מתי מותר לשתות יין בתשעת הימים גם שלא במקום מצוה? הוכח מפרשת השבוע!

מתי מותר לשתות יין בתשעת הימים גם שלא במקום מצוה? הוכח מפרשת השבוע! בלב ימי בין המצרים ,כאשר ניחוח האפר עולה מחורבות המקדש ועם ישראל עוטה שק ואפר ,נמנעים חסידים ואנשי מעשה משתיית יין ,זכר לנסכים שבוטלו ולשמחה שגלתה .והנה ,בתוך המציאות המרה של תשעת הימים ,נקלע יהודי לסיטואציה מטלטלת: הוא רואה את אחיו ,בשר מבשרו ,יושבים במסיבת נכרים ,שותים עמם יין…

מתי מותר לשתות יין בתשעת הימים גם שלא במקום מצוה? הוכח מפרשת השבוע! בלב ימי בין המצרים ,כאשר ניחוח האפר עולה מחורבות המקדש ועם ישראל עוטה שק ואפר ,נמנעים חסידים ואנשי מעשה משתיית יין ,זכר לנסכים שבוטלו ולשמחה שגלתה .והנה ,בתוך המציאות המרה של תשעת הימים ,נקלע יהודי לסיטואציה מטלטלת: הוא רואה את אחיו ,בשר מבשרו ,יושבים במסיבת נכרים ,שותים עמם יין ונטמעים בתוכם עד כדי סכנה רוחנית של ממש .הלב זועק להציל ,אך ההלכה יצקה מגבלות – היין אסור ,והאבלות מעיקה .האם מותר לאותו אדם "לשבור" את מנהג האבלות ,ליטול כוס יין ולהצטרף אל המסובים כדי למשוך את ליבם מן החטא? האם שתיית היין ,המזוהה כל כך עם הילולא דעבודה זרה במקרה זה ,יכולה להפוך לכלי קדוש של הצלה? אנו יוצאים למסע הלכתי ומחשבתי מרתק ,המוביל אותנו מפרשת השבוע ועד לנבכי הדין ,כדי לגלות מתי הגביע המר של האבלות מפנה את מקומו לכוס של ברכה ומצווה ,ואיך דווקא מתוך היין ניתן להשיב אחים טועים אל דרך החיים. מתוך צער החורבן והשאיפה להשיב לב בנים על אבותם ,אנו ניגשים אל פסוקי התורה בפרשת קדושים ,שם טמון המפתח להבנת הערך הכביר של הצלת הזולת מחטא .כאן אנו מגלים כיצד התורה מחמירה עם חפצים דוממים ובעלי חיים שהיוו מכשול ,ומתוך כך אנו למדים בקל וחומר על גודל המצווה להושיט יד לאח טועה" .ואת הבהמה תהרוגו" (ויקרא כ טו). רש"י (ויקרא כ טו) בפירושו על התורה ,מעורר תמיהה מוסרית נוקבת וביאר :אם אדם חטא ,בהמה מה חטאה? אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה ,לפיכך אמר הכתוב תסקל. בביאור דבריו נראה ,שאם התורה גזרה כליה על בהמה חפה מפשע רק משום שהייתה גורם לחטא ,הרי שיש כאן לימוד על החומרה הנוראה של עצם המציאות המובילה לעבירה. רש"י (ויקרא כ טו) ממשיך ומביא קל וחומר מן האילנות וביאר" :כיוצא בדבר אתה אומר אבד תאבדון את כל המקומות (דברים יב) הרי דברים קל וחומר ,ומה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין ,על שבאת תקלה על ידם אמרה תורה השחת שרוף וכלה ,המטעה את חברו מדרך חיים לדרכי מיתה על אחת כמה וכמה" .בביאור ישיבתי נבין ,שאם על גרימת חטא העונש כה חמור ,הרי שעל הצלה מחטא השכר הוא לאין ערוך ,שכן ידוע שמידה טובה מרובה ממידת פורענות. רבנו אברהם אבן עזרא (ויקרא כ טו) מפרש כי הטעם להריגת הבהמה הוא "כדי שלא יהיה לאדם זכר רע" .בביאור דבריו נלמד ,שאם התורה מבקשת למחוק כל זכר לחטא, הרי שמי שפועל למחוק את החטא עצמו מלב חברו ,עושה מעשה של קדושה עליונה. רבנו משה בן נחמן ,הרמב"ן (ויקרא כ טו) ,עומד על כך שהבהמה נהרגת "לקיים מצוות

התורה" .בביאור דבריו נראה ,שאם הריגת הבהמה היא קיום מצווה כדי להרחיק את הרע, הרי ששתיית יין עם עוברי עבירה כדי לקרבם לטוב היא "חפץ של מצווה" .היין במקרה זה אינו יין של תענוג ,אלא הוא כלי עבודה להצלת נשמות. רבנו עובדיה ספורנו (ויקרא כ טו) מבאר כי הבהמה נסקלת "כדי שלא יאמרו זו היא הבהמה שנסקל פלוני על ידה" .בביאור דבריו נבין את כוחה של הראייה וההשפעה הסביבתית. אם הבהמה מזיקה בראייתה ,הרי שהיהודי הנכנס למסיבה ומקריב את מנהג האבלות שלו למען הצלת חברו ,יוצר "ראייה של קדושה" המבטלת את השפעת העכו"ם. מתוך דברי רש"י המזעזעים את הנפש בקל וחומר מהבהמה והאילנות ,אנו צוללים אל ים התלמוד והמדרש .כאן אנו מוצאים את היסודות האיתנים להבנה שאין לך "סעודת מצווה" גדולה מזו המצילה אדם מרדת שחת ,ושבעבור פדיון נשמות נדחים מנהגי אבלות של יחיד ושל רבים. בגמרא במסכת סנהדרין (דף ע"ג ע"א) למדו חז"ל מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך" את החובה להציל את חברו לא רק מסכנת הגוף אלא גם מסכנת הנפש .בביאור ישיבתי נבין, שאם אדם חייב להוציא ממון ולטרוח כדי להציל חברו מטביעה בנהר ,על אחת כמה וכמה שהוא מחויב "להקריב" את מנהג חסידותו ביין בתשעת הימים כדי להצילו מטביעה בים של חטא וטמיעה בנכרים .חז"ל רואים במציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ,וקיום העולם הוא המצווה הגדולה ביותר המגדירה כל סעודה הנלווית אליה כסעודת מצווה גמורה. במשנה במסכת פסחים (פרק י' משנה א') שנינו שאפילו עני שבישראל לא יפחת מארבע כוסות של יין .חז"ל תיקנו שתייה זו כדי לבטא את החירות .בביאור דבריהם לענייננו, כאשר אדם שותה יין כדי להוציא את אחיו לחירות מכבלי החטא והתערובת עם הנכרים, היין הזה הופך ל"יין של חירות" ושל מצווה .אין זו שתייה של הוללות ,אלא שתייה של גאולה פרטית ,ובמקום שיש גאולה – אין האבלות של תשעת הימים תופסת. במדרש ספרי (פרשת פינחס) מובא כי "חביב אדם שנברא בצלם" .חז"ל מלמדים אותנו שהשבת ה"צלם" לאדם שאיבד אותו בחטא היא המטרה העליונה של התורה .בביאור דברי המדרש נבין ,שאם התורה ציוותה להרוג בהמה כדי שלא יזכרו חטאו של אדם, הרי שהיא בוודאי מתירה לשתות יין כדי שייזכר צדקו של אדם .הפעולה של הכניסה למסיבת הנכרים כדי למשוך את היהודים משם היא "מבצע הצלה" רוחני ,ובמדרש רואים בכל צעד כזה קיום של עולם שלם. בגמרא במסכת שבת (דף ד' ע"א) נאמר" :אמרינן ליה לאדם חטא כדי שיזכה חברך? לא אמרינן" .אך הראשונים והאחרונים ביארו שבמקום שהחבר עלול ליפול לעבירה חמורה וקבועה ,מצווה על האדם לעשות "חטא קטן" כדי להצילו .בנדון דידן ,שתיית יין בתשעת

הימים אינה חטא אלא מנהג אבלות (או איסור דרבנן לכל היותר) ,ואילו הצלת יהודים מחטא חמור של תערובת היא מצווה דאורייתא של "השב תשיבם" .לכן ,ברור לכל בר בי רב שהמצווה דוחה את המנהג.

עוד מצינו בילקוט שמעוני (פרשת קדושים) שהקב"ה חס על כבודן של ישראל יותר מעל כבודו שלו .בביאור ישיבתי נלמד ,שאם הקב"ה מוכן למחוק שמו על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו ,בוודאי שהוא "מוותר" על מנהגי האבלות על חורבן ביתו כדי להשיב בנים טועים לחיקו .השתתפות במסיבה זו הופכת להיות "סעודת שלום" בין ישראל לאביהם שבשמיים.

מתוך דברי חז"ל המלמדים אותנו כי הצלת נפש אחת שקולה כנגד עולם מלא ,אנו פונים אל היכליהם של רבותינו הראשונים .כאן אנו מבקשים לשרטט את הגדרים ההלכתיים של "סעודת מצווה" ולראות האם פעולה של הצלה מחטא ,הכרוכה בשתיית יין בימי האבלות ,נכנסת תחת מטרייה זו.

רבנו משה בן מימון ,הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ד' הלכה ב') ,מונה בין מעכבי התשובה את "הרואה בנו חוטא ואינו מוחה בידו" .בביאור דבריו נראה ,שאם המניעה מחטא היא חובה כה גדולה עד שהיעדרה מעכב תשובה ,הרי שכל פעולה הנעשית לצורך מניעה זו היא מצווה גמורה .בביאור ישיבתי נבין ,שאם לצורך מחאה ומניעה יש צורך בסעודה ושתייה, הרי שהן הופכות להיות "מכשירי מצווה" ,ודינן כסעודת מצווה לכל דבר.

רבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה (שער ג' אות קצ"ד) מרחיב בעניין החובה להפריש אדם מחטא וביאר" :חייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מחטא וודאי" .בביאור דבריו נלמד קל וחומר לימינו :אם מותר להסתכן עבור הצלת חבר מחטא, בוודאי שמותר ואף חובה לשתות יין בתשעת הימים – דבר שאינו אלא מנהג או איסור דרבנן – כדי להציל יהודים מחטא של תערובת בעכו"ם .שתייה זו אינה שתיית רשות, אלא היא "שתיית הצלה".

רבנו אשר בן יחיאל ,הרא"ש (מסכת תענית פרק ד') ,דן בגדרי האבלות בתשעת הימים ומבאר כי כל דבר הנעשה לצורך מצווה אינו נכלל באיסור .בביאור דבריו נראה ,שכשם שסעודת סיום מסכת או סעודת ברית מילה מותרות ביין (למנהגים מסוימים) ,כך גם "סעודת פדיון שבויים רוחניים" מותרת .הרא"ש מלמדנו שהכוונה היא המגדירה את המעשה; אם היין נועד לחבר את הלבבות כדי למשוך את הטועים חוצה ,הרי שזהו "יין של מצווה".

רבנו שלמה בן אדרת ,הרשב"א (בתשובה ,חלק א' סימן רמ"ב) ,דן במקרים שבהם עוברים על איסור קל כדי למנוע איסור חמור .הוא ביאר כי במקום שיש בו צורך שעה להציל את הרבים ,יש כוח ביד חכמים ואף ביד היחיד לפעול בדרכים שבאופן רגיל היו אסורות.

בביאור ישיבתי נבין ,שראיית יהודים במסיבת עכו"ם היא "צורך שעה" קיצוני ,והצלתם היא אינטרס עליון של התורה שדוחה את מנהגי האבלות הפרטיים של האדם. רבנו יעקב בן אשר בספרו הטור (או"ח סימן תקנ"א) מביא את המנהג שלא לאכול בשר ולשתות יין ,אך מדגיש כי במקום מצווה אין להחמיר .הוא ביאר שכל סעודה שזמנה קבוע או שהיא צורך מצווה גמורה ,מותרת .בביאור דבריו נראה ,שהמפגש עם החוטאים הוא "זמנו קבוע" – כעת הם שם ,וכעת יש להצילם .אם לא ישתה עמם עכשיו ,יחמיץ את השעה .לכן ,זוהי סעודת מצווה שזמנה עובר. מתוך דברי הראשונים המשרטטים את גבולות "מכשירי המצווה" ואת החובה להסתכן עבור הצלת הזולת מחטא ,אנו באים אל היכל ההוראה של האחרונים .כאן אנו מבקשים לראות כיצד פסקי ההלכה המעשיים הופכים את היין האסור ליין של מצווה ,ואת המסיבה המפוקפקת לזירה של פדיון שבויים. מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך (או"ח סימן תקנ"א סעיף ט') כתב" :יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבוע זו ,ויש שנוהגים מראש חודש ועד התענית" .מרן מציין את המנהג כדבר פשוט ,אך מיד לאחר מכן הוא דן במקרים של סעודת מצווה .בביאור ישיבתי נראה ,כי כיוון שמרן פסק שהמנהג אינו חל במקום מצווה ,הרי שהשאלה היחידה היא הגדרת ה"מצווה". רבי משה איסרליש ,הרמ"א (או"ח תקנ"א ס"י) ,ביאר כי בסעודת מצווה כגון מילה ופדיון הבן מותר לאכול בשר ולשתות יין .האחרונים למדו מכאן שכל סעודה שיש בה צורך המצווה נחשבת כסעודת מצווה .בביאור דבריהם נבין ,שהצלת יהודי מחטא תערובת היא "פדיון הבן" רוחני במובן העמוק ביותר ,ולכן אין לך סעודת מצווה גדולה מזו. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן תקנ"א ס"ק ס"ד) ביאר כי האיסור אינו חל במקום שהיין נצרך לצורך מצווה או לצורך רפואה .הוא הוסיף כי "מצווה רבתי היא להפריש מן האיסור" .בביאור דבריו נראה ,שאם אדם שותה כדי למצוא מסילה ללבבם של הטועים ,הרי שהיין הזה משמש כ"רפואה" לנשמתם של המחטיאים והנחטאים כאחד .לפיכך ,השתייה מותרת ללא פקפוק. בספר באר היטב (סימן תקנ"א) הובאו דברי האחרונים הסוברים כי מי שצריך לשתות יין כדי שיוכל לקיים מצווה או כדי להשיב נפשו לעבודת השם ,אין עליו איסור .בביאור ישיבתי נלמד ,שאם לצורך שלום בית או לצורך הנהגת הציבור מותר ,בוודאי שלצורך מניעת חטא דאורייתא של "ואת הבהמה תהרוגו" – כלומר מניעת התקלה המביאה לידי מוות רוחני – השתייה היא חובה. הראשל"צ רבנו עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת (חלק ב' סימן ס"ז) דן בעניינים דומים וחידש כי במקום שיש חשש לביטול מצווה או לפגיעה בקירוב רחוקים ,יש להקל אפילו בבשר

ויין .בביאור דבריו נבין ,שזמנם של תשעת הימים הוא זמן של בניית החורבן .חורבן הבית בא בשל שנאת חינם וביטול תורה ,והתיקון שלו הוא אהבת ישראל והשבתם לתורה .היין ששותה אותו אדם כדי להוציא את אחיו ממסיבת העכו"ם הוא "יין של בניין המקדש". מתוך ההכרעה ההלכתית המאירה של האחרונים ,המגדירה את הצלת הנשמות כפסגת המצוות הדוחה את מנהגי האבלות ,אנו ניגשים לזקק את הנפקא מינות המעשיות .כאן אנו מציבים את הגבולות שבין שתייה של מצווה לבין שתייה של רשות ,ומעניקים כלים לאדם העומד בלב המסיבה ומבקש להפוך את כוסו לקרש הצלה. נפקא מינה ראשונה עוסקת בהגדרת הכוונה הפנימית של השותה .כיוון שלמדנו שההיתר נובע מהיות הסעודה "סעודת מצווה" ,הנפקא מינה היא שאסור לאדם לשתות לכתחילה עבור הנאתו האישית או כדי "להשתלב" חברתית בעלמא .השתייה מותרת אך ורק אם היא משמשת ככלי טקטי הכרחי ליצירת קרבה ואמון עם הטועים ,כדי שיוכל להשפיע עליהם לפרוש מן החטא .אם הוא יכול להשיג את אותה תוצאה בדיבור בלבד ללא יין, עליו להעדיף את הדיבור ולהימנע מהשתייה. נפקא מינה שנייה נוגעת לשיעור השתייה הנדרש .לאור הקל וחומר מהבהמה והאילנות המלמד על חשיבות המניעה מחטא ,הנפקא מינה היא שיש להסתפק במינימום הנדרש לצורך המצווה .אדם זה אינו רשאי להשתכר או לשתות כמות מופלגת ,אלא רק את הכמות שתאפשר לו לשבת עם המסובים בנחת ולהטות את לבם לטובה .היין כאן הוא "תרופה" לנשמה ,וככל תרופה – אין לצרוך ממנה מעבר למינון המרפא. נפקא מינה שלישית מתייחסת לסוג היין ולטיבו .כיוון שבימי האבלות אנו ממעטים בשמחה ,הנפקא מינה היא שאם יש אפשרות לבחור ,עדיף לשתות יין פשוט יותר ולא יין משובח ומענג במיוחד .המטרה היא הצלה ולא תענוג ,ולכן ככל שהשתייה תהיה ממוקדת יותר במשימת הקירוב ופחות בהנאת החיך ,כך יובלט הדבר שאין כאן זלזול באבלות הלאומית אלא מסירות נפש עבור הפרט. נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת ה"מראית עין" .לאור דברי המשנה ברורה על חשיבות ההפרשה מן האיסור ,הנפקא מינה היא שבמידת האפשר ,על האדם להבהיר לסובבים אותו (אם הם בני תורה) שהוא עושה זאת לצורך הצלה .אולם ,אם הבהרה זו תפגע בסיכויים להציל את החוטאים – שכן הם ירגישו "מטופלים" או נרדפים – עליו לשתות בצנעה ובחכמה ,מתוך ידיעה שבמקום שיש חילול השם או חטא חמור של תערובת ,אין חוששין למראית עין של מנהג אבלות. נפקא מינה חמישית ואחרונה עולה מהיסוד של "מצווה רבתי" .הנפקא מינה המעשית היא שמי שמוטל עליו התפקיד להציל ,אינו צריך להחמיר על עצמו ולהימנע מהשתייה מתוך חסידות אישית .ההימנעות במקרה כזה אינה חסידות אלא רפיון ידיים ,שכן הוא

מעדיף את "הידור האבלות" שלו על פני "הצלת נפש" של אחיו .עליו לפעול בתקיפות ובשמחה של מצווה ,מתוך הבנה שזהו רצון השם באותה שעה. מתוך הבירור המעשי של פסיעות האדם בגבולות ההלכה ,אנו צוללים אל מעמקי הרעיון המקשר בין היין ,החטא והתיקון .כאן אנו מגלים כי בעומק הדברים ,המלחמה על נשמתם של ישראל בימי בין המצרים היא היא המלחמה על בניין בית המקדש, וכי לעיתים דווקא השימוש בכלי הנתפס כ"מסוכן" הוא הדרך היחידה להחזיר את השכינה למקומה. עומק הרעיון טמון בהבנת המהות של היין ככוח מחבר .היין בטבעו "נכנס יין יצא סוד" ,הוא מסיר מחיצות וחושף את הפנימיות .במסיבת העכו"ם ,היין משמש ככוח של פירוד וטמיעה – הוא מחבר את היהודי אל תרבות זרה ומפריד אותו מצור מחצבתו. אולם ,כאשר היהודי המבקש להציל נוטל את אותו הגביע ,הוא מבצע "בירור ניצוצות" בתוך הקליפה .הוא משתמש בכוח החיבור של היין כדי ליצור גשר של אהבה ואמון בינו לבין אחיו הטועים .ההרחבה הרעיונית מלמדת אותנו שהחומר כשלעצמו הוא ניטרלי; הכוונה של האדם היא שיוצקת בו קדושה או טומאה .יין של אבלות הוא יין של ריחוק ,אך יין של הצלת נפשות הוא יין של דביקות ,ולכן הוא הופך לכלי של תיקון בתוך הלב של החורבן. זאת ועוד ,יש כאן רעיון כביר על מהות ה"תקלה" עליה דיבר רש"י בפרשתנו .התורה גזרה כליה על הבהמה והאילן כדי שלא יהיה "זכר רע" לאדם .מכאן אנו למדים שהחטא אינו מסתיים במעשה עצמו ,אלא הוא משאיר "רישומו ניכר" בעולם .המציל שמצטרף למסיבה פועל למחיקת הרישום הזה .הוא נכנס לתוך זירת ה"זכר הרע" כדי להפוך אותה לזירת מצווה .בביאור ישיבתי נבין ,שהצדק המוחלט של התורה מבקש לבער את הרע מן העולם ,והדרך הטובה ביותר לבער את הרע היא להפוך אותו לטוב .כשהיהודי שותה יין מתוך מסירות נפש למען חברו ,הוא מעלה את כל המעמד ההוא ממדרגת "תקלה" למדרגת "עליה". בנוסף ,מתברר כאן יסוד עמוק בעניין האבלות על חורבן הבית .חורבן הבית נבע מכך שלא ראו את ערך היחיד" ,ולא חמל על נאות יעקב" .התיקון האמיתי של תשעת הימים הוא בבניית "נאות יעקב" הפרטיים של כל יהודי ויהודי .מי שמחמיר על עצמו ביין אך מניח לאחיו לטבוע בחטא ,אינו מתאבל על החורבן באמת ,שכן הוא מאפשר לחורבן הרוחני להמשיך ולהשתולל .האדם ששותה יין למען חברו מוכיח שהמקדש האמיתי – נשמת ישראל – יקר לו יותר מהנהגתו האישית .זהו יין של בניין ,יין שמבטא את הערבות ההדדית שהיא התשתית שעליה ייבנה הבית השלישי במהרה בימינו. מתוך עומק הרעיון המבקש להפוך את כלי החורבן לאבני בניין ,אנו נוסקים אל היכלי המחשבה .כאן ,בתוך המתח שבין חובת היחיד להתאבל לבין חובתו כלפי הכלל ,אנו

מגלים כי המחשבה התורנית אינה קופאת על שמריה מול מנהג ,אלא היא תנועה חיה של מסירות נפש המלמדת אותנו מהי סדרי העדיפויות האמיתיים של נשמת ישראל. במישור המחשבתי ,הסוגיה של שתיית היין במסיבת הנכרים חושפת את מושג ה"ערבות" ביהדות במלוא עוצמתו .המחשבה המקובלת רואה באבלות של תשעת הימים מעשה של התכנסות פנימית ,שבו האדם מתמקד בצערו ובחורבנו האישי והלאומי. אולם ,המחשבה המחשבתית העמוקה מלמדת אותנו שהאבלות אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא הכנה לבניין .אם האבלות הופכת למחסום המונע מהאדם להושיט יד לאחיו, הרי שהיא מחטיאה את מטרתה .המסירות של האדם המוכן "לוותר" על הידור האבלות שלו למען הצלת יהודי אחר ,היא הביטוי העליון לערבות ההדדית .המחשבה הזו תובעת מאיתנו להבין שקדושת החיים והנשמה של היהודי קודמת לקדושת המנהג של האבלות על העצים והאבנים. במישור הנצחי ,המבט על ה"תקלה" בפרשת קדושים מעניק לנו זווית ראייה חדשה על ההיסטוריה .אם אפילו בהמה ואילן שהביאו תקלה צריכים להישמד ,הרי שכל מציאות של חטא בעם ישראל היא "תקלה" המעכבת את הגאולה .המחשבה היהודית מלמדת שמי שמונע חטא ,אינו רק עוזר לאדם פרטי ,אלא הוא מטהר את העולם כולו מ"זכר רע" .ההליכה למסיבת הנכרים ושתיית היין שם ,כשהן נעשות מתוך כוונה טהורה ,הן בבחינת "ירידה לצורך עליה" .אנו לומדים כאן שאין מקום בעולם ,גם לא מסיבת עכו"ם, שנמצא מחוץ להישג ידו של התיקון .המחשבה הזו מחייבת אותנו לא להתייאש משום יהודי ,ולדעת שהכלים של התיקון לעיתים נראים ככלים של חורבן. יתרה מכך ,הקשר שבין מדת טובה מרובה למידת פורענות מלמד אותנו על האופטימיות הקוסמית של התורה .אם התורה כה מחמירה עם גורמי התקלה ,הרי שהיא מרעיפה שפע בלתי מוגבל על גורמי ההצלה .המחשבה הזו מורה לנו שהגביע ששותה אותו יהודי בתשעת הימים אינו גביע של אבלות ,אלא הוא הופך ל"כוס של ברכה" המושכת חסדים על כל ישראל .האדם שמקריב את תחושת החסידות שלו ומצטרף למסיבה כדי להציל, הופך את רגעי החושך של בין המצרים לרגעי אור של פדיון שבויים ,ובכך הוא מקדים את בואו של יום שבו יהפכו ימי האבל לשמחה ולששון. מתוך המחשבה הנשגבת על כוחה של הערבות ההדדית המסוגלת להפוך את כלי החורבן לאבני בניין ,אנו מגיעים אל היכל המוסר .כאן אנו מזקקים את המצפן הפנימי הנדרש מאדם המבקש לפעול בתוך המציאות המורכבת של עולם החטא ,מבלי לאבד את טהרתו ומבלי להקהות את חושיו הרוחניים. היסוד המוסרי הראשון העולה מן הסוגיה הוא מוסר ה"הקרבה העצמית למען הזולת". אנו לומדים כי חסידות אמיתית אינה מתבטאת רק בהחמרה אישית במנהגי אבלות ,אלא ביכולת לוותר על ה"נוחות הרוחנית" של האדם למען הצלת חברו .המצפן המוסרי מורה

לנו כי מי שיושב בביתו ומתאבל בדבקות ,אך מתעלם מאחיו הטובע בים של חטא ,לוקה בחסר ביסוד המוסר של "לא תעמוד על דם רעך" .המוסר התורני תובע מאיתנו את האומץ "להתלכלך" מעט בחול וביין של מסיבת הרשות ,כדי למרק את נשמתו של יהודי אחר. זוהי דרגת מוסר שבה ה"אני" האמוני מתבטל בפני צורכי הכלל. זאת ועוד ,הסוגיה מציבה בפנינו את מוסר ה"הוגנות והמבט הפנימי" .למדנו מהקל וחומר של הבהמה והאילן כי התורה רגישה לכל גורם של תקלה .המצפן המוסרי מחייב אותנו לראות בכל יהודי ,גם זה הנמצא בשפל המדרגה במסיבת עכו"ם ,כ"אילן שאינו רואה ואינו שומע" שנקלע לתקלה .המוסר דורש מאיתנו לא לשפוט את החוטא ממרום מושבנו ,אלא להבין את המצוקה או את הטעות שהובילה אותו לשם ,ולפעול מתוך אהבה חומלת ולא מתוך התנשאות .המציל ששותה יין עמם עושה זאת מתוך עמדה מוסרית של שוויון וערבות ,המכירה בכך שכולנו רקמה אנושית אחת. בנוסף ,עולה כאן תובנה מוסרית על ערך ה"מידה כנגד מידה" בטוב .אם גורם רעה לחברו נענש בחומרה כה רבה ,הרי שהאדם המוסרי חייב להאמין בכל ליבו בכוחו העצום של המעשה הטוב .המצפן המוסרי מורה לנו שכל כוס יין של מצווה ,כל חיוך וכל מילה של קירוב בתוך החשיכה ,פועלים פעולה קוסמית של בנייה .זוהי אחריות מוסרית כבדת משקל :לדעת שבידנו הכוח להטות את הכף מחובה לזכות ,ממוות לחיים ,על ידי מעשה פשוט של השתתפות והצלה. לבסוף ,המוסר העולה מהסוגיה מלמד על "מוסר הגבולות והאמת" .אדם הנכנס למסיבה כזו חייב לשמור על יושרה פנימית עילאית .עליו לוודא בכל רגע ששתיית היין שלו נשארת בגדר "מכשירי מצווה" ולא גולשת להנאת רשות .המוסר היהודי תובע מאיתנו להיות "בתוך המציאות אך מעליה" .המצפן המוסרי הוא זה ששומר על האדם שלא יטבע בעצמו ביין שהוא שותה למען חברו ,והוא זה שמבטיח שהיין יישאר גביע של הצלה ולא כוס של שכחה. מתוך המסע המופלא בין גנזי התורה ,פסקי ההלכה ונבכי המחשבה ,אנו שבים אל עולם המעשה ,נושאים עמנו תובנות מזוקקות שהופכות את מושגי ה"אבלות" וה"מצווה" למציאות חיה ונושמת .גילינו כי התורה אינה דורשת מאיתנו הסתגרות בחומות של חסידות אישית כשהזולת נתון בסכנה ,אלא היא קוראת לנו להיות שותפים פעילים במלאכת פדיון הנשמות ,גם במחיר של שינוי מנהגינו האישיים. בתובנות היומיומיות עלינו להפנים כי הגדרת ה"מצווה" אינה מצטמצמת רק למעשים שבקדושה המוכרים לנו ,אלא היא מתרחבת לכל מקום שבו ניתן למנוע תקלה ולקרב את רחוקים .המבט המוסרי שלמדנו מפרשתנו מלמד אותנו כי האחריות שלנו על הזולת היא מוחלטת; אם התורה חסה על כבוד האדם עד כדי ביעור האילן והבהמה שהיוו תקלה ,עלינו לחוש את אותה חובה כלפי כל יהודי .עלינו לאמן את עצמנו לראות את