מה עושים כאשר הסנדק אינו שומר תורה ומצוות ומשום כבוד המשפחה אי אפשר לסרב לו?

מה עושים כאשר הסנדק אינו שומר תורה ומצוות ומשום כבוד המשפחה אי אפשר לסרב לו? בלב מעמד הברית ,ברגע הגורלי שבו נחתם אות הקודש בבשרו של הרך הנולד ,ניצב הסנדק כעמוד התווך המרכזי .הוא ה"מזבח" שעליו מוקרב הקורבן ,הוא "בעל הברית" השותף למעשה הנשגב .אולם ,לעיתים המציאות המורכבת של דורנו מזמנת לפתחנו דרמה משפחתית ורוחנית קורעת לב :מה קורה כאשר האדם המיועד לתפקיד…

מה עושים כאשר הסנדק אינו שומר תורה ומצוות ומשום כבוד המשפחה אי אפשר לסרב לו? בלב מעמד הברית ,ברגע הגורלי שבו נחתם אות הקודש בבשרו של הרך הנולד ,ניצב הסנדק כעמוד התווך המרכזי .הוא ה"מזבח" שעליו מוקרב הקורבן ,הוא "בעל הברית" השותף למעשה הנשגב .אולם ,לעיתים המציאות המורכבת של דורנו מזמנת לפתחנו דרמה משפחתית ורוחנית קורעת לב :מה קורה כאשר האדם המיועד לתפקיד נעלה זה רחוק משמירת תורה ומצוות? מצד אחד ,חרדת הקודש והרצון שהילד יונק קדושה מאישיות כשרה ,ומאידך – כבוד המשפחה ,שלום הבית והחשש מפני קרע בלתי ניתן לאיחוי .האם ייתכן שרגע של חסד יהפוך למוקד של מחלוקת? כיצד ניתן לנווט בין דרישות ההלכה המחמירות לבין הצורך ברגישות אנושית עילאית ,ומהו הפתרון הגאוני המאפשר לשמור על קדושת הברית מבלי לפגוע בכבודו של איש? השאלה הזו אינה רק הלכתית ,היא נוגעת בשורשי הקיום היהודי ובמתח שבין הדין לבין החסד. "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא י"ב ג') .הפסוק המכונן של ברית המילה מטיל עלינו חובת עשייה ביום השמיני ,אך מפרשי התורה לאורך הדורות צללו אל עומק משמעות ה"מקום" והמעמד שבו מתבצעת המילה ,והבינו כי אין מדובר רק בחיתוך פיזי אלא בהעברת לפיד של קדושה. מרן רבי יוסף קארו בבית יוסף (יו"ד סימן רס"ה) הביא את דברי המדרש על הפסוק "מזבח

אבנים תעשה לי" ,וביאר כי הסנדק המשמש כמצע לתינוק נחשב כמזבח ממש .מכאן למדו המפרשים כי כשם שהמזבח בבית המקדש היה חייב להיות טהור ושלם ,כך גם הסנדק המשמש כמזבח בברית המילה צריך להיות ראוי למעמד נשגב זה. רבנו משה בן נחמן הרמב"ן (בראשית י"ז) פירש כי ברית המילה היא אות עולם בין הקדוש ברוך הוא לזרע אברהם ,ועל כן המעמד דורש עדים וכוחות רוחניים שיחזקו את הקשר הזה .כאשר הסנדק אינו שומר מצוות ,יש בכך פגימה מסוימת בעדות החיה על הברית, שהרי הוא עצמו אינו מקיים את חלקי הברית האחרים. רבנו בחיי בן אשר (פרשת לך לך) חידש וביאר כי הסנדק מסייע למעשה המילה ועל ידי כך הוא זוכה להשפעה רוחנית על הילד .הוא פירש כי דמותו של הסנדק נחקקת בנפשו של הרך הנולד ,ולכן יש חשיבות עליונה לכך שהסנדק יהיה אדם ירא שמים ,כדי שרישומו יהיה לטובה ולא לברכה שאינה ראויה. הכלי יקר (ויקרא י"ב) ביאר כי המילה ביום השמיני נועדה להכניס את הילד תחת כנפי השכינה .הוא כתב כי השכינה שורה במקום שבו נעשית המילה ,ואם הסנדק רחוק מתורה, הרי שנוצר קושי רוחני להשרות את השכינה באותו מעמד ,דבר המעורר את הצורך למצוא פתרונות הלכתיים שיגשרו על הפער הזה. נמצאנו למדים כי מפרשי התורה ראו בסנדק חלק מהותי מגוף המצווה ולא רק כיסא נוח לתינוק ,ומכאן נובעת חרדת הקודש של הפוסקים בכל דור ודור לדאוג לזהותו הרוחנית של "בעל הברית". נרד כעת אל עומקם של מקורות חז"ל בתלמוד ובמדרשים ,שם נזרעו זרעי המושג של הסנדקאות והשפעתה הכבירה על מעמד המילה ועל נפש הילד. בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ט ע"א) מובא כי המל את בן חברו מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו .וביאר המהרש"א כי הכוח הזה של עשיית הנפש שייך לא רק למוהל אלא לכל המסייעים במצווה ,ובראשם הסנדק האוחז בילד .מכאן למדו חכמים כי הסנדק נחשב כשותף פעיל ביצירת זהותו היהודית של התינוק ,דבר המעורר את השאלה המוסרית וההלכתית כאשר השותף הזה אינו מזדהה במעשיו עם אותה זהות של תורה ומצוות. במדרש שוחר טוב (תהלים סימן ל"ה) דרשו חז"ל על הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" – שדוד המלך היה משבח בכל איבריו ,ובין היתר אמר :ברכיים ששימשו לסנדקאות .מכאן למדו הראשונים והאחרונים כי הברכיים של הסנדק הופכות להיות כלי קודש ,בבחינת מזבח המעלה ריח ניחוח .בגמרא במסכת ברכות (דף ו' ע"א) שנינו כי הקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת ובמקום המצווה ,וכיון שהסנדק הוא המעמיד את המצווה על ברכיו ,ישנה קפידה גדולה על טהרת מחשבתו ומעשיו באותה שעה. בתלמוד ירושלמי במסכת ביכורים (פרק ג' הלכה ג') מובא כי בשעה שמלים את הילד,

נמחלים עוונותיהם של המשתתפים ,ובפרט של הסנדק .רבותינו דנו בזה :אם הסנדק הוא אדם שאינו שומר תורה ,האם מחילת העוונות חלה עליו? ואם לאו ,האם אין זה פוגם בשמחה ובקדושה השורה במעמד? הרי שהמקורות התלמודיים מעמידים את הסנדק לא רק כעוזר טכני ,אלא כאישיות רוחנית שפעולתה מהדהדת בעולמות עליונים. נמצא שחז"ל ראו בברכי הסנדק מקום של השראת שכינה ,ומכאן נבעה חומרת העניין בעיני הפוסקים כפי שנראה בהמשך הדברים ,כשנדון במצבים שבהם הסנדק רחוק מדרך האמונה. נפליג אל היכלם של רבותינו הראשונים אשר בדבריהם יצקו את היסודות להבנת מעמדו ההלכתי של הסנדק כדמות מרכזית ולא רק כעוזר במלאכה. רבנו משה בן מיימון בספרו היד החזקה (הלכות מילה פרק ב') כתב כי המצווה מוטלת על האב למול את בנו ,ואם אינו יודע הוא ממנה שליח .הראשונים ביארו כי הסנדק נחשב כמי שמסייע לשליח המצווה ,ובכך הוא הופך לחלק בלתי נפרד ממעשה המצווה עצמו. רבנו פרץ מקורביל בהגהותיו לסמ"ק (סימן קנ"ז) ביאר כי הסנדק דומה לכהן המקטיר קטורת בבית המקדש .כשם שהכהן המקטיר קטורת לא היה עושה זאת פעמיים כדי לתת הזדמנות לכהנים אחרים להתעשר ,כך נהגו שלא לתת את הסנדקאות לאותו אדם פעמיים באותה משפחה .מכאן למדו הראשונים כי הסנדקאות היא סגולה לעשירות ולקדושה ,דבר המדגיש את המעמד הרוחני הכביר של מי שמחזיק את הילד על ברכיו. רבנו יצחק מאורליינש בתוספות במסכת שבת (דף ק"ל ע"א) פירש כי המנהג לכבד בסנדקאות הוא חובה משפחתית ודתית ,והוא השווה את הסנדק ל"בעל ברית" המוזכר בדברי הנביא .הוא ביאר כי הסנדק הוא הערב לכך שהילד ייכנס בבריתו של אברהם אבינו ,ולכן עליו להיות אדם שמבין את עומק הברית הזו. רבנו אשר בן יחיאל בפסקיו (מסכת חולין) כתב כי הסנדק נקרא "תופס התינוק" ,וביאר כי פעולה זו של התפיסה היא חלק מהכשר המצווה .לשיטתו ,אם המעשה נעשה על ידי מי שאינו בר הכי ,יש בכך חסרון בהידור המצווה ,שכן המצווה צריכה להיעשות בשיא השלמות והטהרה. נמצאנו למדים מדברי רבותינו הראשונים כי הסנדק אינו רק דמות ייצוגית ,אלא הוא ה"כהן" של המעמד ,המזבח של הקורבן ,והערב הרוחני של התינוק .הבנה זו מעצימה את השאלה המוסרית וההלכתית כאשר הסנדק אינו שומר תורה ,שכן כיצד יכול מי שאינו שומר את הברית לשמש כערב וכמזבח עבורה? נעפיל אל שולחן הפסיקה של רבותינו האחרונים ,אשר נאלצו להתמודד עם שאלות החיים המורכבות בדורות של הסתר פנים ושינויים חברתיים ,וביקשו לשמור על טהרת המצווה מחד ועל שלום המשפחה מאידך.

רבי מלכיאל טננבוים בספרו שו"ת דברי מלכיאל (חלק ד' סימן פ"ו) כתב דברים חוצבי להבות על מעשה שבו ביקשו לכבד בסנדקאות אדם שהמיר דתו .הוא פסק בנחרצות כי יש לגזור איסור על המוהלים שלא למול בשום אופן כאשר הסנדק אינו בן ברית ,ואף אם יתעקש אבי הבן ,מוטב שיישאר הילד ערל עד שיגדל מאשר לסייע לדבר שהוא נגד הדת והדעת .הוא ביאר כי הסנדק נקרא "בעל הברית" ,וכאשר הוא אינו שומר את הברית ,יש בכך פסול בגוף המעשה ,בדומה למוהל שאינו כשר שמעשהו מצריך הטפת דם ברית מספק. מנגד ,הגאון רבי ישראל יעקב פישר (הובא בקובץ בית הלל) חידש גישה שונה במקצת לגבי מחללי שבת .הוא פסק כי יכול המוהל למול גם אם הסנדק אינו שומר תורה ומצוות, ואין זה מעניינו של המוהל לבדוק בציציותיו של הכיבוד שנתן האב .לשיטתו ,אין חילול השבת של הסנדק פוסל את המילה בדיעבד ,ואין צורך בהטפת דם ברית ,שכן המעשה העיקרי נעשה על ידי המוהל הכשר. מרן הגרי"ש אלישיב הציע פתרון גאוני ומלא רגישות למצבים של דוחק גדול ,בהם הסנדק הוא סבא או קרוב משפחה יקר שאינו שומר מצוות ואי אפשר לסרב לו מבלי לגרום לפיצוץ משפחתי .הוא ביאר כי ניתן לומר לסנדק שיש הידור הלכתי בכך שאברכים יראי שמים יחזיקו את רגליו כדי שלא ירעדו ,ובאותה שעה שהם תומכים ברגליו ,הם יתמכו בחשאי גם בכר שעליו מונח התינוק .באופן זה ,מבחינה הלכתית ,האברכים הכשרים הם ה"תופסים" את התינוק והם המשמשים כסנדקים האמיתיים ,בעוד כבודו של הסבא נשמר לעיני כל הקהל. הגאון רבי ישראל פסח פינהנדלר בספרו אבני ישפה דן באריכות בשאלת המוהל הניצב מול סנדק שאינו כשר .הוא כתב כי על המוהל להשתדל בדרכי נועם להסביר את חשיבות קדושת הסנדק ,אך אם הדבר יגרום למריבה גדולה או להרחקת המשפחה מהדת ,עליו למול ולסמוך על הפוסקים המקלים ,כדי שלא להפסיד את מצוות המילה בזמנה שהיא עיקר הכל. נמצאנו למדים כי גדולי האחרונים חיפשו את האיזון העדין שבין החומרה ההלכתית השומרת על קדושת ה"מזבח" ,לבין האחריות הציבורית והמשפחתית השומרת על לבבות עם ישראל מאוחדים סביב ברית המילה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בחזון עובדיה (הלכות מילה) ביאר כי מעלת הסנדק גדולה מאוד ,ולכתחילה ודאי שיש לבחור באדם ירא שמים ותלמיד חכם .עם זאת ,הוא הדגיש כי שלום הבית וקירוב רחוקים הם ערכים עליונים בתורתנו .הוא ביאר כי במקום שבו דחיית הסנדק תגרום לעלבון צורב או למריבה משפחתית קשה ,יש להעדיף את השלום ,שכן "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" ,וזכות המצווה עצמה תגן על הילד ותעמוד לו לברכה.

מו"ר הגר"א וייס במנחת אשר (שיחות על המועדים) העמיק ביסוד של "הידור מצווה" .הוא פירש כי בעוד שהמוהל חייב להיות כשר כדי שהמילה תהיה תקפה ללא ספק ,הסנדקאות היא מנהג וקדושה שנועדו להדר את המעמד .לכן ,לשיטתו ,יש להבחין בין עיקר הדין לבין ההידור .הוא חידש כי במצבי דוחק ,ניתן להקל ולכבד את מי שהמשפחה חפצה ביקרו ,ובכך למנוע חילול השם ,אך יש להשתדל שהמוהל עצמו יהיה אדם ירא שמים בתכלית שישלים את קדושת המעשה. מו"ר הגרש"ה וואזנר בשבט הלוי דן בשאלת השפעת הסנדק על נפש הילד .הוא כתב כי אכן יש עניין גדול בזהות הסנדק ,אך הזהיר מפני עשיית מחלוקת במקום שאמור להיות מקור של ברכה .הוא פירש כי אם אין ברירה אלא לכבד אדם שאינו שומר מצוות ,על האב והמוהל לכוון בדעתם שהתינוק יתקדש בקדושת הברית של אברהם אבינו ,ובכך "הקב"ה מצטרף למחשבה טובה" ומגן על נפש הרך הנולד מכל השפעה שאינה ראויה. הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף ביאר את העצה המעשית המיוחסת לגדולי הדור :לעשות הכל בנעימות .הוא ציין כי במקרים רבים הסנדק הלא דתי מתעורר לתשובה דווקא מתוך הכבוד שחלקו לו בתוך עולם הקדושה .לכן ,לדעתו ,יש לשקול את הרווח של קירוב הלבבות אל מול ההפסד של חסרון בהידור הסנדקאות ,ובמקום של תועלת גדולה ליהדותו של הסנדק ומשפחתו – יש להקל ולקרב. כאשר אנו מתרגמים את השאלות המורכבות של סנדקאות וקדושה למעשה של יום יום ,אנו מוצאים כי ההלכה והחיים שזורים זה בזה באופן המצריך חכמת לב עמוקה. השלכה ראשונה היא הגדרת תפקיד המוהל במצבים אלו .נפקא מינה למעשה היא שהמוהל אינו רק מבצע טכני ,אלא הוא הופך להיות ה"שומר" של כשרות המעמד .במקרה שבו הסנדק אינו שומר מצוות ,חלה על המוהל חובה כפולה להקפיד על כל דקדוקי המילה ועל כוונותיו הטהורות ,כדי להשלים את החסר הרוחני שנוצר על המזבח .עליו לוודא כי הברכה נאמרת בכוונה עצומה ובקול רם ,ובכך הוא מחזיר את המעמד אל מסלולו המקודש. נפקא מינה נוספת היא השימוש בפתרונות יצירתיים כפי שהורה מרן הגרי"ש אלישיב. מדובר בנפקא מינה של "הלכה ואין מורין כן" באופן גלוי; היינו ,שהציבור רואה את הסבא יושב כסנדק ,אך המציאות ההלכתית בשטח היא שהאברכים התומכים בכר הם הסנדקים האמיתיים .דבר זה מחייב תיאום חשאי ומדויק בין המוהל לבין אותם אברכים ,ומהווה פתרון הלכתי המונע כל ספק של "ברכה לבטלה" או פגימה במצווה ,תוך שמירה מוחלטת על כבוד הבריות. כמו כן ,עולה השלכה לגבי שאלת הטפת דם ברית .לשיטת הדברי מלכיאל ,אם הסנדק פסול לחלוטין ,יש מקום לחשוש לכשרות המילה .אך למעשה ,רוב הפוסקים הורו שכל עוד המוהל כשר ,המילה כשרה לחלוטין .לכן ,הנפקא מינה היא שאין להחמיר ולהצריך

הטפת דם ברית במקרה כזה ,כדי שלא להוציא לעז על הילד וכדי שלא לגרום לצער מיותר למשפחה ,אלא סומכים על כך שעיקר המצווה תלויה במוהל ובחיתוך. הבירור העמוק בסוגיה זו חושף בפנינו את מהותה של מצוות המילה כגשר בין שמים לארץ ,וכוחה המאחד של הברית .הרעיון הטמון בכיסא הסנדק הוא היותו "מזבח" ,והמזבח ביהדות אינו רק מקום של הקרבה ,אלא מקום של חיבור .כאשר אנו נתקלים במצב שבו הסנדק אינו שומר תורה ,אנו עומדים מול מבחן של "קירוב המזבח אל העם" .העומק הרעיוני מלמדנו שהקדושה אינה צריכה להיות מבוצרת ומנותקת ,אלא היא שואפת להקרין מאורה גם על מי שעדיין לא זכה לטעום ממנה במלואה. העובדה שפתרון ה"אברכים התומכים" קיים ,מלמדת אותנו סוד כביר על הנהגת השם בעולם :לעיתים האמת ההלכתית והפנימית פועלת ברובד נסתר ,בעוד שברובד הגלוי אנו פועלים בדרכי שלום וחסד .זהו שילוב של "אמת ושלום אהבו" – האמת נשמרת על ידי האברכים שמחזיקים בפועל את התינוק ,והשלום נשמר על ידי כיבוד הסבא .רעיון זה מעמיק את ההבנה שברית המילה היא ברית של כלל ישראל ,ברית שנועדה לחבר את כל חלקי העם אל שורשם ,ודווקא מתוך המורכבות הזו צומחת אחדות אמתית שאינה מוותרת על קוצו של יו"ד בהלכה ,אך גם אינה מוותרת על אף יהודי. נצלול אל עמקי המחשבה והנפש ,שם מתגלה כי מעמד הסנדקאות הוא הרבה מעבר לטקס דתי; הוא שיעור באמונה ובמסירות נפש .כאשר אדם עומד מול הדילמה של כיבוד סנדק שאינו שומר מצוות ,הנפש מיטלטלת בין הרצון לטהרה מוחלטת לבין מצוות אהבת ישראל .המחשבה היהודית מלמדת אותנו כי ברית המילה היא "אות" – סימן שחקוק בנפש פנימה ,מעל לכל בחירה או מעשה .האמונה הפנימית אומרת לנו שגם ביהודי שאינו שומר תורה כרגע ,קיימת נקודה פנימית של קדושה שאינה כבית לעולם ,ודווקא הישיבה על כיסא הסנדק עשויה לעורר את אותה נקודה חבויה. החיבור לנפש כאן הוא בהבנה שהקדוש ברוך הוא חפץ בלבם של ישראל .כאשר אנו מחפשים פתרונות הלכתיים יצירתיים ,אנו מבטאים אמונה עמוקה בכך שניתן לקדש את החומר מבלי לשבור את הכלים .הנפש לומדת רגישות מהי – לדעת כיצד לשמור על ה"קודש פנימה" בתוך הלב ,תוך הקרנת חום ,כבוד והערכה כלפי חוץ .זהו המאבק התמידי של היהודי בעולם :לחיות בתוך המציאות המורכבת ,אך להישאר מחובר אל הנצח ,מתוך אמונה שכל יהודי הוא חלק מהברית הגדולה שכרת אברהם אבינו עם בורא עולם. מתוך הדיון הסוער שבין גדולי הפוסקים ,אנו בונים בקרבנו מצפן מוסרי המנחה אותנו בהתמודדות עם קונפליקטים שבין הלכה לבין רגש ומשפחה .הלקח המוסרי הגדול הוא שקדושה אינה צריכה לבוא על חשבון האנושיות ,וההפך – האנושיות והרגישות לזולת הן הן הכלים שבהם אנו מאכסנים את הקדושה .המצפן הפנימי מורה לנו כי במקום של מתח ,עלינו לחפש את הדרך השלישית :זו שאינה מתפשרת על האמת ההלכתית אך גם אינה פוגעת בנשמתו של יהודי אחר .המוסר העולה מהנהגתם של מרן הגרי"ש אלישיב

וסיעתו מלמד כי חכמה אמיתית היא היכולת לפתור בעיות בדרכי שלום ,מתוך הבנה שכבודו של אדם הוא חלק בלתי נפרד מכבוד שמים. עוד נבנה בלבנו המוסר של האחריות על "המעטפת" .כאשר אנו נאלצים להקל בכיבוד מסוים מפני דרכי שלום ,עלינו להגביר את הקדושה בכל שאר מרכיבי המעמד .המוסר כאן מלמדנו שאין לנו רשות להזניח את ההידור ,אלא עלינו למצוא את הדרכים השקטות והעוצמתיות לשמור על הטהרה מבלי להניף דגל של פירוד .אדם הפועל כך בונה בקרבו אישיות מאוזנת ,היודעת להבחין בין עיקר לטפל ובין מחלוקת לשם שמים לבין עמידה על עקרונות שעלולה להביא לידי חורבן. ומתוך השלהבת של בירור ההלכה והמחשבה ,נזקק לנו תובנות מאירות לחיי היום יום :עלינו לדעת כי כבודו של יהודי הוא ערך עליון ,ובמיוחד בתוך התא המשפחתי ,שכן השלום הוא הכלי המחזיק את כל הברכות כולן. כאשר אנו ניצבים בפני דילמה של קדושה מול רגש ,עלינו לחפש את הדרך היצירתית והחכמה שתאפשר לנו לשמור על ההידור ההלכתי מבלי לבייש או להעליב איש. עלינו להאמין בכוחה של המצווה לפעול על כל המשתתפים בה ,ולזכור כי מעמד נשגב של ברית מילה יכול להיות נקודת המפנה וההתעוררות גם עבור אלו הרחוקים לעת עתה. חובה עלינו להתייעץ עם תלמידי חכמים ומוהלים מנוסים בכל מקרה של ספק ,שכן לעיתים הפתרון המעשי פשוט וגאוני הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. יש להקפיד על טהרת הלב והמחשבה של כלל המשתתפים בברית ,מתוך הבנה שקדושת המעמד מורכבת מצירוף של כל הכוונות הטובות יחד.

עיקר העניין: ביררנו בטוב טעם ודעת את הסוגיה המורכבת של כיבוד סנדק שאינו שומר תורה ומצוות ,ומצאנו כי מדובר במתח עתיק יומין שבין חובת המזבח להיות טהור לבין חובתנו לשמור על שלום עמו ישראל .נחשפנו לדבריו החריפים של בעל הדברי מלכיאל שראה בכך פגימה מהותית בברית ,ומנגד ראינו את גישתם המכילה של גדולי דורנו שחיפשו את דרך השלום והקירוב .גולת הכותרת של בירורנו הייתה העצה הגאונית של מרן הגרי"ש אלישיב ,המלמדת אותנו כי ניתן לשמר את הקדושה המקסימלית על ידי תמיכה חרישית של אברכים יראי שמים ,ובכך לזכות למצווה מהודרת בתכלית תוך שמירה מוחלטת על כבוד המשפחה .למדנו כי ברית המילה היא המקום שבו האמת והשלום נפגשים ,וכי בכוחה של חכמת התורה לנווט אותנו בבטחה בין גלי החיים אל חוף המבטחים של הקדושה והאחדות.