האם ראוי לדחות את ברית המילה ליום ראשון כדי למנוע חילול שבת מצד האורחים? מילה בשבת כשהאורחים יחללו שבת

האם ראוי לדחות את ברית המילה ליום ראשון כדי למנוע חילול שבת מצד האורחים? מילה בשבת כשהאורחים יחללו שבת בין כותלי הבית היהודי פנימה ,פורצת שמחה עילאית עם לידתו של בן זכר בשעה טובה .אך בלב השמחה ,בתוך המתיקות של "וביום השמיני ימול" ,נמהלת דאגה המדירה שינה מעיני ההורים :מה יהא על כבוד השבת? בני משפחה ומכרים ,שטרם זכו לטעום את טעמה של שמירת שבת כהלכתה ,עלולים…

האם ראוי לדחות את ברית המילה ליום ראשון כדי למנוע חילול שבת מצד האורחים? מילה בשבת כשהאורחים יחללו שבת בין כותלי הבית היהודי פנימה ,פורצת שמחה עילאית עם לידתו של בן זכר בשעה טובה .אך בלב השמחה ,בתוך המתיקות של "וביום השמיני ימול" ,נמהלת דאגה המדירה שינה מעיני ההורים :מה יהא על כבוד השבת? בני משפחה ומכרים ,שטרם זכו לטעום את טעמה של שמירת שבת כהלכתה ,עלולים למצוא את עצמם מחללים את היום הקדוש בנסיעה ובתצלומים כדי להשתתף בברית. הדילמה קורעת לב :מצד אחד ,ציווי התורה הנשגב למול ביום השמיני המנצח את השבת ,ומצד שני – האחריות המוסרית וההלכתית על נפשותיהם של האורחים ,פן תהפוך שמחת הברית לסיבה של חטא .האם הברית בזמנה קדושה היא עד כדי כך שנעלים עין מחילול השבת שיבוא בעקבותיה ,או שמא גדולה היא שמירת השבת של הרבים עד שנדחה מפניה את מצוות המילה ליום חול? אנו יוצאים לברר את גבולות האחריות של אבי הבן ,את עוצמת איסור "לפני עיוור" ,ואת השאלה האם אומרים לאדם חטא – ולו הקטן ביותר – כדי להציל את חברו מחטא חמור. מתוך השאלה הנוקבת המרחפת מעל עריסת התינוק ,אנו פולשים אל עומק הסוגיה ובוחנים את יסודות האחריות ההלכתית המוטלת על כתפי אבי הבן ביחס למעשי אורחיו. בראשית המחשבה ,עלינו לברר האם חל כאן האיסור התורני של לפני עיוור לא תיתן מכשול .בביאור הדברים נראה ,כי לכאורה אבי הבן עוסק במצווה גדולה מן התורה ,ואילו מעשי האורחים המחללים שבת נעשים בשאט נפש ועל דעתם בלבד .אולם ,כאשר אנו מעמיקים ,מתברר כי יש לחלק בין מצבים שונים .אם אבי הבן מודיע על סעודת הברית או מזמינם באופן פעיל ,יש מקום לדון מצד "לפני עיוור" ,אך אם גונבה הידיעה לאוזנם והם באים מעצמם ,הרי שהוא עוסק בשלו והם עושים עבירה על דעתם. עוד יש לבחון האם יש כאן משום מסייע לדבר עבירה .בביאור נקודה זו נביא את דברי הש"ך (יו"ד סימן קנ"א סק"ו) שכתב כי אין איסור מסייע במומר ,שכן כל יסוד האיסור הוא משום החובה להפריש את חברו מן החטא ,ודין זה אינו קיים במי שפרק עול באופן קבוע .אך מנגד ,מצאנו מקורות המלמדים כי גם עשיית מעשה מצווה או רשות עלולה להיחשב כמכשול. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ע"ה ע"ב) חידשה כי המלווה מעות לחברו ללא עדים עובר משום לפני עיוור .רש"י (שם) פירש כי המלווה גורם לכך שיעלה על רוחו של הלווה לכפור בהלוואה .הנה למדנו יסוד מרעיד :אף על פי שהמלווה עוסק במצוות חסד ,כיוון שהוא הכשיר את הקרקע לעבירה של חברו ,הוא נתפס בעוונו .מעין זה חידש הכהן הגדול

מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים ,כי אב המכה את בנו הגדול או מצער אותו כדי לבחנו ,עובר בלפני עיוור כיוון שהוא מזמין לבנו את האפשרות לחטוא כלפיו. מכאן עולה כי לפי שיטת רש"י ,עצם קיום הברית המהווה "סיבה" לאורחים לחלל שבת, עלולה להטיל אחריות כבדה על אבי הבן .אמנם הריטב"א במסכת מגילה פירש כי איסור הלוואה ללא עדים הוא רק ממידת חסידות ,אך הדיון נותר בעינו :האם קיום מצוות המילה מצדיק את יצירת התנאים המביאים יהודים אחרים לידי חילול שבת? מתוך היסוד שהנחנו בשיטת רש"י ,אנו עוברים לעיין בדרכו של פוסק הדור באמריקה, המשרטט קו גבול דק בין אחריות אישית לבין כוח הבחירה של הזולת. הגר"מ פינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן צ') נדרש לשאלה האם מותר ללמד תורה יהודים כאשר נוכח שם גוי ,שהרי כידוע אסור ללמד גוי תורה .בביאור פסיקתו להיתר ,חידש הרב יסוד גדול :אין כאן איסור "לפני עיוור" כלפי הגוי ,כיוון שהברירה בידו של הגוי שלא להקשיב ,והוא זה שעושה מעשה בעצמו .הרב מוסיף ומבאר בתוך דבריו כי לא יעלה על הדעת שמי שלא שמר על כספו כראוי ונגנב ממנו ,ייחשב כעובר על לפני עיוור כלפי הגנב .בביאור ההבדל שבין מקרה זה לבין הלוואה ללא עדים ,מסביר בעל האגרות משה כי בהלוואה המלווה נותן את הממון "בידיים" ללווה ויוצר את הסיטואציה באופן ישיר ,בעוד שבמקרה שבו אדם עושה את שלו והאחר בא ומנצלו לעבירה ,אין המעשה נזקף לחובת בעל המצווה. לפיכך ,בביאור ענייננו ,אם אבי הבן אינו מזמין את האורחים אלא הם מגיעים מיוזמתם, אין כאן חשש איסור "לפני עיוור" לשיטה זו .אולם ,השאלה הגדולה נותרת בעינה :גם אם אין כאן איסור פורמלי של הכשלה ,האם לא יהיה נכון יותר לדחות את הברית כדי "להציל" את אותם יהודים מחילול שבת? כאן אנו נכנסים אל השער הבא בבירור ההלכה – האם מחויב האדם לבטל מצווה שלו כדי למנוע חטא של חברו. מתוך בירור גבולות האחריות בשיטת האגרות משה ,אנו פוסעים אל עומקו של הכלל היסודי המלווה את סוגיות הש"ס והפוסקים :האם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. הגמרא במסכת שבת (דף ד' ע"א) קובעת כלל ברור :אין אומרים לאדם לחטוא ,אפילו בחטא קל ,כדי להציל את חברו מחטא חמור יותר .בביאור הדברים נראה כי לכל יהודי אחריות אישית על נפשו ,ואין הוא נדרש להקריב את שלמותו הרוחנית עבור תיקונו של הזולת .אולם ,מרן רבי חזקיה מדיני בספרו שדי חמד (ח"א עמ' )73העלה סברא מרתקת: ייתכן שכלל זה נאמר רק כאשר האדם נדרש לעשות מעשה אסור ב"קום ועשה" ,אך כאשר מדובר ב"שב ואל תעשה" – כגון הימנעות מקיום הברית בזמנה כדי למנוע מאחרים חילול שבת – אולי מוטב שיבטל האחד מצוות עשה כדי להציל את הרבים מאיסור סקילה. אלא שהשדי חמד עצמו מביא כי בספר נחמד למראה פשיטא ליה להיפך; שגם באיסור

של שב ואל תעשה ,אין אדם מחויב לבטל את מצוותו עבור חברו .בביאור חומרת דחיית המילה ,נביא את דברי רבנו יצחק בר ששת בספרו תשב"ץ (חלק ג' סימן ח') ,שנשאל על אדם שביקש לדחות ברית שחלה בתשעה באב כדי לערוך סעודה מכובדת בלילה .התשב"ץ פסק בתוקף כי דחיית המילה היא עניין כה חמור ,עד שעדיף היה לערוך את הסעודה בעיצומו של הצום – לעבור על עשה של דברי קבלה – ולא לדחות את מצוות העשה מן התורה של "ביום השמיני ימול".

הנה אנו רואים כי מצוות המילה בזמנה ניצבת כצוק איתן מול כל ניסיון לדחייה .אולם, בביאור שיטה אחרת ,נביא את דברי רבנו משה סופר בספרו חת"ם סופר (נדרים ל"א ע"ב), שביאר מדוע השתהה משה רבנו במלון ולא מל את בנו מיד בצור .החת"ם סופר חידש כי בשביל הידור מצווה – למול בברזל ולא באבן – ניתן להשהות את המצווה ולעשותה שלא בזמנה .אם בשביל הידור ניתן לדחות ,הרי שמתעוררת השאלה ביתר שאת :האם בשביל מניעת חילול שבת המוני לא נדחה את הברית?

מתוך הדיון בחומרת דחיית המילה לעומת הידורה ,אנו פולשים אל סוגיית המדביק פת בתנור ,כדי ללמוד על גבולות הוויתור האישי למען הצלת הזולת מעוון חמור.

הגמרא במסכת שבת (דף ג' ע"ב) מביאה את ספקו של רב ביבי בר אביי לגבי מי שהדביק פת בתנור בשבת .בביאור הדברים נראה כי אם לא יוציא את הפת ,הוא יעבור על איסור אופה דאורייתא ,אך כדי להוציאה עליו לעבור על איסור דרבנן של רדיית הפת .הגמרא (דף ד' ע"א) קובעת כי אם הדביק בשוגג ,אין אומרים לאחרים לחטוא ברדייה כדי להצילו מקרבן חטאת ,שכן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך .אך אם הדביק במזיד, מותר לו עצמו לרדות את הפת כדי להינצל מאיסור סקילה.

בביאור הקשר לענייננו ,לכאורה היה מקום לומר כי אבי הבן חייב לקיים את המצווה בזמנה ,ואין לו להתחשב בכך שאחרים ייענשו בחילול שבת ,שהרי "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך" .אולם ,כאן נכנסת לתמונה סברה מרעידה המופיעה בתוספות (שם ,ד"ה וכי) .בביאור דבריהם נראה כי יש לחלק :אם האיסור נעשה על ידי החבר ללא מעורבותי ,אין לי לחטוא עבורו; אך אם האיסור נגרם מחמתי – כגון שאני הוא זה שמזמין את האורחים – הרי שאני הופך ל"גורם" לחטא.

רבנו תם בספר הישר מבאר כי במקום שבו האדם הוא הגורם ,עדיף שיעשה הוא איסור קל כדי שחברו לא יעבור על איסור חמור .לפי זה ,כיוון שאבי הבן הוא זה שיוצר את סיבת הגעת האורחים ,לכאורה עדיף שיעשה הוא איסור קל של דחיית המילה ב"שב ואל תעשה" ליום ראשון ,מאשר יגרום לאחרים לעבור על איסורי דאורייתא שיש בהם מיתת בית דין .הנה אנו רואים כיצד האחריות האישית מתרחבת והופכת לחובה להגן על קדושת השבת של הסובבים אותנו.

מתוך ההבנה כי אבי הבן נושא באחריות על המכשול שהוא יוצר לפני אורחיו ,אנו פוסעים אל עבר בירור המושג "מצווה דרבים" ,ובחינת כוחה אל מול חובת היחיד במצוות המילה. רבותינו בעלי התוספות והרא"ש (במסכת שבת דף ד' ע"א) הביאו ראיה מרעידה מהנהגתו של רבי אליעזר ,שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה למניין ,ומיד שחרר את עבדו כדי להשלימו לעשרה (כמבואר בגמרא במסכת גיטין דף לח ע"ב) .בביאור הדברים עולה תמיהה: הרי המשחרר עבדו עובר על מצוות עשה של "לסולם תעבודו" ,וכיצד עבר רבי אליעזר על איסור בשביל לזכות במצווה? אלא למדנו מכאן יסוד עצום" :מצווה דרבים שאני". כאשר עומדת על הפרק מצווה הנוגעת לרבים ,מותר ליחיד לעבור על איסור קל כדי לזכות את הכלל. בביאור הקשר לענייננו ,ניתן לומר כי מניעת חילול שבת המוני היא ודאי בגדר "מצווה דרבים" .אם על ידי דחיית הברית אנו מצילים עשרות יהודים מאיסור סקילה ,הרי שזו טובת הרבים הגוברת על חובת היחיד למול בשמיני .עוד הביאו התוספות ראיה מדין "מחוסר כיפורים" בערב פסח ,שעדיף שיעברו הכהנים על איסור קל (עשה דהשלמה) כדי שיזכה אותו יהודי בקרבן פסח שיש בו כרת ,משום שגם פסח נחשב כמצווה דרבים. אמנם ,הגרא"י וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן ג' אות ד') ביקש לדחות סברה זו. בביאור דבריו טען כי ההיתר לבטל מצווה למען הצלת רבים נאמר רק כאשר הרבים כבר נכשלים באיסור ,כמו באותה שפחה שהיו נכשלים בה הרבים וגזרו לשחררה .אך במילה בשבת ,החשש הוא רק "שמא" יבואו לחלל שבת בעתיד ,ובכגון דא לא מצינו היתר. אולם ,בביאור הדברים נראה כי יש להשיב על כך מדברי המאירי ,שחילק בין מקרה שבו החבר כבר התחיל באיסור לבין מקרה שבו טרם פשע; אדרבה ,כשהחבר טרם התחיל באיסור ,הסברה לעשות איסור קל כדי להצילו חזקה עוד יותר .לפיכך ,מניעת חילול השבת העתידי של האורחים היא מטרה נעלה המצדיקה את דחיית המצווה. מתוך הבירור המעמיק ביסודות "מצווה דרבים" ,אנו באים אל פסקיהם של מאורי הדור האחרון ,שבחנו את המציאות המורכבת של דורנו אל מול שולחן הערוך. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן כ"ה) פסק והורה כי מעיקר הדין ,אם ידוע בבירור כי עריכת המילה בשבת תגרור חילול שבת המוני של בני המשפחה ,מוטב לדחותה ליום ראשון .בביאור דבריו הביא מו"ר הרב ראיה ממרן השולחן ערוך (סימן של"א סעיף ו'), שפסק כי אין מחללים שבת אפילו באיסור דרבנן כדי להביא איזמל למילה .הרב מוסיף סברה חזקה :אם בשביל טלטול איזמל דוחים את המצווה מיומה ,קל וחומר שיש לדחותה כדי למנוע חילול שבת חמור של הבאת התינוק ברכב ,צילומים ושאר מלאכות דאורייתא. מו"ר הגרב"צ אבא שאול בספרו אור לציון (כפי שהובא בספר מור דרור) חיזק את הדברים

וביאר כי אין לקבל את הטענה שהאורחים יחללו שבת בכל מקרה בביתם .בביאור דבריו נראה ,כי כיוון שבבואם לברית הם מחללים את השבת "מחמת" אבי הבן ובשביל כבודו, הרי שהוא הופך לגורם הישיר לחטאם .לכן ,כדי שלא יהיה חילול השבת נזקף לחובתו, מוכרח הוא לדחות את הברית.

הנה מתברר כי גדולי הפוסקים ראו בחילול השבת של האורחים מחסום הלכתי לקיום המילה בשבת .בביאור פסקם נלמד כי קדושת השבת והצלת יהודים מכרת וסקילה, עומדים כערך עליון המכריע את חובת המילה בזמנה בשב ואל תעשה.

מתוך ההכרעה המסתמנת לדחות את המצווה מפני חילול השבת ,אנו צוללים אל בירור עומק הנוגע לזהותם של האורחים – האם חילול השבת שלהם נחשב כפשיעה גמורה ,או שמא יש לדונם כמי שפועלים מתוך חוסר ידיעה מוחלט.

בביאור דברי התוספות (שבת ד' ע"א) למדנו כי רק כאשר חברך חוטא ב"אונס" ,אנו אומרים לאדם לחטוא מעט כדי להצילו ,אך אם הוא "פושע" ועושה את העבירה בזדון ,אין אנו מחויבים להקריב את המצווה שלנו עבורו .כאן עולה השאלה הגדולה של דורנו :מהו דינם של יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה?

מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (ח"ה סימן צ"ה) הביא את דעת הגר"ח מבריסק והגרי"ש אלישיב ,הסוברים כי בימינו אין לדון את החופשיים כ"תינוקות שנשבו". בביאור סברתם נראה ,כי כיוון שהם רואים את היהדות החרדית ואת שומרי השבת לנגד עיניהם ,אין הם נחשבים כאנוסים אלא כמזידים .לפי גישה זו ,לכאורה אין סיבה לדחות את הברית ,שהרי אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך הפושע.

אולם מנגד ,מרן החזון איש (יו"ד סימן ב') הכריע כי יש למחללי השבת בדורנו דין "תינוקות שנשבו" ,כיוון שגדלו באווירה שבה האיסור אינו נתפס כחמור .בביאור שיטה זו נראה כי חילול השבת שלהם נחשב כעין אונס ,ולכן עלינו לעשות כל מאמץ – כולל דחיית המילה בשב ואל תעשה – כדי להצילם.

גם הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סימן נ"ה) נדרש לסוגיה זו. אף שבמקרים של צירוף למניין או עדות נקט הרב בדרך המחמירה ,הרי שלעניין "איבה" ולעניין מניעת חילול שבת ,צירף את הסברה שיש להם דין תינוקות שנשבו .בביאור עומק דבריו נלמד ,כי כאשר המטרה היא למנוע מהיהודי להוסיף חטא על פשעו ,אנו נוהגים במידת הרחמים והחסד ומבקשים להרחיקו מן העבירה ככל הניתן.

הנה מתברר לנו כי גם אם נגדיר את האורחים כפושעים ,הרי שיש כוח לסברות הראשונים המורים להצילם מאיסור דאורייתא גמור .ובפרט כאשר אנו דנים אותם כתינוקות שנשבו, האחריות של אבי הבן למנוע את המכשול הופכת למשימה רוחנית של ממש.

מתוך המבוכה של הגדרת ה"פושע" מול ה"אנוס" ,אנו פוסעים אל עבר חידושם של רבותינו הראשונים ,המבחינים בין סוגי הצלה שונים וקובעים את חובתנו במקום שיש בו איסור דאורייתא גמור. רבנו משה בן נחמן בחידושי הרמב"ן כתב לבאר חילוק יסודי בדין המדביק פת בתנור. בביאור דבריו חידש כי במקרה שבו אדם מבקש לזכות את חברו רק כדי שלא יצטרך להביא קרבן חטאת (במדביק בשוגג) ,בזה אכן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך. אך כאשר מדובר בהצלה מאיסור ממש ,דהיינו למנוע מהאדם לעבור את העבירה עצמה, כאן משתנים הכללים .במקרה כזה ,מוטב שיעשה האדם חטא קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור. כעין זה כתב רבנו מנחם המאירי בשם חכמי לוניל ,שכל אימת שהתלמיד חכם יודע בעם הארץ שהוא עומד לחטוא בידיים ,ראוי לו לעשות איסור קל כדי שזה יינצל מעבירה חמורה .בביאור הדברים נראה כי האחריות ההדדית בתוך עם ישראל מחייבת אותנו לראות את ה"תמונה הגדולה"; מניעת חילול שבת בפרהסיא ,שיש בו משום פריצת גדרי הדת של הרבים ,היא מטרה כה נעלה עד שהיא דוחה את מצוות העשה של היחיד בזמנה. יתרה מכך ,רבנו יוסף חיים בבן איש חי (פרשת משפחות אות ד') הביא דוגמה מוחשית לחיי היום יום :אם אדם רואה טינוף ליד המתפללים ואינו יכול להודיעם בדרך אחרת ,מוטב שיעשה הוא איסור דרבנן של הפסק בתפילתו כדי להצילם מאיסור דאורייתא של תפילה במקום מטונף .בביאור דבריו נלמד כי המצפן ההלכתי תמיד יורה לכיוון מניעת האיסור החמור יותר ,גם אם המחיר הוא ויתור זמני על דקדוק במצווה אחרת. מכאן עולה מסקנה ברורה לנידון דידן :כיוון שבעקבות הברית יבואו אנשים לחלל שבת באיסורי דאורייתא של הבערה ,נסיעה וטלטול ,הרי שעל פי הרמב"ן והמאירי ,מוטב לאבי הבן לעשות "איסור קל" של דחיית המילה בשב ואל תעשה ,ובכך להציל את הרבים מעוון חמור של חילול שבת בפרהסיא. מתוך כלל המקורות והסברות שנערמו על שולחננו ,אנו באים אל חתימת הבירור ההלכתי ,המאחדת את האחריות למצווה עם האחריות לשלומו הרוחני של עם ישראל. בסיכום המהלך ,ראינו כי אף שמצוות המילה ביום השמיני היא עשה דאורייתא נשגב הדוחה את השבת ,הרי שאל מול המציאות הכואבת של חילול שבת המוני על ידי האורחים ,משתנה תמונת המצב .בביאור הדברים נסמכנו על דברי הראשונים ,הרמב"ן והמאירי ,המורים כי מוטב לאדם לבטל מצווה בשב ואל תעשה כדי להציל את חברו מאיסור דאורייתא חמור ,ובוודאי כאשר מדובר ב"מצווה דרבים" של מניעת פרצה בקדושת השבת. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סימן ל"ב) פסק כי מעיקר הדין ראוי לעמוד איתנים ולקיים את המילה בזמנה .אולם ,בביאור עומק דבריו הוסיף

הרב שאם החכם רואה צורך בכך ,רשאי הוא לדחות את הברית כ"הוראת שעה" וכסייג לתורה (מגדר מילתא) ,במיוחד אם דחייה זו תעורר את מצפונם של האורחים ותגרום להם להבין את חומרת חילול השבת. לפיכך ,הדרך המובחרת היא לקיים את ברית המילה ביום השמיני בשבת בחשאי ,במניין מצומצם וללא ידיעת הקרובים העלולים לחלל שבת ,ואת סעודת הברית החגיגית לדחות ליום ראשון .אך אם אין אפשרות לעשות כן ,והדבר יביא בהכרח לחילול שבת בפרהסיא, הכריעו מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי ומו"ר הגרב"צ אבא שאול כי מוטב לדחות את הברית כולה ליום ראשון. ביאור מורחב ומעמיק יותר ביסודות אלו ,ובשאלת היחס שבין כבוד הבריות למצוות המילה ,הבאתי בספרי "ברית יצחק" ,שם נתבארו הדברים בטוב טעם ודעת. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :ההחלטה לדחות מצווה אישית למען מניעת חטא מחברנו היא הביטוי הנעלה ביותר של אהבת ישראל .היא מלמדת אותנו שקדושה אינה "נכס פרטי" שאנו צוברים לעצמנו ,אלא מחויבות כוללת לרומם את כל הסובבים אותנו .בחיי היום יום ,עלינו לבחון תמיד האם הלהיטות שלנו לקיום "הידורים" וטקסים דתיים אינה באה על חשבון פגיעה רוחנית באחרים. עוד נלמד מכאן את כוחה של הענווה מול ההלכה .האדם הטבעי רוצה לחגוג את ברית בנו ברוב עם ובזמנה ,אך בני התורה לומדים לכבוש את רצונם ולהכפיף את שמחתם לגבולות שקבעו חכמים .ההבנה ש"שב ואל תעשה" יכול להיות לעיתים המעשה הדתי העמוק ביותר ,מעניקה לנו שלווה וביטחון בדרכנו. לבסוף ,סוגיה זו מזכירה לנו את חשיבות הקירוב בדרכי נועם .דחיית הברית כדי לשמור על קדושת השבת מבלי לפגוע באורחים ,היא מעשה חינוכי ממדרגה ראשונה .היא מראה לעולם כולו שהשבת יקרה לנו מכל ,וכי אנו מוכנים להקריב את הנוחות והשמחה האישית שלנו רק כדי שלא ייפרץ גדר השבת ,ובכך אנו בונים גשר של אמת אל לבבות רחוקים.

עיקר העניין: השאלה האם לדחות ברית מילה בשבת בשל חשש לחילול שבת של האורחים הוכרעה על ידי הפוסקים כהוראת שעה לדחות את הברית ליום ראשון במקרים של חילול שבת המוני .אף שהמילה בזמנה היא מצווה יקרה ,האחריות למנוע מכשול דאורייתא מהרבים גוברת ,במיוחד כאשר אבי הבן נחשב כגורם לחטא בעצם הזמנתם .גדולי הדור הורו כי עדיף לבטל מצוות עשה ב"שב ואל תעשה" מאשר לגרום לחילול שבת בפרהסיא שיש בו עונש סקילה .עם זאת ,הפתרון הראוי ביותר הוא קיום הברית בחשאי בשבת ודחיית הסעודה והפרסום ליום ראשון.