מדוע לא עושים אסרו חג אחרי כל שבת כמו שעושים אחרי כל חג?

מדוע לא עושים אסרו חג אחרי כל שבת כמו שעושים אחרי כל חג? הנה אנו ניצבים בפתחו של בירור מרתק ,נוגע ורוטט ,החודר אל מעמקי סודו של יום השבת ומקומו במעגל החיים של היהודי .דמיינו את הרגע המריר-מתוק של מוצאי השבת ,כאשר האורות הדועכים של הנרות והניחוח המעודן של הבשמים מלווים את הנשמה היתרה בדרכה חזרה למעלה .בלב עולה תמיהה עמוקה :אם לאחר ימי החגים – פסח ,שבועות…

מדוע לא עושים אסרו חג אחרי כל שבת כמו שעושים אחרי כל חג? הנה אנו ניצבים בפתחו של בירור מרתק ,נוגע ורוטט ,החודר אל מעמקי סודו של יום השבת ומקומו במעגל החיים של היהודי .דמיינו את הרגע המריר-מתוק של מוצאי השבת ,כאשר האורות הדועכים של הנרות והניחוח המעודן של הבשמים מלווים את הנשמה היתרה בדרכה חזרה למעלה .בלב עולה תמיהה עמוקה :אם לאחר ימי החגים – פסח ,שבועות וסוכות – קבעו לנו חכמינו את יום ה"אסרו חג" כגשר של קדושה המחבר

בין הקודש לחול ,מדוע נפקד מקומו של יום זה לאחר השבת? והרי שבת קודש היא מקור הברכה ,קדושתה חמורה ועליונה מקדושת יום טוב ,והיא נותנת כוח לכל ששת ימי המעשה; אם כן ,לכאורה היה עלינו לאחוז בשולי גלימתה ולהמשיך את אורה אל יום ראשון ביתר שאת וביתר עוז!

השאלה הזו אינה רק טכנית-הלכתית ,היא זעקת הנפש המבקשת להבין את טיבו של הקשר בינינו לבין השכינה – מדוע בחג אנו יכולים "לאסור" את הקדושה ולהשאירה עמנו, ואילו בשבת היא נחמקת מאיתנו אל מעבר לאופק המדרגות העליונות? אנו יוצאים למסע בעקבות גדולי המחשבה והסוד ,מהאר"י הקדוש ועד בעל הקדושת לוי ,כדי לפענח את סוד הנסיגה הגדולה של מוצאי השבת ואת פלא ההתקשרות של ימי המועדים.

אל המקורות המקודשים אנו פוסעים ,כדי לעמוד על שורש הציווי המבקש מאיתנו למתוח את חוטי הקדושה אל תוך מרחבי החול ,ועל התקנה המיוחדת שליוותה את ימי המועדים.

על הפסוק "ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא יט ,ג) ,כתבו בספרים כי טמון כאן רמז עמוק: שכל ההתעלות שיש לאדם בשבת קודש ,צריך האדם להמשיך את אותה ההתעלות גם בימות החול .אין השבת אי בודד בזמן ,אלא היא המעיין הנובע המבקש להשקות את שדות המעשה של השבוע כולו.

בגמרא במסכת שבת (דף קי''ח ע''א) כתב" :עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". המפרשים ביארו כי בעומק הדברים הכוונה היא שתעשה את אותה ההתעלות שיש לך בשבת גם בימות החול – כלומר ,קח את הרוממות של יום המנוחה והחדר אותה אל תוך ימי המלאכה ,עד שגם החול יתקדש באור השבת.

והנה ,גדולי הדורות הקשו קושיה עצומה .רבנו האר"י ז"ל בספרו שער הכוונות (דף ע"ח ע"א) ,ובקדושת לוי (פרשת ויקרא ,דרוש לפסח) ,ומרן רבנו יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים (חלק א' סוד ישרים סימן ז') שאלו :מדוע אחרי כל שבת לא קבעו אסרו חג כדי להמשיך את קדושת שבת ,כפי שמבואר בגמרא במסכת סוכה (דף מ''ה ע''ב) לגבי המועדים? הרי קדושת שבת עדיפה מקדושת יום טוב ,ואם בחג אנו זקוקים ליום נוסף כדי "לאסור" את הקדושה שלא תברח ,בשבת על אחת כמה וכמה!

בגמרא במסכת סוכה (דף מ"ה ע"ב) כתב" :כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה ,מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן" .מכאן למדו חז"ל את המושג "אסרו חג" – היום שלאחר החג ,שבו אנו אוחזים בקדושה שנפרדת מאיתנו ומחברים אותה אל השגרה.

הנה מתחדדת התמיהה :אם השבת היא מקור כל הקדושות ,מדוע במוצאי השבת אנו חשים בנפילה חדה אל תוך החול ,ללא גשר של "אסרו שבת" שימתן את המעבר? מדוע

התורה וחכמים אפשרו לקדושה העליונה ביותר להסתלק ללא יום של ליווי והמשכיות מוחשית כפי שמצאנו בחגים? אל היכל רזא דרזין אנו נכנסים ,שם מגלה לנו האר"י הקדוש כי סיבת העדר ה"אסרו חג" בשבת נעוצה דווקא ברום מעלתה ובעוצמת האור הכביר המאיר בה ,אור שאין בכוחו של עולם החול להכיל במגע ישיר. רבנו האר"י ז"ל בספרו שער הכוונות (דף ע"ח ע"א) כתב :כי אדרבה גודל קדושת שבת גורם מיעוטה אחר השבת ,והוא כי בשבת כל העולמות עלו שתי מדרגות גדולות ,ובמוצאי שבת שבאו ימי החול חוזר כל עולם לירד ב' מדרגות גמורות ,אותם אשר עלה בשבת, ולכן אין כח להמשיך אור העליון ממקום העליון למקום התחתון ביום זה שאחר השבת, להיות כמו ענין אסרו חג שאחר יום טוב .האר"י מבאר לנו כי השבת היא "קפיצה" רוחנית אדירה; העולמות כולם מתנתקים ממקומם הרגיל ונוסקים שתי קומות מעלה .במוצאי השבת מתרחשת ירידה חדה ומהירה חזרה למקום הטבעי של ימי החול .הפער הזה ,של שתי מדרגות ,הוא כה תהומי ,עד שאין ביכולתנו ליצור "גשר" או "קשר" שימשוך את האור העליון של השבת אל תוך יום ראשון .האור פשוט רחוק מדי מכלי הקיבול של החול. עוד כתב רבנו האר"י ז"ל (שם) :אבל ביום טוב לא עלה שום עולם ,אלא רק מדרגה אחת, לכן במוצאי יום טוב יש כח להמשיך קדושת יום טוב ממקום עליון אל מקום תחתון ,ולכן ביום שלאחר יום טוב עושים אסרו חג ,שהוא בחינת המשכת אור קדושת יום טוב ממקום העליון אל מקום התחתון שירד בו עתה .כאן טמון סוד ההבדל :קדושת החג היא עדינה ומדורגת יותר .העלייה היא רק של מדרגה אחת ,ועל כן במוצאי החג ,כאשר העולם חוזר למקומו ,המרחק מהקדושה הוא עדיין בר השגה .ביום זה אנו יכולים "לאסור" ולקשור את קרני האור של החג ולהורידן אלינו ליום נוסף. רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו שו''ת רב פעלים (חלק א' סוד ישרים סימן ז') מביא פירוש נפלא בשם אביו לבאר את מאמר חז''ל :מאן דאיהו רב איהו זעיר ,ומאן דאיהו זעיר איהו רב .רצונו לומר :השבת דאיהו רב ,שעולה ב' מדרגות ,איהו זעיר ,דאין אחריו קדושת אסרו חג; ומאן דאיהו זעיר יום טוב שעולה רק מדרגה אחת ,איהו רב בסופו ,שיש אחריו קדושת אסרו חג .הנה לנו פרדוקס רוחני – דווקא עוצמת השבת היא זו שמונעת מאיתנו להשאיר ממנה זכר מוחשי ביום שלאחריה ,בעוד שהחג ,בשל היותו "קטן" יותר במדרגתו, מאפשר לנו אינטימיות מתמשכת גם ליום המחרת. מתוך היכל הסוד של האר"י הקדוש אנו פוסעים אל עבר עולם החסידות והדבקות ,שם מגלה לנו הכהן הגדול מאחיו רבי לוי יצחק מברדיטשוב רובד נוסף ומרטיט המבחין בין האור היורד מלמעלה לבין האור העולה מלמטה. רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו קדושת לוי (דרוש לפסח) כתב :כי שבת קביעה וקיימא,

אך ראש חודש ויום טוב ישראל מקדשי להו .הוא מבאר כי השבת היא בבחינת התעוררות העליון – קדושה היורדת ממרומים מצד הבורא יתברך ללא תלות במעשי האדם .לעומתה, יום טוב וראש חודש הם בבחינת התעוררות התחתון ,שהרי ישראל הם המקדשים את הזמנים על פי קביעת בית דין. עוד כתב בקדושת לוי (שם) :כפי מה שיראו לחכמי הדור לפי הבחינה לקדש את היום באותה הבחינה ,כדי לקדש יום טוב באותו יום הראוי לאותה בחינה המכוונת עליו .ומכיוון שקדושת החג נוצרה על ידי התעוררות התחתון של האדם ,הרי שיש בכוחו של האדם לקשור את עצמו לבחינה זו גם לאחר שחלף היום .אדם שיצר בעצמו התעוררות של אהבה ,יראה או תענוג לכבוד החג ,יכול להמשיך את הקשר הזה אל תוך ימי החול ,וזהו סודו של אסרו חג – היכולת של האדם לאסור ולקשור את הקדושה שהוא עצמו היה שותף ביצירתה. אולם בשבת המציאות שונה בתכלית .כתב בקדושת לוי (שם) :אבל שבת הוא התעוררות העליון ואינו יכול לקשר עצמו בו .השבת היא מתנה שמימית כבירה ,אור אינסוף המאיר ללא תיווך של מעשה אנושי לקביעת הזמן .אור כזה ,הנובע ישירות מהתעוררות העליון, הוא מעבר להישג ידו של האדם "לאסור" אותו או להורידו למדרגת ימי החול .ברגע שהשבת מסתלקת ,האור חוזר למקורו ,ואין בכוחו של התחתון לאחוז בו. הנה מתברר לנו כי דווקא עצמאותה של השבת וקדושתה המוחלטת הן שיוצרות את המעבר החד במוצאי השבוע .ביום טוב אנו שותפים לקדושה ,ולכן אנו יכולים ללוות אותה ביום נוסף של אסרו חג; בשבת אנו אורחים בשולחן הגבוה של הבורא ,וכשהסעודה מסתיימת ,האור חוזר למקומו העליון ,מותיר אותנו עם געגוע עמוק ועם הכוח לפעול בכוחות עצמנו בששת ימי המעשה. מתוך בירורי הסוד והמחשבה של האר"י והקדושת לוי ,אנו פוסעים אל היכליהם של רבותינו האחרונים ,אשר יצקו את הרעיונות המופשטים אל תוך כלי המעשה וההנהגה של מוצאי השבת. רבנו יוסף חיים בספרו שו"ת רב פעלים (חלק א' סוד ישרים סימן ז') כתב :כי למרות שאין אנו קובעים אסרו חג ביום ראשון כפי שקובעים לאחר המועד ,מכל מקום לא נותרנו יתומים במוצאי השבת .הוא מבאר כי סעודת מלווה מלכה היא היא הגשר המתוח בין קדושת השבת לימי החול .הסעודה הזו היא הדרך שלנו ללוות את המלכה בצאתה ,ובכך אנו "מושכים" מעט מן האור גם ללא תקנה רשמית של יום שלם. רבנו ישראל מאיר הכהן ,הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה (סימן ש') כתב :על חשיבות סעודת מלווה מלכה ,ומביא את המדרש על אותה עצם "לוז" שאינה נהנית אלא מסעודה זו .יש כאן רמז עמוק – דווקא בגלל שהמרחק בין השבת

לחול הוא ב' מדרגות כדברי האר"י ,אנו זקוקים למעשה גשמי של אכילה ושתייה במוצאי שבת ,כדי שהגוף והנפש לא יחוו נפילה תלולה מדי. רבי חיים פלאג'י בספרו כף החיים (סימן ל"א) כתב :כי יום ראשון בשבוע יש לו שייכות גדולה לשבת ,ואף שאינו אסרו חג ,נהגו חסידים ואנשי מעשה שלא לעשות בו מלאכות כבדות או דברים המסיחים את הדעת מהרוחניות שנספגה בשבת .הוא מבאר כי השפע של יום ראשון יונק ישירות מהשבת ,וכל הברכה של השבוע תלויה באופן שבו אדם מקבל על עצמו את המעבר מהקודש אל החול. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו ביאר :כי ההבדל בין שבת ליום טוב נעוץ גם באופי השמחה. ביום טוב נאמר "ושמחת בחגך" ,שמחה שיש בה חלק אנושי גדול של אכילה ושתייה המשמחים את הלב ,וקל יותר להמשיך שמחה כזו ליום נוסף .אך שבת היא "עונג" ,עונג רוחני נעלה ומזוקק יותר ,שמעצם טבעו הוא שייך לעולם הבא ,ועל כן בצאתו הוא מותיר את האדם במדרגה אחרת שאינה מאפשרת מגע יומיומי רגיל. מתוך דברי רבותינו המאירים ,אנו מגלים תמונה מופלאה של מבנה הנפש והעולם .הבנו כי השבת אינה חסרה את ה"אסרו חג" מפני שקדושתה פחותה ,אלא אדרבה ,מפני שהיא נעלית ורחוקה מכל השגה אנושית רגילה .התובנה העולה היא שהשבת היא "מעין עולם הבא" ,וכשם שלא ניתן להביא את אור העולם הבא אל תוך עולם המעשה באופן קבוע, כך אור השבת נסוג אל מקורו במוצאי היום. הנפקא מינא העולה לנו היא שדווקא העדר ה"אסרו חג" הממוסד בשבת ,מטיל על האדם את האחריות האישית .בחג ,הקדושה היא "התעוררות התחתון" ,ולכן יש לנו כוח לאסור אותה בתקנה קבועה .בשבת ,הקדושה היא "התעוררות העליון" ,מתנה גמורה מלמעלה, וכדי להמשיך אותה אל ימי החול ,עלינו לעשות זאת דרך עבודת הלב והכנת הכלים האישיים שלנו – בסעודת מלווה מלכה ,בדיבורי תורה ובשמירת הרושם הרוחני של השבת בתוך ימי המעשה. מתוך הלהבה הרוחנית של דברי רבותינו ,אנו יורדים אל מישור המעשה ,כדי לבחון כיצד משפיעה ההכרה במרחק העצום שבין השבת לחול על הנהגתנו היומיומית ועל הדרכים שבהן אנו מנסים ,למרות הכל ,לאחוז בשולי קדושת היום. נפקא מינא ראשונה עולה בעניין חשיבותה של סעודת מלווה מלכה .מאחר שעל פי האר"י הקדוש אין לנו כוח להמשיך את האור העליון בדרך של "אסרו חג" ממוסד ,הופכת סעודה זו לכלי היחיד שנותר לנו כדי למנוע נפילה תלולה מדי אל תוך החושך של ימי המעשה .הפוסקים הדגישו כי גם מי ששבע ,ראוי שיאכל לפחות כזית פת ,כדי ליצור חיבור פיזי וממשי בין שולחן השבת לשולחן החול ,ובכך "לאסור" את הקדושה בתוך הגוף ממש. נפקא מינא נוספת מתגלה בהנהגת יום ראשון בשבוע .רבותינו לימדו כי אף שאין בו

דין "אסרו חג" רשמי באכילה ושתייה ,הרי שאיכות המעשים ביום זה קובעת את הצינור שדרכו יזרום שפע השבת לשאר הימים .מי שמבין שהאור העליון עלה שתי מדרגות למעלה ,ינהג ביום ראשון בעדינות יתרה ,ימנע מכעס ומדיבורים בטלים ,כדי לשמור על ה"רישומו" של האור שנותר בנפש ,בבחינת "מעט מן האור" המאיר את המרחק הרב. עוד נפקא מינא למעשה קשורה לחידושו של ה"קדושת לוי" .אם קדושת החג תלויה בהתעוררות התחתון ,הרי שהאדם צריך להשקיע מאמץ מיוחד ביום אסרו חג של המועדות כדי להוכיח שהקדושה אכן קשורה בו .אולם בשבת ,מאחר שהיא התעוררות העליון ,העבודה העיקרית במוצאי השבת היא עבודת הזיכרון והגעגוע .אנו מציינים את ההבדלה לא רק כפרידה ,אלא כהכרה במעמד המיוחד של השבת ,ובכך אנו מקיימים את "עשה שבתך חול" – לא במובן של חילול ,אלא במובן של העלאת החול אל אותה התעלות שחווינו ביום השביעי. בעומק הרעיוני של ההבדל בין השבת לחגים ,אנו מוצאים את אחד היסודות הגדולים ביותר בעבודת השם :היחס שבין "מתנה" לבין "קניין" .השבת היא מתנה שמימית גמורה. "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה" ,אומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו .כמתנה, היא אינה תלויה בעמלנו; היא יורדת מלמעלה בשעה הקבועה ,עוטפת את העולם באור של שלמות ומנוחה ,ומעלה את כל הבריאה שתי קומות מעל טבעה הרגיל .אך בטבעה של מתנה ,שאין למקבל בעלות מלאה עליה .ברגע שהנותן מבקש להשיבה לבית גנזיו, אין בידינו כוח לעצור אותה .האור העליון כה מזוקק ,עד שאין לנו כלים "לאסור" אותו במציאות הגשמית של ימות החול. לעומת זאת ,החגים הם קניין שהשגנו בעמלנו" .ישראל מקדשי להו" – אנו אלו שמעידים על החודש ,אנו אלו שקובעים את המועד .הקדושה הזו עוברת דרך הכלים האנושיים שלנו ,דרך הדיבור של בית הדין ודרך השמחה המוחשית של העם .כיוון שהשקענו את כוחנו ביצירת קדושת החג ,היא הופכת להיות חלק מאיתנו .היא בבחינת "התעוררות התחתון" ,וככזו ,יש לנו את הסמכות והיכולת למשוך אותה יום נוסף ,לקשור אותה אלינו ב"אסרו חג" ,ולהראות שהיא שייכת לעולמנו. המרחק שתיאר האר"י הקדוש – שתי המדרגות של השבת מול המדרגה האחת של החג – הוא המרחק שבין האינסוף לבין הגבול .השבת היא נגיעה בנצח ,והנצח אינו יכול להצטמצם לתוך יום חול רגיל מבלי לבטל את מהותו .החג הוא גשר בין הנצח לזמן ,ולכן הוא מאפשר לנו לצעוד עליו צעד אחד נוסף אל תוך החול. כאשר אנו מחברים את סוד המדרגות אל רחשי הנפש ,אנו מגלים כי תחושת הריקנות והדכדוך שתוקפת לעיתים במוצאי השבת אינה תקלה ,אלא עדות חיה לרום מעלתה של הנשמה .הגעגוע הזה הוא ההוכחה לכך שהיינו במקום עליון ,שזכינו לטעום ממתנה שמימית שאין לה אח ורע בימי החול.

הנפש היהודית מרגישה במוצאי השבת את המרחק עליו דיבר האר"י הקדוש .אותן שתי מדרגות שהעולמות יורדים בהן יוצרות חלל בלב ,חלל שאי אפשר למלא אותו ב"אסרו חג" רשמי של אכילה ושתייה בלבד .המצפן הפנימי של היהודי מבין כי השבת הייתה "התעוררות העליון" – רגע שבו הבורא הרים אותנו אליו בחיבוק של אהבה .וכשם שחתן וכלה חשים געגוע עמוק ברגע הפרידה ,כך הנשמה חשה את סילוק האור העליון שחזר למקורו.

האמונה מלמדת אותנו להפוך את הגעגוע הזה לכוח מניע .אם בחג אנו שמחים ב"קניין" שלנו ,בשבת אנו מתבטלים אל מול ה"מתנה" .העובדה שאין "אסרו שבת" מלמדת אותנו שיעור בענווה :לא הכל נמצא בשליטתנו ,ולא על כל קדושה אנו יכולים להטיל בעלות. ישנם אורות שהם כה גבוהים ,שתפקידנו הוא רק להתגעגע אליהם ,ובכך להעלות את כל ששת ימי החול אל עבר השבת הבאה.

ההנהגה הנפשית במוצאי השבת צריכה להיות של תקווה ושמחה על העתיד לבוא .אנו מלווים את המלכה לא מתוך עצבות של פרידה סופית ,אלא מתוך הבנה שהאור הזה חקוק בתוכנו .הגעגוע הוא הגשר האמיתי; הוא זה שגורם לנו להתחיל להתכונן לשבת הבאה כבר מיום ראשון ,ובכך אנו מקיימים את "עשה שבתך חול" – הופכים את ימי החול לכלי קיבול המצפה לשובו של האור העליון.

מתוך בירור הסוד והנפש ,אנו מעצבים את המצפן הרוחני המנחה את חיינו בין קדושה לחול ,בין המתנה השמימית לעמל הכפיים האנושי .המצפן הזה מורה לנו כיצד לחיות באיזון עדין שבין התבטלות לבין עשייה ,ובין קבלת האור מלמעלה לבין יצירתו מלמטה.

המצפן המוסרי שלנו מלמד אותנו להעריך את השוני שבין סוגי הקדושות .הוא לוחש לנו שגם כאשר אנו חווים רגעי שיא של "התעוררות העליון" – רגעים של השראה פתאומית, מתנות רוחניות שנופלות עלינו כחסד – עלינו לדעת שאלו אורות שאינם תמיד ניתנים ל"אסיפה" ולקניין .התפקיד שלנו מול אורות כאלו הוא הכרת הטוב והתבטלות .מאידך, המצפן מכוון אותנו להבין כי את ה"אסרו חג" האמיתי של חיינו עלינו לבנות בעצמנו; הקדושה שאנו יכולים לקשור אלינו באמת היא זו שעמלנו עליה ,זו שנוצרה מתוך "התעוררות התחתון".

עוד מורה לנו המצפן כי המרחק התהומי של שתי המדרגות במוצאי השבת אינו בא לייאש ,אלא להגדיר את השאיפה .השבת היא היעד ,היא המדרגה שאליה אנו שואפים להגיע ,בעוד ימות החול הם הדרך .המצפן המוסרי דורש מאיתנו לא לנסות "להוריד" את השבת למדרגת חול בדרך זולה ,אלא לנסות ולהתעלות בעצמנו אל עבר אותן מדרגות. המאמץ האישי במוצאי השבת ,בתוך החושך והמרחק ,הוא המבחן האמיתי של אישיותנו – האם אנו יודעים לשמור על ה"רישומו" של הקודש גם כשהאור הגדול מסתלק.