האם מותר למכור דם שכיסוהו בעפר למפעל תעשייתי? הוכח מפרשת השבוע!

האם מותר למכור דם שכיסוהו בעפר למפעל תעשייתי? הוכח מפרשת השבוע! הנה אנו ניצבים בפתחן של משחטות הענק ,שם רבבות עופות נשחטים מדי יום ביומו, ודם החיים שלהם נשפך ארצה ומכוסה בעפר כדת וכדין .והנה ,פונים בעלי מפעלים תעשייתיים ומבקשים לרכוש את הכמויות האדירות הללו של דם המעורב בעפר ,כדי לשטוף אותו ולהשתמש בו לצורכי תעשייה .השאלה המרעישה המונחת לפתחנו היא…

האם מותר למכור דם שכיסוהו בעפר למפעל תעשייתי? הוכח מפרשת השבוע! הנה אנו ניצבים בפתחן של משחטות הענק ,שם רבבות עופות נשחטים מדי יום ביומו, ודם החיים שלהם נשפך ארצה ומכוסה בעפר כדת וכדין .והנה ,פונים בעלי מפעלים תעשייתיים ומבקשים לרכוש את הכמויות האדירות הללו של דם המעורב בעפר ,כדי לשטוף אותו ולהשתמש בו לצורכי תעשייה .השאלה המרעישה המונחת לפתחנו היא האם המצווה שכבר נעשתה – מצוות כיסוי הדם בעפר – יוצרת חסם רוחני והלכתי שאוסר עלינו לחשוף את הדם מחדש? האם מותר להפוך את המצווה שהושלמה לעסק כלכלי ,או שמא ברגע שהדם כוסה ,הוא נטמן לנצח בשם המצווה ואסור לנו לגלותו עוד לצורך הנאה ממונית? אנו יוצאים למסע בלשי תורני בנבכי הפרשה ,בין נגעי העור לבין דם הנפש ,כדי לברר האם ישנו קשר נסתר בין הצרעת וטהרתה לבין שאלת גילוי הדם המכוסה לצורכי תעשייה ,ומהו כוחה של מצווה שכבר בוצעה אל מול צרכי הממון והתעשייה. מתוך שאנו תרים אחר המקור לשאלה זו בנבכי הפרשה ,אנו פונים אל הפסוקים הפותחים את ענייני הנגעים ,ומבקשים למצוא בהם את הקשר שבין הנגלה לנסתר ובין טהרת הגוף לכיסוי המצווה" .אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא יג ,ב).

רבנו שלמה יצחקי רש"י (ויקרא יג ,ב) כתב וביאר את המילה "ספחת" שהיא לשון טפילה, כמו ספחני נא אל אחת הכהונות .הוא פירש שהיא משנית לבהרת ,דהיינו שהיא נלווית אליה וטפלה לה. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא יג ,ב) מפרש כי כל אלו הם סוגי חולאים שיוצאים בעור הבשר ,והוא ביאר שהמילה "שאת" מלשון גובה ,שהנגע נראה גבוה מעור הבשר. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא יג ,ב) מחדש ומבאר שהצרעת אינה חולי טבעי כלל אלא היא "יד ה'" שבאה על האדם .הוא כתב שהתורה העמידה את האדם בבדיקה אצל הכהן דווקא ,כי רק מי ששורה עליו רוח הקודש יכול להבחין בין טמא לטהור בדבר שאינו פועל לפי חוקי הטבע הרגילים. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא יג ,ב) ביאר כי הנגעים הללו הם בבחינת התראה לאדם שישוב מדרכו הרעה .הוא פירש שהבאת האדם אל הכהן נועדה כדי שיורה לו הכהן את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה כדי להסיר את הנגע הרוחני שדבק בו. הכלי יקר (ויקרא יג ,ב) מחדש וביאר קשר מפתיע לענייננו .הוא כתב שהצרעת באה על חטא הלשון והגאווה ,ופירש שהשאת והבהרת מרמזות על הגאווה המבקשת להתראות ולהתגלות .לעומת זאת ,התרופה היא השפלות והצנעה. מתוך דברי המפרשים אנו למדים יסוד חשוב :הנגע מתחיל מהעור ,מן החלק הגלוי והחיצוני של האדם .התורה דורשת "והובא אל הכהן" כדי שהכהן יחליט אם לגלות את הטומאה או להסגירה ולכסותה .כאן טמון הרמז לשאלתנו – האם דבר שכוסה והוסגר כדין ,יש לנו רשות לשוב ולגלותו לצורך תועלת חיצונית? בנגעים ,הגילוי והכיסוי הם גזירת מלך המכריעה את גורל האדם ,וייתכן שכך גם בדם שכיסוהו ,הכיסוי יוצר מציאות חדשה שאין להפרה. מתוך שאנו תרים אחר יסודות המצווה בשורשי התורה שבעל פה ,אנו פונים אל מסכתות חולין וביצה ,שם נזרעו זרעי הדיון על דם הנפש וכיסויו. בגמרא במסכת חולין (דף פ"ז ע"א) מובאת מחלוקת תנאים בביאור הפסוק "וכסהו בעפר". רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (שם ד"ה וכסהו) פירש כי המצווה היא שהכיסוי ייעשה ביד או בכלי, אך עיקר החידוש בגמרא שם הוא בדברי רב המנונא .הוא ביאר כי אם כיסהו הרוח – פטור מלכסות ,אך אם חזר ונתגלה ,האם חייב לחזור ולכסות? הגמרא דנה שם בשאלה האם המצווה היא "פעולה" חד פעמית של כיסוי ,או שמא המצווה היא שהדם יהיה "מכוסה" בכל עת .רבנו פירש כי אם האדם עצמו כיסהו ונתגלה ,הרי שכבר קיים את המצווה ואינו חייב לחזור ולכסות ,משום שקיים "מצוות כיסוי" בתחילה. בגמרא במסכת ביצה (דף ח' ע"ב) מובא דיון בעניין כיסוי הדם ביום טוב .רבנו שלמה יצחקי (ביצה ח :ד"ה ואפר כירה) ביאר כי מותר לכסות באפר כירה המוכן ,משום שכיסוי

הדם הוא צורך מצווה .הגמרא דנה שם האם מותר לטלטל עפר לצורך הכיסוי ,וביארו שם התוספות (ביצה ח :ד"ה והוא) כי חשיבות המצווה היא כה גדולה עד שהיא דוחה איסורי דרבנן מסוימים .מכאן אנו למדים שהכיסוי אינו רק פעולה טכנית של הסתרה ,אלא הוא חפץ של מצווה (תשמיש מצווה). בתלמוד ירושלמי במסכת נזיר (פרק ו' הלכה א') מובא דיון בעניין דם שנבלע בבגד או בעפר .מפרשי הירושלמי במקום ביארו כי אם הדם נבלע עד שאינו נראה ,הרי זה ככיסוי. הם פירשו שאם הדם "נעלם" מן העין בתוך העפר ,התקיימה בו מצוות התורה. נמצאנו למדים מתוך דברי הגמרא כי ישנו כוח מיוחד למעשה הכיסוי שעושה האדם .אם הרוח כיסתה – המצווה טרם הושלמה לגמרי במעשה אדם ,אך אם האדם כיסה – המצווה הסתיימה .השאלה הניצבת לפתחנו היא האם "סיום המצווה" פירושו שהדם הופך להפקר לכל צורך ,או שמא המצווה יוצרת חלות של "כיסוי" שאסור לאדם לבטלה בידיים כדי להפיק ממנה רווח כלכלי. ומתוך דברי חז"ל הקדושים ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים ,המשרטטים את גבולות המצווה ומבררים האם הכיסוי הוא חובת הגברא או דין בחפץ הדם. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק י"ד הלכה ט"ז) כתב וביאר כי המצווה היא לכסות את הדם בעפר ,ואם כיסהו האדם ונתגלה אינו חייב לכסות פעם אחרת .רבנו פירש כי התורה אמרה "וכסהו" – ומשעשה מעשה כיסוי ,נגמרה המצווה .אך בדבריו בהלכות מאכלות אסורות (פרק ו' הלכה א') הוא ביאר שהדם הוא דבר האסור בהנאה מן התורה ,ודבר זה מקרין על היחס שלנו אל הדם גם לאחר שנשפך. רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (חולין פ"ז .ד"ה אמר רב המנונא) מחדש ומבאר יסוד גדול בענייננו .הוא פירש כי דם שכיסהו האדם ונתגלה ,אף שאינו חייב לחזור ולכסותו ,מכל מקום אם הוא עדיין קיים לפניו הרי הוא "בזיון מצווה" להשאירו מגולה .רבנו ביאר כי קדושת המצווה שחלה על הכיסוי דורשת שהדם יישאר במצבו המכוסה ,ואף שאין כאן חיוב גמור מן התורה לחזור ולכסות ,יש כאן חובת כבוד כלפי שמיים. רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (מסכת חולין פרק ו' סימן ו') כתב וביאר כי דם שנשפך ונתכסה בעפר ,הרי העפר הופך להיות "תשמיש מצווה" .הוא פירש כי כשם שציצית ושופר הם תשמישי מצווה שאין לנהוג בהם מנהג ביזיון ,כך גם הכיסוי המגן על הדם .רבנו חידש כי פעולת הכיסוי מוציאה את הדם מכלל "דבר מושלך" והופכת אותו לחלק ממעשה המצווה ,דבר המעורר שאלה קשה על האפשרות להשתמש בו לצרכי חולין של תעשייה. רבנו ניסים ,הר"ן (על הרי"ף חולין כ"ח ).מחדש ומבאר שאם אדם מכסה את הדם על מנת לגלותו מיד ,אין זה נחשב כיסוי כלל .הוא פירש כי מהות הכיסוי היא "קבורה" והסתרה, ואם דעתו של האדם היא לחזור ולחשוף את הדם לצורך שימוש אחר ,הרי שבטל שם "כיסוי" ממנו.

נמצאנו למדים מפי רבותינו הראשונים כי מעשה הכיסוי אינו רק פעולה טכנית שחולפת, אלא הוא יוצר מציאות של כבוד ומניעת ביזיון .אם הכיסוי נועד להיות קבוע ,הרי שגילויו למטרות רווח נראה כסותר את עצם מהות המצווה וכבזיון לתשמישיה. מתוך דברי הראשונים המניחים את יסודות קדושת המצווה ,אנו באים אל שולחן הפסיקה של רבותינו האחרונים ,המבררים את הדין למעשה בשאלת גילוי הדם המכוסה. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (יו"ד סימן כח סי"א) פסק וביאר שאם האדם עצמו כיסהו ונתגלה ,אינו חייב לכסותו פעם אחרת .רבנו פסק כי במעשה האדם הסתיימה חובת המצווה מן התורה .אולם ,האחרונים עמדו על השאלה האם מותר לגלותו לכתחילה. רבנו בעל הדרכי תשובה (שם ס"ק פה) הביא מחלוקת גדולה בעניין זה .הוא פירש כי יש הסוברים שכל מה שנאמר שאינו חייב לחזור ולכסות הוא רק בדיעבד כשנתגלה מאליו, אבל לכתחילה אסור לאדם לגלות את הדם המכוסה .הוא ביאר כי גילוי יזום של הדם נראה כביטול המצווה למפרע. רבנו בעל השמלה חדשה (שם סי"ג) כתב וביאר כי לכתחילה אסור לגלות את הדם לצורך הדם עצמו .הוא חידש כי הדם שזכה לכיסוי נכנס תחת מעטפת של מצווה ,וגילויו לצורך שימוש חולין הוא בבחינת זלזול. רבנו בעל התבואות שור (שם ס"ק יח) מחדש וביאר כי אפילו אם כיסהו האדם בצורה טובה ורק אחר כך נצרך לדם ,אין לגלותו .הוא פירש שאם נתיר גילוי כזה ,הדבר מחזי כמי שכיסהו על מנת לגלותו ,וכיסוי כזה אינו נחשב כיסוי כלל .רבנו ביאר כי מהות המצווה היא "הטמנה" ולא הסתרה זמנית. לעומתם ,רבנו אברהם חיים שור בספרו תורת חיים (חולין פז ע"א) וכן רבנו בעל הפרי חדש (הובא בתבואות שור) כתבו וביארו שמותר לגלות את הדם לכתחילה .הם פירשו כי מרגע שבוצעה המצווה ,פקעה חובת הכיסוי והדם חוזר לדינו הרגיל כחומר שאין בו קדושה עצמית המונעת את חשיפתו. נמצאנו למדים כי נחלקו גדולי האחרונים האם מעשה הכיסוי הוא חתימה סופית המרכזת את הדם ,או שמא הוא רק פעולה משפטית שבוצעה וחלפה .מחלוקת זו היא אבן הראשה עליה נשענת שאלת המכירה למפעל התעשייתי. מתוך פסקיהם של מאורי הדורות הקודמים ,אנו באים אל דבריהם של גדולי הדור ובני דורנו ,המאירים את השאלה באור המציאות התעשייתית המורכבת של ימינו. מרן הגרי"ש אלישיב בספר הערות על מסכת חולין (דף פה ע"ב) נקט בפשיטות כדעת האוסרים .הוא פירש וביאר כי מאחר שגילוי הדם המכוסה נראה כסותר את פעולת המצווה הראשונה ,הרי שיש לאסור את הדבר לכתחילה .רבנו ביאר כי אין לאדם רשות

לפתוח מחדש את מה שהתורה ציוותה לגנוז בעפר ,וכל שכן כאשר הדבר נעשה לצורך תועלת כלכלית. הגר"י זילברשטיין בספרו חש"ח על מסכת ביצה (דף ח ע"ב) כתב וביאר את צדדי השאלה בעניין מכירת הדם למפעל .רבנו חידש ופירש כי יש לדון בדבר מצד הדין של "מחזי ככסוהו על מנת לגלותו" .הוא ביאר כי כאשר משחטה גדולה מוכרת את הדם המכוסה למפעל שבוודאי עומד לשטוף את העפר ולגלות את הדם ,הרי שכל הכיסוי הראשוני נעשה מתוך ידיעה שבקרוב הוא יבוטל ,ודבר זה פוגם במהות המצווה .אך רבנו הוסיף צד להיתר ,שייתכן שאם מוכרים רק חלק מהדם והחלק האחר נשאר מכוסה – שרי ,כי לכיסוי הדם לא צריך שכל הדם יהיה מכוסה. הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן ע"א) אף שעסק שם בעניינים סמוכים של הנאה מדם ,ביאר את היסוד שכל דבר שנעשה בו מצווה אין לנהוג בו מנהג ביזיון .רבנו פסק וביאר כי אף שדם השחוטה מותר בהנאה לאחר שחיטה (שלא כדם מן החי) ,מכל מקום כלפי המצווה המוטלת עליו יש לנהוג בחרדת קודש. רבנו בעל שבט הלוי ,מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' סימן צ"ד) ביאר בעניינים דומים כי יש להיזהר מאוד שלא להפוך מצוות שבגוף למקור של רווח ממוני המבטל את צורת המצווה .רבנו פירש כי אף שבמקום פשיטות יש להקל ,מכל מקום במקום שבו הגילוי הוא ודאי ונעשה בידיים – יש להחמיר. נמצאנו למדים כי גדולי דורנו רואים בגילוי הדם המכוסה בעיה הלכתית ומוסרית קשה. בעוד שיש מי שחיפש פתרונות של "חלק מהדם" ,הרי שהגישה המרכזית רואה בגילוי היזום סתירה למהות הכיסוי הנדרש בתורה. מתוך בירור דעות המאורות שבדורנו ,אנו יורדים אל שדה המעשה ,לבחון כיצד משפיעים יסודות הללו על המציאות המשתנה שבין כתלי המשחטה והמפעל. נפקא מינה ראשונה ועצומה עולה בהבחנה שבין שימוש בדם המכוסה לצורך זיבול שדות ,לבין מכירתו לצורך תעשייתי הדורש הפרדה .אם המפעל מבקש לקנות את העפר והדם יחד כדי לזבל בהם את הקרקע ,הרי שבזה לא נעשית כל פעולת גילוי .רבנו מו"ר הגר"י זילברשטיין פירש וביאר כי במקרה כזה ,מאחר שהדם נשאר טמון בתוך העפר ואינו נחשף לעין השמש ,לכולי עלמא שרי הדבר ,שהרי אין כאן ביטול של מצוות הכיסוי אלא המשך טבעי שלה בתוך האדמה. נפקא מינה שנייה עולה בשאלת "חלק מן הדם" .כאן אנו למדים חידוש נפלא המבוסס על דברי התבואות שור .אם המשחטה מוכרת רק חלק מכמויות הדם ,ואילו החלק האחר נשאר מכוסה בעפר כדת וכדין ואינו מיועד למכירה או לגילוי ,ייתכן שיש להקל בדבר. רבנו ביאר כי מאחר שלקיום מצוות כיסוי הדם אין צורך שכל טיפה וטיפה תהיה מכוסה,

הרי שברגע שנשאר חלק מכוסה המקיים את המצווה ,שוב אין איסור גמור לגלות את השאר לצורך שימוש אחר ,שכן שם המצווה כבר נח על המקום. נפקא מינה שלישית נוגעת למכירת הדם לפני הכיסוי .אילו היה המפעל קונה את הדם בטרם הוטל עליו העפר ,היה נוצר חיוב חדש על הקונה לכסותו .אולם במכירת דם שכבר כוסה ,אנו נכנסים אל הסבך של "מחזי ככסוהו על מנת לגלותו" .כאן ההלכה מורה לנו שכל פעולה של שטיפת הדם מהעפר היא גילוי יזום ,ואם דעת השוחט הייתה לכך מתחילה, הרי שבטל הכיסוי הראשון והוא נכנס לחשש איסור לכתחילה לדעת רוב הפוסקים. נמצאנו למדים כי ישנו הבדל תהומי בין שימוש המשמר את הכיסוי לבין שימוש המבטלו ,ובין גילוי כל הדם לגילוי מקצתו .הבנה זו מתרגמת את המחלוקת המופשטת למצפן מעשי עבור בעלי המשחטות והתעשיינים. מתוך שהעמקנו בנפתולי ההלכה הצרופה ,אנו מתעלים אל המרחב הרעיוני המבקש להבין את סוד הכיסוי המלווה את דם הנפש .כאן אנו מגלים כי מצוות כיסוי הדם אינה רק גזירת מלך טכנית ,אלא היא ביטוי לעומק יחסה של התורה אל החיים ואל שאריות הגשמיות שלאחר המעשה הגדול. התורה מצווה אותנו "וכסהו בעפר" ,ובכך היא מלמדת אותנו כי גם לאחר שהחיים הסתלקו מן הגוף ,אין להשאיר את הדימום הגלוי כדבר המופקר לכל עין .הכיסוי הוא מעשה של צניעות ויראת כבוד כלפי הכוח החיוני שהיה בבריאה .רבנו בעל ספר החינוך (מצוה קפ"ז) ביאר כי הדם הוא הנפש ,והשארתו מגולה בביזיון עלולה להקשות את לב האדם ולהפוך אותו לאכזרי .לפיכך ,הכיסוי בעפר – היסוד ממנו קורץ האדם ואליו הוא שב – מחזיר את הנפש אל מקורה בדרך של כבוד והסתרה. כאשר אנו דנים באפשרות לגלות את הדם לצורך תעשייה ,אנו נוגעים בשורש הרעיון: האם המצווה הפכה את הדם למשהו שהוא מעבר לחומר גלם? הרעיון העולה מן הסוגיה הוא שהכיסוי יוצר "חפצא" של מצווה .ברגע שהדם כוסה ,הוא חדל מלהיות רק נוזל ביולוגי והפך להיות עדות למצווה שנעשתה .גילויו המחודש למען רווח כלכלי נראה כהחזרת ה"קדושה" שבמצווה אל תוך עולם החולין והחומרניות הבוטה ,דבר שיש בו משום סתירה לרוח הצניעות והחמלה שהכיסוי נועד להנחיל בלבנו. נמצאנו למדים כי הכיסוי הוא הצהרה מוסרית – יש דברים בעולם שהערך שלהם אינו נמדד בכסף או בשימוש תעשייתי ,אלא ביכולת שלנו להצניע אותם ולכבד את זכר החיים שהיו בהם .העמידה על המשמר נגד גילוי הדם היא למעשה עמידה על משמר כבוד הנפש. ומתוך שהבטנו בסוד כבוד הנפש ,אנו מעפילים אל היכל המחשבה כדי לקשור את נימי הפרשה אל שאלתנו .בפרשתנו אנו מוצאים את האדם הנגוע בצרעת ,שאת או ספחת, המובא אל הכהן כדי שזה יחליט על גורלו – האם להסגירו או לטהרו .רבנו בעל הכלי

יקר ביאר כי הנגע פורץ בגלל הגאווה ,אותה מידה המבקשת תמיד "להתראות" ולבלוט מעל כולם .התיקון לנגע הוא הכיסוי והצניעות ,ההכרה שיש דברים שצריכים להישאר נסתרים מן העין כדי לשמור על טהרתם. כאן נחשף קשר מחשבתי עמוק :הדם המכוסה בעפר מייצג את הכניעה של האדם בפני הבורא – הוא מוותר על הראוותנות שבדם הנשפך ומכסה אותו באדמה השפלה .כאשר אדם מבקש לגלות את הדם מחדש לצורך תעשייה וממון ,הוא למעשה מבקש להחזיר את הגילוי והחצנה אל המקום שבו נקבעה הצניעות .בדומה למצורע שמבקשים לגלות את נגעו כדי לרפאו ,כך גילוי הדם ללא צורך של מצווה אלא לצרכי חולין ,עלול לעורר שוב את אותה מידת גאווה המעדיפה את התועלת החומרית על פני הקדושה הנסתרת. במישור הנפשי ,אנו למדים כי לא כל מה שגלוי לפנינו הוא בר שימוש .היכולת של האדם להשאיר דבר מה מכוסה ,למרות הרווח הכלכלי הטמון בו ,היא המבחן האמיתי של אמונתו .האמונה דורשת מאיתנו להכיר בכך שברגע שדבר מה הוקדש למצווה או לכיסוי הנדרש על ידי התורה ,הוא יוצא מרשותנו הגשמית ועובר לרשות שמיים .הגילוי היזום הוא ניסיון של האדם להחזיר לעצמו בעלות על מה שכבר מסר לבורא ,ובכך הוא פוגם בשלמות ההתמסרות הנפשית הנדרשת בקיום המצוות. נמצאנו למדים כי הכיסוי הוא לא רק מגן פיזי לדם ,אלא הוא מגן לנשמת האדם מפני הנטייה להפוך כל דבר לחומר ביד היוצר של התועלתנות .השמירה על כיסוי הדם היא שמירה על גבולות הקדושה שבתוכנו. מתוך המרחבים המחשבתיים ,אנו באים אל בניית המצפן המוסרי השוכן בלב פסיקת ההלכה .המוסר העולה מתוך הדיון בדם המכוסה הוא שקדושת המעשה אינה פוקעת עם סיומו הטכני .האדם נדרש לפתח רגישות פנימית המבינה כי מצווה אינה "משימה שיש לסמנה" ולעבור הלאה ,אלא היא יוצרת מציאות חדשה של כבוד וקדושה במרחב שבו פעלה. כאשר רבותינו האוסרים את גילוי הדם מבארים כי יש בדבר משום בזיון מצווה, הם מציבים בפנינו מצפן מוסרי המורה כי היחס שלנו לחפצי מצווה ותשמישיהם הוא השתקפות של היחס שלנו למצווה עצמה .אדם הממהר לגלות את הדם שכיסה כדי להפיק ממנו רווח ,משדר לעצמו ולסביבתו כי המצווה הייתה עבורו כנטל או כפעולה טכנית גרידא ,וברגע שהושלמה – אין לה עוד ערך המעכב את התועלת האישית .המוסר היהודי מלמדנו בדיוק את ההיפך :מה ששימש לקודש ,מה שכיסה את דם הנפש כציווי הבורא, נושא עמו חן של קדושה המחייב אותנו לנהוג בו בענווה. מצפן זה מלמדנו גם על הגבולות שבין עולם המסחר לעולם הרוח .במציאות תעשייתית שבה הכל הופך לסחורה ,באה ההלכה ומציבה תמרור עצור .היא מזכירה לנו שישנם