כאשר אליהו הנביא מתלבש בגוף כאן בעוה"ז האם הוא נחשב כאדם או כמלאך? הוכח מפרשת השבוע!
כאשר אליהו הנביא מתלבש בגוף כאן בעוה"ז האם הוא נחשב כאדם או כמלאך? הוכח מפרשת השבוע! בעומק הווייתנו היהודית ,דמותו של אליהו הנביא מרחפת כחידה שאין לה פתרון פשוט, בין שמים לארץ ,בין נצח לרגע .הוא האיש שעלה בסערה השמיימה ,והוא המבקר בכל ברית ובכל ליל סדר ,לובש צורה ופושט צורה .אך כאן ,בתוך עולם החומר וההלכה, מתפרצת שאלה המרעידה את אמות הסיפים של המחשבה :מהו…
כאשר אליהו הנביא מתלבש בגוף כאן בעוה"ז האם הוא נחשב כאדם או כמלאך? הוכח מפרשת השבוע! בעומק הווייתנו היהודית ,דמותו של אליהו הנביא מרחפת כחידה שאין לה פתרון פשוט, בין שמים לארץ ,בין נצח לרגע .הוא האיש שעלה בסערה השמיימה ,והוא המבקר בכל ברית ובכל ליל סדר ,לובש צורה ופושט צורה .אך כאן ,בתוך עולם החומר וההלכה, מתפרצת שאלה המרעידה את אמות הסיפים של המחשבה :מהו טיבה של אותה התלבשות בגוף בשר ודם? כאשר אליהו מהלך בינינו ,אוכל ושותה ,מדבר ופועל ,האם נשמתו הנשגבת כפופה לחוקי התורה ככל אדם ,או שמא גופו אינו אלא לבוש חיצוני ומהותו נותרת מלאך אלוקים שאין עליו עול מצוות? הדילמה הופכת לדרמה הלכתית של ממש כאשר היא פוגשת את דיני הטומאה והטהרה – האם אליהו הכהן צריך להיזהר מטומאת מת בבואו לברית המילה ,והאם ידיעתו את נסתרות העולם מבטלת את ההגדרה ההלכתית של טומאת התהום? אנו ניצבים בפני בירור מרתק בשאלת גבולות האנושיות והמלאכותיות, בירור שמתחיל באותיות התורה ומגיע עד לעומק נפש האדם המבקש לדעת מהו הגשר המחבר בין העולמות. מתוך הפתיחה המהדהדת על מהותו של פנחס הוא אליהו ,אנו פוסעים אל עבר בירור המקראות המהווים את שורש התגלותו של אליהו הנביא בתוך תהפוכות הזמן והמקום. והנה נכתב בפרשתנו "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כ"ה י"א) ,ואחריו באה ההבטחה האלוקית המופלאה "לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (שם י"ב) .בביאור הדברים נראה כי פרשה זו היא השער להבנת דמותו של אליהו ,שכן חז"ל גילו לנו שפנחס הוא אליהו ,ואותו "ברית שלום" היא שהעניקה לו את חיי הנצח ואת היכולת לנוע בין העולמות. רש"י (במדבר כ"ה י"ב) פירש וכתב "הנני נתן לו את בריתי שלום ,שתהא לו לברית שלום כאדם המכיר טובה ופיוס לחבירו שעשה עמו טובה" ,ובביאור דבריו נראה כי השלום כאן הוא שלמות החיים המנצחת את המיתה .רבי אברהם אבן עזרא (שם י"ג) ביאר וכתב "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם ,שהכהונה תתקיים בו תמיד" ,ומכאן למדו הפוסקים את היותו של אליהו כהן גם לאחר עלייתו השמימה. הרמב"ן (שם י"ב) פירש וכתב "כי הברית הזאת לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם לעד, והנה היא לו ברית עולם כי הוא חי לעולם כמו שנאמר פנחס הוא אליהו" ,ובביאור הדברים העמיק הרמב"ן ללמדנו שפנחס לא רק קיבל שכר ,אלא עבר טרנספורמציה מהותית שהפכה אותו ליישות חיה לעד .הספורנו (שם י"ב) פירש וכתב "בריתי שלום ,שיהיה מלאך הברית" ,ובביאורו הקצר פתח לנו צוהר להבנת מעמדו של אליהו כמלאך המתגלה בתוך הבריתות של עם ישראל.
הכלי יקר (שם י"ב) ביאר וכתב "נתן לו את בריתי שלום ,לפי שפנחס הרג נפש והיה ראוי שיהיה לו מורא מן קרובי המומתים או מן המיתה עצמה ,לכך הבטיחו בשלום ובחיים", ובביאור דבריו נראה שהמתנה הייתה החסינות מן המיתה ,דבר שיוצר את השאלה האם אותה חסינות הופכת אותו למלאך גמור או שהיא רק השארת הגוף לנצח .עוד מצינו בתרגום יונתן בן עוזיאל (במדבר כ"ה י"ב) שפירש וכתב "הא אנא גזיר ליה ית קימי שלם ואעבדיניה מלאך קיים ויחי לעלם לבשרא גלותא בסוף יומיא" ,ובביאור דבריו המפורשים עולה כי אליהו נעשה "מלאך קיים" עוד בהיותו כאן בעולם הזה. מתוך דברי מפרשי התורה שפתחו לנו צוהר למהות פנחס הוא אליהו ,אנו באים אל היכלי התלמוד ,לשמוע את קולות התנאים והאמורים הדנים בדמותו הפלאית של מבשר הגאולה. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף קיד ע"ב) מובא דו שיח מרתק בין רבה בר אבוה לאליהו הנביא ,שם הקשה רבה לאליהו" :לאו כהן הוא מר? מאי טעמא קאי מר בבית הקברות?", ובביאור הדברים עולה שאלת המפתח – אם אליהו הוא כהן ,כיצד הוא נמצא במקום טומאה? אליהו השיב לו בדרשה על הפסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" – אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם ,ולכן קבריהם אינם מטמאים באוהל .הנה למדנו בפירוש כי כאשר אליהו מהלך בעולם הזה ,הוא נתפס ככהן המחויב בדיני טומאה וטהרה ,וצריך למצוא היתר הלכתי לשהייתו בקרבת מתים. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק ג' הלכה א') מצינו התייחסות נוספת למפגשים עם אליהו ,ושם מבואר כי אליהו נראה לעיתים כערבי ולעיתים בדמויות אחרות .בביאור דברי הירושלמי נלמד כי יכולת ההתלבשות של אליהו היא דינמית ,דבר המעורר את השאלה האם באותם רגעים של "התלבשות" הוא מאבד את מעמדו כמלאך והופך לישות אנושית הכפופה למצוות. בגמרא במסכת פסחים (דף פא ע"א) דנו חז"ל בדין "טומאת התהום" ,והגדירוה כטומאה ש"לא הכיר בה אחד בסוף העולם" .בביאור סוגיה זו נמסר כי אם ישנו אפילו אדם אחד בעולם שיודע על קיומה של הטומאה ,אין היא נחשבת לטומאת התהום המותרת לנזיר ועושה פסח .כאן טמון המוקד של בירורנו :אם אליהו הנביא ,בידיעתו העל-טבעית ובהיותו נוכח בעולם הזה בגוף ,נחשב כ"אחד בסוף העולם" ,הרי שלעולם לא תהיה טומאת תהום במציאות ,שהרי אליהו תמיד יודע עליה .מכאן נפתחת הדרך לדיון המרתק של רבותינו האם נוכחותו כאדם מבטלת הגדרות הלכתיות אלו. רש"י במסכת בבא מציעא (דף קיד ע"ב) פירש וכתב "לאו כהן הוא מר – פנחס הוא אליהו", ובביאורו אישש את היסוד שפנחס לא מת אלא הפך לאליהו .תוספות (שם ד"ה מהו דאמרת) ביארו וכתבו "דיש מדרש שאומר שאינו פנחס אלא מבני בניה של רחל" ,ובביאור דבריהם נראה שישנה מחלוקת שורשית על ייחוסו ,אך לכל הדעות שאלת כהונתו והתנהלותו בעולם הזה כפופה לבירור מעמדו בין אדם למלאך.
מתוך דברי חכמי התלמוד שהניחו את היסודות לכהונתו ולנוכחותו של אליהו בעולמנו, אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,המפלסים נתיב בביאור מהות גופו הפלאי של מבשר הגאולה. רבנו משה בן מימון בפירוש המשניות (נזיר פרק ט' משנה ב') פירש וכתב לעניין טומאת התהום "הוא כל טומאה שלא ידע בה שום אדם בעולם" ,ובביאור דבריו נראה כי ההגדרה תלויה בידיעה אנושית ממשית .והנה ,הרמב"ם בהלכות נזירות (פרק ט' הלכה טז) העתיק דין זה להלכה ,וכתב שכל שלא הכיר בה אדם בסוף העולם הרי זו טומאת התהום .בביאור פסק זה עולה מאליה התמיהה – אם אליהו נחשב כאדם בעת הילוכו כאן ,הרי ידיעתו אמורה להפקיע כל טומאה מהגדרת "תהום" ,ומכאן הוכיחו המפרשים את שיטתם לגבי מהותו. רבנו אברהם בן דוד בהשגות הראב"ד (הלכות נזירות שם) ביאר וכתב כי הגדרת טומאת התהום תלויה בידיעה של אדם המצוי ביישובו של עולם ודרכו לדעת ולהכיר ,ובביאור דבריו נראה שביקש להוציא ידיעה שהיא חוץ מגדר הטבע .מכאן נפתח פתח לומר שאף אם אליהו יודע את הנסתרות ,אין ידיעתו נחשבת כידיעת "אדם" לעניין זה ,שכן מעמדו נשגב מן המציאות האנושית הרגילה. רבנו נסים בחידושי הר"ן (סנהדרין קיג ע"ב) פירש וכתב בעניין אליהו שהחיה את בן האלמנה ,כי אף שהיה כהן ,נתנה לו התורה רשות להיטמא במקום פיקוח נפש או כהוראת שעה .בביאור דבריו נלמד כי הר"ן תפס את אליהו באותה שעה כישות המחויבת במצוות ובדיני כהונה ,ודווקא משום כך נזקק לבאר מדוע הותר לו להיטמא למת ,מה שמחזק את הצד שאליהו בעולם הזה נוהג כבשר ודם לכל דבר ועניין. רבנו שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן תקט"ו) ביאר וכתב על המדרש שפנחס הוא אליהו ,כי הגוף שלו נזדכך והיה כמלאך השרת ,ובביאור דבריו חידש יסוד מרטיט – אין מדובר רק בשינוי מעמד הלכתי ,אלא בשינוי פיזיולוגי-רוחני שבו החומר הפך לצורה, והאדם הפך לישות שמימית המהלכת בארץ. מתוך דברי הראשונים שרטטו את קווי המתאר של הגוף המזוקק ,אנו עולים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,המעמידים את הדברים למבחן ההלכה הפסוקה והמעשית. רבי שלמה קלוגר בספרו שו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא ג' סימן רלד) נדרש למקרה מורכב בו הונח מת בעזרת הנשים של בית הכנסת ,ועלתה השאלה האם מותר לערוך ברית מילה במקום ,שהרי אליהו הנביא ,המכונה "מלאך הברית" ,עתיד להגיע ,והוא הרי כהן שאסור לו להיטמא .בביאור פסק כותב וחידש כי יש לחלק בין שתי צורות של התגלות :כאשר אליהו בא לעולם הזה ומתלבש בגוף גשמי כדרך בני אדם ,הוא אכן נחשב כאדם וחייב לקיים את כל מצוות התורה ,ובכללן איסור טומאת כהן .אולם ,כאשר הוא בא לברית המילה ,אין הוא בא בהתלבשות של גוף אלא בתורת מלאך ורוחני ,ובמצב כזה לא שייך בו קיום מצוות ואין הוא נאסר בטומאה.
רבנו משה סופר בשו"ת חתם סופר (חלק ו' סימן צח) ביאר וכתב בעניין אליהו שהיה פוגש את רבה בר אבוה ,כי כל זמן שלא נשבו קבורתם של צדיקים ,היה אליהו נשמר מן הטומאה .בביאור דבריו נראה כי החתם סופר נוטה לדעה שאליהו ,גם לאחר עלייתו השמימה ,נותר מחויב במצוות הכהונה בכל עת שהוא בא במגע עם העולם הזה ,שכן קדושת גופו וכהונתו לא פקעו ממנו לעולם. רבי אברהם מצליח בשו"ת קרבן אשה (סימן ז') דן אף הוא בשאלת היותו של אליהו כהן, וביאר כי אף על פי שעלה למרום ,נשאר עליו שם כהן לעניין זה שאינו יכול להיטמא. בביאור דבריו נלמד כי המציאות של "חי לעולם" אינה מפקיעה את הדינים האישיים שחלו עליו כפנחס הכהן ,אלא אדרבה ,היא משמרת אותם בנצחיותם. רבי עקיבא איגר בחידושיו למסכת בבא מציעא (קיד ע"ב) ציין למחלוקת המדרשים האם אליהו הוא פנחס או משבט גד ,אך לעניין המעשה נראה מדבריו כי דן באליהו כישות הלכתית קיימת שיש להתחשב בכהונתה .בביאור הדברים עולה כי לדעת רוב האחרונים הללו ,המפגש של אליהו עם העולם הזה אינו מבטל את זהותו ככהן וכיהודי המחויב במצוות ,וכל ההבדל נעוץ רק ברמת ה"התלבשות" שלו באותה שעה. מתוך דברי האחרונים שעמלו לבאר את גדרי המצווה של אליהו בעת התלבשותו ,אנו באים אל היכלו של עמוד ההוראה והקבלה ,שבדבריו המאירים משרטט קו חדש ומהפכני בהבנת דמותו של מלאך הברית. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן שפ) נדרש לשאלה זו וכתב וחידש כי גם כאשר אליהו הנביא בא לעולם הזה ומתלבש בגוף גשמי ,אין הוא נחשב כאדם כלל וכלל ,אלא דינו כמלאך גמור בכל עת .בביאור דבריו המופלאים נראה ,כי הגוף שאותו אליהו לובש אינו גוף אנושי רגיל המשתעבד לחוקי הטבע והמצוות ,אלא הוא "לבוש" בלבד ,כעין המלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו ,ועל כן לא חל עליו חיוב מצוות התורה בעת הופעתו כאן. רבנו יוסף חיים מביא לדבריו ראיה עצומה ומרטיטה מדברי הגמרא במסכת פסחים (דף פא ע"א) בעניין "טומאת התהום" .בביאור הסוגיה שם מובהר כי טומאת התהום היא כזו שלא הכיר בה אדם אחד "בסוף העולם" ,ואם נודע הדבר לאדם כלשהו ,פקע ממנה שם טומאת תהום .והנה ,אליהו הנביא המהלך בעולם ויודע את כל הנסתרות ,ודאי יודע על קיומה של אותה טומאה; ואם נגדיר אותו כ"אדם" בעת היותו בעולם הזה ,הרי שלעולם לא תוכל להתקיים המציאות ההלכתית של טומאת התהום ,שהרי תמיד יש "אדם אחד" (אליהו) שמכיר בה .אלא ודאי ,מבאר בעל התורה לשמה ,שאפילו כשאליהו נמצא כאן בגוף, אין הוא בכלל "בני אדם" וידיעתו אינה נחשבת כידיעת אדם המפקעת את טומאת התהום. מו"ר הגר"א וייס בספריו נדרש אף הוא לחקירה זו ,וביאר כי יש לחלק בין המציאות
המטאפיזית של אליהו לבין הופעתו ההלכתית .בביאור דבריו נראה כי אף שאליהו נחשב כמלאך לעניין הגדרות התלויות ב"בני אדם" ,מכל מקום מצד עצמו ,כיוון שפנחס הוא אליהו וקדושת כהונתו עליו ,הרי הוא נזהר מן הטומאה ככל שאפשר כדי לשמור על מעלת כהונתו הנצחית. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק הביא את דברי התורה לשמה ודן בהם בארוכה ,תוך שהוא משלב את דברי הפוסקים האשכנזים והספרדים כאחד סביב שאלת מעמדו של אליהו בברית המילה .בביאור דבריו עולה כי ישנה הסכמה רחבה שאליהו בבואו לברית אינו נטמא ,אם משום שבא כרוחני (כדעת הטוב טעם ודעת) ואם משום שדינו כמלאך תמיד (כדעת התורה לשמה) ,ובכך נסללה הדרך לערוך בריתות גם במקומות שיש בהם חשש טומאה לאליהו הכהן. מתוך הבירור המעמיק בדעות הפוסקים והוגי הדעות ,אנו פוסעים אל עבר עולם המעשה ,לראות כיצד הגדרתו של אליהו הנביא כאדם או כמלאך משליכה על מציאות חיינו והנהגותינו ההלכתיות. נפקא מינא ראשונה ומרכזית עולה בעניין עריכת ברית מילה במקום שיש בו חשש טומאה .בביאור הדברים נראה ,שאם אנו פוסקים כאותן דעות שאליהו בבואו לברית הוא מלאך ורוחני גמור ,אין לאבי הבן או לגבאי בית הכנסת כל חשש להזמין את "מלאך הברית" גם אם בחדר הסמוך מונח מת ,שהרי מלאכים אינם נטמאים .אולם ,אם היינו נוקטים כצד שאליהו הוא אדם המחויב במצוות הכהונה בכל עת ,היה עלינו להימנע מעריכת הברית במקום כזה כדי שלא להכשיל את אליהו הכהן באיסור טומאה. נפקא מינא נוספת מתעוררת בשאלת הצירוף למניין .בביאור סוגיה זו מצינו במדרשים ובפוסקים מקרים בהם אליהו הנביא השלים מניין לעשרה .אם נלמד כשיטת רבנו יוסף חיים שאליהו הוא מלאך גמור גם בהתלבשותו ,הרי שאינו יכול להצטרף למניין ,שהרי מלאך אינו בכלל "בני ישראל" לעניין זה .אך אם נבין כדברי הטוב טעם ודעת שבשעה שהוא מתלבש בגוף הוא נחשב כאדם לכל דבר ,ייתכן שנוכל לצרפו למניין באותה שעה מופלאה שבה הוא נראה כבשר ודם. עוד יש להשליך מכאן על דין "ברכת הגומל" או ברכות המצוות שאליהו עשוי להתחייב בהן .בביאור הדברים נחקור האם כאשר אליהו ניצל מסכנה בדרך הילוכו כאן ,עליו לברך "הגומל" .לשיטת האומרים שהוא מלאך ,ודאי שאין כאן מקום לברכה ,שכן מלאך אינו שייך במערכת השכר והעונש והודיה האנושית של העולם הזה .אך לשיטה הרואה בו אדם בזמן התלבשותו ,הרי הוא מחויב להודות ולברך ככל יהודי שנעשה לו נס. כמו כן ,ביחס לדין "טומאת התהום" שהזכרנו ,עולה נפקא מינא עצומה לדיני נזיר ועושה פסח .בביאור המציאות ,אם אליהו נחשב "אדם" וידיעתו נחשבת ,הרי שכל ספק
טומאה בשדה שבו עבר אליהו הופך לטומאה ודאית המטמאת את הנזיר .אך למעשה, אנו פוסקים שגם אם אליהו יודע ,אין זה מגרע מדין טומאת התהום ,וזו הוכחה ניצחת למעמדו הנשגב שמעבר לגדרי האנושות הרגילים.
מתוך התרגום המעשי של הסוגיה אל שולחן הפסיקה ,אנו מתעלים אל עבר בירור עומק הרעיון הטמון בדמותו של אליהו ,המהווה את הגשר המתוח בין עולם המעשה לעולם המלאכים.
בביאור עומק המושג של "התלבשות" רוח בחומר ,אנו מוצאים כי אליהו הנביא אינו רק אישיות היסטורית שעלתה למרום ,אלא הוא מייצג את היכולת של התורה לזכך את החומר עד שיהיה כצורה .כאשר אדם מקדש את גופו בתכלית הקדושה ,כפי שעשה פנחס בקנאותו להשם ,הוא מפקיע את עצמו מחוקי המיתה והכיליון המוגבלים .בביאור הדברים נראה ,כי המחלוקת האם הוא אדם או מלאך אינה רק שאלה טכנית-הלכתית ,אלא היא נוגעת בשאלה האם ניתן להפוך את המציאות האנושית עצמה למציאות אלוקית נצחית.
סודו של אליהו הנביא טמון בכך שהוא "חי לעולם" ,ודווקא משום כך הוא יכול להיות נוכח בכל ברית וברית .בביאור רעיוני זה נבין כי המילה היא כריתת ברית בין החומר החולף לבין הנשמה הנצחית ,ואליהו ,שגופו הפך ללבוש רוחני ,הוא העד המושלם לכך שהאדם יכול להתעלות מעל מגבלותיו הגופניות .אם הוא היה אדם גמור ,הוא היה מוגבל בזמן ובמקום; אם הוא היה מלאך גמור ,לא היה לו קשר למעשי בני האדם .דווקא היותו "מלאך הברית" המופיע בדמות אדם ,מלמדת אותנו שהשמיים והארץ יכולים להישק זה לזה.
יתרה מכך ,בביאור הרעיון של "טומאת התהום" וידיעתו של אליהו ,אנו למדים על מהות הידיעה התורנית .התורה קבעה שדינים מסוימים תלויים בידיעת האדם ,וגם אם ישנה "ידיעה מלאכית" מעל לבינה האנושית ,היא אינה משנה את המציאות ההלכתית של העולם הזה .אליהו הנביא ,בהיותו מייצג את הידיעה הנבואית הנשגבת ,עומד מחוץ למערכת הידיעה האנושית הרגילה ,ובכך הוא משאיר לנו את האפשרות לפעול בתוך גדרי האנושות מבלי להתבטל מפני האמת המוחלטת של מעלה.
מתוך ההעמקה בסוד התלבשות הרוח בחומר ,אנו קרבים אל המפגש האישי שבין דמותו של אליהו לבין נפש האדם המבקשת קרבת אלוקים בתוך שאון העולם.
בביאור החיבור לנפש ,הרי דמותו של אליהו הנביא המופיע כעני בפתח או כעובר אורח מקרי ,מלמדת אותנו שיעור עמוק באמונה ובהשגחה .אם אליהו הוא מלאך המתלבש בגוף ,הרי שיש כאן מסר מרטיט לכל יהודי :המציאות החומרית שאנו רואים בעינינו אינה חזות הכל .כפי שמאחורי דמותו האנושית של אליהו מסתתר מלאך אלוקים נשגב,
כך מאחורי המאורעות הפשוטים והיומיומיים של חיינו מסתתרת יד מכוונת והשגחה עליונה שאינה כפופה לחוקי הטבע. עוד נלמד מכאן בביאור עבודת השם ,כי קדושת האדם אינה מוגבלת לזמנים של התעלות רוחנית בבית המדרש .אליהו הנביא ,פנחס שזכה לכהונת עולם ולחיי נצח, מראה לנו שניתן להביא את המלאכותיות לתוך האנושיות .כאשר אדם פועל בעולם הזה מתוך התבטלות לרצון השם ,הוא מזכך את כלי המעשה שלו עד שהם הופכים ללבושים לרוחניותו .האמונה שאליהו יכול להיות "אדם" ובו זמנית להישאר "מלאך" ,נוסכת בנו את הכוח להאמין שגם אנו ,בתוך מגבלות הגוף והחומר ,יכולים לחיות חיים שיש בהם ניצוץ של נצח. בביאור ההנהגה האמונית ,הרי שאלת "טומאת התהום" וידיעתו של אליהו מזכירה לנו את הענווה הנדרשת מן המאמין .ישנן אמיתות שהן "סוף העולם" מבחינתנו ,נסתרות ובלתי ידועות ,ואף שיש מי שיודע אותן במרומים ,הקדוש ברוך הוא מנהיג אותנו לפי כוח ההשגה האנושי שלנו .הידיעה שאליהו אינו "אדם" לעניין פסיקת הטומאה ,מלמדת אותנו שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים ,וכל תפקידנו הוא לעשות את המוטל עלינו בגבולות הבנתנו ,מתוך ביטחון שדי לנו במה שגילתה לנו תורה. מתוך החיבור העמוק אל עבודת הנפש והאמונה ,אנו מתעלים אל עבר המצפן המוסרי הנבנה מתוך דמותו הפלאית של אליהו ,האיש שקנאותו להשם הפכה אותו למבשר השלום והנחמה. בביאור המצפן המוסרי העולה מסוגיה זו ,נתבונן במהפך שעבר פנחס בן אלעזר .ראשית דרכו הייתה במעשה קנאות נועז וסוער ,מעשה שנראה לכאורה כמנוגד למידת השלום, אך סופו שזיכה אותו בברית שלום נצחית ובהפיכתו למלאך המבקר בכל בית יהודי .מכאן אנו למדים יסוד מוסרי כביר :קנאות אמיתית אינה נובעת משנאה או מרצון להרוס ,אלא מאהבה בוערת ומרצון לשמר את הברית והקדושה .כאשר הקנאות מזוקקת ומופנית כלפי שמיים ללא נגיעה אישית ,היא עצמה הופכת לכלי של שלום וברכה. עוד נפיק לקח מוסרי מהגדרתו של אליהו כמלאך בתוך גוף אדם .היכולת של אליהו "להתלבש" בגוף גשמי ולפעול בתוך עולם החומר מבלי לאבד את מהותו הרוחנית ,מלמדת אותנו על חשיבות הטוהר הפנימי .אדם יכול להיות מעורב בין הבריות ,לעסוק במשא ומתן ובצורכי עולם הזה ,אך עליו לשאוף לכך שפנימיותו תישאר כשל מלאך – נקייה מסיגים ,חפה מנגיעות ודבקה במקורה .אליהו הנביא הוא המודל לאדם שחי בתוך העולם אך אינו משועבד לו ,אדם שגופו הוא לבוש לרצונו הרוחני ולא אדון לו. בביאור המוסר החברתי העולה מידיעתו של אליהו ב"טומאת התהום" ,נלמד את ערך הצניעות וההכרה במגבלותינו .אנו חיים בעולם שבו הכל נראה גלוי וידוע ,אך התורה
מלמדת אותנו שישנם רבדים של מציאות הנסתרים מעיני בשר ודם .העובדה שידיעתו של אליהו אינה פוסלת את "טומאת התהום" עבורנו ,אומרת לנו שאין עלינו לשפוט את המציאות בכלים שאינם שלנו .עלינו לפעול ביושר ובאחריות לפי מה שעינינו רואות, מתוך הכרה שישנה אמת עליונה ורחבה יותר שרק אליהו הנביא יודע ,ועלינו להשאיר לה את המקום הראוי מבלי לנסות להשתלט על הנסתר. מתוך המסע המופלא בין גלי ההלכה וסודות הנשמה ,אנו שבים אל קרקע המציאות עם תרמיל גדוש בתובנות המאירות את נתיב חיינו .דמותו של אליהו הנביא ,המרחפת בין אדם למלאך ,מלמדת אותנו כי גם בתוך השגרה האפורה והחומרית ביותר ,מסתתר פוטנציאל של קדושה נצחית .למדנו כי היכולת להתלבש בגוף מבלי לאבד את המהות המלאכית היא קריאה לכל אחד מאיתנו לזכך את מעשיו ודיבוריו ,כך שיהיו לבושים נקיים וטהורים לנשמה האלוקית השוכנת בקרבנו. עוד ניקח עמנו את הידיעה כי התורה ניתנה לבני אדם ,והיא זו שקובעת את גדרי המציאות .גם אם אליהו יודע נסתרות ,אנו נמדדים לפי הכנות והמאמץ שלנו בתוך גבולות ההשגה האנושית .זוהי קריאה לענווה ולביטחון – לעשות את המקסימום המוטל עלינו ,ולהשאיר את הנסתרות להשם אלוקינו ולמבשרי גאולתו .בכל פעם שאנו פוגשים בקושי או בספק ,נזכור את "מלאך הברית" ונשאב ממנו את הכוח להאמין שהשמיים אינם רחוקים כפי שהם נראים ,ושבכל מעשה של חסד וקדושה אנו הופכים מעט מן העולם הזה למציאות של מלאכים.
עיקר העניין: כאשר אנו מתבוננים במהותו של אליהו הנביא המופיע בעולמנו ,נחשפת בפנינו מחלוקת עמוקה המגדירה את הגבול הדק שבין שמיים לארץ .מצד אחד ניצבת דעת הפוסקים הרואים בו אדם המחויב במצוות בעת התלבשותו בגוף ,ומנגד ניצבת דעתו המאירה של רבנו יוסף חיים בשו"ת תורה לשמה ,המוכיח מדין טומאת התהום כי אליהו נותר מלאך גמור גם בבואו לעולם הזה .הכרעה זו אינה רק פלפול הלכתי בשאלת כהונתו וטהרתו ,אלא היא עדות נצחית לכך שפנחס הוא אליהו – איש שהצליח להפוך את חומריות הגוף לצורה רוחנית מזוקקת .אליהו הנביא הוא הגשר החי המחבר את הברית שבין הבשר לבין הרוח ,ומזכיר לנו בכל דור כי קדושת האדם יכולה להעפיל למרומים ולהפוך את החיים עצמם למזמור של נצח ומלאכותיות בתוך גוף אדם.