מדוע נוהגים להריח בשמים בברית המילה?

מדוע נוהגים להריח בשמים בברית המילה? בתוך סערת השמחה של כניסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו ,עת נכרתת ברית עולם בין הנשמה הטהורה לבין קונה ,נהגו ישראל קדושים להוסיף נופך של ריח ניחוח המלווה את מעשה המצווה ,ריח הממלא את החלל ומשלב בתוכו רזים עמוקים וכוונות נסתרות ,שכן בכל דור ודור תמהים הבריות מה עניין הבשמים וההדסים אצל דם הברית, וכיצד הפך ענף עץ עבות…

מדוע נוהגים להריח בשמים בברית המילה? בתוך סערת השמחה של כניסת הרך הנולד בבריתו של אברהם אבינו ,עת נכרתת ברית עולם בין הנשמה הטהורה לבין קונה ,נהגו ישראל קדושים להוסיף נופך של ריח ניחוח המלווה את מעשה המצווה ,ריח הממלא את החלל ומשלב בתוכו רזים עמוקים וכוונות נסתרות ,שכן בכל דור ודור תמהים הבריות מה עניין הבשמים וההדסים אצל דם הברית, וכיצד הפך ענף עץ עבות לחלק בלתי נפרד מסדר הברכות והשבחים הנאמרים מעל הכוס, האם בא הריח לשכך את כאבו של התינוק או שמא הוא רמז לניחוח הקטורת שעלה מגבעת הערלות בימי קדם ,והאם יש בבשמים הללו כדי להשיב את הנפש הנרעשת מגודל המעמד או שמא הם באים לכבוד הנשמה היתירה השורה על הקהל הקדוש באותה שעה גורלית ,שאלות אלו ואחרות ניצבות לפתחנו בבואנו לבאר את המנהג העתיק והחביב הזה המפיץ ריח טוב בין כותלי בית הכנסת בשעת השמחה. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י''ב ג') .פסוק זה המהווה את המקור העליון

למצוות המילה מגלה לנו את קדושת היום השמיני המיוחד אשר בו מתעלה הילד מעל גדרי הטבע אל עבר הברית הנצחית והנה מפרשי התורה בדרכם הקדושה מצאו בדברי הכתוב רמזים וסודות לקשר שבין המילה לבין עניין הריח והבשמים המלווים אותה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (או''ח סי תקנ''ט) כתב והביא את דברי מרן בשולחן ערוך שיש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו להריח וביאר שם שזהו מנהג קדום וחשוב המלווה את המצווה רש"י (ויקרא י''ב ג') פירש כי המילה ביום השמיני היא מצווה יקרה וחביבה עד מאוד ורבותינו הוסיפו כי חביבות זו מתבטאת בכל החושים ובהם חוש הריח המעלה את המצווה למדרגת קרבן. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא י''ב ג') ביאר כי ביום השמיני יזכה הילד לאור עליון והוא זמן מוכן להשראת שכינה ומכאן יובן המנהג להביא בשמים המזמנים את הנפש לקבלת הארה רוחנית זו. הכלי יקר (ויקרא י''ב ג') חידש כי המספר שמונה רומז לעולם הרוחני שמעל שבעת ימי הבנין ולכן נהגו להריח בשמים המשיבים את הנפש הרוחנית המתעוררת ביום זה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו''ד סי רס''ה סעיף א') כתב ויש נוהגים ליטול הדס בידו ומברך עליו ולהריח וביאר בבית יוסף שזהו לכבוד הברכה והמצווה. רבנו משה בן מימון בפירושו למשנה (שבת פרק י''ט) פירש כי המילה היא עיקר גדול בדת והדר המצווה מחייב להשתמש בכל דבר המכבד את המעמד ובכלל זה ריח טוב. נמצאנו למדים כי אף שעיקר הכתוב מדבר במעשה המילה הרי שחכמינו ומפרשי התורה ראו בחוש הריח כלי עזר לרוממות המצווה ולכבודה של הברית הנכרתת ביום זה מעל גדרי הטבע. כעת נפסע בשבילי התלמוד המאירים בהם טמונים שורשי הרמזים והמנהגים שקיבלו צורה וריח בדורות המאוחרים יותר ונראה כיצד חז"ל קישרו בין סימני הברית לבין עולם הבשמים. בגמרא במסכת סנהדרין (דף לב ע"ב) מובא כי קול ריחיים שנשמעין בבורני סימן הוא לשבוע הבן שבוע הבן ופירש רש"י (שם) כי בזמן הגזירה והשמד היו יראים להוציא קול ולהודיע על המילה וקבעו סימנים רחוקים להודיע כי כאן נערכת ברית וביאר בשבולי הלקט כי שחיקת הריחיים הייתה לצורך סממנין לרפואת התינוק ומכאן השתרבב המנהג להביא הדס המפיץ ריח של בשמים כזכר לאותם סממנים שהיו מכינים למילה. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ג ע"א) על הפסוק והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה דרשו רבותינו ואין הדסים אלא צדיקים שנאמר ויהי אומן את הדסה וביאר רש"י (שם) כי

הצדיקים משולים להדס שיש בו ריח טוב ואין בו טעם כך גם בברית המילה אנו מביאים את ההדס לרמוז על תפילתנו שהילד יגדל ויהיה בין הצדיקים הנקראים הדסים. בגמרא במסכת מגילה (דף י"ג ע"א) מבואר כי למה נקרא שמה הדסה על שם הצדיקים שנקראו הדסים וביארו התוספות (שם) את המעלה המיוחדת של השם הזה המורה על יופי וריח רוחני ומכאן נסמכו המנהגים להשתמש בבשמים אלו דווקא במעמד קידוש השם של ברית המילה. בגמרא במסכת כתובות (דף י"ז ע"א) מובא כי רבי יהודה בר אילעי היה מרקד לפני הכלה בבד של הדס ופירשו שם רבותינו כי ההדס משמש לשמחה וריקוד במקום מצווה וחידשו האחרונים כי כשם שמשמחים את הכלה בהדס כך משמחים את התינוק והקהל בברית המילה בשמים אלו המשיבים את הנפש. בתלמוד ירושלמי במסכת כתובות (פרק ב' הלכה א') דנו בעניין סימני השמחה וקול השופר והריחיים המבשרים על המילה וכתבו מפרשי הירושלמי במקום כי כל דבר המביא לידי פרסום המצווה בדרך של כבוד וחשיבות נכלל בתוך השמחה של שבוע הבן. נבוא כעת אל אוצרותיהם של רבותינו הראשונים אשר בדבריהם הקדושים העמידו לנו יסודות איתנים להבנת פשר המנהג הזה המשלב ריח וקדושה יחדיו. רבנו צדקיה בן אברהם הרופא בספרו שבולי הלקט (הלכות מילה סימן ד) כתב כי בתחילה לא ידע טעם ברור למנהג הבשמים אלא שתלה זאת במנהג להביא הדסים לבית הכנסת כדי להכריז ולהודיע ברבים שיש כאן ברית מילה וכיון שהיו הבשמים מזומנים שם הנהיגו לברך עליהם .עוד הוסיף וחידש שם בשם אחיו רבי בנימין זצ"ל על פי המדרש בבראשית רבה כי בשעה שמל אברהם אבינו את בני ביתו עלה ריח הערלות לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת הסמים ומתוך אותו ריח נתמלא עליהם רחמים ועל כן אנו מביאים בשמים לזכור את אותו ריח קדומים המעורר רחמי שמים עלינו. רבנו צדקיה בן אברהם הרופא בספרו שבולי הלקט (שם) ביאר טעם נוסף על פי דברי הגמרא בסנהדרין שקול הריחיים היה סימן לשבוע הבן והריחיים הללו שימשו לשחיקת סממנים ורפואות לתינוק הנימול וכיון שהיה זה סימן למצווה בזמן השמד קבעו להביא הדס שהוא ענף בושם כזכר לאותם סממנים של מצווה. רבנו אלעזר מגרמייזא בספרו סוד רזיא (סוד המילה) כתב כי הבשמים בברית המילה הם כנגד הקטורת שהייתה בבית המקדש שכן המילה היא כקרבן שלם לפני ה' וראוי שיהיה לה ריח ניחוח המלווה את הקרבת בשר הערלה. רבנו אברהם אבן עזרא (שמות ל') פירש כי חוש הריח הוא החוש היחיד שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף ועל כן בכל מקום שיש בו התעלות רוחנית כמו ברית המילה נוהגים להשתמש בבשמים לעורר את הנפש.

לאחר שהנחנו את יסודות הדברים בדברי חז"ל ורבותינו הראשונים ,נעלה אל היכלם של רבותינו האחרונים והפוסקים אשר העמיקו חקר בטעמי המנהג המופלא הזה המשיב את הנפש בשעת המצווה.

רבי מרדכי יפה בספרו הלבוש (יור"ד סימן רס"ה) כתב כי הטעם למנהג הבשמים נובע מסיבה מעשית הנעוצה בטבע האנושי ,שכן יש שמתעלפין כשרואין את הדם ,או שהתינוק עצמו זקוק לחיזוק אחר המילה ,והריח הטוב של הבשמים מועיל להשיב את נפשם של העומדים שם ולמנוע עילוף.

הגאון רבי יצחק אטיאה בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל א' סימן י"ח) כתב כי מנהג ישראל תורה הוא לברך על ההדס במילה ,והטעם הוא משום שהצדיקים נקראים הדסים ,כפי שמצינו בגמרא בסנהדרין שאין הדסים אלא צדיקים ,ומכיוון שחפצים אנו שהילד הנימול יגדל ויהיה צדיק גמור ,אנו מביאים את ההדס כסימן וכתפילה לעתידו הרוחני.

הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם בספרו שו"ת דברי יציב (או"ח סימן קל"ה אות כ') ביאר את דברי הגינת ורדים וחידש כי הבאת ההדס בברית היא עדות לכך שהמילה נעשית לשם מצווה ולא לשם רפואה ,כשם שההדס שימש בעבר לסמן חתונות כשרות וטהורות מול גזירות המלכות ,כך בברית המילה הוא מסמל את צדקתם של ישראל העומדים בניסיון.

הגאון רבי יחזקאל לנדא בחידושי הצל"ח על מסכת ברכות (דף מ"ג ע"ב) כתב כי הבשמים הם בבחינת יקרא דכוס של ברכה ,כלומר כבוד מיוחד לכוס היין שעליה מברכים את ברכות המילה ,ולכן נוהגים לאחוז בהדס יחד עם הכוס ביד ימין בשעת הברכה כדי להוסיף חשיבות והדר למעמד.

רבי יצחק אלגאזי בספרו שולחן גבוה (יו"ד סימן רס"ה אות י') כתב כי ייתכן שהבשמים באים לרמוז על השמחה היתירה שיש במצווה זו ,ככתוב שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב ,וכשם שבמוצאי שבת מברכים על הבשמים להעביר דאגת הנפש על הסתלקות הקדושה ,כך בברית מביאים בשמים כדי להשרות נחת רוח ושלווה על כל המשתתפים בשמחה.

רבי יצחק אייזיק מקומרנא בספרו כורת הברית (הובא באוצר הברית ח"ב) כתב טעם עמוק על פי דברי המעבר יבוק ,שכל העם ההולכים לברית הם כמקבלים פני שכינה ,ויש להם תוספת נשמה באותה שעה כעין נשמה יתירה של שבת ,ולפיכך כשנגמרת הברית והנשמה היתירה מסתלקת ,יש צורך בבשמים להשיב את הנפש המצטערת על הפרידה מהאור הגדול.

נפנה כעת אל בירורם המעמיק של מאורי הדורות האחרונים וגדולי זמננו ,אשר המשיכו

לטוות את חוטי המנהג ולהאיר את פניו באור יקרות של הלכה ומחשבה ,תוך שהם משלבים בין מסורות העבר להבנה מחודשת של מעמד המילה. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן תקנ"ט ס"ק כ"ט) כתב לבאר את הטעם שאין מברכים על הבשמים בברית מילה שחלה בתשעה באב ,וביאר כי מאחר והבשמים מיועדים להנאה ולשמחת הלב ,אין זה ראוי ביום אבלנו .ומכאן אנו למדים על פי דיוקו כי בכל שאר ימי השנה ,הבשמים הם חלק בלתי נפרד מחובת השמחה של המצווה ,ונועדו להרחיב דעתו של אדם. מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (פרשת לך) ביאר כי עניין הבשמים בברית המילה קשור ליסוד של "זה קלי ואנוהו" ,שכל מצווה שבאה עם דם וצער ,אנו משתדלים להקיף אותה בדברים המענגים את הנפש ,כדי להראות שחביבה עלינו המצווה ואין אנו עושים אותה כמעמסה אלא מתוך אהבה ורצון להדר בה בכל חוש וחוש. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות מילה) חידש וביאר כי המנהג לברך על ההדס דווקא הוא מנהג יסודי המופיע כבר בדברי הגאונים ,וזאת משום שהריח טוב של ההדס יש בו כוח סגולי להמשיך קדושה על התינוק .הוא הדגיש כי אין כאן רק עניין של הנאה בעלמא ,אלא חיבור למסורת הדורות שראו בבשמים כלי לעירור הלב להודות לה' על הברית. מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שבט הלוי (חלק ד' סימן קל"ה) דן בעניין הברכה על הבשמים בשבת ויום טוב ,וכתב כי אף שיש שחששו לברכה שאינה צריכה ,מכל מקום מנהג ישראל להביא בשמים לברית הוא מנהג חזק ואין לבטלו ,שכן הריח בא להפיג את המתח והצער של המעמד ולהשרות רוח של שלווה בקרב המסובים. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (שובע שמחות -מילה) ביאר כי נכון להקפיד לברך על הבשמים מיד לאחר ברכת הכוס ,וזאת כדי להראות שהבשמים הם חלק מן הברכה והשבח שאנו נותנים לקדוש ברוך הוא על שקדש ידיד מבטן ,והוא סימן טוב לילד שיצא שמו למרחוק בריח טוב של תורה ומצוות. כאשר אנו מורידים את הניחוח המופשט של הבשמים אל שולחן ההלכה והמעשה ,אנו מוצאים כי למנהג זה ישנן השלכות הלכתיות ברורות המעצבות את סדר הברית ומדריכות אותנו כיצד לנהוג במצבים משתנים. השלכה ראשונה נוגעת לסדר הברכות על הכוס .כפי שפסק מרן בשולחן ערוך ,המנהג הוא לברך על הבשמים מיד לאחר הברכה על היין וקודם ברכת אשר קדש ידיד מבטן. נפקא מינה מכך היא שמי ששכח להביא בשמים ,אינו מעכב את הברית ,אך לכתחילה יש להקפיד על הסדר הזה כדי שהבשמים יהיו חלק בלתי נפרד מן השבח וההודאה על המצווה.

נפקא מינה נוספת עולה בברית מילה שחלה בתשעה באב או ביום הכיפורים .במקרים אלו ,כיוון שהבשמים נועדו לעונג ולשמחה ,וכיוון שאסור ליהנות מריח בתעניות אלו (בפרט בתשעה באב כמבואר במרן) ,אין מביאים בשמים כלל ואין מברכים עליהם .הדבר מלמדנו שהבשמים אינם גוף המצווה אלא הדר ועינוג שלה ,ובמקום שיש צער וחורבן ,אין אנו משתמשים במידת התענוג. עוד השלכה מעשית קיימת לגבי סוג הבושם .אף שמרן הזכיר הדס ,אם אין הדס מצוי, ניתן לברך על כל בושם שברכתו "בורא מיני בשמים" .עם זאת ,ישנה עדיפות להדס משום הרמז לצדיקים שנקראים הדסים ,ומשום החשיבות שיש לשימוש בדבר המחובר למסורת הקדמונים. כמו כן ,קיימת נפקא מינה לגבי העומדים בברית שחשים חולשה .לפי דברי הלבוש שהבשמים באים למנוע עילוף ,הרי שיש חובה מוסרית והלכתית לדאוג שהבשמים יהיו נגישים לא רק למוהל או לאבי הבן ,אלא גם לקהל העומד מסביב ,כדי לקיים את מטרת המנהג בהשבת הנפש וחיזוק הגוף בשעת מעשה. מתוך הצלילה אל טעמי המנהג המופלא של הבשמים בברית המילה ,נגלה לפנינו רעיון כביר המאיר את מהות הקשר שבין האדם לקדוש ברוך הוא בשעת המצווה. הריח ,בשונה מן הטעם או המגע ,הוא חוש שאינו גשמי לגמרי; חז"ל לימדונו שזהו החוש שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף .כאשר אנו מביאים את ניחוח ההדס אל מעמד המילה ,אנו בעצם מצהירים כי המעשה שאנו עושים כעת – אף שהוא נעשה בבשר הגשמי וביסורים של דם – הוא מעשה שכולו רוחניות טהורה .הריח הטוב בא לאזן את הצער הפיזי ולהזכיר לנו כי בתוך הכאב מסתתרת קדושה עליונה ,כעין ניחוח הקטורת שעלה לפני ה' מאברהם אבינו .זהו בירור עמוק המלמדנו כי התורה מבקשת לעדן את החומר ולרומם את חושי האדם ,כך שגם ברגע של התמודדות פיזית ,תהיה הנשמה שרויה בעונג ובנחת רוח. העומק הרעיוני כאן טמון בכך שהבשמים מהווים מעין "גשר של ריח" בין עולם הטבע לעולם שמעל הטבע .המילה ביום השמיני מסמלת את מה שמעבר לשבעת ימי הבנין, והבשמים ,השייכים לעולם הנשמה היתירה ,מחברים את המשתתפים לאותו אור שמיני נעלה .כפי שראינו בדברי המקובלים ,הברית היא רגע של השראת שכינה וקבלת פני מלאכים ,והריח הטוב הוא המזמן את האדם להתנתק לשעה קלה ממשיגי הגוף ולהתחבר להוויה של רוח ,של נבואה ושל שמחה שמימית. כאשר אנו מתבוננים פנימה אל נבכי הנפש ,סוגיית הבשמים בברית המילה מלמדת אותנו שיעור מאלף על כוחה של האמונה להפוך רגעי כאב וקושי לריח ניחוח של קדושה .הנפש האנושית מטבעה נרתעת ממראות של צער ומדם הברית ,אך כאן באה התורה ומלמדת אותנו להשתמש בחוש הריח – החוש העדין והרוחני ביותר – כדי לשנות את תפיסת

המציאות .הבשמים בברית הם כלי עזר לנפש המבקשת למצוא מרגוע ושלווה בתוך סערת המצווה; הם מזכירים ליהודי שגם כשנראה שהגוף סובל ,הנשמה חוגגת ומתבשמת מאורה של השכינה .זוהי הזמנה עבור כל אחד מאיתנו ,ברגעי משבר או התמודדות ,לחפש את ה"בושם" הרוחני ,את אותה נקודה של ריח טוב ואופטימיות שיכולה להשיב את נפשנו ולהזכיר לנו את הברית הנצחית בינינו לבין בורא עולם.

החיבור המחשבתי הזה מעניק לאדם עוצמה פנימית אדירה .הריח הטוב של ההדס אינו נעלם מיד ,הוא נשאר באוויר ומלווה את הקהל גם לאחר שהסתיימה המילה .כך גם האמונה :היא אינה רק רגש חולף בשעת התפילה או המצווה ,אלא היא צריכה להיות כבושם המפעפע בכל תחומי החיים .כשאדם מחנך את עצמו לראות בכל מצווה "ריח ניחוח" ,הוא הופך את כל עולמו לגן של בשמים שבו כל קושי הוא רק הכנה לגילוי של אור וצדקות ,בדיוק כפי שהצדיקים נמשלו להדסים המפיצים את ריחם הטוב בכל מקום שהם נמצאים.

מתוך בירור טעמי הבשמים בברית המילה ,עולה לפנינו מצפן מוסרי המנחה את האדם כיצד להתייחס לזולתו ולסביבתו ברגעים של צער ומורכבות .אנו למדים כי אין די בעשיית המצווה כשלעצמה ,אלא ישנה חובה מוסרית לעטוף אותה בחסד ,ביופי ובנעימות .הבאת הבשמים כדי למנוע עילוף מהרואים או כדי להשיב את נפש התינוק ,מלמדת אותנו שעובד השם אמיתי הוא זה שער לצרכים הרגשיים והפיזיים של הסובבים אותו ,גם בשעה שהוא עסוק בעניינים שברומו של עולם .המוסר הנלמד כאן הוא הרגישות לזולת; היכולת להבחין במי שזקוק לחיזוק ,לריח טוב או למילה טובה ,ולהגיש לו את ה"בשמים" שיחזירו לו את חיותו.

עוד נבנה בלבנו המוסר של התקווה והצמיחה .הבחירה בהדס דווקא ,המייצג את הצדיקים ,מורה לנו כי בכל התחלה – וגם בזו הכרוכה בכאב – עלינו להביט קדימה אל עבר הפירות והריח הטוב שיצאו ממנה .המצפן הפנימי מורה לנו לא להישאב אל הדין והדם ,אלא לשאוף תמיד אל הריח הרוחני המבשר על צדיק שעתיד לגדול .זוהי קריאה לכל אדם להיות בעצמו כהדס; להפיץ טוב ונועם גם במקומות שבהם המציאות דוקרת או קשה ,ולזכור כי תפקידנו בעולם הוא להוסיף ריח ניחוח של חסד ואמת בכל מעשינו, מתוך אחריות גמורה לכבוד הבריות ולשמחת המצווה.

ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :כאשר אדם ניצב מול קושי או צער עליו לחפש את הבשמים הרוחניים את אותה נקודת אור ונועם שיכולה להשיב את נפשו ולשנות את זווית ראייתו על המציאות.

הדקדוק במצווה אינו סותר את הצורך ביופי והדר אלא אדרבה המצווה השלמה היא זו שנעשית מתוך מאור פנים ושימת לב לכל הפרטים המענגים את הנפש והחושים.