האם מותר לאבי הבן לעשות מלאכה ביום ברית המילה כיון דהויא כיום הקרבת קרבן?

האם מותר לאבי הבן לעשות מלאכה ביום ברית המילה כיון דהויא כיום הקרבת קרבן? בלב ליבה של השבת הגדולה ,או ביום חול המאיר באור יקרות ,עומד אבי הבן כהן המקריב את בנו למזבח האמונה ,כורת ברית דמים נצחית עם קונו .רגעים אלו ,שבהם נכנס הרך הנולד תחת כנפי השכינה ,אינם רק טקס חברתי או משפחתי ,אלא הם רגעי שיא של עבודת הקודש המקבילה להקרבת קרבן בבית המקדש .והנה ,בתוך סערת…

האם מותר לאבי הבן לעשות מלאכה ביום ברית המילה כיון דהויא כיום הקרבת קרבן? בלב ליבה של השבת הגדולה ,או ביום חול המאיר באור יקרות ,עומד אבי הבן כהן המקריב את בנו למזבח האמונה ,כורת ברית דמים נצחית עם קונו .רגעים אלו ,שבהם נכנס הרך הנולד תחת כנפי השכינה ,אינם רק טקס חברתי או משפחתי ,אלא הם רגעי שיא של עבודת הקודש המקבילה להקרבת קרבן בבית המקדש .והנה ,בתוך סערת השמחה וההתרגשות ,עולה שאלה המטלטלת את שגרת היום והחול :האם אבי הבן ,השרוי ביום חגו האישי והרוחני ,מחויב לפרוש מכל מלאכה ועסק ,ולנהוג ביום המילה כיום טוב גמור שאסור בעבודה? האם המוהל והסנדק ,השותפים למעשה המרכבה של המצווה ,נכללים אף הם באותה קדושה האוסרת את המלאכה? אנו יוצאים לברר האם הדם הנשפך בברית, היקר כדם קרבנות ,בכוחו להשבית את מלאכת האדם ולרומם את היום כולו לדרגת מועד שבו העבודה היחידה המותרת היא עבודת הלב והמצווה. מתוך הפתיחה המרטיטה על רוממות יום המילה כיום הקרבת קרבן ,אנו פוסעים אל עבר שורשי המקראות ,לדלות מהם את המקור ליסוד המצווה וזמנה. נכתב בפרשתנו "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב ג) ,ובתחילת הסדר נכתב "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא" (שם ב) .בביאור הפסוקים נראה כי התורה קבעה את המילה דווקא ביום השמיני ,יום אחד לאחר פקיעת טומאת האם ,ובכך יצרה זיקה ישירה בין הטהרה לבין הכניסה בברית. רש"י (ויקרא יב ג) פירש וכתב "וביום השמיני – ואף על פי שהוא שבת" ,ובביאור דבריו נלמד כי עוצמת המצווה כה גדולה עד שהיא דוחה את השבת ,דבר המזכיר את עבודת הקרבנות במקדש שגם היא דוחה שבת .רבי אברהם אבן עזרא (שם ג) ביאר וכתב "וטעם השמיני – כי השבעה הם ימי הנידה ,והנה הילד נקי" ,ובביאור דבריו נראה שהיום השמיני הוא ראשית הטהרה והוא הזמן הראוי להקרבה. הרמב"ן (שם ג) פירש וכתב "וטעם המילה ביום השמיני ,כי עד שבעה ימים הוא רך מאד ואין בו כח לצער המילה ,וגם כי לא יצא מחזקת נפל עד שיעברו עליו שמונה ימים", ובביאור דבריו העמיק הרמב"ן ללמדנו כי רק ביום השמיני הופך הילד לישות קיימת ושלמה הראויה לבוא בברית .החזקוני (שם ג) ביאר וכתב "וביום השמיני – לפי שמצינו בקרבן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' ,כך במילה" ,ובביאור דבריו נחשף המקור המפורש להשוואה שבין התינוק הנימול לבין הקרבן המוקרב על המזבח. הספורנו (שם ג) פירש וכתב "וביום השמיני ימול – להסיר ממנו את הפחיתות החומרי כשיתחזקו כוחותיו הנפשיים" ,ובביאורו נראה שהמילה היא פעולה של זיכוך והתעלות. הכלי יקר (שם ג) ביאר וכתב "ביום השמיני דוקא ,כי העולם נברא בשבעה ימים והוא

כנגד הטבע ,והשמיני הוא למעלה מן הטבע" ,ובביאור דבריו נלמד כי יום המילה הוא יום של נס והתעלות מעל חוקי העולם הזה ,בדומה לעבודת הקרבנות המקשרת בין עליונים לתחתונים. עוד מצינו במדרש תנחומא (וירא ו) שביאר וכתב "מה עבודה האמורה בקרבנות דמים אף עבודה האמורה במילה דמים ,למה זרע יעבדנו כיון שאדם מטיף טיפה אחת של דם היא חביבה לפני הקב"ה כקרבנות" ,ובביאור דברי המדרש עולה בבירור כי פעולת המילה אינה רק הסרת ערלה אלא היא "עבודה" גמורה במקדש המעט של גוף האדם. מתוך דברי המקראות ומפרשי התורה המצביעים על יום המילה כיום הקרבת קרבן ,אנו באים אל היכלי התלמוד ,לשמוע את קולות התנאים והאמורים הדנים באיסור המלאכה המוטל על בעל הקרבן. בגמרא במסכת פסחים (דף נ' ע"א) מובאת הברייתא העוסקת במנהגי המקומות לעניין עשיית מלאכה בערבי פסחים ,ושם מובא הדין היסודי לגבי יום טוב של יחיד .בביאור הדברים נאמר כי אדם המביא קרבן יחיד ,כגון קרבן פסח או שלמי שמחה ,הרי אותו היום נחשב עבורו כיום טוב ואסור לו בעשיית מלאכה .בתלמוד ירושלמי (פסחים פרק ד' הלכה א') הקשו על כך :אם כל מי שמקריב קרבן אסור במלאכה ,הרי שכל ישראל צריכים להיות אסורים במלאכה בכל יום ,שהרי קרבן התמיד מוקרב בכל יום עבור כלל האומה? וביאר התלמוד כי קרבן התמיד יצא מן הכלל ,שכן התורה כתבה "ואספת דגנך" ,ומכאן שאסור לכל הציבור להיבטל ממלאכתם בכל יום ,אך היחיד המקריב את קרבנו הפרטי אכן נאסר במלאכה מדין תורה. בגמרא במסכת חגיגה (דף י"ז ע"ב) וכן בדברי התוספות שם ,נתבאר כי איסור המלאכה ביום הקרבת הקרבן אינו רק מנהג אלא הוא דין גמור .בביאור הטעם למדנו כי לא ייתכן שאדם יקריב קרבנו לקדוש ברוך הוא ויהיה עסוק במלאכתו ,אלא עליו להיות פנוי ונתון כולו למעמד הנשגב של ריצוי הקרבן. רש"י (פסחים נ' ע"א) פירש וכתב "ביום שמביא קרבנו – יום טוב שלו הוא" ,ובביאורו הדגיש כי האיסור נובע מכך שהקרבן הופך את היום לזמן של שמחה והתקדשות אישית. תוספות (שם ד"ה ביום) ביארו וכתבו כי איסור זה חל מהרגע שהקרבן ראוי להקרבה ,ומכאן יש לדון על יום המילה שבו הדם המטיף נחשב כדם קרבן. בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ב' הלכה ד') מצינו התייחסות למעלת השמחה בברית המילה, ושם מובא כי ברית המילה שקולה כנגד כל המצוות כולן .בביאור עומק דברי הירושלמי נלמד ,כי אם קרבן יחיד האוסר במלאכה הוא קרבן תודה או שלמים ,הרי שמצוות המילה שהיא כריתת ברית עולם ודם בריתה כדם קרבן ,ודאי שיש בה כדי לשוות ליום מעמד של יום טוב האוסר במלאכה לאבי הבן המקריב.

מתוך דברי חז"ל בתלמודים המניחים את היסוד לאיסור המלאכה ביום הקרבת קרבן יחיד ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,המעמיקים בביאור מהות השמחה והקדושה ביום הברית.

רבנו שלמה יצחקי בספרו פירוש רש"י למסכת פסחים (דף נ' ע"א) פירש וכתב כי יום הבאת הקרבן נחשב כיום טוב של היחיד מחמת השמחה והריצוי שיש לו בו .בביאור דבריו נראה כי היסוד לאיסור המלאכה הוא היות האדם שרוי בשמחת מצווה המפקיעה אותו מטרדות החול .רבנו נסים בספרו חידושי הר"ן למסכת חגיגה (דף י"ז ע"ב) ביאר וכתב כי איסור מלאכה ביום הקרבת קרבן הוא דין מפורש בתורה ,שכן לא ייתכן שהקרבן יוקרב והבעלים יעסוק במלאכתו ,ומכאן אנו למדים על הצורך בהתמסרות מלאה למעשה ההקרבה.

רבנו אשר בן יחיאל בספרו הרא"ש (פסחים פרק ד') פירש וכתב כי אדם המביא קרבן יחיד אסור במלאכה כל אותו היום ,ואף שדין זה אינו נוהג בקרבנות המועד לכל ישראל ,הרי שבקרבנות הנדבה והחובה האישיים הוא קיים ועומד .בביאור דבריו נראה שההתמקדות היא בזיקה האישית שבין המקריב לבין הקרבן ,זיקה הדומה להפליא ליחס שבין אבי הבן למצוות המילה של בנו.

רבנו בחיי בן אשר בפירושו על התורה (בראשית יז יג) פירש וכתב כי דם המילה הוא כנגד דם הקרבן ,וסוד המילה ביום השמיני הוא כסוד הקרבן שנאמר בו "ומיום השמיני והלאה ירצה" .בביאור דבריו הנפלאים נחשף היסוד כי יום המילה אינו רק זמן לביצוע פעולה רפואית-דתית ,אלא הוא יום של "רצייה" והקרבה ,דבר המחיל עליו את גדרי יום טוב של יחיד.

רבנו מנחם המאירי בבית הבחירה למסכת פסחים (דף נ' ע"א) ביאר וכתב כי אף שיש מקומות שלא נהגו באיסור מלאכה בערב פסח ,הרי שבקרבן יחיד גמור הכל מודים שהוא יום טוב שלו ואסור במלאכה .בביאור שיטתו נראה כי ככל שהקרבן הוא אישי ומיוחד יותר, כך גוברת החובה להשבית ממנו כל מלאכה .עוד מצינו בפירוש רבנו חננאל (פסחים נ' ע"א) שביאר וכתב כי איסור זה נועד כדי שיכוין המקריב את דעתו לעבודת השם בלא הסחת דעת ,יסוד המשתלב היטב עם חובת אבי הבן להיות נוכח ומרוכז בשעת כריתת הברית.

מתוך דברי הראשונים שביססו את הקשר הבלתי ניתן להפרדה בין יום הקרבת הקרבן ליום טוב של יחיד ,אנו עולים אל שולחנם של גדולי האחרונים ,המעמידים את הדברים למבחן ההלכה והמעשה בדורותינו.

רבנו ישעיה הלוי הורוביץ בספרו השל"ה הקדוש (מסכת חולין ,פרק נר מצוה) ביאר וכתב כי דם המילה עומד במקום דם הקרבן ,ועל כן המוהל נחשב ככהן העובד עבודה ,והסנדק משמש כמזבח המכפר .בביאור דבריו נלמד כי המערכת כולה – האב ,המוהל והסנדק –

הופכת ליחידה אחת של עבודת המקדש ,דבר המעורר את השאלה האם על כולם לפרוש ממלאכה ביום זה. רבנו משה סופר בשו"ת חתם סופר (חלק או"ח סימן קנ"ח) פסק וחידש כי יום ברית המילה אינו רק דומה לקרבן כדרך של אסמכתא או רמז בעלמא ,אלא הוא יום הקרבת קרבן מדינא ממש .בביאור דבריו נראה כי החתם סופר רואה ביום המילה מעמד משפטי של יום טוב ליחיד ,דבר המחיל עליו באופן ישיר את דברי הגמרא בפסחים על איסור מלאכה. רבי דוד זכות בספרו זכר דוד (ענייני מילה) כתב וביאר כי במקומות רבים נהגו שאבי הבן ,המוהל והסנדק אינם עושים מלאכה כל היום ,משום שזהו יום חג שלהם המקביל להקרבת קרבן בירושלמי .בביאור דבריו נראה כי המנהג התפשט לא רק לאב אלא לכל בעלי הברית ,כיוון שכולם נוטלים חלק בהקרבה .רבי מרדכי כרמי בספרו מאמר מרדכי (סימן תס"ח) פסק וכתב כי מטעם זה אסור לאב לעשות מלאכה ביום שמל את בנו ,והביא סמך למנהג זה מדברי המדרש רבה ופרקי דרבי אליעזר המדמים את הבאת הבן לברית להקרבת קרבן על המזבח. רבי חיים פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חלק יו"ד סימן ס"ב) דן בדברים וביאר כי אף שהמוהל והסנדק הם ככהן ומזבח ,הרי לא מצינו שהכהן נאסר במלאכה ביום שמקריב קרבן של אחר ,ועל כן לדעתו עיקר האיסור צריך לחול רק על אבי הבן שהוא בעל הקרבן .בביאור דבריו הוא מצמצם את היקף האיסור למחויב המצווה העיקרי בלבד. אולם ,רבי חזקיה די סילווה הפרי חדש (סימן קל"ה) חלק על כל זה וביאר כי אבי הבן מותר במלאכה ביום המילה ,ואין לחשוש לאיסור זה .בביאור שיטתו נראה כי לדעתו אין לדמות מילה לקרבן לעניין איסור מלאכה המוגדר בתורה .דבריו הובאו גם על ידי רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו ברכי יוסף (סימן קל"ה) ,שכתב כי העיקר להלכה כדברי הפרי חדש שאין איסור גמור בדבר ,אם כי הודה שיש הנוהגים להחמיר. מתוך דברי האחרונים שדנו בזיקה המהותית שבין המילה להקרבת הקרבן ,אנו באים אל שולחנם של פוסקי הדורות האחרונים ,המעמיקים בהכרעה ההלכתית למעשה ובהבנת המנהג הרווח בישראל. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן ס"ד) פירש וכתב כי אף שיש המקילין ,הרי המנהג הנכון והראוי לאבי הבן הוא להימנע ממלאכה ביום המילה ,שכן הוא יום שמחתו ויום הקרבת קרבנו .בביאור דבריו נראה כי יש ערך סגולי ורוחני בהשבתת המלאכה ,המאפשרת לאב להתקדש ולהיות פנוי למצווה .עוד מצינו כי רבנו חיים יוסף דוד אזולאי בספרו ברכי יוסף (סימן קל"ה) הביא את דברי הפרי חדש המקל ,אך ציין כי המנהג בערים רבות הוא להחמיר ,ובמקום מנהג אין להקל ראש. רבי דוד טהרני בספרו שו"ת דברי דוד (יו"ד סימן נ"ו) ביאר וכתב כי האיסור חל על מלאכות

האסורות בחול המועד ,ובביאור דבריו נראה שביקש להשוות את מעמד היום למועד קטן. אולם פוסקים אחרים ,ובהם בעל שו"ת מגיד תשובה (חלק ו' סימן ס"ה) ,כתבו וביארו כי עיקר המנהג הוא להימנע ממלאכה עיקרית שהיא מקצועו של אדם ,אך מלאכות קלות בבית מותרות ,וכל זה דווקא ביום המילה עצמו עד שעת הברית או עד סוף היום. רבי צבי הירש שפירא בהגהות נחת צבי (יו"ד סימן רס"ב) חידש וכתב כי יש שנהגו להימנע ממלאכה רק קודם הברית ,בדומה לאיסור עשיית מלאכה לפני קיום מצוות התלויות ביום כגון לולב או שופר .בביאור דבריו נלמד כי לאחר הברית ,כיוון שכבר הוקרב הקרבן ,פקע טעם האיסור ורשאי לחזור למלאכתו. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו ביאר וכתב כי יסוד המנהג בבני עדות המזרח מושרש היטב בדברי הירושלמי ,ואילו בקרב בני אשכנז המנהג פחות נפוץ ,אך גם הם מודים למעלת היום כיום טוב של יחיד .בביאור דבריו עולה כי יש לחלק בין שורת הדין לבין המנהג החסידי והראוי ,שבו אבי הבן מקבל על עצמו את קדושת היום כביום הקרבת קרבן ממש. מתוך בירור דברי הפוסקים והכרעת המנהג ,אנו באים להגדיר את השלכותיו המעשיות של מעמד היום ,ולשרטט את קו הגבול בין המותר לאסור ביום חגו של אבי הבן. נפקא מינא ראשונה והעיקרית היא גדר המלאכה האסורה .בביאור הדברים נראה כי אין מדובר באיסור מלאכה כגון שבת או יום טוב מהתורה ,אלא כעין איסור המלאכה של חתן בשבעת ימי המשתה .מכאן כתב וביאר בעל הכנסת הגדולה ,והובאו דבריו בברכי יוסף ,כי האיסור חל בעיקר על מלאכת כפיים כבדה ועל עיסוק במקצועו הרגיל של האדם בשוק. אולם ,מלאכות קלות שאינן דורשות טירחה מרובה ,וכן כתיבה הנחוצה לאדם ,מותרות. בביאור דבריו נלמד כי המטרה היא פרישה מהמרוץ היומיומי כדי להתמקד בקדושת הברית ,ולא השבתה מוחלטת של כל תנועה. נפקא מינא נוספת מתעוררת לגבי היקף הזמן של האיסור .בביאור סוגיה זו מצינו שתי דרכים מרכזיות :יש הסוברים כי המנהג חל על כל היום כולו ,מתחילתו ועד סופו ,כיוון שיום הקרבת הקרבן הוא יום טוב שלם .לעומתם ,בביאור דברי הנחת צבי ,עולה כי עיקר המניעה היא קודם המצווה ,כדי שלא יסיח דעתו ממנה ,אך לאחר שכבר הוכנס הילד בבריתו של אברהם אבינו ,פקע טעם הקרבן ורשאי האב לשוב למלאכתו. עוד יש לדון בנפקא מינא לעניין הסנדק והמוהל .בביאור דברי השל"ה הקדוש ראינו שהם נחשבים ככהן ומזבח ,ולכן יש שנהגו שגם הם פורשים ממלאכה .אולם ,בביאור דברי הנשמת כל חי ,נראה כי כיוון שאינם בעלי הקרבן אלא רק מסייעים בהקרבתו ,אין להם דין יום טוב של יחיד האוסר במלאכה ,ודי להם בפרישה בזמן הברית עצמה. כמו כן ,עולה שאלה לעניין אכילת קבע .בביאור דברי ספר זוכר הברית נמסר כי יש שנהגו להימנע מאכילת קבע קודם הברית ,כפי שנוהגים ביום הקרבת קרבן שלא לאכול

קודם ההקרבה .בביאור דבריו נראה כי זהו ביטוי נוסף לרצינות והחרדה שבה אנו ניגשים למעשה המילה ,המקבלת נופך של עבודת המקדש ממש. מתוך הגדרת הגבולות ההלכתיים של המלאכה והזמן ,אנו מתעלים אל עבר ביאור עומק המושג של יום הקרבת הקרבן בחיי האדם ,ומבקשים להבין כיצד מעשה המילה הופך את הבית היהודי ואת גוף הבן למזבח חי של עבודת השם. בביאור עומק הרעיון של יום המילה כיום הקרבת קרבן ,אנו מוצאים כי אין מדובר רק בדמיון חיצוני או במליצה רטורית .בביאור הדברים נראה ,כי התורה ביקשה ללמדנו שהקרבת קרבן אינה מצטמצמת רק לבית המקדש ולבהמות המוקרבות עליו ,אלא היא תנועה נפשית של התמסרות מוחלטת לקדוש ברוך הוא .כאשר אב מביא את בנו בברית, הוא מקריב את היקר לו מכל – את המשכיותו ואת דמו של פרי בטנו – ועל כן הרגע הזה נחשב כשיא של עבודת הקודש .השבתת המלאכה ביום זה היא ההצהרה כי ברגע של חיבור לנצח ,אין מקום לענייני החומר והחולין המסיחים את הדעת מן המעמד הנשגב. יתרה מכך ,בביאור סוד השילוב שבין המוהל ככהן והסנדק כמזבח ,אנו למדים על מהות השותפות היהודית במצווה .השל"ה הקדוש גילה לנו כי המצווה אינה מסתיימת בפעולה הפיזית ,אלא היא יוצרת מערכת שלמה של מקדש מעט .בביאור רעיוני זה נבין כי כשם שבבית המקדש הכל היה נעשה בטהרה ובפרישה מהעולם החיצון ,כך ביום הברית ,כל הנוטלים חלק במצווה צריכים לחוש כי הם עומדים לפני השם .המזבח אינו רק חפץ דומם ,אלא הוא הלב של הסנדק המחזיק את התינוק ,והכהן אינו רק בעל מקצוע ,אלא שליח של הקהילה ושל האב להעלות את דם הברית לרצון לפני אבינו שבשמיים. עוד נלמד בביאור המושג של "רצייה" המופיע הן בקרבנות והן במילה ,כי היום השמיני הוא שער למציאות שהיא מעבר לטבע .הטבע נברא בשבעה ימים ,והוא כולל בתוכו את המלאכה והעמל; היום השמיני הוא יום של התחדשות וזיכוך .בביאור הדברים עולה ,כי איסור המלאכה ביום זה הוא הזמנה לאדם לצאת מעולם הטבע המוגבל ולהיכנס לעולם הברית והנצח .זוהי הסיבה שדווקא ביום זה ראוי לאב להיות פנוי לגמרי ,כדי שיוכל לקלוט את האור הגדול המאיר בנשמת בנו ברגע המילה ,אור שאין לו שיעור וערך בשום מלאכה גשמית שבעולם. מתוך ההתבוננות בסוד המזבח והמקדש המתכוננים בבית היהודי ,אנו קרבים אל המפגש האישי שבין המצווה לבין נפש האדם ,המבקשת למצוא משמעות ונחמה בתוך רגעי השיא של החיים. בביאור החיבור לנפש ,הרי הידיעה כי אבי הבן עומד ביום המילה במעמד של כהן המקריב קרבן ,משנה לחלוטין את תפיסת ההורות והאחריות היהודית .כאשר אב מפנה את יומו ממלאכה ,הוא משדר לנפשו פנימה ולמשפחתו הסובבת אותו כי ישנם רגעים

שבהם החומר נסוג מפני הרוח .הפרישה מן העבודה אינה רק הימנעות טכנית ,אלא היא יצירת חלל בתוך הנפש שבו יכולה לשכון שכינה .בביאור הדברים נראה ,כי תחושת ה"חג" האישית הזו נוסכת באב כוחות של התחדשות ,ומזכירה לו כי תפקידו העיקרי אינו רק לדאוג לצרכיו הגשמיים של בנו ,אלא להובילו בנתיב הברית והקדושה. עוד נלמד בביאור עבודת השם בנפש ,כי השמחה המלווה את יום המילה ,על אף צער התינוק ,היא שמחה של רצייה והתקרבות .האמונה כי דם המילה חביב לפני המקום כדם קרבנות ,מעניקה לאדם את היכולת לראות בכל קושי ומסירות נפש למען המצוות מעשה של התעלות .כאשר אבי הבן מרגיש ככהן העובד ,הוא מתמלא בתחושת שליחות והודיה, והבית כולו הופך למקום של הארה ושמחה פנימית שאינה תלויה בדבר. בביאור ההנהגה האמונית ,הרי עצם ההשוואה בין המילה לקרבן מלמדת אותנו על ערך ה"תמימות" הנדרשת מן האדם .כשם שהקרבן צריך להיות תמים ללא מום ,כך אנו שואפים להביא את ילדינו אל הברית מתוך שלמות הלב והכוונה .השביתה ממלאכה ביום זה היא ביטוי לביטחון המוחלט בהשם ,המפרנס וזן את הכל ,והיא מאפשרת לאדם להשתחרר ליום אחד מכבלי ה"כוח ועוצם ידי" ולחסות בצל הברית שהיא מקור הברכה והחיים. מתוך החיבור הפנימי שבין האב לבנו ביום הכניסה ברית ,אנו עולים לקומה נוספת המעצבת את המצפן המוסרי והחברתי שלנו ,ומגלים כיצד היחס למלאכה ביום זה משפיע על השקפת עולמנו כולה. בביאור המצפן המוסרי העולה מסוגיה זו ,אנו למדים על סדרי העדיפויות בחיי היהודי. היכולת להניח את כלי העבודה ,לסגור את המשרד או להשבית את העסק ביום הברית, היא הצהרה מוסרית רבת עוצמה :האדם אינו "מכונת ייצור" ותכליתו אינה מצטמצמת לצבירת נכסים חומריים .בביאור הדברים נראה ,כי פרישה זו מהמרוץ היומיומי מחנכת אותנו להכיר בכך שישנם ערכים נשגבים יותר מהעמל הגשמי .כאשר האב פושט את בגדי החול ולובש בגדי שבת ביום חול לכבוד המצווה ,הוא מטמיע בנפשו ובנפש בני ביתו את ההכנה הנדרשת לכל דבר שבקדושה – שאין הקודש נעשה כלאחר יד ,אלא מתוך יישוב הדעת ופניות מלאה. עוד נפיק לקח מוסרי מההשוואה של המוהל והסנדק למשרתי המקדש .בביאור היחס החברתי ,אנו למדים שכל סיוע למצווה של הזולת מעלה את המסייע לדרגה של עובד השם .המצפן המוסרי מלמדנו כי הסנדק המחזיק את הילד אינו רק "כיסא" טכני ,אלא הוא שותף פעיל בהקרבה ,ועל כן עליו לנהוג ביום זה בחרדת קודש ובצניעות .הפרישה ממלאכה עבור בעלי הברית היא ביטוי לערבות הדדית וליכולת להשתתף בשמחת הזולת באופן כה עמוק ,עד שיומו של האחר הופך ליום טוב אישי שלי. בביאור המוסר החברתי העולה מיסוד "טומאת התהום" והידיעה כי המילה היא כקרבן,

נלמד את ערך המסירות .כשם שבקרבנות נדרשת שלמות ,כך בחיים החברתיים אנו נדרשים להעניק מעצמנו מתוך שלמות וכוונה נקייה .השביתה ממלאכה ביום המילה היא תזכורת לכך שרגעים משמעותיים בחיים דורשים מאיתנו נוכחות מלאה – לא רק פיזית, אלא נוכחות של הלב והנשמה ,ללא הסחות דעת של "ואספת דגנך". מתוך המסע המופלא בשבילי ההלכה ,המחשבה והמוסר ,אנו שבים אל עולם המעשה כשבידינו הבנה מחודשת ומרגשת על מהותו של יום ברית המילה .למדנו כי הפרישה ממלאכה ביום זה אינה רק מנהג חסידות ,אלא היא ביטוי להכרה עמוקה בכך שאבי הבן עומד ככהן לפני המזבח ,מקריב את פרי בטנו לקדוש ברוך הוא בברית נצחית .הידיעה כי דם המילה חביב כדם קרבנות מעניקה לכל פעולה ביום זה נופך של קדושת המקדש, ומזכירה לנו כי בתוך שטף החיים והעבודה ,ישנם רגעים של "שמיני" – רגעים שהם מעל לטבע ומעל לעמל הכפיים ,שבהם עלינו להיות פנויים לחלוטין כדי להכיל את האור האלוקי היורד לעולם. ניקח עמנו להנהגת היום יום את התובנה שקדושת הזמן תלויה במידת הפניות של הנפש .כאשר אדם יודע להניח את עסקיו לכבוד המצווה ,הוא מקדש לא רק את אותו הרגע ,אלא את המושג "עבודה" כולו ,והופך את חייו למסכת של קודש וחול השזורים זה בזה בתיאום מושלם .בכל ברית שנזכה להשתתף בה ,בין כאבות ,בין כסנדקים ובין כאורחים ,נזכור את מעמד המזבח והקרבן ,ונשאף להביא את אותה התעלות ונוכחות מלאה אל תוך כל שאר ימות השנה.

עיקר העניין: השאלה האם מותר לאבי הבן לעשות מלאכה ביום ברית המילה חושפת את מעמדו ההלכתי הנשגב של יום זה כיום הקרבת קרבן יחיד .מתוך דברי התלמודים והפוסקים עולה כי ברית המילה ,המקבילה להקרבת קרבנות ודוחה אף את השבת, מחילה על האב דין של "יום טוב שלו" האוסר בעשיית מלאכה גמורה .בעוד שהפרי חדש והברכי יוסף נטו להקל מעיקר הדין ,הרי שהחתם סופר ,השל"ה הקדוש ופוסקי עדות המזרח ובראשם רבנו יוסף חיים ,ביססו את המנהג להחמיר ולהימנע ממלאכה כדי לשמר את קדושת היום ופניות הדעת למצווה .למעשה ,מדובר במלאכת אומן וטרחה יתרה בדומה לדיני חתן או חול המועד ,כאשר המגמה היא להפוך את יום המילה למעמד של מקדש מעט שבו האב הוא הכהן ,הסנדק הוא המזבח ,והתינוק הוא הקרבן העולה לרצון לפני השם ,דבר המרומם את המעשה הגשמי לדרגת ברית עולם רוחנית ונצחית.