למה תלתה התורה את טהרת המצורע דווקא בכוהנים ולא בת"ח?

למה תלתה התורה את טהרת המצורע דווקא בכוהנים ולא בת"ח? ניצבים אנו נפעמים אל מול מראה נשגב ומעורר תהייה המופיע בפרשתנו; דמיינו לנגד עיניכם את גדולי הדור ,המאורות הגדולים אשר לאורם אנו הולכים ,מרן הבית יוסף ורבנו הרמ"א ,כשהם עומדים בשיא חכמתם ורוחב בינתם מעל אדם שנגע הצרעת פשה בעורו.

למה תלתה התורה את טהרת המצורע דווקא בכוהנים ולא בת"ח? ניצבים אנו נפעמים אל מול מראה נשגב ומעורר תהייה המופיע בפרשתנו; דמיינו לנגד עיניכם את גדולי הדור ,המאורות הגדולים אשר לאורם אנו הולכים ,מרן הבית יוסף ורבנו הרמ"א ,כשהם עומדים בשיא חכמתם ורוחב בינתם מעל אדם שנגע הצרעת פשה בעורו.

הם בוחנים את המראות בבקיאות עצומה ,מנתחים את השאת והספחת בדקדוק הלכתי עילאי ,ולבסוף פוסקים בפה אחד" :טהור הנגע!". והנה ,למרבה הפלא ,פסקם אינו מעלה ואינו מוריד ,הדין נותר תלוי ועומד בחלל העולם כאילו לא נאמר דבר .אך ברגע שבו ניגש אל המקום כהן ,ואפילו הוא קטן שעדיין לא הגיע לבינה או שוטה שדעתו קצרה ,ועל פי הדרכת החכם הוא מוציא מפיו את המילה "טהור" – מיד משתנה מציאותו של האדם ,והוא נטהר מטומאתו .הדרמה הזו זועקת מקירות הלב: כיצד ייתכן שהתורה ,שהיא תורת חכמה ובינה ,הפקידה את גורלו של המצורע דווקא בידי הכהן ,כגזירת כתוב שאין לה הרהור ,ולא מסרה את המפתח בידי תלמידי החכמים האמונים על הוראת התורה כולה? מדוע דווקא בני אהרן הם אלו שבידם הכוח להסגיר, להחליט או לפטור ,ומהו הסוד הטמון בחיבור המיוחד הזה שבין איש החסד לבין נגע הצרעת המבודד את האדם מחוץ למחנה? ומתוך שאנו מחפשים את שורשי הדין במקורות הראשונים ,אנו פונים אל פסוקי הפרשה המשרטטים את סמכותו הבלעדית של הכהן בראיית הנגע" .אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (ויקרא יג ,ב). רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (ויקרא יג ,ב) מביא בשם התורת כוהנים ומבאר כי גזרת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן .רבנו מדגיש כי אפילו אם הכהן עצמו אינו בקי במראות ,הרי שהחכם רואה ומורה לו מה לומר ,אך הכוח המקדש או המטמא נותר בפי הכהן בלבד. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא יג ,ב) מפרש כי הצרעת היא חולי פנימי המשתקף בחיצוניות העור ,והוא מחדש בפירושו על הפסוק "ועל שפם יעטה" (ויקרא יג ,מה) כי הדבר נועד כדי שלא יזיק המצורע ברוח פיו .הוא מבאר כי רק בני אהרן ,שהם מובדלים ומקודשים יותר משאר ישראל ,זכו להשגחה עליונה המאפשרת להם להתקרב אל המצורע מבלי להינזק מהבלו המזיק. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא יג ,ב) מחדש ומבאר כי המצורע מזיק בריחו ובהבלו, ולכן הצרעת היא נגע רוחני וגופני כאחד הדורש התערבות אלוקית .רבנו מפרש כי הבאת המצורע אל הכהן דווקא נועדה לחבר את החוטא אל המקדש ,שכן הכהן הוא המתווך בין ישראל לאביהם שבשמים. החזקוני (ויקרא יג ,ב) מפרש וביאר כי הטעם לכך שהכהן רואה את הנגע הוא כדי להפסיק את הריח הרע היוצא מפי המצורע שלא יזיק את הבריות ,והכוהנים בגלל מעלתם וקדושתם מוגנים מפני נזק זה. הכלי יקר (ויקרא יג ,ב) מחדש וביאר כי התורה בחרה בכוהנים מפני שאהרן הכהן אחז

במידת השלום ולא חטא בלשונו ,ולכן ראוי שדווקא הוא ובניו ירפאו את מי שחטא בלשון הרע .הוא מפרש כי חטא גסות הרוח מתוקן על ידי הכהן העניו ,וחטא חמדת הממון מתוקן על ידי מי שאין לו חלק ונחלה בארץ. רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (ויקרא יג ,ב) מחדש ומבאר כי הכהן הוא בחינת החסד ,והמצורע זקוק לחסד כדי להיטהר .הוא פירש שהבאת המצורע אל הכהן היא תחילת הרפואה שלו ,שכן הכהן במבטו ובדיבורו מעורר רחמים על החוטא. נמצאנו למדים מפי מפרשי התורה כי התלות בכהן אינה מקרית; היא שזורה במידותיו של אהרן ,בהגנה השמימית המלווה את עובדי המקדש ,ובצורך להפגיש את החוטא המבודד עם איש החסד והשלום. מתוך שאנו יורדים אל ים התלמוד ,אנו מוצאים את חכמינו ז"ל עומדים על משמרת הסכנה וההשגחה המיוחדת הנדרשת בעסק הנגעים. בגמרא במסכת כתובות (דף עז ע"ב) מובא תיאור מרעיד על חומרת חולי הנגעים וההידבקות מהם .הגמרא מונה שם את גדולי האמוראים שהיו נזהרים ביותר מן המצורעים; רבי יוחנן היה נזהר שלא לעבור במקום שבו נושבת הרוח מהמצורע אליו ,ורבי אלעזר לא היה נכנס לאוהל שהיה בו מצורע .רבנו שלמה יצחקי ,רש"י (כתובות עז :ד"ה מאי טעמא) ביאר כי הבל פיהם של המצורעים מזיק ועלול להדביק את הסובבים אותם .מכאן אנו למדים את עומק דברי המשך חכמה ,שהתעסקות בנגעים היא דבר מסוכן המחייב שמירה מעולה. בתלמוד ירושלמי במסכת ברכות (פרק א' הלכה ה') מובא כי הכוהנים בעבודתם במקדש ובברכתם את העם מושכים שפע של שמירה והבדלה .מפרשי הירושלמי במקום פירשו כי קדושת הכהונה היא כעין שריון רוחני .יסוד זה מתכתב עם מה שביארו חז"ל במדרש ויקרא רבה (טז ,ג) כי הצרעת אינה חולי רגיל אלא נגע רוחני ,ועל כן רק אלו המובדלים מן העם ומקודשים בקדושת אהרן יכולים לגשת אל המצורע מבלי שיידבק בהם הבלו המזיק. בגמרא במסכת זבחים (דף קא ע"ב) דנים חז"ל בדין כהן שאינו בקי בראיית נגעים .הגמרא מבארת כי אף על פי שהחלטת הנגע חייבת להיות בפי הכהן ,הידע יכול לבוא מפי החכם. רבנו שלמה יצחקי (זבחים קא :ד"ה על פי כהן) פירש כי התורה רצתה ליצור חיבור בין כוח הדיבור המקדש של הכהן לבין חכמת התורה של החכם ,אך הסמכות הסופית נותרה ביד הכהן משום שהוא זה שנבחר להיות השליח להשכין שלום וטהרה בישראל. בגמרא במסכת חולין (דף כד ע"ב) מובא כי כהן קטן כשר לראות נגעים אם יש עמו חכם. תוספות (חולין כד :ד"ה ואיבעית אימא) ביארו כי עצם היותו של האדם "מזרע אהרן" מעניקה לו את הסמכות שגזרה התורה ,ואין הדבר תלוי בשיקול דעתו האישי אלא בייחוסו המקודש המאפשר לו להיות הצינור לטהרת המצורע. נמצאנו למדים מתוך הגמרות והמדרשים כי המפגש עם המצורע אינו רק בירור הלכתי,

אלא אירוע רוחני מסוכן שבו רק הכהן ,המוגן בקדושתו והמובדל בעבודתו ,יכול לשמש כמרפא ומושיע מבלי להינזק. מתוך דברי חז"ל המלמדים על סכנת הנגע וסגולת הכהונה ,אנו באים אל היכלם של רבותינו הראשונים המעמיקים בהגדרת הכוח המוחלט שניתן לבני אהרן. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות טומאת צרעת פ"ט ה"ב) פסק וביאר את היסוד המרעיש כי אף על פי שהכל כשירים לראות נגעים ,הרי שהטומאה והטהרה תלויות בכהן בלבד. רבנו כתב שאפילו כהן שאינו יודע לראות ,או כהן קטן ואפילו שוטה ,אם החכם מורה לו מה לומר והוא מוציא את המילה מפיו – הרי זה קדוש .רבנו ביאר כי אין זה עניין של שיקול דעת אנושי בלבד אלא גזירת הכתוב המחברת את המציאות הפיזית למוצא פי הכהן ,כפי שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (בפרשתנו) מחדש ומבאר את הצד המציאותי שבסכנה .הוא פירש כי המצורע מזיק בריחו ובהבלו ,ועל כן העיסוק עמו הוא עניין של פיקוח נפש למי שאינו מושגח בהשגחה מיוחדת .רבנו ביאר כי הכוהנים הם אלו שנבחרו לעמוד בפרץ, שכן קדושתם והיותם מובדלים לעבודת השם מעניקה להם שמירה מעולה שאינה מצויה אצל שאר העם. רבנו יעקב בן אשר ,בעל הטורים (פרשת בהעלותך) כתב וביאר כי הצרעת היא מחלה מדבקת ומסוכנת ביותר .הוא פירש כי רק מי שזכה לכתר כהונה יכול להתקרב למקור הטומאה מבלי שיידבק בו הנגע .רבנו חידש כי התורה רצתה לחסוך משאר ישראל את הסכנה הכרוכה בטיפול במצורע ,והטילה את המשימה על כתפי המקודשים שבאומה. מרן רבי יוסף קארו הבית יוסף (אה"ע סימן לט ד"ה כתב הר"ר שלמה) הביא את דברי הראשונים המדגישים את ריחו הרע והמזיק של המצורע .רבנו פירש כי מסיבה זו נמנעים מלהתקרב אליו ,והתורה מצאה בכהן את השליח המתאים ביותר ,הן מצד הדין והן מצד היכולת הגופנית והרוחנית לעמוד מול הבלו המזיק של המצורע. נמצאנו למדים מפי רבותינו הראשונים כי סמכות הכהן היא שילוב של כוח משפטי אלוקי יחד עם חוסן רוחני ופיזי .הכהן אינו רק פוסק ,אלא הוא המגן של הקהילה המתייצב בחזית אל מול הנגע המאיים לפרוץ ולכלות. ומתוך דברי הראשונים המניחים את יסוד ההבדלה והשמירה של בני אהרן ,אנו באים אל שדה הביאור של רבותינו האחרונים ,המעמיקים בסודות ההשגחה ובמסתרי התורה השזורים בראיית הנגע. רבנו מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה (ויקרא יג ,ב) מחדש ומבאר יסוד נפלא בטעם מסירת הנגעים לאהרן ובניו .הוא פירש כי עניין הנגעים שייך לסתרי התורה ,וההתעסקות בהם אינה רק בירור הלכתי אלא פעולה רוחנית מסוכנת במעלה עליונה .רבנו הסביר כי

מאחר שהנגע הוא מחלה מידבקת הפועלת הן במישור הגופני והן במישור הרוחני ,נדרשת לעוסק בה השגחה פרטית ונפלאה שלא ידבק בו הנגע .לפיכך ,בחרה התורה בכוהנים המושגחים יותר בזכות עבודתם בקודש ,כדי שיוכלו לגשת אל המצורע בלא חשש. רבי אברהם אבן עזרא (ויקרא יג ,מה) בפירושו על הפסוק "ועל שפם יעטה" כתב וביאר כי הטעם לעטיפת השפם הוא כדי שהמצורע לא יזיק ברוח פיו את הסובבים אותו .רבנו פירש כי קדושת הכהן משמשת לו כמחסה מפני אותו הבל מזיק ,ועל כן רק הוא רשאי להתקרב כדי לבחון את הנגע מקרוב. החזקוני (ויקרא יג ,מה) כתב וביאר כעין זה ,שהתורה ביקשה להגן על הבריות מהריח הרע והמזיק היוצא מפי המצורע .הוא פירש כי הכוהנים ,שהם שלוחי דרחמנא וזכו לברכת ה' במעשה ידיהם ,הם היחידים שיכולים לעמוד במחיצת המצורע לצורך טהרתו מבלי שייפגעו מאותו ריח והבל. הכלי יקר (ויקרא יג ,ב) מחדש ומבאר כי הבחירה בכוהנים נובעת מתיקון המידות .הוא פירש כי הצרעת באה על חטא לשון הרע וגסות הרוח ,ואהרן הכהן שהיה עניו ביותר ואוהב שלום ורודף שלום ,הוא האישיות המתאימה ביותר לרפא את החוטא במידות אלו .רבנו הסביר כי הכהן ,שאין לו נחלה וממון בארץ ,מתקן גם את חטא חמדת הממון שפעמים רבות הוא השורש לנגעים. נמצאנו למדים מפי רבותינו האחרונים כי מסירת הנגעים לכוהנים אינה רק עניין של סמכות יבשה ,אלא היא נובעת מצורך בהשגחה אלוקית מיוחדת ומרצון להפגיש את המצורע עם דמות המייצגת את הפך חטאו – ענווה ,שלום ורוחניות המורמת מעולם החומר והסכנה. מתוך שאנו באים אל דבריהם של גדולי דורנו ,אנו מגלים רובד עמוק נוסף המקשר בין תפקיד הכהן כמנהיג רוחני לבין המציאות היומיומית של חובות האדם כלפי שמיים. מו"ר הגר"מ שטרנבוך בספרו טעם ודעת (תזריע עמוד ע') מחדש ומבאר רמז גדול הטמון בדין זה .הוא פירש כי אף שחכם הוא זה שמזהה את הנגע ,הרי שהתורה דרשה שהכהן הוא שיחליט ויאמר "טמא" או "טהור" ,כדי ללמדנו יסוד בהנהגת הקהילה .רבנו ביאר כי אין די במנהיג המורה רק דיני איסור והיתר ,אלא יש צורך באדם מיוחד – כדוגמת הכהן – שתפקידו להוכיח את העם ,ללמדם דרכי עבודה ולעוררם לתשובה .הכהן ,במפגשו עם המצורע ,אינו רק פוסק הלכה אלא הוא הרופא הרוחני המדבר על לב החוטא ומשיבו אל הדרך הטובה. במדרש ילקוט שמעוני (תזריע רמז תקנ"ד) מובא ביאור מרטיט של רבי אבין בשם רבי יוחנן על סמיכות הפרשיות שבין קרבן היולדת לבין נגעי הצרעת .הוא פירש כי יש קשר ישיר בין מניעת מתנות כהונה לבין בוא הנגע .הקב"ה אמר לאדם :אני אמרתי לך להביא

קרבן לכהן ולא עשית כן ,חייך שאני מצריך אותך לבוא אל הכהן בעל כרחך בגלל נגעיך. רבנו פירש כי חלק מעונשו של המצורע הוא הצורך להזדקק לחסדיו של הכהן שבו זלזל או שממנו מנע את המגיע לו מן הדין. במדרש תדשא (הובא באוצר מפרשי הפשט עמ' צ"ח) כתב וביאר טעם נוסף למסירת הטהרה לכוהנים .הוא פירש כי כשם שהכוהנים זוכים לקבל מתנות ,תרומות וקרבנות מישראל, כך עליהם לקבל גם את הטרחות והטיפול במצורעים .רבנו ביאר כי זהו מאזן של אחריות וזכות – הכוהנים הם אבותיהם של ישראל ,וכאב הדואג לבנו ,עליהם לשאת בנטל הטיפול באלו שהורחקו מן המחנה. נמצאנו למדים כי מעבר לסכנה המציאותית ,הרי שהמפגש עם הכהן הוא חלק מתהליך התשובה .המצורע שחטא בלשון הרע ,שפעמים רבות נובע מזלזול בכוהנים ובמעמדם, נאלץ כעת לעמוד בפני הכהן בענווה ולבקש את מוצא פיו ,ובכך הוא מתקן את שורש חטאו וחוזר להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המקודשת. מתוך בירור דברי חז"ל וגדולי דורנו ,אנו יורדים אל שדה המעשה לבחון את הנפקא מינות העולות מן הקביעה שהטהרה מסורה דווקא לבני אהרן. נפקא מינה ראשונה עולה בשאלת מעמדו של המצורע בין ראיית החכם לאמירת הכהן. דמיינו אדם שנגעו נרפא לגמרי ,והחכם הגדול ביותר בדור ראהו ופסק בביטחון גמור כי הוא טהור .על פי ההלכה הצרופה ,כל עוד לא עמד כהן והוציא את המילה טהור מפיו, אותו אדם נותר בטומאתו ,אסור בביאה אל המחנה וחייב בכל דיני מצורע .רבנו הרמב"ם פירש וביאר כי אין זו רק שאלה של "ידע" ,אלא חלות של מציאות; הכהן אינו רק "מודיע" שהאדם טהור ,אלא הדיבור שלו הוא זה שיוצר את הטהרה בעולם. נפקא מינה שנייה נוגעת לדין כהן שוטה או קטן .כאן אנו מוצאים חידוש נפלא: מאחר שהתורה תלתה את הדבר בייחוס ולא רק בחכמה ,הרי שאם חכם עומד בצד ומורה לכהן הקטן מה לומר ,אמירתו של הקטן מועילה .לעומת זאת ,אם יהיה זה חכם מישראל שאינו כהן ,אפילו יהיה בקי בכל רזי התורה ,אין אמירתו מועילה כלל. מכאן אנו למדים שהכוח טמון בעצם הסגולה של זרע אהרן ,ולא בשיקול הדעת הפרטי של האדם העומד לפנינו. נפקא מינה שלישית עוסקת ביחס שבין המתנות לטרחה .כפי שביארנו בשם מדרש תדשא ,המצורע שזקוק לכהן נאלץ להכיר בערכו של השבט המשרת בקודש .אם אדם נמנע מלתת תרומות ומעשרות או שזלזל בכבוד הכהונה ,הנפקא מינה למעשה היא שכעת הוא חייב לחלות את פניו של הכהן כדי לשוב אל חיק הקהילה .הדבר יוצר מחויבות הדדית שבה הכהן נושא בנטל הטיפול בסכנה המדבקת ,והעם מצידו מכיר לו טובה ומעניק לו את חלקו כדי שיהיה פנוי לעסוק בצרכי הרבים ובטהרתם.

נמצאנו למדים כי הצורך בכהן אינו עיכוב טכני ,אלא הוא משנה את כל היחס שבין החוטא לחברה ובין היחיד למנהיגות הרוחנית .הטהרה עוברת דרך השלום והחסד המאפיינים את זרע אהרן. מתוך שאנו מתבוננים בכוחו של הכהן ,אנו מגלים כי הקשר שבין הדיבור המטהר לבין נגע הצרעת הוא המפתח לתיקון הנפש .הצרעת ,כידוע ,היא תולדה של חטא לשון הרע – שימוש לרעה בכוח הדיבור שניתן לאדם .כאשר אדם פוגם בפיו ויוצר פירוד בין איש לרעהו ,התורה גוזרת עליו בידוד" :בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" .התיקון לחטא זה אינו יכול לבוא מתוך חכמה שכלית גרידא ,אלא הוא דורש מפגש עם דיבור מסוג אחר – הדיבור של הכהן. אהרן הכהן היה "אוהב שלום ורודף שלום" ,אדם שכל מהות דיבורו הייתה לאחות את הקרעים שיצרו בעלי לשון הרע .רבנו בעל הכלי יקר ביאר כי דווקא פי הכהן ,שמעולם לא נגוע בשמץ של לשון הרע או גאווה ,הוא המסוגל להוציא את המילים "טהור הוא" ולהחדיר אותן אל לבו של המצורע .הדיבור המקדש של הכהן הוא התרופה לדיבור המקלקל של החוטא .כאן אנו רואים את עומק הרעיון :הטהרה אינה רק הסרת הכתם מן העור ,אלא היא השבת האמון בכוחו של הדיבור החיובי. כאשר המצורע עומד בפני הכהן ומחכה למוצא פיו ,הוא לומד שיעור בצניעות ובהקשבה. הוא ,שהשתמש בפיו כדי להרוס ,עומד כעת דומם וממתין שהכהן ישתמש בפיו כדי לבנותו מחדש .המפגש הזה מלמד את האדם שאין לו בעלות מוחלטת על המציאות; אפילו טהרתו האישית תלויה במילה אחת של אדם אחר .זהו שבירת כוח הגאווה והחזרת האדם אל מקומו הנכון כחלק ממארג חברתי ורוחני שבו הדיבור נועד לברכה ולא לקללה. נמצאנו למדים כי הדיבור של הכהן הוא בחינת "מענה רך ישיב חמה" .הוא הניגוד המוחלט לקשיחות של הנגע ולחדות של לשון הרע .בבחירת הכהן לראיית הנגע ,התורה מציבה בפנינו חזון של עולם שבו הדיבור משמש ככלי לחיבור ולקדושה ,ובכך היא מרפאה את שורש המחלה בטרם תתרפא המכה הגופנית. מתוך שאנו מעפילים אל היכלי המחשבה ,אנו מגלים כי בחירת הכהן אינה רק עניין של תיקון המידות ,אלא היא חשיפה של סוד ההגנה המלווה את קדושת ישראל .הצרעת ,כפי שביארו הרמב"ן והטור ,היא נגע שמפיץ סביבו הבל מזיק וריח רע ,מעין "קרינה" רוחנית וגופנית המאיימת על כל מי שבא עמה במגע .כאן נשאלת השאלה :מדוע שהכהן יסכן את עצמו? התשובה טמונה במהות הכהונה .הכהן הוא האיש המובדל ,זה שקדושתו אינה רק מעלה אישית אלא היא "שריון" שמימי המגן עליו מכל רע. הכוהנים ,בהיותם עובדי המקדש ,חיים בתוך אטמוספירה של קדושה עילאית המבטלת את כוחות הטומאה .השגחת השם עליהם היא פרטית ונפלאה ,כפי שחידש המשך חכמה,

ולכן הם היחידים שיכולים לחדור אל תוך "שדה הכוח" המזיק של המצורע מבלי שדבר מן הנגע ידבק בהם .המחשבה הזו מלמדת אותנו יסוד עצום :הקדושה היא המגן הטוב ביותר .ככל שאדם מתעלה ומזכך את עצמו ,הוא בונה סביבו חומת הגנה שאינה נפרצת על ידי הבלים של טומאה או נזקים של העולם הזה. במישור הנפשי ,אנו למדים כי רק מי שנמצא "מעל" הבעיה יכול באמת לפתור אותה. החכם שאינו כהן ,עם כל גדולתו בתורה ,פועל בתוך המערכת השכלית והאנושית .הכהן, לעומת זאת ,מייצג את המערכת האלוקית-סגולית .כדי לרפא את המצורע ,שחטאו הוציא אותו מחוץ לסדר העולם התקין ,יש צורך בכוח שבא מחוץ למערכת – כוח הכהונה .המפגש הזה מלמד את המצורע כי הדרך חזרה אל הטהרה אינה עוברת רק דרך הבנה שכלית של החטא ,אלא דרך התחברות אל הקדושה הסגולית שמייצג הכהן. נמצאנו למדים כי הבחירה בכהן היא הצהרה על כוחה של הקדושה המעשית .התורה מלמדת אותנו שדווקא המובדל והמקודש הוא זה שמסוגל לרדת אל המקומות הנמוכים והמסוכנים ביותר כדי להעלות משם את הנדחים .הכהן אינו מפחד מן הנגע ,כי אור השכינה השורה עליו מבטל את חשיכת הטומאה. מתוך בירור יסודות הקדושה וההשגחה ,אנו באים אל בניית המצפן המוסרי השוכן בלב תפקידו של הכהן כמנהיג רוחני .המוסר העולה מדבריו של מו"ר הגר"מ שטרנבוך מזקק עבורנו את דמותו של המנהיג האמיתי בישראל .למדנו כי אין די במורה הוראה היודע לפסוק את הדין היבש ,אלא יש צורך ב"כהן" – דמות שהיא סמל לחסד ולענווה, המסוגלת להביט בנגעי הזולת לא רק בעין הלכתית ,אלא בעין חומלת המבקשת תיקון ותשובה. המצפן המוסרי שלנו מכוון אל ההבנה כי תוכחה אינה צריכה לבוא ממקום של עליונות, אלא ממקום של שותפות וגורל .הכהן ,שנושא בנטל הטרחה של המצורע וחשוף לסכנת הבלו המזיק ,קונה לעצמו את הזכות המוסרית להוכיח את החוטא .כאשר המצורע רואה שהכהן – איש המקדש והקדושה – נכון להתקרב אליו אל מחוץ למחנה ולעסוק בטהרתו, לבו נפתח לשמוע את דברי הכיבושים .זהו שיעור עצום לכל מי שעוסק בחינוך ובהנהגה: הדרך להחזיר אדם למוטב אינה עוברת דרך פסק דין קר ,אלא דרך מסירות נפש וקרבה אמיתית אל מקום הכאב והחטא. מצפן זה מלמדנו גם על ערכה של הכרת הטוב .המצורע שנאלץ להזדקק לכהן בגלל שזלזל בו או במתנותיו ,לומד בדרך הקשה כי המבנה החברתי והרוחני של עם ישראל מושתת על ערבות הדדית .המוסר היהודי דורש מאיתנו להכיר בכך שכל אחד מאיתנו זקוק לשני – החכם לכהן ,והכהן לחכם – וכי הזלזול במנהיגות הרוחנית סופו להביא את האדם לידי בידוד .השמירה על כבוד הכהונה היא שמירה על המעטפת הרוחנית המגינה על הקהילה כולה מפני נגעי הפירוד ולשון הרע.