענה ש"מילה חשובה יותר מתחומין" .המצפן הזה מחייב אותנו לדייק בכל פרט ופרט של ההלכה ולסמוך על שיקול דעתם של חז"ל ,שידעו כי הגנה על צביון השבת היא צורך קיומי לעם ישראל לדורותיו .בחינוך ילדינו ,אנו משתמשים בדוגמה זו כדי להמחיש כי התורה היא חטיבה אחת שלמה; אי אפשר לקיים מצווה אחת על ידי זלזול בתקנה אחרת .השלמות הדתית נוצרת דווקא מתוך ההרמוניה שבין דברי תורה לדברי סופרים. יתרה מכך ,המצפן המוסרי הזה מעצב אישיות של אחריות קהילתית .המוהל אינו פועל כיחיד; הוא מייצג את עמדת התורה מול הקהל .בשביתתו הוא משדר מסר עוצמתי לכל רואיו :השבת היא המלכה ,והיא זו שקובעת את גבולות הפעולה שלנו .זהו חינוך לנאמנות מוחלטת ,שאינה תלויה בנסיבות או במרחקים .המצפן הזה מורה לנו כי גם כאשר אנו רחוקים פיזית מהמטרה ,אנו קרובים אליה יותר מאי פעם כאשר אנו שומרים על תחומי השבת ,שכן בכך אנו שומרים על עצם הברית שלנו עם בורא עולם. ומכאן ניקח עימנו סליחה מעומק הלב ,לא הייתה כאן שום כוונה לדלג על הפנינים הללו, אדרבה ,הן אלו שמחברות את עומק הסוגיה אל הלב הפועם של חיינו :היכולת להמתין ולעצור דווקא כשהלהט למצווה בשיאו ,היא שיעור עצום באיזון רגשי ורוחני .בביאור הדבר נלמד כי האדם נדרש לפעמים לוותר על ה"סיפוק" שבביצוע המשימה ,כדי לכבד גבולות גבוהים ממנו .בחיי היום יום ,אנו נתקלים לא פעם במצבים בהם אנו בטוחים

ש"המטרה מקדשת את האמצעים" ,אך ההלכה מלמדת אותנו שהאמצעים – הגבולות והסייגים – הם הם הקדושה עצמה. עוד נלמד מכאן את חשיבות הציות לסמכות רוחנית ומוסרית ,גם כשזה נראה כנוגד את ההיגיון הראשוני שלנו .המוהל שאינו פוסע מעבר לתחום מלמד אותנו כיצד להיות "בני ברית" באמת – לא רק כשאנחנו מבינים למה ,אלא בעיקר כשאנחנו סומכים על חכמת הדורות .תובנה זו בונה בנו אישיות של ענווה ,המבינה כי העולם אינו מתנהל רק לפי המבט הצר שלנו ,אלא לפי תוכנית אלוקית רחבה ומדויקת. לבסוף ,המקרה הזה מזכיר לנו שגם ב"דחייה" יש ברכה .התינוק שמילתו נדחית ליום ראשון בשל קדושת השבת ,אינו "מפסיד" דבר; הוא זוכה להיכנס לברית כשהוא עטוף באור השבת שנשמרה בדקדוק .בחיינו ,לעיתים עיכובים שנראים לנו כהחמצה הם בעצם הכנה למשהו שלם ועמוק יותר .אם נלמד לקבל את העיכובים באהבה ובאמונה ,נגלה שכל רגע של המתנה רק מעצים את השמחה של רגע ההגעה אל היעד.

עיקר העניין: השאלה האם מותר למוהל לצאת חוץ לתחום בשבת כדי למול תינוק בזמנה ,הוכרעה לאיסור גמור .מצאנו כי אף שהמילה דוחה את השבת במלאכות דאורייתא ,חכמים העמידו את דבריהם ואסרו כל שבות של מכשירי מילה – בין אם מדובר בהבאת האיזמל ובין אם מדובר בהליכת המוהל עצמו .ראינו כי מרן בשולחן ערוך פסק להחמיר בהבאת איזמל אפילו במקום שבות ,וכי המהרי"א אסאד והגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי פשטו מכאן לאיסור יציאה חוץ לתחום .בביאור הדברים דחינו את הניסיונות לחלק בין סוגי השבות (על פי הריטב"א או הראב"ד) ,והוכחנו מהתלמוד ירושלמי כי אין לעבור על איסור תחומין עבור מילת קטן ,שכן חכמים גדרו גדר במקום כרת כדי לשמור על חומת השבת. להלכה ולמעשה ,הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (שבת ד' ,עמוד שנב) פסק וכתב :אסור למוהל לצאת בשבת מחוץ לתחום שבת ולעבור על איסור תחומין כדי לקיים מצות מילה בזמנה ,אף אם אין שם מוהל אחר ויצטרכו לדחות את המילה ליום ראשון .בביאור פסיקתו נלמד כי שמירת גבולות השבת כפי שתיקנו חכמים היא חובה מוחלטת ,והיא הגוברת במקרה זה על החיוב למול ביום השמיני .ביאור רחב ומפורט יותר בעניין היחס שבין איסורי שבות למצוות מילה ,וכן דיונים נוספים בגדרי תחומין ומכשירים ,הבאתי באריכות בספרי "ברית יצחק" ,שם נתבארו הדברים על מכונם.