מדוע לא מלים תינוק אלא רק ביום השמיני כדי שתהיה שבת באמצע?

מדוע לא מלים תינוק אלא רק ביום השמיני כדי שתהיה שבת באמצע? הנה עומדים אנו נפעמים אל מול עריסתו של רך הנילוד ,נשמה טהורה שירדה ממרומים והתלבשה בגוף גשמי ,וממתינים אנו בכיסופים לרגע בו ייכנס בבריתו של אברהם אבינו. והנה ,התורה הקדושה קבעה חוק וגזירה שאין לעבור עליה ,שאין המילה מתקיימת אלא ביום השמיני דווקא. וכאן עלינו לשאול ,מהו הסוד הטמיר הטמון במספר שמונה…

מדוע לא מלים תינוק אלא רק ביום השמיני כדי שתהיה שבת באמצע? הנה עומדים אנו נפעמים אל מול עריסתו של רך הנילוד ,נשמה טהורה שירדה ממרומים והתלבשה בגוף גשמי ,וממתינים אנו בכיסופים לרגע בו ייכנס בבריתו של אברהם אבינו. והנה ,התורה הקדושה קבעה חוק וגזירה שאין לעבור עליה ,שאין המילה מתקיימת אלא ביום השמיני דווקא. וכאן עלינו לשאול ,מהו הסוד הטמיר הטמון במספר שמונה ,ומדוע חפץ הבורא להשהות את כניסת הילד לברית הקודש עד שיחלוף שבוע שלם? התמיהה מתעצמת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים במהותו של יום השבת ,אותו מקור הברכה ,המלווה כל תינוק בטרם יבוא בברית המילה .האם ישנו קשר פנימי ומהותי בין קדושת השבת לבין חותם הברית בבשרנו ,וכיצד ייתכן שדווקא המעבר דרך תחנת השבת הוא המעניק לילד את הכוח והחיוניות לעמוד במצווה נשגבה זו? השאלה ניצבת לפנינו במלוא עוזה :מדוע לא זכה התינוק להתקדש מיד עם צאתו לאוויר העולם ,ומה פשר ההמתנה הזו שיוצרת חיבור בל יינתק בין ברית המילה לבין השבת שקדמה לה ,חיבור שנוגע בנימי הנפש ,בכוחות הגוף וביסודות האמונה והטהרה של עם ישראל לדורותיו. בסייעתא דשמיא ,נפתח את היריעה ונתבונן בגוף הכתוב ובדברי רבותינו מפרשי המקרא,

המניחים את אבני היסוד להבנת סוד השמונה" .וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא פרק יב ,פסוק ג) .הפסוק גוזר עלינו גזירת הכתוב ברורה ,המעמידה את המצווה על גבול השמונה .וכדי לרדת לסוף דעתה של תורה ,נביא את דברי המפרשים המאירים את עינינו כל אחד בדרכו הקדושה. רבי עובדיה ספורנו (ויקרא פרק יב ,פסוק ג) ביאר כי הטעם לכך שהמילה נדחית ליום השמיני נעוץ בתהליך הטהרה של הגוף ,שכן בזמן שהוולד במעי אמו הוא ניזון מאותם דמים עכורים ,ורק לאחר שבעה ימים מתעכל דם הנידות הטמא ממנו ניזון התינוק ,ונטהר הגוף להיכנס בברית קודש .הספורנו מלמדנו כי הברית דורשת מצע של טהרה פיזיולוגית המשתלבת עם קדושת הנפש. רבינו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש (ויקרא פרק יב ,פסוק ג) חידש ביאור עמוק על פי דברי המדרש והזוהר ,וכתב כי מה שאמרו חז"ל שהתינוק צריך להמתין עד שיהיה בו כוח ,אין הכוונה לכוח גופני גרידא ,אלא לכוח רוחני הנקרא נפש חיונית .והנה ,קודם שבא השבת היה העולם כולו רופף ורועד ,ורק בביאת השבת נתחזק ונח ,ועל כן צריך התינוק לעבור עליו יום השבת כדי שתגיע אליו אותה נפש חיונית הנשפעת בעולם ביום זה ,ואז יהיה בן קיימא ויוכל לקבל את אות הברית. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא פרק יב ,פסוק ג) פירש בדרך הקצרה והמדויקת כי המספר שמונה הוא המפתח ,שכן שבעה ימים הם כנגד שבעת כוכבי לכת המנהיגים את עולם הטבע ,וביום השמיני יוצא הילד משלטון המערכת הטבעית ונכנס תחת חסותו הישירה של הבורא בברית עולם. בעל הטורים (ויקרא פרק יב ,פסוק ג) כתב ברמיזותיו הפלאיות כי המילה "ביום" בגימטריה היא שמונים ושתיים ,כמניין "השבת" ,לרמוז לנו שאין מילה בלא שבת ,ושקדושת השבת היא המאפשרת את חלות קדושת המילה על התינוק. ועתה אנו צוללים אל מעמקי ים התלמוד ומדרשי חז"ל ,שם מתגלים רבדים נוספים המקשרים בין הולד ,השבת וסוד השכחה והאבלות. במדרש רבה (ויקרא רבה פרשה כז) הובאו דברי רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי שביאר את הטעם במשל נפלא למלך שנכנס למדינה וגזר שכל אכסנין שיש כאן לא יראו פניו עד שיראו פני המטרונה תחילה .כך אמר הקדוש ברוך הוא ,אל תביאו לפני קרבן ואל תכניסו ילד בברית עד שתעבור עליו שבת ,שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת .חז"ל מלמדים אותנו כי השבת היא המלכה ,המטרונה האלוהית ,ואי אפשר להתייצב אל מול פני המלך בברית המילה מבלי לעבור דרך היכל השבת המכינה את הנפש למפגש הנשגב. בגמרא במסכת נדה (דף ל ע"ב) פירשו רבותינו עומק נוסף במצב הנפשי של התינוק ברגע

צאתו לאוויר העולם ,שם נאמר כי הילד במעי אמו יודע כל התורה כולה ,ובעת יציאתו בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו הכל .מכאן למדו בדרך רמז ודרוש כי התינוק הופך להיות כעין אבל על אותה תורה נפלאה שנגנזה ממנו ,וכדרך האבלים שמתאבלים שבעה ימים ,כך ממתינים לוולד שבעה ימים עד שיעבור זמן צערו ואבלותו על אובדן התורה, ורק ביום השמיני ,כשהוא מתנחם ומתחזק ,מביאים אותו בברית המילה. בתלמוד ירושלמי (מובא בשינויי לשון בילקוט שמעוני) נרמז כי הכוח שקונה התינוק ביום השמיני אינו רק חוסן גופני ,אלא התחברות למקור החיים .המדרש שם משווה בין התינוק לבהמה שנאמר בה ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן ,ומבאר שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם דומים לרחמיו על הבהמה ,שצריך לעבור עליו זמן של עיכול ושל התאקלמות בעולם הזה ,כשהשבת היא זו שנוסכת בו את הרוח והחיות הנדרשים כדי לעמוד במעמד הקדוש של כריתת הברית. מתוך ים התלמוד והמדרש אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים ,המנחילים לנו את מסורת ההבנה וההלכה ,ומוסיפים נדבכים של עומק וטעם למצוות המילה ביום השמיני. רבי שלמה בן אדרת בשו"ת הרשב"א (חלק ז סימן תקלו) כתב לבאר את הטעם שאין מלים פחות משמונה ימים ,משום שברית שבת קדמה לברית מילה .הרשב"א מדייק בלשונו הטהורה כי לא ייתכן שיעברו שמונה ימים בלא שבת בינתיים ,והנה נאמר בשבת ברית ונאמר במילה ברית .לפיכך ,השבת שהיא הברית הראשונה והיסודית בעולם ,חייבת להקדים את ברית המילה הפרטית של הילד ,כדי שקדושת הכלל תהיה המצע עליו נבנית קדושת היחיד. בספר אורחות חיים להר"ר אהרן הכהן מלוניל (הלכות מילה) ביאר כי הטעם לשמונה ימים הוא כדי שיעברו על התינוק שבעה כוכבי לכת ,שהם יסוד הנהגת הבריאה בבחינת ברית עולם .הוא מוסיף ומחדש כי השבת שעוברת על הילד בטרם המילה מהווה זיכרון ותזכורת לכל ימי חייו ,שכן כשם שחילול שבת הוא בכרת ,כך יזכור זה הוולד לכשיגדל שעבר עליו ברית השבת קודם לברית המילה ,והדבר יעמוד לו כחומה בצורה לשמור עצמו בטהרה ולא לטנף את אות הברית בניאוף ,שהרי הוא מזרע קודש המקושר בברית כפולה לבוראו. רבינו בחיי בן אשר (בפירושו על התורה) עמד אף הוא על סוד המספר שמונה וביאר כי כל הנבראים בעולם הזה נבראו בששת ימי המעשה וזכו למנוחה ביום השביעי ,ולכן התינוק צריך להשלים את מעגל הבריאה הטבעי בטרם יתעלה למדרגה שמעל הטבע .השמונה מסמל את הנצחיות ואת עולם הבא ,ועל כן רק לאחר שעבר שבוע שלם של הנהגת הטבע, יכול התינוק לזכות בחותם הברית המקנה לו חיי עולם. בעקבות דברי הראשונים ,אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר

העמיקו חקר בטעמים אלו והוסיפו בהם נופך של הבנה הלכתית ומחשבתית ,השופכת אור על המפגש שבין חול לקודש בנפש התינוק.

הגאון רבי יוסף פצנובסקי בספר פרדס יוסף (על פרשת תזריע) דן בדברי האור החיים הקדוש ומקשה קושיה חריפה :אם כל העניין הוא שהתינוק יעבור את יום השבת כדי לקבל כוח וחיוניות ,מדוע עלינו להמתין שמונה ימים? הרי גם אם נולד התינוק ביום השבת עצמו ,כבר עבר עליו חלק מקדושת היום ,ולכאורה היה ראוי למולו מיד ביום השביעי שבו כבר ספג את אור השבת .אלא שמחדש הפרדס יוסף יסוד גדול ,שאין די בעצם השהות ביום השבת ,אלא יש צורך ברגע המיוחד של תחילת השבת ,אותה שעה שבה מקבל האדם את הנשמה היתירה .אותה תוספת קדושה היורדת לעולם עם כניסת השבת היא היא הנותנת כוח בנפשו של הולד ,ומשום כך גזרה התורה להמתין שמונה ימים ,כדי להבטיח שכל תינוק ,ללא יוצא מן הכלל ,יעבור תחת חופת הקדושה של רגע כניסת השבת.

הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן שלא) עומד על גודל מעלת המילה בשבת ומבאר כי אף שהשבת היא מקור הברכה והמילה דוחה אותה ,אין זה אלא משום שהמילה עצמה יונקת את כוחה מאותה שבת שקדמה לה .הוא מדגיש כי ההכנה של שבעת הימים אינה רק עניין טכני ,אלא הכרח הלכתי ליצור מצע של קדושה שעליו תחול הברית.

הכלי יקר (ויקרא יב ,ג) מוסיף ביאור נפלא בדרך האחרונים ,ומסביר כי השבת היא ברית עולם והמילה היא ברית עולם ,וכדי שיהיה כוח בברית המילה הפרטית של התינוק להחזיק מעמד אל מול פגעיו ותהפוכותיו של העולם הזה ,היא חייבת להישען על הברית הכללית של השבת .השבת מעניקה לתינוק את השייכות לכלל ישראל ,ורק מתוך אותה שייכות הוא יכול לקבל עליו את חותם הברית האישי שלו.

מתוך דברי האחרונים אנו פוסעים אל היכלם של גדולי הדורות האחרונים ורבותינו שבני דורנו ,אשר המשיכו לדלות פנינים מן המקורות ולבאר את הקשר הנשגב שבין הכנת השבת לבין חותם הברית.

הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות מילה) עמד על עומק דברי המדרש בעניין המטרונה ,וביאר כי המפגש של התינוק עם השבת בטרם המילה אינו רק עניין של כבוד ,אלא השפעה סגולית של קדושה .הוא מבהיר כי השבת היא מקור הברכה ,ודרך אותה ברכה מקבל התינוק את הכוח הנפשי הנדרש כדי שיוכל להיקרא בשם "יהודי" בשלמות .המילה ביום השמיני ,לאחר שעברה השבת ,מבטיחה כי הברית לא תהיה פעולה כירורגית חיצונית בלבד ,אלא כריתת ברית שחלה על גבי נפש שכבר נתקדשה בקדושת היום.

מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו על פרשת תזריע) האיר את הסוגיה בזווית מחשבתית עמוקה, וביאר כי המספר שבע מייצג את עולם הטבע והחומר ,ואילו המספר שמונה מייצג את עולם הקדושה שמעל הטבע .השהיית המילה ליום השמיני מלמדת אותנו כי כדי להגיע למדרגת השמונה ,שהיא מעל הטבע ,יש לעבור קודם כל דרך השבע בשלמותו .השבת, שהיא תכלית מעשה בראשית וחותם השבע ,היא הגשר המאפשר לאדם לעבור מהעולם הזה אל עולם הנצח המיוצג בברית המילה.

מו"ר הגרש"ה וואזנר (בספר שבת הלוי על התורה) עסק בקשר שבין המילה לכוח החיוניות, וביאר כי ביום השבת מתגלה האחדות בעולם .כאשר התינוק עובר את השבת ,הוא נכלל באחדות של עם ישראל ,ורק מתוך אותה אחדות כללית הוא יכול לבוא בברית היחיד שלו .הוא מוסיף כי השבת נותנת לתינוק "עמידה" ,ובכך הוא הופך לראוי להיכנס בברית בלי שתתערער חיוניותו הרוחנית.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק דן בדברי הפרדס יוסף שהבאנו לעיל ,וחיזק את היסוד שהשעה של תחילת השבת היא הקובעת .הוא מבאר כי ברגע זה של כניסת השבת משתנים סדרי בראשית ,והשפעה רוחנית חדשה יורדת לעולם .תינוק שלא זכה לחוות את רגע המעבר מחול לקודש ,חסר הוא את אותה הכנה נצרכת לברית ,ומשום כך הקפידה התורה על יום השמיני דווקא ,כדי להבטיח שכל זרע קודש יטבול באותו אור של כניסת המלכה בטרם יתקדש בחתן דמים למולות.

מתוך בירור המקורות והטעמים הנשגבים ,אנו למדים כיצד הסוגיה של מילה ביום השמיני אינה רק גזירת הכתוב רחוקה ,אלא יסוד חי ופועם המקרין על הנהגת האדם ועל עולמה של הלכה למעשה.

ההבנה כי התינוק זקוק לכוחה של השבת כדי להפוך לבן קיימא ,מלמדת אותנו את סדר העדיפויות בבניין הנפש .נפקא מינה ראשונה היא בתפיסת המצווה לא כפעולה בודדת, אלא כתוצאה של הכנה רוחנית .כשם שהתינוק אינו נימול עד שתעבור עליו שבת ,כך בכל עת שאדם מבקש להתעלות למדרגה חדשה בעבודת השם ,עליו להקדים לכך מצע של קדושה קבועה ושביתה ממלאכת החול .השבת היא המאפשרת את המילה ,וההכנה היא המאפשרת את הקדושה.

מבחינת המציאות ההלכתית ,אנו רואים את עוצמת הקשר בין המילה לשבת בכך שמילה בזמנה דוחה שבת .למרות שהמתנו שמונה ימים כדי שהתינוק יספוג את אור השבת ,ברגע שהגיע היום השמיני והתינוק כבר "חמוש" באותה נפש חיונית ,מצוות המילה גוברת על איסורי המלאכה של השבת .הדבר מלמדנו כי מטרת השבת היא להביא את האדם לידי עשייה של קדושה ,וכי התחנה של יום השביעי היא הדלק המניע את המצווה של היום השמיני.

עוד עולה נפקא מינה חשובה בעניין היחס לזמן .התורה קבעה יום שמיני ולא יום שביעי ,למרות שבשביעי כבר עברה שבת .מכאן נלמד שבחיי המעשה אין די ב"טעימה" מהקדושה ,אלא יש צורך ביום שלם של התנערות מהחול (כפי שביאר הפרדס יוסף על שעת כניסת השבת) ורק לאחר מכן ניתן לגשת אל המעשה .במציאות החיים ,זהו המצפן המורה לנו לא למהר אל ה"תיקון" בטרם נשלמה ה"הכנה" ,ולהבין שכל עיכוב של שבעה ימים אינו בזבוז זמן ,אלא בניית חוסן פנימי. בעומק הסוגיה מתגלה לפנינו רעיון כביר המגדיר מחדש את היחס שבין הטבע לבין מה שמעליו .העולם הזה נבנה בשבעה ימים ,והוא מייצג את המערכת הסגורה של חוקי הטבע, את המציאות המוחשית והמדידה .השבת ,אף שהיא קדושה ,היא חותמת את שבעת ימי הבניין – היא השיא של הטבע ,המנוחה שאחרי העמל .אך ברית המילה שייכת למספר שמונה ,המדרגה הפורצת את גבולות הטבע ונוגעת בנצח. כאן טמון עומק הרעיון :כדי שהאדם יוכל להתעלות אל המדרגה השמינית ,אל הברית העל-טבעית ,הוא חייב קודם כל לעבור דרך כל שבעת ימי הטבע ולמצות אותם .אי אפשר לדלג על העולם הזה בדרך אל הקודש .השבת שעוברת על התינוק היא הנקודה שבה הטבע כולו מתבטל כלפי הבורא ,ובכך היא פותחת עבור הילד את השער ליציאה מהמגבלות הגופניות אל המדרגה של ברית עולם. זאת ועוד ,השבת מייצגת את ה"יש" – את השלמות של הבריאה ,ואילו המילה מייצגת את ה"חיסרון" שעמו נולד האדם ושעליו לתקן .הרעיון העולה מכאן הוא שהתיקון של האדם (המילה) אינו יכול לבוא מתוך תחושת ריקנות או חולשה ,אלא דווקא מתוך שובע ושלימות (השבת) .התינוק סופג את כל הטוב והאור שיש לעולם הזה להציע ביום השביעי, ודווקא מתוך העוצמה הזו הוא ניגש ביום השמיני למלאכת התיקון וההקרבה בבשרו. השבת היא המטרונה המעניקה לאדם את הביטחון העצמי הרוחני לעמוד מול המלך ולכרות עמו ברית. כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם דרך צוהר זה ,אנו מגלים כי השבת והמילה הן שתי תחנות המעצבות את זהותו של היהודי מרגע לידתו .השבת היא בחינת קבלה ,זמן שבו האדם פסיבי ,שובת ממלאכה וסופג אל תוכו את אור השכינה .המילה ,לעומת זאת ,היא בחינת עשייה ,פעולה אקטיבית של חיתוך ושינוי הטבע .ההמתנה ליום השמיני מלמדת אותנו יסוד פסיכולוגי כביר :כדי שאדם יוכל להשפיע על המציאות ,לשנות את טבעו ולעמוד בניסיונות ,עליו להיות קודם כל "כלי קיבול" .עליו לדעת לעצור ,לשבות ,ולתת לקדושה להיספג בנשמתו. המעבר של התינוק דרך השבת בונה בו את האמונה שהעולם אינו הפקר ,שיש לו בעל בית ומקור חיות .רק מתוך אותה הכרה אמונית עמוקה ,הוא יכול לגשת ביום השמיני ולבצע את ה"תיקון" בבשרו .בחיים האישיים של כל אחד מאיתנו ,אנו נדרשים לעיתים

קרובות לבצע שינויים כואבים ,לחתוך בהרגלים ישנים (בחינת ערלה) ,אך ללא ה"שבת" שלפני כן – ללא רגעים של התחברות למקור החיים ולשלווה הפנימית – אין לנו את הכוח הנפשי לשרוד את השינוי. השבת המקדימה את המילה היא ההוכחה לכך שהקדוש ברוך הוא אינו חפץ בסיגוף לשמו ,אלא בקדושה שבאה מתוך עוצמה .התינוק חווה את השמחה והשלווה של השבת ,ורק אז הוא נכנס בברית .זהו המצפן לנפש :תמיד להקדים את החיבור החיובי והמאיר ,את ה"אהבה" ,לפני ה"יראה" והדין הכרוכים בחיתוך הברית .האמונה נבנית לא מתוך כאב ,אלא מתוך זיכרון של עונג שבת המעניק לנו את הכוח להיות בני קיימא בכל מצב. מן הדברים הללו עולה ומתייצב לפנינו מצפן מוסרי המנחה את האדם בדרכי עבודתו ובהתנהלותו מול סביבתו .העובדה שאין מילה בלא שבת מלמדת אותנו את חשיבותו של הבית ,של המצע שעליו גדל האדם .השבת היא המטרונה ,היא המלכה שמכניסה את האור הביתה ,והיא זו שמעניקה לילד את הכלים המוסריים להתמודד עם היצרים ועם חולשות החומר .המוסר הנלמד מכאן הוא שחינוכו של אדם לתיקון המידות ולריסון עצמי אינו יכול להתחיל מתוך דרישות קשות ו"חיתוכים" כואבים ,אלא הוא חייב להתבסס על יסוד של קדושה ,רוגע ושייכות משפחתית וכללית. כאשר אנו דורשים מעצמנו או מאחרים לעמוד בסטנדרטים מוסריים גבוהים ,עלינו לשאול :האם הקדמנו לכך את השבת? האם יצרנו אווירה של קדושה וחיוניות שמאפשרת את התיקון? המצפן הפנימי הנבנה כאן מורה לנו שכל תיקון מוסרי חייב לנבוע מתוך כבוד למקור – מהמפגש המקדים עם ה"מטרונה" ,שהיא הסובלנות והמאור הפנים המכינים את הלב לקבלת עול המצוות. זאת ועוד ,המספר שמונה ,המייצג את הנצח ,מחייב אותנו לראות את פעולותינו בפרספקטיבה רחבה יותר .המוסר היהודי אינו מסתפק בחיים תקינים לפי חוקי הטבע (השבע) ,אלא הוא שואף אל השמונה – אל המוסר הנבואי ,אל החסד שמעבר לשורת הדין .השבת היא התחנה שבה אנו צוברים את המטען הרוחני שמאפשר לנו לפעול בתוך העולם הזה מתוך יושרה שאינה תלויה בנסיבות משתנות ,מתוך ברית אמת שחוקה בבשרנו ובנשמתנו. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המלוות אותנו בכל רגע של התחדשות ובכל צומת של קבלת החלטות .למדנו כי הסדר האלוהי דורש מאיתנו את ההמתנה ואת ההכנה כחלק בלתי נפרד מן המצווה .במירוץ החיים המודרני ,אנו נוטים לעיתים לדחוק את הקץ ולבקש תוצאות מיידיות ,אך סוד השמונה מלמדנו שיש ערך קדוש לשהייה בתוך ה"שבע", בתוך עולם הטבע וההכנה ,כדי שהפריצה אל ה"שמונה" תהיה בת קיימא .עלינו לאמץ את התובנה שכל תיקון גדול בנפשנו מצריך הקדמה של שלווה ושביתה ,חיבור למקור הכוח