מדוע צדיקים שמהדרים במצוות אין מהדרים שימולו בעצמם את בניהם?

מדוע צדיקים שמהדרים במצוות אין מהדרים שימולו בעצמם את בניהם? בינות לעמודי ההלכה ומרחבי החסידות ,ניצבת תמיהה עתיקת יומין המבקשת פשר: הכיצד זה גדולי הדורות ,המוסרים נפשם על קוצה של יו"ד ועל הידורן של מצוות ,נמנעים מלבצע בידיהם ממש את מצוות המילה בבניהם? הרי כלל גדול בידינו מימי התלמוד כי "מצווה בו יותר מבשלוחו" ,ואם המילה היא קרבן וזריקת דם על המזבח ,מדוע אין…

מדוע צדיקים שמהדרים במצוות אין מהדרים שימולו בעצמם את בניהם? בינות לעמודי ההלכה ומרחבי החסידות ,ניצבת תמיהה עתיקת יומין המבקשת פשר: הכיצד זה גדולי הדורות ,המוסרים נפשם על קוצה של יו"ד ועל הידורן של מצוות ,נמנעים מלבצע בידיהם ממש את מצוות המילה בבניהם? הרי כלל גדול בידינו מימי התלמוד כי "מצווה בו יותר מבשלוחו" ,ואם המילה היא קרבן וזריקת דם על המזבח ,מדוע אין האב הופך לכהן המקריב בעצמו את בנו לידי אביו שבשמיים? שאלה זו ,שהעלה מרן הדברי יציב בשלהבת קודשו ,פותחת צוהר לבירור עמוק על מאבקו של היצר המסתתר דווקא במקומות הנשגבים ביותר ,על כבישת הרחמים של אברהם אבינו ,ועל המתח העדין שבין הידור המצווה לבין החשש מתקלות וקטרוגים .אנו יוצאים לברר האם המניעה נובעת מענווה ,מפחד מפני התגרות בשטן ,או שמא מהבנה עמוקה יותר של מהות השליחות והכיבוד במצווה כה גורלית. פסוקי הפרשה והמקורות המהווים את התשתית למצוות המילה בזמנה עומדים במוקד

הבירור ,ודרכם נשפוך אור על יסודות החיוב המוטל על האב ועל ההידור המיוחד שבמעשה הגוף שלו" .וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא פרק יב ,פסוק ג) .בתוך המילים הקצרות הללו גנזה התורה את סדר הזמנים המחייב ואת עצם החיוב ,וכאן עמדו המפרשים על היחס שבין ציווי התורה לבין פעולת האב עצמו: רש"י (ויקרא יב ג) מבאר בפירושו כי המילים "ימול בשר ערלתו" באות ללמד על עצם חובת הסרת הערלה ביום השמיני .אמנם כאן נכתב הדין בלשון סתם ,אך בפרשת וירא, כאשר התורה מתארת את קיום המצווה אצל אברהם אבינו ,נאמר "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלוהים" (בראשית כא ד) .רש"י שם מדייק כי אברהם לא מינה שליח למשימה זו ,אלא נזדרז וביצע את המעשה בעצמו ,כדי להראות שחביבה עליו המצווה ואינה נראית עליו כמשא ,ומכאן שורש הדין שמצווה בו יותר מבשלוחו. רבינו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (בראשית כא ד) מעמיק בלשון הפסוק "כאשר ציוה אותו אלוהים" ומבאר כי מעלתו של אברהם הייתה שביצע את המילה מתוך שמחה עצומה ,למרות הרחמים הטבעיים שיש לאב על בנו יחידו שנולד לו לעת זקנתו .הוא מחדש כי ההידור במעשה האב הוא דווקא בכבישת הרחמים ,שכן במעשה המילה האב הופך את רגש האהבה הטבעי למסירות נפש מוחלטת לרצון הבורא ,וזהו עומק הציות שנתבע מאברהם ומהדורות שאחריו. רבי עובדיה ספורנו (בראשית כא ד) מפרש כי התורה כפלה את הלשון "כאשר ציוה אותו אלוהים" כדי להדגיש שאברהם עשה את המעשה בדיוק כפי שנצטווה ,בלי שום שינוי ובלי להטיל את המלאכה על אחרים .לפי דרכו ,הקדוש ברוך הוא ציווה על האב למול את בנו ,ובשעה שהאב מבצע זאת בעצמו הוא מקיים את הציווי במלואו, בבחינת "עושה המצווה כמאמרה" ללא חציצות ,ומבטא בכך את היותו עבד נאמן המבטל רצונו מפני רצון קונו. הכלי יקר (ויקרא יב ג) מציין כי המספר שמונה הוא מעל הטבע ,והמילה "ימול" בלשון עתיד רומזת על כך שהברית היא נצחית ועומדת לדורות .הוא מבאר כי כאשר האב מל את בנו ,הוא מקשר את הדור הבא אל הברית שמעל הטבע בכוחו שלו ,ובכך הוא מעביר את שרשרת הקדושה מאב לבן בצורה הישירה ביותר .מעשה זה נחשב כהקרבת קרבן, וכמו שהכהן מקריב את הקרבן בבית המקדש ,כך האב במעשה ידיו ממש הופך את הברית לעבודה שבלב ובגוף גם יחד. דברי חז"ל והסוגיות בתלמוד המבררות את גדרי המצווה בגופו של האדם ואת המאבק הרוחני המלווה אותה עומדים במוקד עיוננו. בגמרא במסכת קידושין (דף מא ע"א) מובא הכלל הגדול המנחה את כל עולם המצוות:

מצווה בו יותר מבשלוחו .הגמרא לומדת זאת מהנהגתם של אמוראים שהיו טורחים בעצמם בהכנות לשבת קודש ולא הותירו את המלאכה למשרתיהם ,כדי להראות חביבות המצווה .בסוגיית המילה ,החובה המוטלת על האב למול את בנו היא מצווה מפורשת ,ולכאורה הכלל של מצווה בו היה צריך לחייב כל אב המיומן בכך למול את בנו במו ידיו. עוד יש לעיין בדברי הגמרא במסכת גיטין (דף נז ע"ב) הדרש על הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" ,שחז"ל פירשו כי זו מצות מילה שניתנה בשמיני .מתוך דברים אלו עולה כי המילה נחשבת למסירות נפש ממש ,כהריגה וכהקרבת קרבן. הגמרא במסכת שבת (דף קלה ע"א) מספרת על רב אדא בר אהבה שנולד לו בן כשהוא מהול בשבת ,והוא החמיר על עצמו להטיף ממנו דם ברית ,עד שביצע את המעשה בעצמו ועשאו כרות שפכה .רש"י שם מבאר כי רב אדא בר אהבה עצמו מלו ,ובשל כך נענש .הדברי יציב מבאר כי דווקא משום שביקש להדר ולעשות המצווה בעצמו, התגרה בו השטן ביותר ,שכן היצר הרע אינו יכול לשאת עשיית מצווה כה נשגבת בגופו של האדם. בתלמוד ירושלמי ובמדרשים מצינו את תיאור ניסיונותיו של השטן לעכב את אברהם אבינו בדרכו לעקידת יצחק ,פעם כנהר ופעם כזקן המשיא לו עצות .הדברי יציב לומד מכאן יסוד עצום :ככל שהמצווה נעלית יותר וככל שהאדם מבקש לעשותה בצורה השלמה ביותר – דהיינו "בו" ולא בשלוחו – כך מתגבר היצר בכל כוחו למנוע זאת .לכן ,גדולי הדורות העדיפו למול על ידי שליח ,כדי שלא להעיר את קטרוג השטן ולא לבוא לידי מכשול במצווה שכל כולה מסירות נפש ושפיכות דם לשם שמים. מתוך ים התלמוד אנו עולים אל דברי רבותינו הראשונים ,אשר העמיקו חקר ביסודות השליחות במצוות המילה ובגדרי החיוב המוטלים על האב לעומת שלוחו. רבינו שלמה יצחקי בפירושו למסכת קידושין (דף מא ע"א) עומד על הכלל שמצווה בו יותר מבשלוחו ומבאר כי הטעם לכך הוא שכאשר האדם עוסק במצווה בעצמו ,הוא מראה בכך שהמצווה חביבה עליו ביותר ואינה נראית עליו כמשאוי .מכאן עולה התמיהה על אותם חסידים ואנשי מעשה שאינם מלים בעצמם ,שהרי לכאורה הם מחסירים בהפגנת חביבות המצווה בגופם .אולם רש"י בסוגיית רב אדא בר אהבה (שבת קלה ע"א) מציין כי רב אדא מל בעצמו ונענש ,ובכך הוא פותח פתח להבנה שישנם מצבים שבהם דווקא ההידרשות לשליח מגנה על האדם מפני תקלה. רבינו אשר בפירושו למסכת קידושין (פרק ב סימן א) דן בגדרי השליחות וקובע כי השליח פועל מכוחו של המשלח ,ובמילה השליח נחשב כידו הארוכה של האב .הרא"ש מביא את הסברא כי במקום שיש חשש שהאב לא יבצע את המלאכה בדייקנות המרבית מחמת

רחמנותו או חוסר מיומנותו ,עדיף למנות שליח מומחה .לפי דבריו ,ההידור במילה אינו רק בעצם המעשה אלא בתוצאה השלמה והבטוחה של המצווה ,ושליח מיומן מבטיח הידור זה טוב יותר מאב שאינו רגיל בכך.

רבינו נסים בחידושיו למסכת קידושין מבאר כי מצווה בו יותר מבשלוחו אינו דין המעכב את המצווה ,אלא הנהגה של חסידות .הוא עומד על כך שישנן מצוות שבהן גוף האדם הוא העיקר ,כמו תפילין וציצית ,אך במילה ,שעיקרה הוא הסרת הערלה מהתינוק, המעשה יכול להיעשות על ידי אחר .הר"ן רומז כי במקום שבו ישנו עניין של כבוד המצווה או חשש מתערובת יצר ,השליחות הופכת להיות הדרך המועדפת לקיום המצווה לכתחילה.

בעלי התוספות במסכת יבמות (דף עא ע"א) דנים בחילוק שבין מילה לפריעה ומציינים כי אברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה .הם מביאים את הדעה שאדם אחד יכול למול ואחר לפרוע ,ומכאן אנו למדים כי מצוות המילה ניתנת לחלוקה בין גורמים שונים .חלוקה זו מאפשרת לאב להשתתף במצווה בדרכים שונות ,כמו עמידה על גבי המוהל או מינוי השליח בכיבוד ,מבלי לקחת על עצמו את פעולת החיתוך המעוררת קטרוגים רוחניים וקשיים רגשיים.

מעומק סברות הראשונים אנו באים אל היכלם של גדולי האחרונים והפוסקים ,אשר העמיקו חקר בשאלה המעשית של כבישת רחמי האב אל מול קיום המצווה בגופו.

רבי אברהם שמואל בנימין סופר בספרו שו"ת כתב סופר (יורה דעה סימן קכא) מעלה סברה נפלאה ומחדש כי במצוות מילה ישנו עניין של מצווה בו יותר מבכל שאר המצוות .הוא מבאר כי מאחר שהמילה נחשבת כהקרבת קרבן וזריקת דמו על המזבח ,הרי שעל האב לכבוש את רחמיו ביותר כאשר הוא מבצע את המעשה בעצמו .הכתב סופר מדייק זאת מהפסוקים בעקידת יצחק ,שם נאמר לאברהם "יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך" ,ומבאר כי אברהם יכול היה לשלוח שליח לעקוד את בנו ,אך בחר לעשות זאת בעצמו כדי להראות את עוצמת כבישת הרחמים וההתמסרות המוחלטת לקדוש ברוך הוא .לשיטתו ,הדרגה הגבוהה ביותר היא כשאדם עושה בעצמו את מה שקשה לו מכל, ולכן מן הראוי היה שהאב ימול בעצמו כשאפשר.

הרב אלכסנדר סנדר בן אפרים זלמן בספרו תבואות שור (סימן כח ס"ק יג) דן בשאלה היסודית האם מינוי המוהל הוא בתורת כיבוד או בתורת שליחות .הוא מעורר את דברי הש"ך (חושן משפט סימן שפב ס"ק ד) הסובר כי אם האב ממנה שליח למול את בנו, ייתכן שאין האב יוצא ידי חובת המצווה בשלמותה ,שכן זו מצווה המוטלת על גופו. האחרונים מעמיקים כאן בחקירה האם עצם העובדה שהאב עומד על גבי המוהל וממנה אותו נחשבת כאילו עשה בעצמו ,או שמא החיסרון במעשה החיתוך בגופו של האב פוגע בהידור המצווה.

רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בספרו דברי יציב (שבת עמוד תשעה) מביא את דברי הגה"ק מנאסויד והרה"ק משינאווא זי"ע ,המסבירים בדרך חסידית מדוע לא נהגו צדיקים למול בעצמם .הם משווים זאת למצוות תלמוד תורה ,שם אמרו שאין זה נכון שהאב ילמד את בנו בעצמו משום שהיצר הרע מתגרה במצווה גדולה זו ביותר .מכיוון שמצוות המילה היא כעקידת יצחק ממש ,החשש הוא שהשטן יעשה כל תחבולה למנוע את המצווה או להכשילה אם האב יבצע אותה בעצמו .לכן ,כדי לא להתגרות ביצר ,מעדיפים הצדיקים להשתמש בשליח ,ובכך "משקיטים" את הקטרוג ומאפשרים למצווה להתקיים בשלמות בלי הפרעות רוחניות. בעל השפתי כהן הש"ך (חו"מ) מעיר כי במקום שבו המינוי של המוהל נעשה בתורת כיבוד ,הרי שהאב משתתף במצווה באופן כזה שאין בו חסרון של שליחות הגורע מהמצווה בו .חלק מן האחרונים מחדדים כי ייתכן שדווקא המינוי של שליח מומחה הוא ההידור הגדול ביותר ,שכן במילה קיימת סכנה מוחשית לתינוק ,ואם האב יבצע את המצווה מתוך התרגשות או חוסר מיומנות ויפגע בבנו ,יצא הפסדו בשכרו .לכן ,הזהירות והאחריות לשלומו של הילד גוברים על הרצון להידור של מצווה בו. באים אנו אל שערי היכלם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר נדרשו לשאלה זו מתוך מבט המשלב בין דקדוק ההלכה לצפונות הנפש והנהגת החסידות. מו"ר הגר"א וייס (בשיעוריו ובמנחת אשר) עומד על היסוד ההלכתי של מצווה בו יותר מבשלוחו ,ומבאר כי אף שמעיקר הדין האב חייב במילת בנו ,מכל מקום כאשר האב אינו אומן ובקי במלאכה ,אין כאן שום עניין של הידור אם ימול בעצמו .אדרבה ,ההידור הגדול ביותר במצווה הוא שהיא תיעשה על הצד היותר טוב והבטוח ,ועל כן שליחותו של מוהל מומחה אינה גריעה במצווה אלא השלמתה .הוא מוסיף כי במקום שבו האב מכבד את המוהל כחלק מהידור המצווה וכבוד הבריות ,נחשב הדבר כאילו האב משתתף במעשה, ואין בזה חסרון של שליחות המגרעת מהמצווה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות מילה) מתייחס למנהג העולם ומציין כי רבים מגדולי ישראל לא מלו את בניהם בעצמם .הוא מבאר כי במצוות מילה, שהיא מצווה שיש בה סכנה וצריכה מומחיות מרובה ,חוששים שמא מחמת רחמנות האב או התרגשותו לא יבצע את המילה והפריעה כדת וכדין .לפיכך ,השליחות כאן היא הכרח המציאות כדי לקיים את המצווה בשלמותה .הוא מדגיש כי האב מקיים את עיקר המצווה בעצם המינוי והעמידה על גבי המוהל בשעת הברכה ,ובכך הוא נחשב שותף מלא במעשה הברית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי דן בשיטת הכתב סופר ומבאר כי אף שיש מעלה גדולה בכבישת הרחמים של האב ,הרי שבדורות האחרונים ,שבהם נחלשו הכוחות והריכוז, יש לחשוש יותר לתקלה מאשר להידור .הוא מביא את המסורת מהצדיקים שהזכירו את

עניין הקטרוג של השטן ,ומבאר כי המילה היא רגע של דין מתוח ,וכדי להמתיק את הדינים מעדיפים לעשות זאת על ידי שליח המורגל בדבר ,ובכך להסיר את עין הקטרוג מעל האב והבן.

הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף מביא את הספק המובא בשו"ת תשובות והנהגות ,האם בביצוע החיתוך לבדו על ידי האב יש עניין של מצווה בו .הוא מסיק כי מאחר שמילה ופריעה הן שתי מצוות נפרדות ,הרי שאם האב חותך את הערלה והמוהל משלים את הפריעה ,האב זוכה לקיים את עיקר המצווה בגופו ובכך יוצא ידי חובת כל השיטות .עם זאת ,הוא מדגיש כי הנהגת הצדיקים שלא לעשות כן נובעת מעומק של ענווה וזהירות ,שלא להחזיק טובה לעצמם במצווה כה נוראה ,אלא להותירה בידי האומנים המקדישים לכך את חייהם.

ההבנות העולות מתוך דברי הפוסקים והנהגות הצדיקים מתרגמות את הדיון המחשבתי לשורה של הכרעות מעשיות ,המעצבות את דמותה של המצווה במציאות ימינו ומאירות את הדרך לאב המבקש לנהוג כדת וכדין.

נפקא מינה ראשונה נוגעת לאופן הגדרת פעולת המוהל .למעשה ,רוב הפוסקים מורים כי גם אם האב אינו מל בעצמו ,עליו להקפיד על כך שמינוי המוהל יהיה בתורת כיבוד ולא רק כשליח טכני .כאשר האב עומד בסמוך למוהל ,מברך את הברכה (או שומע אותה ומכוון לצאת ידי חובה) וממנה אותו מתוך רצון להדר במצווה ,הוא נחשב כמי שקיים את המצווה בו במידה רבה .במציאות החיים ,הכיבוד שנותן האב למוהל מומחה נחשב כפעולה חיובית של הידור מצווה ,שכן הוא מבטיח שהמצווה תתקיים בצורה המקצועית והנאה ביותר, דבר הגובר על המעלה האישית של עשייה עצמית ללא מיומנות.

נפקא מינה נוספת עוסקת בשאלת ה"חיתוך" החלקי .כפי שהובא בתשובות והנהגות, יש המציעים פשרה מעשית שבה האב מבצע רק את פעולת החיתוך הראשונית והמוהל ממשיך בפריעה ובתיקון .אולם ,למעשה נהגו רוב העולם שלא לעשות כן ,וזאת מחמת החשש המוחשי של יציאת הפסד בשכר ההידור .במציאות של ברית מילה ,שבה כל תזוזה קלה דורשת ריכוז ויד יציבה ,חוסר ניסיון של האב עלול לגרום חלילה לנזק לתינוק .לכן, המצפן המעשי מורה כי "שב ואל תעשה עדיף" ,והזהירות מפני פגיעה בנפש הילד היא ההידור האמיתי והמוסרי ביותר.

עוד השלכה מעשית חשובה היא היחס למניעת קטרוגים .המנהג שלא למול בעצמנו, כפי שהסבירו הרה"ק משינאווא והדברי יציב ,מלמד אותנו הנהגה של "צניעות במצוות". במקום שבו יש חשש שהידור יתר יביא לידי התגרות בשטן או לידי גבהות הלב של האב המרגיש כ"עוקד" בנו ,עדיף להצניע את המעשה ולהשתמש בשליח .בחיי היום יום, אנו למדים מכך שלפעמים הדרך הנכונה לעבוד את השם היא דווקא מתוך הסתר פנים

וביטול העצמי ,תוך העברת מרכז הכובד מה"אני" שעושה את המצווה אל המצווה עצמה שצריכה להיעשות בשלמות. בעומק הסוגיה של הימנעות הצדיקים ממילה עצמית גנוז רעיון כביר על מהות העבודה הרוחנית והיחס שבין האדם למעשיו .אנו מוצאים כאן התנגשות לכאורה בין שני עולמות :עולם ההידור האישי ,המבקש למצות כל רגע של קדושה בגופו של האדם, לבין עולם הביטול וההתמסרות ,המבין כי לעיתים השלמות נמצאת דווקא בוויתור על ה"אני" המקיים. המספר שמונה ,המייצג את מה שמעבר לטבע ,דורש מהאדם כניסה אל היכל שאין בו אחיזה אישית .אברהם אבינו ,בשיא עקידת נפשו ,מל את יצחק בעצמו כדי להראות שהאהבה והרחמים אינם חוצצים בינו לבין בוראו .אך דווקא מכוחו של אברהם, למדו הדורות הבאים את עומק סוד הצמצום .כאשר צדיק מוסר את בנו לידי מוהל, הוא מבצע עקידה כפולה :הוא לא רק "מוסר" את בנו לברית ,אלא הוא עוקד גם את הרצון הרוחני הנשגב שלו למול בעצמו .הוא בוחר להעלם ,להפוך לממנה ומאפשר למצווה להתקיים בטהרתה ,ללא תערובת של הרגשת סיפוק אישי או התגרות מיותרת בכוחות המקטרגים. זהו בירור עומק הרעיון :הקדושה העליונה אינה נמדדת רק בפעולה הפיזית ,אלא בטוהר הכוונה המסתתר מאחוריה .הבחירה בשליח אינה בריחה ממחויבות ,אלא הכרה בכך שהמצווה גדולה מן האדם .אנו לומדים כי במקומות שבהם האור הוא אינסופי, כמו בברית המילה ,על האדם ליצור כלי של ענווה וצמצום .הוויתור על ה"מצווה בו" לטובת המעשה הנקי והבטוח על ידי שליח ,הופך את האב לשותף שקט במעשה בראשית ,כזה שאינו תופס מקום לעצמו ומאפשר לשכינה לשרות על התינוק ללא חציצות של יצר או קטרוג. המבט אל הנפש פנימה מתוך דקדוקי ההלכה הללו מגלה לנו כיצד האמונה והנהגת האדם שזורים זה בזה ברבדים העמוקים ביותר של עבודת השם .הדיון על ההימנעות ממילה עצמית אינו רק שאלה של מיומנות טכנית ,אלא הוא משקף את המאבק התמידי של הנפש בין הרצון להרגיש את הקדושה בחוש לבין היכולת להתבטל בפני המציאות והאמת האלוקית. החיבור לאדם טמון בהבנה שישנם רגעים בחיים שבהם דווקא ה"חוסר" הוא השלמות. כאשר אב עומד בברית בנו ומוסר את המאכלת לידי אחר ,הוא מתרגל את מידת האמונה בטהרתה – הידיעה שרצון השם נעשה גם מבלי שאני אהיה המבצע הבלעדי .בנפש פנימה, זוהי עבודה של שבירת ה"אני" הרוחני .האדם המאמין מבין כי המצווה אינה שייכת לו אלא הוא שייך למצווה ,ולעיתים ההידור הגדול ביותר הוא דווקא השתיקה והעמידה מן הצד ,מתוך הכרה בעומק הדין והקדושה של הרגע.

יתרה מכך ,אנו מוצאים כאן תובנה נפלאה על הזהירות הנדרשת מן האדם בעמדו מול עוצמות רוחניות כבירות .הידיעה שהיצר הרע מתגרה דווקא במקומות של הידור ומסירות נפש ,מחנכת אותנו להליכה בדרך הממוצעת והבטוחה .האמונה אינה דורשת מאיתנו להיות גיבורים המסתערים על הלהבות בכל מחיר ,אלא להיות עבדים נאמנים המחשבים את צעדיהם מתוך אחריות לזולת ולתוצאה המבורכת .התינוק הרך ,שחייו ושלמותו תלויים במעשה זה ,מלמד את האב פרק בענווה :אהבתי אליך גדולה כל כך ,עד שאני מוכן לוותר על "זכותי" למול אותך בעצמי ,ובלבד שהדבר ייעשה בצורה הבטוחה והנכונה ביותר עבורך. מתוך המבט בהנהגת הסדר והפרישה של גדולי ישראל ממילה עצמית ,אנו בונים בתוכנו מצפן מוסרי המורה לנו את הדרך ביחס שבין האדם לאחריותו ולזולתו .היסוד המוסרי הראשון העולה כאן הוא ההכרה בגבולות הכוח .דווקא במקום שבו התורה מעניקה לאדם זכות וחובה אישית – "מצווה בו" – באה המוסר היהודי ומלמד כי עלינו לבחון האם הלהט שלנו לקיים את המצווה אינו בא על חשבון שלמותו של האחר ,במקרה זה התינוק הרך. המצפן הפנימי מורה לנו כי הענווה גדולה מן הגאווה שבמעשה ,והאחריות לשלומו של הזולת קודמת להידור האישי של האדם. עוד נבנה בלבנו המצפן המוסרי של "אל תתגרה בשטן" .תובנה זו ,שנראית לכאורה כמיסטית ,היא בעלת משמעות מוסרית עמוקה :עלינו להכיר בכך שישנם כוחות של קנאה וקטרוג בעולם ,ועל האדם החכם להימנע מיצירת חיכוך מיותר .המוסר הזה מחנך אותנו להצנע לכת – לא לנקר עיניים במעשים נשגבים מדי שעלולים לעורר התנגדות או תקלה .היכולת לפעול מתוך שליחות וצניעות ,מבלי להפוך את עצמנו למרכז הדרמה, היא ביטוי לזיכוך המידות הגבוה ביותר. בנוסף ,הבחירה בשליח מומחה על פני האב המתרגש מלמדת אותנו פרק מוסרי בשליטה עצמית .המוסר תובע מהאדם לדעת מתי עליו לסגת אחורה כדי לאפשר לאיש המקצוע, לאומן ,לבצע את המלאכה כראוי .זהו מצפן המורה לנו להעדיף תמיד את טובת העניין ואת הדיוק ההלכתי על פני הסיפוק הרגשי הרגעי .אנו למדים כי הקרבת הקרבן האמיתית אינה רק בדם המילה ,אלא בנכונות של האדם לוותר על המעמד המרכזי שלו בטקס, מתוך דאגה עמוקה ואחראית להמשכיות הדורות בבטחה ובקדושה. ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום ,המלוות אותנו בכל עת שאנו ניצבים מול הרצון להדר ולהצטיין בעבודת השם .למדנו כי לפעמים ההידור האמיתי אינו טמון בעשייה הפיזית ובתפיסת המקום ,אלא דווקא ביכולת לסגת אחורה ולפנות מקום לשליח ,לאומן או לזולת ,כדי שהמטרה תושג בשלמותה .בחיים האישיים ,עלינו לזכור שגם כשאנו מלאי להט לעשות טוב ,עלינו לבחון האם אנו פועלים מתוך רצון לסיפוק רוחני אישי או מתוך אחריות כנה לתוצאה ולשלומו של האחר .הידיעה שהיצר אורב דווקא במקומות