איך ייתכן שאדם ההולך מביתו לבית המדרש ולא מדבר עם אף אחד שום מילה, ויעבור על הלאו של "לא תלך רכיל בעמך"?
איך ייתכן שאדם ההולך מביתו לבית המדרש ולא מדבר עם אף אחד שום מילה, ויעבור על הלאו של "לא תלך רכיל בעמך"? ההליכה המורעלת :סוד הצעדים שנכתבו כעוון רכילות בהיכל הקודש ניצב לו יהודי בפתח ביתו ,פניו מועדות אל עבר בית המדרש ,המקום שבו שכינה שורה ואור התורה זורח .הוא פוסע בנחת ,שפתיו חתומות ,ואינו מוציא הגה מפיו .לכאורה ,מחזה של קדושה ,הליכה שכר בידה .אולם בתוך…
איך ייתכן שאדם ההולך מביתו לבית המדרש ולא מדבר עם אף אחד שום מילה, ויעבור על הלאו של "לא תלך רכיל בעמך"? ההליכה המורעלת :סוד הצעדים שנכתבו כעוון רכילות בהיכל הקודש ניצב לו יהודי בפתח ביתו ,פניו מועדות אל עבר בית המדרש ,המקום שבו שכינה שורה ואור התורה זורח .הוא פוסע בנחת ,שפתיו חתומות ,ואינו מוציא הגה מפיו .לכאורה ,מחזה של קדושה ,הליכה שכר בידה .אולם בתוך מעמקי הלב ,בין חדרי המחשבה ,נרקמת מזימה אפלה המטמאת כל פסיעה ופסיעה .הוא אינו הולך כדי לינוק דברי אלוקים חיים, אלא כדי לצוד בחרמו שלל של ליצנות; הוא רץ לשמוע את הדרשן רק כדי למצוא פגם, כדי לתפוס מילה ,כדי שיהיה לו במה להלעיג אחר כך בפני מרעיו הלצים .והנה ,התורה הקדושה זועקת מולו" :לא תלך רכיל בעמך"! כיצד ייתכן שהליכה שקטה זו ,בטרם נאמרה מילה אחת של גנות ,כבר נרשמת בפנקסו של מעלה כלאו דאורייתא של רכילות? איך הופכת מצוות "הולך לבית המדרש" לעבירה חמורה של "עוון הליכה בידו"? אנו יוצאים למסע מטלטל בעקבות דברי הכהן הגדול מאחיו ,בעל החפץ חיים ,והשל"ה הקדוש ,כדי לחשוף את רגעי המרוצה אל העבירה המסתתרים בתוך מעטפת של מצווה ,ולגלות איך הלב יכול להפוך את הדרך לבית השם לנתיב של מלאך המוות. מתוך חרדת הקודש והזעזוע על הפיכת דרך החיים לנתיב של חורבן ,אנו קרבים אל שולחן המדרש ,לפתוח את חומש ויקרא ולדלות את שורשי הלאו המקופלים בפרשת קדושים .כאן ,בין מילות התורה הקצרות והמדויקות ,טמון הקוד הגנטי של איסור הדיבור וההליכה המקדימה לו" .לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך אני ה'" (ויקרא יט טז) .פסוק זה עומד כסייג וכחומה בצורה להגנת כבוד האדם וחייו .התורה כורכת יחד את הרכילות עם העמידה על דם הרע ,ללמדנו שהדיבור הרע סופו שפיכות דמים .אך המילה "תלך" היא המעוררת את השאלה הגדולה :מדוע לא נאמר 'לא תדבר' או 'לא תאמר'? מכאן למדו רבותינו שהאיסור מתחיל כבר בתנועה ,ביוזמה ובמגמה להשיג את המידע המזיק. רש"י (ויקרא יט טז) בפירושו על התורה ,מבאר את שורש המילה ומעניק לה פנים מוחשיות וכתב" :אומר אני על שם שכל הולכי רכיל ובעלי לשון הרע הולכים בבתי חבריהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק ,נקראים רכילים ,לשון רוגלים" .בביאור דבריו נראה שההליכה היא חלק בלתי נפרד ממהות העבירה .המרגל אינו חוטא רק כשמספר את סודות המדינה ,אלא בעצם הליכתו למקום האיסוף .כך גם הרכיל – הליכתו לבית המדרש כדי "לרגל" אחר פגמי הדרשן היא תחילתו של הלאו. רבנו אברהם אבן עזרא (ויקרא יט טז) מעמיק במשמעות הלשונית וביאר" :הולך ומגלה סוד" .הוא מוסיף כי הרכיל דומה לרוכל המוכר מרכולת; הוא אוסף דברים במקום אחד ומוכרם במקום אחר .בביאור ישיבתי נבין כי ה"רוכל" הזה זקוק למלאי של סחורה.
כשאדם הולך לשמוע דרשה מתוך כוונה להלעיג ,הוא הולך "למלא את המדפים" של מרכולת הליצנות שלו .ההליכה היא שלב ה"קנייה" של השקר ,ולכן היא נאסרה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא יט טז) ,מבאר את הקשר שבין רכילות לרצח המרומז בסוף הפסוק וכתב" :וטעם לא תלך רכיל ,שלא תהיה כרוכל המטעין דברים ונושאן מזה לזה" .הרמב"ן חושף כי המטען שהאדם נושא עמו בהליכתו הוא מטען נפץ .כשאדם הולך לבית הכנסת במחשבה רעה ,הוא כבר נושא עמו את המטען הזה ,וההליכה עצמה היא הובלת ה"חומרים המסוכנים" אל זירת הפשע הרוחני. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא יט טז) מחדד את האיסור וביאר" :לא תהיה הולך ומחזר אחר דברי רכילות לספרם" .הספורנו מלמדנו שהאיסור הוא על ה"חיזור" .החיפוש האקטיבי אחר הגנאי הוא המגדיר את האדם כרכיל .אדם ההולך לשמוע דרשה רק כדי לתפוס את הרב בטעותו ,הוא "מחזר" אחר הרע ,וצעדיו הם עבירה. הכלי יקר (ויקרא יט טז) בפירושו המאיר ,עומד על כפל הלשון וביאר שההליכה היא הגורם לסיפור .הוא כתב שהתורה אמרה "לא תלך" כי ההליכה מביאה לידי דיבור .בביאור דבריו נבין שהתורה חסמה את הפתח; אם לא תלך בדרך של ריגול ,לא תגיע לידי חטא הדיבור .ההליכה היא ה"הכשר מצווה" של העבירה ,ולכן היא נאסרה כחלק מהלאו עצמו. תרגום אונקלוס (ויקרא יט טז) מתרגם" :לא תיכול קורצין בעמך" .ביטוי זה מרמז על אכילת פירותיו של השקר והגנאי .הליכתו של הלץ לדרשה היא בבחינת הכנת הסעודה המרה הזו. מתוך דברי רבותינו מפרשי המקרא המזהירים אותנו מצעדי הריגול והרוכלות של הרע, אנו פוסעים אל ים התלמוד והמדרש .כאן ,חז"ל במבטם הבוחן כליות ולב ,חושפים את המנגנון הנפשי ההופך את המצווה לעבירה ,ומגדירים בדיוק נמרץ כיצד תנועת הגוף מוכתבת על ידי מגמת הנשמה. במשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה י"ד) שנינו על ארבע מידות בהולכי בית המדרש: "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו ,עושה ואינו הולך שכר מעשה בידו ,הולך ועושה חסיד ,לא הולך ולא עושה רשע" .בביאור ישיבתי עמוק נבין ,כי המשנה מלמדת שיש ערך עצמאי לצעדים ("שכר הליכה") .אולם ,כפי שמדייק הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בשם השל"ה הקדוש ,כאשר המגמה היא להרע ,המשנה נהפכת על פניה .במקום שכר הליכה ,נרשם "עוון הליכה" .הצעדים שהיו אמורים להיות מצווה הופכים לכתב אישום ,שכן המטרה מקדשת את האמצעים לרעה ,וההליכה הופכת לחלק אינטגרלי ממעשה הרכילות והליצנות. בגמרא במסכת קידושין (דף ע' ע"א) מובא היסוד הנורא" :כל הפוסל במומו פוסל" .חז"ל מלמדים אותנו שהמחפש פגמים בזולתו ,עושה זאת מתוך הפגמים שבתוך עצמו .בביאור דברי הגמרא לענייננו ,אדם הרץ לבית הכנסת כדי "לתפוס" את הדרשן בטעותו ,פוסל את
הדרשה מתוך מומו שלו – מתוך שנאתו או קנאתו .הליכה זו היא בעצם יציאה למסע של "פסילה" ,והגמרא רואה בזה עיוות של האמת ושל הצדק. בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק א' הלכה א') דנים חז"ל בחומרת לשון הרע כנגד המצוות הגדולות ביותר .נאמר שם כי לשון הרע שקולה כנגד עבודה זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים .בהקשר של הולכי רכיל ,הירושלמי מבאר שהעוון מתחיל מהרגע שהאדם "מייחד" עצמו לדבר הרע .כשאדם קם מכיסאו בבית בדרכו לבית המדרש מתוך כוונה להלעיג ,הוא כבר ייחד את רגליו לעבירה ,ובמקום שבו הדיבור נחשב כמעשה ,גם ההליכה אליו נחשבת כתחילת המעשה האסור. בגמרא במסכת סוטה (דף מ' ע"א) שואלים חז"ל" :על מה העולם קיים? על קדושה דסדרא ועל אמן יהא שמיה רבה דאגדתא" .החפץ חיים מזדעזע מהניגוד הנורא :האיש הזה הולך לבית הכנסת ,שומע את הדרשה שסופה להביא ל"אמן יהא שמיה רבה" ,ובמקום להתחבר לעמוד התווך של העולם ,הוא רץ לחבריו עוד בטרם הסתיים הקדיש כדי להתלוצץ. הגמרא מלמדת שהזלזול בעיקר (הקדיש והאגדה) לטובת הטפל (הליצנות) הופך את כל נוכחותו בבית השם למרידה במלכות שמיים. עוד מצינו במדרש תנחומא (פרשת נשוא) על הפסוק "המקדים רגליו לדבר עבירה מקדימין לו מלאך המוות" .המדרש אינו מדבר רק על עבירה גופנית ,אלא על הריצה של הרגליים לעבר חטא שבלב ובדיבור .האיש שרץ לבית המדרש כדי למצוא חומר לליצנותו ,מקדים רגליו לדבר עבירה – שכן הליכתו היא הצעד הראשון של הרכילות .בביאור ישיבתי נבין כי מלאך המוות הרוחני נדבק בצעדיו מרגע שיצא מביתו ,שכן הוא הפך את דרך החיים לדרך מוות. מתוך עומק דברי חז"ל המזהירים מפני הפיכת הליכת המצווה לנתיב של חלל ומוות, אנו עולים אל היכלם של רבותינו הראשונים .כאן אנו מוצאים את הגדרים המשפטיים והמוסריים המעצבים את חובת הלב והלשון ,ומגלים כיצד גדולי הדורות ראו במחשבה המקדימה לדיבור חלק בלתי נפרד מן הלאו. רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות דעות פרק ז' הלכה א') ,מגדיר את מהות הרכיל ומבאר את הלאו בלשון זהב" :איזהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר :כך אמר פלוני ,כך וכך שמעתי על פלוני .אף על פי שהוא אמת ,הרי זה מחריב את העולם" .בביאור דבריו נראה כי הרמב"ם מדגיש את עניין ה"טעינה" – הטעין דברים .כשאדם הולך לבית המדרש כדי למצוא פגם ,הוא "טוען" את זכרונו בדברי גנות .פעולת הטעינה הזו ,הנעשית תוך כדי הליכה והקשבה זדונית ,היא תחילת החורבן .הרמב"ם רואה ברכיל אדם שזהו אומנותו ,והליכתו היא חלק מאותה אומנות בזויה. רבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה (שער ג' אות רכ"ה) חודר אל נבכי הנפש ומבאר את חומרת הליצנות והלעג על התלמידי חכמים וכתב" :כי המלעיג על המצוות או על עושי
המצוות ,הנה הוא מן הכתות שאינן רואות פני שכינה" .רבנו יונה מלמדנו כי הלעג על הדרשן המעורר לתשובה אינו רק לשון הרע ,אלא הוא פגיעה בשורש האמונה .בביאור ישיבתי נבין כי ההליכה לשמוע דרשה במטרה ללעוג לה היא "הכנה לליצנות" ,ורבנו יונה רואה במחשבה זו רשעות גמורה המטמאת את הרגליים הפוסעות לבית הכנסת. רבנו ישעיה הלוי הורוביץ בספרו השל"ה הקדוש (פרשת קדושים) ,שהוא המקור המרכזי לדברי החפץ חיים שלפנינו ,מבאר את עומק האיסור "לא תלך רכיל" וביאר" :להורות לנו שגם על הליכה יש איסור לבד עוון הרכילות בעצמו" .השל"ה הקדוש מחדש כי התורה אסרה את ה"אמצעי" באותה חומרה שאסרה את ה"מטרה" .הצעדים שפוסע אדם כדי להשיג חומר ללשון הרע נחשבים כחלק מהעבירה .בביאור דבריו נראה כי הליכה זו היא "תחילת דעבירה" ,וכיוון שסופה רע ,הרי שגם ראשיתה אסורה מן התורה כלאו גמור. התוספות במסכת פסחים (דף ח' ע"ב ד"ה שיזכה) דנים ביסוד של "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור" .בביאור דבריהם לענייננו ,כפי שמביא החפץ חיים, אנו מצווים לדון את הדרשן לכף זכות .גם אם נראה לנו שכוונתו להנאת עצמו ,עלינו להניח שעיקר כוונתו לשם שמיים .הראשונים מלמדים אותנו את חובת ה"בצדק תשפוט עמיתך" – הצדק המחשבתי .מי שמסרב לדון לכף זכות ורץ לשמוע רק כדי למצוא פגמים, עובר על ציווי הראשונים בשימוש בכוח המחשבה שלו לרעה. רבנו בחיי בן אשר (ויקרא יט טז) מבאר כי הרכיל הולך ברגליו כדי להפריד בין הדבקים. הוא כתב כי הרכילות נקראת "הליכה" משום שהיא דורשת תנועה וחיפוש .בביאור דבריו נבין כי אדם המנהל את חייו בחיפוש אחר מומים באחרים ,רגליו הופכות להיות כלי שרת של היצר הרע .ההליכה לבית המדרש מתוך שנאה לרב היא השיא של עיוות המוסר – שימוש ברגליים שנועדו למצווה כדי לבצע שליחות של פירוד ומחלוקת. מתוך דברי הראשונים המגדירים את ההליכה כחלק בלתי נפרד מחורבן העולם ,אנו באים אל היכלו של הכהן הגדול מאחיו ,רבנו ישראל מאיר הכהן בספרו "חפץ חיים" ,אשר בדורות האחרונים הקים מחדש את חומות הלשון והפך את איסור הרכילות למשנה סדורה וברורה .כאן ,בין דפי ה"באר מים חיים" ,מתגלה עומק הרשעות של הליצנות והדרכים הערמומיות שבהן השקר מתגנב אל תוך הלעג. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן (הלכות לשון הרע ,כלל ב' סעיף י"ב) בהגהה בשם השל"ה הקדוש ,חושף את הדינמיקה האפלה של המלעיג על הדרשן וביאר" :ודע אחי דכל זה הוא אפילו היו כל דברי המלעיג אמת ,אף על פי כן אסור להטעים את הדבר לפני השומע כדי לגנות לזה" .בביאור דבריו נראה כי החפץ חיים מלמדנו שהאיסור אינו תלוי בשאלה אם הדרשה הייתה טובה או לאו .עצם הניסיון "להטעים" את הפגמים ,להדגיש את החולשות וליצור אווירה של בוז ,הוא ליבה של הרכילות .המלעיג אינו רק "מוסר מידע", הוא "אמן של גנאי" המשתמש במילים כדי להרוס דמות רוחנית.
עוד חידש החפץ חיים כי הליצנות הזו סופה להוביל לשקר גמור .הוא כתב שהמלעיגים אומרים על הדרשן שאינו יודע מה הוא מדבר ,או שכוונתו רק להנאת עצמו ולממון. בביאור ישיבתי נבין את חומרת הדבר :כיוון שאין לאדם יכולת לדעת מה בלב חברו, הרי שהקביעה ש"כוונתו לשם ממון" היא המצאה דמיונית הנובעת משנאה .החפץ חיים מוכיח מהגמרא בבבא בתרא שגם מי שעושה מצווה בשביל שיחיה בנו הוא "צדיק גמור", ומכאן שהניסיון לפסול את הדרשן בשל מניעים אישיים הוא עוול מוסרי ושקר נתעב. החפץ חיים מבאר את הקשר הנורא שבין ההליכה לבית המדרש לבין הלאו של "לא תלך רכיל" וכתב" :שמתחילה עוון הליכה בידו ואחר כך עוון מעשה בידו" .בביאור דבריו נראה כי הוא רואה בצעדים הללו "פעולה של זדון" .אדם שרץ לבית הכנסת לא כדי להתעלות אלא כדי "לתפוס" את הרב במילה ,הופך את רגליו לכלי שרת של השקר .התורה כתבה "לא תלך" כדי לומר לנו שהעבירה התחילה כבר בנעילת הנעליים בבית ,ברגע שהמטרה הוגדרה כאיסוף חומר לליצנות. בספר "שמירת הלשון" (חלק ב' פרק י"ז) מרחיב החפץ חיים על הטיפוס של "בעל הלשון" שאינו יכול לסבול דברי מוסר וביאר" :לכך כששומעין דברי מוסר והוכחה ...רואין למצוא פגם בהמוכיח" .בביאור דבריו נבין שהליצנות היא מנגנון הגנה של היצר הרע .כדי שלא יצטרך להשתנות בעקבות הדרשה ,הליצן "רוצח" את אמינותו של הדרשן .הריצה שלו לבית המדרש היא ריצה של "חיפוש פגמים" כדי להשקיט את המצפון ,וזוהי רכילות בדרגה הנמוכה והמסוכנת ביותר. החפץ חיים מזהיר מפני הריצה אל החברים תכף לאחר הדרשה וכתב" :ותכף רץ אל חבריו ...שגם הם יסכימו עמו לבזות להרב" .בביאור דבריו נראה כי המהירות הזו ,הריצה הזו עוד לפני עניית "אמן יהא שמיה רבה" ,מעידה על כך שכל הווייתו של האדם הייתה נתונה לרע .הריצה לספר את הגנות היא ה"מסחר" ברוכלות שעליו דיברה התורה .הוא אסף את ה"סחורה" בדרשה ועכשיו הוא רץ למכור אותה בשוק הליצנות. מתוך זעקת הלב של הכהן הגדול מאחיו על המציאות המרה שבה הופך היכל התורה לזירת ציד של פגמים ,אנו קרבים אל מאורי הדורות האחרונים .כאן אנו מגלים כי השבר אינו מסתכם רק בדיבור האסור ,אלא בהתפרקות של עמוד התווך עליו העולם עומד – היחס לקדושת הדיבור ותפיסת מהות הדרשה. רבנו ישראל מסלנט בספרו אור ישראל (אגרת א') עומד על חומרת הרגע שבו האדם "מייחד" את כוחותיו לרע וביאר" :כי הצעד הראשון של האדם לקראת החטא ,הוא המכריע את כל הווייתו" .בביאור ישיבתי נבין כי כשאדם מקדים רגליו לבית המדרש במטרה להלעיג ,הוא אינו רק עובר עבירה בעתיד ,אלא הוא מחריב את קדושת הליכתו כעת. הצעד הזה ,המכוון כנגד תלמיד חכם ,הופך את הרגליים ל"רגלי רשע" המקדימות למלאך המוות ,כפי שהזהירו חז"ל.
הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו ענף עץ אבות (פרק ה') מזדעזע מהמנהג הפסול של אותם אנשים הרצים לחבריהם תכף לאחר הדרשה וביאר" :שהם מבטלים את עניית אמן יהא שמיה רבה כדי להספיק לומר ליצנותם" .בביאור דבריו נראה כי יש כאן עיוות נורא של סדרי עולם .העולם עומד על ה"אמן" של האגדה ,והאיש הזה מחריב את העולם בדיבורו ובהליכתו המהירה אל חבריו הלצים .הריצה הזו מעידה שכל ישיבתו בבית הכנסת הייתה בבחינת "בלב ולב ידברו" ,וגופו נמצא בקודש אך שאיפתו בטומאת הליצנות. מו"ר הגר"א וייס בשיעוריו על הלכות לשון הרע חוקר את יסוד הדין של "הליכה לרכילות" וחידש כי יש כאן איסור עצמאי של "הכנה לעבירה" .הוא הסביר כי התורה לא כתבה "לא תספר רכיל" אלא "לא תלך" ,כדי ללמדנו שהתנועה לעבר הרע היא חלק מהרכילות עצמה .בביאור דבריו נבין שמי שהולך לשמוע דרשה רק כדי לתפוס את הדרשן ,נחשב כמי שכבר התחיל לעסוק ברכילות ,ולכן גם אם בסופו של דבר לא ימצא פגם ולא ידבר מילה ,הוא כבר עבר על האיסור בעצם הליכתו המגמתית. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן מוסיף בספרו "מכתב מאליהו" על הצער של השכינה מהתנהגות זו וביאר" :שאוי ואבוי יהיה לאיש הזה לעתיד לבוא ,שיתגלה שכל הליכתו לבית המדרש הייתה רק כדי להרע" .בביאור דבריו נראה כי החפץ חיים מצביע על השבר הנצחי – האדם חושב שהוא בבית השם ,אך בפועל הוא בונה לעצמו כתב אישום ליום הדין .השקר של הליצנות ,שבו הוא צובע את כל הדרשה בצבעים של ביטול וגנאי ,יתגלה לעין כל כזיוף גמור. רבנו שמואל רוזובסקי בשיחותיו עורר על חובת "הדרת כבוד התורה" בתוך הלב וביאר: "שהליצנות היא כלי השרת של השנאה" .בביאור דבריו נבין שמי ששונא את הרב ,רץ לשמוע אותו לא כדי להשתפר אלא כדי "לחמש" את עצמו בטענות חדשות .הריצה הזו היא "ריצת מלחמה" בתוך בית המדרש ,והיא מהווה חילול השם הגדול ביותר שבו הופכים את התורה לקרדום לחפור בו קברים לכבודם של תלמידי חכמים. מתוך הזעקה המהדהדת של גדולי הדורות על הפיכת היכל השם לזירה של ציד ורדיפה, אנו באים כעת לזקק את הדברים לכללים של הנהגה .הנפקא מינות הללו הן המעקה שנועד להגן על פסיעותינו בדרכנו לבית המדרש ,ולהבטיח שהרגליים הנושאות אותנו אל הקודש לא יהפכו ,חלילה ,לשליחות של רשע. נפקא מינה ראשונה נוגעת לבירור המניע האישי בטרם היציאה מהבית .כיוון שלמדנו שהלאו של "לא תלך רכיל" חל כבר על הצעדים המוקדמים ,הנפקא מינה היא שעל אדם לבחון את ליבו :האם הוא הולך לשמוע דרשה מתוך רצון ללמוד ולהשתפר ,או שמא מתוך סקרנות זדונית למצוא פגמים? אם הוא מרגיש ששנאה או יריבות אישית מפעפעות בו כלפי הדרשן ,מוטב לו לעצור ולתקן את מחשבתו ,שכן הליכה במצב כזה נרשמת כעוון הליכה בידו עוד לפני שפתח את פיו.
נפקא מינה שנייה עוסקת בחובת הדין לכף זכות במהלך השמיעה .לאור דברי החפץ חיים על כך ש"המלעיג מערב גם כן הרבה שקרים" ,הנפקא מינה היא שחובה מוחלטת על השומע לחפש את הנקודות הטובות בדרשה .גם אם הדרשן אינו לפי טעמו או שסגנונו אינו ערב לאוזניו ,עליו להניח שכוונתו לטובה ולשם שמיים .כל ניסיון "לתפוס אותו במילה" כדי שיהיה מה לספר אחר כך ,הוא בגדר רכילות ושקר גמור. נפקא מינה שלישית נוגעת לרגעים הקריטיים שלאחר הדרשה .כיוון שראינו את חומרת הריצה לחברים כדי להתלוצץ ,הנפקא מינה היא שיש לקבוע הנהגה של "שתיקה לאחר דרשה" .במקום לרוץ ולחפש שותפים לליצנות ,על האדם להישאר לענות "אמן יהא שמיה רבה" בריכוז ,ולהרהר בדברי המוסר שנאמרו .המהירות שבה אדם פונה לליצנות היא המדד לכך אם הליכתו הייתה לשם מצווה או לשם עבירה. נפקא מינה רביעית מתייחסת להגדרת ה"שקר" שבליצנות .הנפקא מינה המעשית היא שאסור בשום אופן לבטל דרשה שלמה בטענה ש"אין בה ממש" רק בגלל פרט אחד שלא היה מדויק .המוסר והתורה דורשים מאיתנו להפריד בין העיקר לטפל; מי שצובע את כל דברי הרב בשחור כדי להצדיק את לעגו ,עובר על איסור שקר חמור מלבד איסור לשון הרע. נפקא מינה חמישית ואחרונה עולה מהמושג "המקדים רגליו לדבר עבירה" .הנפקא מינה היא ששכר ההליכה של אדם תלוי ביעד הסופי של מחשבתו .אם אדם מרגיש שהוא "נמשך" לשיחה של ליצנות לאחר הדרשה ,עליו להפוך את כיוון הליכתו ולברוח מהמקום. הריצה המתרחקת מהעבירה היא שתנקה את עוון ההליכה המקדימה ותהפוך אותה מחדש לצעדים של מצווה. מתוך הבירור המעשי של פסיעות האדם וזהירותו שלא להפוך את בית השם למושב לצים ,אנו צוללים אל עומק הרעיון הטמון בכוחה ההרסני של הליצנות .כאן אנו מגלים כי המלחמה על הדיבור בבית המדרש היא בעצם המלחמה על היכולת של האדם להשתנות ולהתעלות. עומק הרעיון טמון בהבנה שהליצנות היא ה"שריון" היעיל ביותר של היצר הרע .כאשר אדם הולך לשמוע דברי מוסר ותוכחה ,הנשמה שלו אמורה להיפתח ולהזדעזע .המילים של הדרשן אמורות לחדור את קליפות הלב ולעורר בו חרטה ורצון לתיקון .כאן נכנסת הליצנות לתמונה :היא פועלת כחומר מאלחש .על ידי לעג וביטול של הדרשן ,האדם יוצר חיץ בינו לבין המוסר .אם הדרשן "אינו יודע מה הוא מדבר" או "מחפש רק את טובת עצמו" ,ממילא אין צורך להקשיב לתוכחתו .ההליכה המוקדמת לבית המדרש במטרה להלעיג היא בעצם ניסיון של האדם "לחסן" את עצמו מפני השפעת התורה .הוא הולך כדי להוכיח לעצמו ולעולם שהדברים אינם נוגעים לו ,ובכך הוא הופך את התרומה (המוסר) לסם מוות עבורו.
זאת ועוד ,עומק הסוגיה חושף את הקשר שבין ה"הליכה" לבין ה"שקר" .התורה קראה לרכיל "הולך" משום שהרכילות זקוקה לדינמיות .האמת היא יציבה וקיימת בזכות עצמה, אך השקר והליצנות זקוקים לתנועה מתמדת ,לחיפוש אחר פגמים חדשים ולמציאת קהל שומעים שיאמת את הלעג .הליכה זו היא הביטוי לחוסר המנוחה של הרע .אדם שטוב לו עם עצמו ועם בוראו ,אינו זקוק לרוץ כדי לבזות אחרים .הריצה אל הליצנות היא עדות לריקנות פנימית המבקשת למלא את עצמה על ידי הנמכת הזולת. בנוסף ,מתברר כאן יסוד כביר בעניין הדיבור ככלי לבניית עולמות .העולם קיים על ה"אמן" של האגדה ,כלומר על היכולת של האדם לקבל את דברי המוסר באמונה ולענות עליהם ב"אמן" – שפירושו אמת וקבלה .הליצן המבטל את האמן לטובת הדיבור האסור, מחליף את הדיבור הבונה עולמות בדיבור המחריב אותם .הוא הופך את כוח הדיבור, המותר המיוחד של האדם מן הבהמה ,לכלי של חורבן בתוך היכל הקודש עצמו .הבנת העומק הזה מלמדת אותנו שהמאבק ב"לא תלך רכיל" הוא המאבק על עצם הגדרת האדם כיצור רוחני המסוגל להקשיב ולהתבטל לפני האמת. מתוך עומק הרעיון המבקש לחשוף את השריון שבו מתעטף הליצן כדי להשתיק את מצפונו ,אנו נוסקים אל היכלי המחשבה .כאן ,בתוך החלל שבין הצעד הפיזי למגמה הנפשית ,אנו מגלים כי המבט היהודי על ה"הליכה" הוא תורה שלמה של תנועה נפשית, המלמדת אותנו כי כל פסיעה בעולם הזה היא חלק מכתיבת ספר החיים של האדם. במישור המחשבתי ,הסוגיה של "עוון הליכה בידו" חושפת את מושג ה"הכנה" ביהדות. המחשבה המודרנית נוטה לייחס משמעות רק לתוצאה – לדיבור הרע שנאמר בפועל. אולם המחשבה התורנית מלמדת אותנו כי ה"מגמה" היא העיקר .אדם שיוצא מביתו, כבר באותו רגע הוא מגדיר את זהותו .אם הוא הולך "לרגל" אחר פגמי הדרשן ,הוא כבר הפך לאדם של שקר ,עוד לפני שפגש איש .ההרחבה המחשבתית מלמדת אותנו שחיי האדם אינם אוסף של רגעים מקריים ,אלא רצף של כוונות .הצעדים של האיש הזה לבית המדרש הם "צעדים של רכיל" ,ולכן הם נצבעים בצבע של הלאו .המחשבה הזו תובעת מאיתנו מודעות עמוקה לכל תנועה שלנו :לאן אנו הולכים? מה אנו מקווים למצוא שם? במישור הנצחי ,דברי החפץ חיים על כך ש"לעתיד לבוא יתגלה גנות רעיונותיו לעין כל" נוגעים בשורש האמונה ב"סוף דבר הכל נשמע" .המחשבה היהודית מלמדת שאין דבר נסתר בעולם .האדם יכול ללכת לבית המדרש ולהיראות כצדיק גמור ,אך אם בלבבו הוא מתכנן את הליצנות של אחרי הדרשה ,המציאות האמיתית שלו היא של רכיל .ה"שקר" שהליצן מפיץ הוא בראש ובראשונה שקר כלפי עצמו .הוא מרמה את עצמו שהוא "שומע דרשה" ,בעוד שבאמת הוא רק "אוסף חומרים" לחורבן .המבט המחשבתי הזה מחייב אותנו לסינכרון מלא בין החוץ לפנים – שלא תהיה הליכתנו לקודש רק מעטפת חיצונית למגמה של חול ורשע.
יתרה מכך ,החיבור שבין הליכה למלאך המוות חושף את הקשר שבין התנועה לבין החיים .הליכה למצווה היא הליכה לקראת החיים ,לקראת ההתחדשות והצמיחה .הליכה מתוך כוונה להלעיג היא "הליכה למוות" ,משום שהיא עוצרת את יכולת ההתחדשות של האדם .מי שלא מסוגל לקבל תוכחה בגלל הליצנות שלו ,גוזר על עצמו קיפאון רוחני. המחשבה היהודית מורה לנו שהרגליים שלנו צריכות להיות "רגלי מבשר" ,המביאות שלום ובנייה ,ולא "רגלי רכיל" המחפשות סדקים בחומת הכבוד של הזולת כדי להחריבה. מתוך המעוף המחשבתי על פסיעות האדם בספר החיים ,אנו נחיתים אל קרקע המוסר, אל אותו מרחב שבו נבחנת דמותנו כבני אדם וכבני תורה .כאן ,בתוך השקט של בית המדרש ובסערת הלב המבקש להלעיג ,מתעצב המצפן המוסרי התובע מאיתנו יושרה פנימית ויראת שמיים שאינה תלויה בדבר. היסוד המוסרי הראשון העולה מדברי החפץ חיים הוא חובת ה"נאמנות לעצמיות". המוסר התורני רואה בליצנות סוג של צביעות קיצונית .כשאדם הולך לשמוע דרשה מתוך כוונה להלעיג ,הוא מבצע מעשה של מרמה מוסרית – הוא מציג חזות של שומע לקח בעודו מתפקד כמרגל .המצפן המוסרי דורש מאיתנו אחידות :אם אתה נמצא בבית המדרש ,הייה שם בלב שלם .השימוש במרחב הקדוש כבסיס לפעילות של חורבן הוא שפל מוסרי המעיד על חוסר כבוד בסיסי למקום ,לדרשן ולתורה עצמה .המוסר מחייב אותנו לכבד את הזירה שבה אנו נמצאים ולא להפוך אותה לכלי שרת עבור יצרי השנאה שלנו. זאת ועוד ,הסוגיה מציבה מולנו את "מוסר האחריות על דמו של הזולת" .הכריכה של "לא תלך רכיל" עם "לא תעמוד על דם רעך" מלמדת אותנו שיעור מוסרי נוקב :מילים יכולות להרוג .כשאדם רץ לחבריו כדי לבזות את הרב ,הוא שופך את דמו המטאפורי של הדרשן .הוא מחריב את מעמדו ,מבטל את השפעתו המוסרית על הציבור ופוגע בפרנסתו ובכבודו .המוסר היהודי אינו מקבל את הטענה של "סך הכל התבדחנו" .הוא קובע כי האחריות המוסרית מתחילה כבר ברגע שהחלטת ללכת ולחפש את הרע ,כי הליכה זו היא המנוע של הרצח המוסרי העתיד לבוא. בנוסף ,עולה כאן תובנה מוסרית על ערך ה"הוגנות בדין" .החפץ חיים מדגיש כי המלעיג מערב שקרים בלעגו .המוסר הפנימי נבחן ביכולת של האדם להיות הוגן גם כלפי מי שהוא אינו אוהב .האם אתה מסוגל להודות שיש דברים טובים בדרשה למרות שאתה שונא את הדרשן? הנטייה המוסרית הקלוקלת "לצבוע הכל בשחור" כדי להצדיק את הליצנות היא עוול כלפי האמת .המצפן המוסרי מורה לנו שיושרה פירושה לראות את המציאות כפי שהיא ,מבלי לתת לנגיעות האישיות לעוות את העובדות. לבסוף ,המוסר העולה מדברי השל"ה הקדוש מלמד אותנו על "מוסר הצעדים" .האדם המוסרי מבין שגם הדרך למטרה צריכה להיות טהורה .אין מצווה הבאה בעבירה ,ואין הליכה למקום קדוש שיכולה להיחשב כחיובית אם המטרה הסופית היא פגיעה בזולת.
המוסר היהודי הוא מוסר של "ראשית ואחרית" ,התובע מאיתנו לקדש את האמצעים לא פחות מאשר את המטרה .הריצה אל הרכילות היא כשל מוסרי של דחף בלתי נשלט, והעבודה המוסרית היא ללמוד לעצור את הרגליים בטרם ישיגו את מבוקשן הרע. מתוך הבירור המעמיק בנפתולי הנפש וההליכה ,אנו שבים אל מפתן הבית ,נושאים עמנו תובנות מזוקקות המאירות את צעדינו בכל אשר נפנה .גילינו כי הרגליים אינן רק כלי תחבורה לגוף ,אלא הן השליחות של רצון הלב ,וכי השתיקה בדרך אינה ערובה לניקיון כפיים אם המחשבה מזוהמת במגמת ליצנות. בתובנות היומיומיות עלינו להפנים כי כל יציאה למרחב הציבורי ,ובפרט למקום קדוש, דורשת "בדיקת חמץ" של הכוונה .עלינו לשאול את עצמנו :האם אני הולך כדי להתחבר או כדי להפריד? האם אני מחפש לבנות או להחריב? כשאנו יושבים בדרשה או בהרצאה, עלינו לאמן את העין למצוא את ה"סלע לצדקה" – את הנקודה הטובה והאמיתית ,ולהדוף את דחף הליצנות המבקש להשתיק את קול המוסר .עלינו לזכור כי הריצה לחברים כדי "לחלק את השלל" של הגנאי היא הפיכת צעדי המצווה לצעדים של מלאך המוות, וכי השהייה של רגע נוסף לעניית "אמן" בכוונה יכולה להיות המחסום המציל אותנו מעוון רכילות.
עיקר העניין: השאלה כיצד אדם השותק בדרכו לבית המדרש עובר על לאו דאורייתא של "לא תלך רכיל" ,מוצאת את פתרונה המרטיט בדברי הכהן הגדול מאחיו והשל"ה הקדוש .למדנו כי האיסור "לא תלך" אינו רק תיאור טכני של מעשה הרכילות ,אלא אזהרה על ה"הליכה המגמתית" .אדם שיוצא מביתו במטרה לצוד פגמים בדרשן כדי להתלוצץ עליהם אחר כך ,הופך את צעדיו לחלק אינטגרלי ממעשה הרכילות. הליכה זו היא "עוון הליכה בידו" ,שכן היא הופכת את האדם ל"רוכל" המחפש סחורה של גנאי .ביררנו כי הליצנות המלווה את הדרשה אינה רק לשון הרע ,אלא היא שקר גמור המבוסס על שנאה ועל הטעיית השומעים בביטול גורף של דברי אמת .בסיכומם של דברים ,התורה תובעת מאיתנו יושרה כבר בשלב התנועה; מי שמקדים רגליו במחשבת ליצנות ,מאבד את שכר הליכה ובמקומו מקבל מלאך המוות המלווה את צעדיו .התיקון הגמור הוא בהפיכת המגמה – הליכה מתוך רצון לדונו לכף זכות ,הקשבה לבנייה ולא לסתירה ,ועניית אמן המאשרת את קיומו של העולם מול הדיבור המחריב אותו.