מדוע הקדים הפסוק באכילה את האדם לפני הבהמה והרי אסור ?לאדם לאכול קודם שייתן לבהמתו לאכול

?לאדם לאכול קודם שייתן לבהמתו לאכול בתוך בליל החיים הסוער והמרוץ אחר סיפוק הצרכים הגופניים, קבעה לנו התורה סדר עדיפויות מוסרי ונוקב המטלטל את תפיסת האנוכיות של האדם. בכל יום מימי

מדוע הקדים הפסוק באכילה את האדם לפני הבהמה והרי אסור ?לאדם לאכול קודם שייתן לבהמתו לאכול בתוך בליל החיים הסוער והמרוץ אחר סיפוק הצרכים הגופניים, קבעה לנו התורה סדר עדיפויות מוסרי ונוקב המטלטל את תפיסת האנוכיות של האדם. בכל יום מימי השנה, כאשר האדם ניגש אל שולחנו לסעוד את לבו, מהדהדת באוזניו אזהרת חכמינו ,כי עליו להקדים את שלום בהמתו לשלומו שלו, בבחינת רחמיו על כל מעשיו. והנה כאשר אנו פותחים את פרשתנו וצוללים אל תוך קדושת שנת השמיטה, אנו נתקלים בשינוי סדר מפתיע המעורר תהייה רבת משקל. התורה הקדושה, בבואה לתאר את סדר האכילה של פירות ההפקר בשנה השביעית, מציבה את האדם בראש המחנה, לפני .העבד, השכיר ואף לפני הבהמה והחיה תמיהה זו אינה רק שאלה של סדר טכני בפסוקים, אלא היא פתח לבירור עמוק ביסודות המצווה: האם קדושת השביעית משנה את מערכת היחסים הבסיסית שבין האדם לבעלי החיים שתחת חסותו? האם ייתכן שדווקא בשנה שבה הארץ שובתת 54 54 והבעלות מתבטלת, פוקע אותו חיוב מפורסם להקדים את מאכל הבהמה? השאלה מתעצמת שבעתיים כאשר אנו מתבוננים במציאות של "שלחן גבוה", בה כולם אורחים בצל כנפי השכינה, ודווקא שם נראה כי האדם מקבל את הבכורה. אנו נצא למסע בין דפי הגמרא, פסקי האחרונים וגנזי המחשבה, כדי להבין את פשר השינוי הזה בסדר .האכילה בשנה המקודשת לאדון הכל מתוך דפי הפרשה המאירים את סדרי החיים בשנה השביעית, עולה לנגד עינינו הפסוק המכונן את זכות האכילה לכל חי: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך "ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל . הכתוב פורש יריעה רחבה של נהנים מפירות השביעית, אך כבר במבט)ז-(ויקרא כה, ו ראשון בולט הסדר הפנימי שבו נקטה התורה. היא פותחת באדם עצמו "לך", ממשיכה .בבני ביתו ובסמוכים על שולחנו, ורק בסוף הרשימה היא מציינת את הבהמה והחיה סדר זה עומד לכאורה בסתירה גמורה לסדר המופיע בפרשת קריאת שמע, שם הקדים .הכתוב נתינת עשב לבהמה לפני אכילת האדם אף על פי שהפקרתים, לא יהיו לך רשות לאכלם- כתב: "לכם לאכלה)(שם רש"י שההיתר שהתורה נתנה לאכול מפירות ההפקר)(ביאר לסחורה, אלא לאכלה". רבנו שלמה מוגבל לצורכי אכילה בלבד, וזהו הדגש הראשון של המקרא – ייעוד הפירות לאכילה .של בני אדם שתהא מותרת לכם לאכלה- כתב: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה)(שם הרמב"ן בשביעית, אף על פי שהיא שבתון לארץ. ופירש למי היא מותרת, לך ולעבדך וגו'". רבנו שהתורה באה לפרט את רשימת המותרים באכילה כדי להדגיש)(מבאר משה בן נחמן שההפקר הוא מוחלט לכל המעמדות בחברה האנושית, ורק לאחר שסיים את כל חלקי .החברה, עבר אל עולם החי ." הקדים הנכבד, והזכיר הבהמה והחיה באחרונה- כתב: "לך)(שם רבי אברהם אבן עזרא ." כאן יסוד בסדרי המקרא, לפיו התורה נוקטת בסדר של "חשיבות)(מחדש הראב"ע כיוון שהאדם הוא נזר הבריאה והפירות ראויים לו בראש ובראשונה, הקדימה התורה את אכילתו, ובכך רמזה כי במציאות השביעית קיימת היררכיה המעמידה את האדם .בראש, למרות הדין הכללי של קדימת הבהמה לכולכם יחד בלי קדימה- כתב: "תהיה כל תבואתה לאכל)(שם רבי עובדיה ספורנו בספורנו שהדגש כאן הוא על השוויון בין כל בני האדם ללא עדיפות)(ביאר ."של בעלים לבעל השדה על פני השכיר והגר, ואולי לכן נסמכו כולם יחד בתחילה, ורק המין האחר .– הבהמה – הופרד לסוף הפסוק הקדים הבהמה לחיה, לפי- כתב: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך)(שם הכלי יקר רהב תשרפ 55 55 , הכלי יקר שאף בתוך עולם החי קיימת הדרגתיות)(מבאר ."שהבהמה מזונותיה עליך אך עדיין כל אלו מגיעים רק לאחר סיום פירוט אכילת בני האדם, דבר המדגיש את הקושי: מדוע לא ראתה התורה לנכון לשמר את הסדר המוסרי של הקדמת הבהמה ?לאדם בתוך הפסוק עצמו מתוך מעמקי ים התלמוד אנו דולים את היסודות האיתנים לחובת הקדמת מזון הבהמה, ומולם את המקורות המתארים את הנהגת חכמינו בסעודות השביעית, דבר .המעמיד אותנו מול בירור הלכתי רחב ומקיף אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם)(דף מ ע"א בגמרא במסכת ברכות )(ביאר .שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת שדין זה נלמד מדקדוק המקרא שהקדים את נתינת המזון בשדה עבור)(שם רש"י הבהמה ורק אחר כך הזכיר את שביעת האדם, ומכאן שהתורה קבעה סדר עדיפויות .מוסרי המונע מהאדם להשביע את רעבונו כל עוד יצור התלוי בו שרוי ברעב )(הוסיפו . מובא בשנית אותו יסוד של רב יהודה אמר רב)(דף סב ע"א בגמרא במסכת גיטין לדון האם איסור זה נאמר גם בשתייה, והביאו ראיה מרבקה אמנו)(שם בעלי התוספות שאמרה "שתה וגם לגמליך אשאב", הרי שהקדימה את האדם לבהמה בשתייה, ומכאן .עלה החילוק המפורסם בין אכילה לשתייה נאמר: פירות שביעית אין מאכילין)(פרק ה הלכה א בתלמוד ירושלמי במסכת שביעית אותן לבהמה ולחיה ולעופות, אלא שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לכם ולא שקדושת פירות שביעית מונעת את השימוש בהם)(שם פני משה)(מבאר .לבהמתכם .לצורך מאכל בהמה אם הם ראויים לאדם, שכן התורה ייחדה אותם למאכל אנושי בלבד ,עולה מכאן יסוד חדש: שבשביעית קיימת מגבלה על סוג המזון שניתן לתת לבהמה .והדבר משליך ישירות על סדר הקדימה בפסוקים מסופר על מעשה ברבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי)(דף קיב ע"א בגמרא במסכת כתובות ,בר חנינא שהזדמנו למקום אחד, והביאו לפניהם אפרסק גדול כאילפס, מכיל חמש סאין שהיו אלו פירות)(שם רש"י)(ביאר .אכלו שליש, הפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתן שליש ארץ ישראל המבורכים, וניכר מהנהגתם שהם הקדימו את אכילתם שלהם ורק בסוף נתנו לבהמתם. מעשה זה מעורר פליאה עצומה: כיצד נהגו אותם אמוראים קדושים ?בניגוד לדין המפורש של רב יהודה אמר רב דנה הגמרא בדין לאוכלה ולא לסחורה, ולאוכלה)(דף סב ע"א בגמרא במסכת עבודה זרה שם התלמוד שאכילת פירות שביעית יש בה צד של קיום מצוות)(חידש .ולא לאיבוד עשה מן התורה, מה שמעלה את השאלה האם אכילה שהיא מצווה גוברת על הדין .המוסרי של הקדמת הבהמה, כפי שמשתקף בסדר הפסוקים בפרשתנו 56 56 מתוך בירור דברי רבותינו הראשונים, אנו צוללים אל הגדרות היסוד של מצוות .השביתה והאכילה בשביעית, המניחות את התשתית להבנת שינוי הסדר בפסוקים כתב: פירות שביעית)(הלכות שמיטה ויובל פרק ה הלכה ה מרן הרמב"ם במשנה תורה הראויים למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם הנשר הגדול כי האיסור להאכיל פירות אדם לבהמה)(מבאר .לאכלה, לכם ולא לבהמתכם נובע מקדושת הפירות וייעודם הייחודי בתורה. לפי זה, הקדמת האדם בפסוק אינה רק עניין של כבוד, אלא היא ביטוי הלכתי לכך שהפירות הללו נועדו בראש ובראשונה לאדם, ואילו הבהמה אוכלת רק את מה שמוגדר כמאכל בהמה או את השאריות שאינן .ראויות עוד לאדם , כתב: מצוות עשה לאכול פירות שביעית)(מצוה ג רבנו משה בן נחמן בספר המצוות הרמב"ן שישנה מצווה)(מחדש .שנאמר לאכלה, ודרשו חכמים לאכלה ולא לסחורה חיובית בעצם האכילה של פירות הקדושים בקדושת שביעית. יסוד זה מאיר באור חדש ,את שאלת הקדימה, שכן אם האדם עוסק בקיום מצוות עשה דאורייתא בזמן אכילתו הרי שהמצווה עצמה מעניקה לו קדימות, ואין זה נחשב כאוכל להנאתו האישית בלבד .שבה עליו להקדים את הבהמה כתב: ומה שהקדימו בהמה לאדם, היינו)(מסכת ברכות פרק ו סימן יג רבנו אשר הרא"ש )(מבאר .במזונות שהאדם חייב בהן, אבל דבר שאינו מוטל עליו לספק לה, אין הדין כן הרא"ש ששורש החיוב להקדים את הבהמה נובע מהאחריות המשפטית והמוסרית של הבעלים על יצור התלוי בו. בשנה השביעית, כאשר כל היבולים הם הפקר וכולם אוכלים משולחן גבוה, פוקעת לכאורה אותה בעלות פרטית המולידה את חובת ההקדמה, וזהו רמז נפלא לסדר הפסוקים המעמיד את האדם והבהמה כאורחים שווים המקבלים .מהבורא, שם האדם הנכבד קודם כתב: אף על פי שאמרו אסור לאדם שיאכל קודם)(מסכת גיטין דף סב ע"א רבנו ניסים הר"ן הר"ן לחלק בין צורך חיוני ודחוף לבין אכילה)(מוסיף .לבהמתו, בשתייה האדם קודם מיושבת. כיוון שפירות שביעית בפסוק מתוארים בלשון "שבת הארץ לכם לאכלה", הרי ,שמדובר באכילה שיש בה עונג ושביתה, ובאופן כזה שבו האדם מתעלה במעלת השבת .סדר המקרא מורה כי מעלתו הרוחנית קודמת לצרכי הבהמה הגשמיים ,מרחבי דברי האחרונים והפוסקים פותחים בפנינו שערים חדשים של סברא ודיוק .המיישבים את דעתנו אל מול סדר המקרא בפרשתנו , כתב יסוד המרעיד את)(או"ח סימן לב מרן החתם סופר, כפי שהובא בשו"ת כתב סופר תפיסת הבעלות בשביעית: שדווקא הבעלים שחייבים במזונות בהמתן, אסורין להקדים הכתב סופר בשם אביו, שאדם הנותן מאכל לחברו ולבהמות)(מבאר .אכילתן לבהמתם רהב תשרפ 57 57 חברו אינו מחויב להקדים את הבהמה, שכן אין מזונותיהם עליו. מכאן הוא משליך אל שנת השמיטה, שבה כל האכילה נחשבת כאוכל משולחנו של מקום, וכיון שהכל הפקר ואין האדם נחשב כבעלים המחויב במזונות בהמתו, פוקע דין הקדימה והאדם חוזר .למעמדו העצמי הקודם לבהמה מוסיף חקירה נוספת לגבי אכילת מצווה. הוא מסתפק האם)(שם מרן הכתב סופר בשבת ויום טוב, שבהם קיימת מצוות עונג ושמחה באכילה, נאמר האיסור להקדים שייתכן שבמקום שיש מצווה, האדם צריך להיות מן הזריזים)(ביאר .אכילתו לבהמתו המקדימים למצווה, ודין זה של צער בעלי חיים נדחה מפני כבוד המצווה. כיוון שלשיטת הרמב"ן אכילת פירות שביעית היא מצוות עשה, מיושב היטב מדוע הקדימה התורה את ."אכילת האדם בפסוק "לאכלה לך הביא בשם האדמו"ר מגור, בעל)(ח"כ סימן עד הגרא"י ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר ,ה"אמרי אמת" זצ"ל, חילוק מופלא: שרק במזון של האדם עצמו אסור להקדים אכילתו שם שזו הסיבה)(ביאר .אבל בשביעית שהפירות הם הפקר, מותר להקדים אכילתו ,שאליעזר עבד אברהם הקדים שתייתו לשתיית הגמלים, משום שהמים לא היו שלו וכן במעשה האמוראים בכתובות שאכלו מאותו אפרסק פלאי שהיה הפקר, ולכן לא .חשו להקדים את הבהמה הביא חילוק יסודי בין סוגי המאכלים. הוא דייק בלשון)(או"ח סימן מז בשו"ת קרן לדוד הכתוב "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שדווקא בדבר שהוא "עשב" – מאכל בהמה מובהק – יש להקדים את הבהמה. אולם בדבר הראוי גם לאדם וגם לבהמה, אין חובה להקדים את הבהמה. וביאר לפי זה, שכיון שפירות שביעית המוזכרים בפסוק "לאכלה לך" הם .פירות הראויים לאדם, שפיר הקדימה התורה את האדם, שכן בהם הוא קודם תמיד ביאר את טעם איסור)(או"ח סימן קסז הגאון רבי אפרים זלמן מרגליות בספרו יד אפרים הקדמת האדם על פי המדרש, שהאדם לפעמים ניצול רק בזכות הבהמה, ולכן עליו להקדים לה מאכל. וחידש על פי זה היטב לב, שבשביעית שהאדם עושה רצונו של ,מקום ומפקיר רכושו, הוא עומד בזכות עצמו ואינו זקוק לזכות הבהמה כדי להינצל .ולכן סדר המקרא מעמידו בראש כמי שאוכל בזכותו שלו מהבורא מתוך עמלם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו, אנו מקבלים פסק וביאור .יום בבהירות נפלאה-המאחדים את הלכות השביעית עם הנהגת היום חידש כי יש לחלק בין חובת)(ח"ג סימן צ"ה מו"ר הגר"א וייס בספרו שו"ת מנחת אשר "מזונות שהיא "דין בחו"מ" לבין האיסור לאכול לפני בהמתו שהוא "דין באורח חיים המבוסס על רחמנות ומידות. ומבאר לפי זה, שבשביעית כשהכל הפקר, אמנם פקע החיוב הממוני לספק מזון, אך יסוד הרחמנות נשאר. ואף על פי כן הקדימה התורה את 58 58 האדם, כדי ללמד שקדושת האדם האוכל מפירות שביעית בטהרה ובמצווה, מעלה אותו .למדרגה שבה סדר הקדימה הטבעי חוזר למקומו כתב)(סימן קס"ז סק"ע הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה כי איסור אכילה קודם לבהמה הוא דווקא באכילה שיש בה קבע, אבל טעימה בעלמא מותרת. וביאר בזה בשם האחרונים, שהתורה בפסוקי שביעית מדברת על עצם הזכות בנכסים "לכם לאכלה", ובזכות הקניינית והרוחנית האדם תמיד קודם, ואין זה סותר את .ההנהגה המעשית של הקדמת המזון בפועל לפני הסעודה תירץ את)(הלכות שמיטה פרק ה מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה הקושי באופן פשוט ונוקב: הכתוב מדבר בפירות שביעית, שאת מה שנותר מאכילת האדם, אחר אכילתו, נותן לבהמתו כדי שלא יתקלקל וילך לאיבוד. וחידש שם שהקדימה בפסוק היא הכרח המציאות בשביעית – כיוון שאסור להאכיל מאכל אדם לבהמה לכתחילה, הרי שהבהמה "מחכה" לראות מה יוותר מהאדם או מה יוגדר כמאכל בהמה .לאחר שימוש האדם, ולכן האדם מופיע ראשון בכתוב הביא את דברי הפוסקים שדנו האם)(ח"ג הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק במים יש דין קדימה, וביאר ע פי דברי רבנו עובדיה יוסף בחוות דעת שהעיקר כסברת המגן אברהם שבשתייה האדם קודם. והוסיף שמעתה מובן מדוע בשביעית, שהתורה , הקדימה התורה את האדם, שכן)("לאכלה" – לרבות שתייה וסיכה כוללת את כל צורכי האדם .בחלק ניכר מצורכי השביעית האדם אכן קודם לבהמה מצד הדין כתב יסוד המבחין בין)(ח"ב סימן מ"ז מו"ר הגרש"ה וואזנר בספרו שו"ת שבט הלוי שכל חובת הקדמת הבהמה היא רק כאשר הבהמה)(ביאר .""מזונותיה עליו" לבין "הפקר תלויה באדם לחלוטין. בשביעית, כשהחיה והבהמה יוצאות לשדות ואוכלות מההפקר , אין הן תלויות בחסדו של האדם הפרטי, ועל כן התורה)"("ולבהמתך ולחיה אשר בארצך .הקדימה את האדם המלקט לעצמו מהשדה, שכן אין עליו עול מזונותיהן באותה שעה מתוך הבירור המעמיק בשרשי הסוגיה, עולות לפנינו כמה נפקא מינות המעצבות את הנהגתנו המעשית, הן בשנה השביעית והן בכל ימות השנה, ומגדירות את גבולות .האחריות והקדימות ההבנה כי בשביעית אנו אוכלים משולחן גבוה וכי הכל הפקר, מולידה הכרעה בשאלה האם אדם שאינו בעל הבהמה חייב להקדים את מאכלה. אם אדם רואה בהמה של חברו הרעבה למזון, והוא עצמו רעב, מתוך דברי הכתב סופר והציץ אליעזר עולה כי מאחר שאין מזונותיה עליו והוא אינו הבעלים, הוא רשאי להקדים את אכילתו שלו. נפקא מינא זו רלוונטית במיוחד לאלו המתארחים בבית שבו יש חיות מחמד, שאין עליהם חובה להמתין עם טעימתם עד שהבהמה תאכל, שכן חובת הבעלים היא המכוננת את .איסור ההקדמה רהב תשרפ 59 59 ,כפי שעלה מדברי הרמב"ן והכתב סופר, אם אנו מגדירים את אכילת פירות השביעית או את סעודות השבת והיום טוב, כאכילת מצווה, הרי שיש לכך השלכה ישירה על ,סדר הקדימה. אדם המבקש לקיים מצוות עונג שבת או מצוות אכילת פירות שביעית .יכול להקדים את אכילתו לבהמתו, שכן זריזות במצווה גוברת על דין הקדמת הבהמה מאידך, לשיטות המחמירות שהובאו, יש לנהוג בזהירות ולהקדים את הבהמה אף .בסעודות אלו, כדי לצאת ידי כל הסברות מתוך דברי הדרך אמונה והקרן לדוד, אנו למדים שבדבר הראוי למאכל אדם, האדם ,תמיד קודם. לכן, אם יש לפני האדם פרי או מאכל שגם הוא וגם בהמתו יכולים לאכול "אין הוא מחויב לתת לבהמה תחילה, ואדרבה, עליו להקדים את אכילתו שלו. רק ב"עשב ובמאכלי בהמה מובהקים חל הדין המקורי של "ונתתי עשב בשדך". מכאן עולה הדרכה למעשה בטיפול בחיות: בלחם או בשיירי סעודה הראויים לאדם, אין חובת הקדמה, אך .בשק מזון ייעודי לבהמה, יש להקפיד לתת לה לפני שהאדם מתיישב לסעודתו לאור דברי המגן אברהם והראשל"צ רבנו יצחק יוסף, מתחזק החילוק המעשי שבין אכילה לשתייה. כיוון שצמאו של האדם דחוף וצער הצמא גדול, וכן מאחר שהמים ראויים לאדם, הוא קודם לבהמתו. לכן, בטיול או בשעת דחק, יכול האדם לשתות .לרוויה לפני שישקה את בהמתו, ואין בכך משום עברה על דברי רב יהודה אמר רב מתוך הצלילה אל נבכי ההלכה והמחשבה, מתגלה לפנינו רעיון כביר המאיר את השבתת הארץ באור של התעלות והתחדשות. עומק העניין העולה מן הסוגיה נעוץ בשינוי המהותי שמתחולל ביחסו של האדם אל העולם בשנה השביעית, שינוי המשפיע .על כל סדרי הקדימה והחשיבות ,בכל שנות המעשה, האדם ניצב מול הטבע כבעלים וכמנהיג. הוא הזורע, הוא הקוצר והוא זה שאחראי על חיותו של עולם החי הנתון תחת ידו. במצב זה של בעלות, התורה מחנכת את האדם לריסון עצמי ולמידת הרחמים – "אל תהיה אנוכי בבעלותך", היא אומרת לו. הקדמת מאכל הבהמה היא כלי חינוכי נוקב שנועד להזכיר לאדם כי כוחו ואחריותו מחייבים אותו לדאוג קודם כל לחלש ולתלוי בו. זהו סדר עולם של .הנהגה ואחריות ,אך בשנה השביעית, הסדר משתנה מהותית. השביעית היא "שבת לה'". בשנה זו הקדוש ברוך הוא מפקיע את הבעלות מידי האדם ומכריז: "כי לי כל הארץ". ברגע שהאדם פותח את גדרות שדהו ומפקיר את יבולו, הוא חדל להיות ה"בעלים" והופך להיות "אורח" יחד עם הבהמה והחיה. כאן טמון עומק הרעיון: בשנה שבה האדם מתעלה .למדרגת אורח על שולחנו של מקום, הוא מתחבר מחדש לשורשו הרוחני הקדימה שהתורה מעניקה לאדם בפסוק "לאכלה לך... ולבהמתך", היא הכרה בכך "שבשביעית האדם אינו אוכל מכוח "חובת המזונות" שלו, אלא מכוח "מצוות האכילה 60 60 שלו. כאשר אכילה הופכת למצווה, היא כבר אינה סיפוק של דחף גשמי גרידא שעליו יש לרחם קודם על הבהמה, אלא היא מעשה של קדושה. האדם המקדש עצמו בפירות .שביעית, האדם השובת עם הארץ, מחזיר לעצמו את מעלתו הרוחנית המקורית זהו עומק הדין של "שלחן גבוה": בשולחנו של מלך, אין עדיפות למשרת על פני האדון ,בשם הרחמים, כי שניהם מקבלים את חיותם מהמקור העליון. שם, במדרגה ההיא ,הסדר חוזר להיות כפי ערך הנשמה – הנכבד קודם. השביעית אינה רק מנוחה לאדמה היא השבת הסדר הרוחני לעולם, שבו האדם הדבק בבוראו ניצב במקומו הראוי, בראש .הבריאה המהללת את יוצרה במבט אל נבכי הנפש פנימה, הסתירה שבין חובת הקדמת הבהמה לבין סדר המקרא בשביעית מלמדת אותנו פרק יסודי באמונה ובהנהגה עצמית. האדם, ביסודו, הוא יצור ,של הרגלים ותבניות. לאורך שש שנות המעשה, הוא מתרגל למציאות שבה הוא המשפיע הוא המנהל והוא המפרנס. במציאות כזו, הסכנה הגדולה היא הגאווה והתחושה של כוחי ,ועוצם ידי. לכן באה התורה ומחייבת אותו להקדיש תשומת לב לבהמתו קודם אכילתו .כדי לשבור את אנוכיותו ולהזכיר לו שיש לו אחריות כלפי כל הבריאה .אך כשהשנה השביעית מגיעה, התורה דורשת מהאדם שינוי מחשבתי עמוק עוד יותר היא מבקשת ממנו להרפות. להרפות מהבעלות, להרפות מהשליטה, ולהרפות אפילו מהתחושה שהוא זה ש"נותן" לבהמתו. בשביעית, האדם לומד שגם הוא וגם הבהמה ניזונים ישירות מידו הפתוחה של הקדוש ברוך הוא. הקדמת האדם בפסוק אינה באה .להגדיל את האגו שלו, אלא להיפך – היא באה ללמד אותו על המעלה של עבד השם ההבנה שאנו אוכלים משולחן גבוה משנה את כל תפיסת הביטחון שלנו. אדם המאמין שפרנסתו היא "משלו" תמיד יהיה בחרדה ובמתח, ויראה בבהמתו עול שיש לצאת ידי חובה כלפיו. אך אדם החי בתודעה של שביעית מבין שכל מה שיש לו הוא פיקדון. הוא ,מבין שגם כשהוא מקדים את אכילתו, אין זה משום שהוא חשוב יותר במובן הגשמי .אלא משום שהוא כלי לביטוי הרצון האלוקי בעולם הנהגת השביעית מחברת את הנפש אל השורש המקורי של האמונה: ההכרה שאין לנו דבר משלנו. כשהאדם משתחרר מהצורך להיות "הבעלים", הוא הופך להיות בן חורין באמת. הוא יכול לשבת אל השולחן, לאכול מפירות השביעית בקדושה, ולדעת שבסדר האלוקי שבו הוא קודם לבהמה, טמון הסוד של חיבור החומר אל הרוח. השביעית היא זמן שבו אנו מפסיקים "לפרנס" ומתחילים "להיות", ובמקום שבו אנו פשוט קיימים לפני השם, האדם חוזר למקומו הטבעי כנזר הבריאה, לא מתוך התנשאות, אלא מתוך .דבקות והתבטלות למקור החיים מתוך הבירור המרתק בסדר הקדימה שבין האדם לבהמתו בשנה השביעית, עולה .ומתגבש מצפן מוסרי עדין המורה לנו את הדרך בהנהגת המידות ובבניית האישיות רהב תשרפ 61 61 הסתירה לכאורה שבין חובת הרחמים המוסרית של "ונתתי עשב בשדך" לבין קדימות האדם בפסוקי השביעית, אינה רק שאלה הלכתית, אלא היא שיעור בזיכוך המניע .הפנימי של מעשינו .המוסר הנבנה מתוך הדברים מלמדנו כי קיימות שתי רמות של אחריות ורחמים הרמה הראשונה היא הרמה המעשית של ימי החול – רמת הבעלים. כאן, המוסר מחייב את האדם להכיר בכך שכוחו עלול להשחית, וכי הבעלות מחייבת הקדמת הצרכים של ,התלוי בו. זהו מוסר של חובה, שבו האדם מרסן את תשוקותיו כדי לא לפגוע בזולת .ולו יהיה זה בעל חיים .אך השביעית מעלה אותנו לרמה מוסרית גבוהה יותר – רמת הקדושה והשותפות כאשר התורה מקדימה את האדם בשביעית, היא אינה מבטלת את חובת הרחמים, אלא היא מלמדת אותנו שדווקא כאשר האדם מטהר את כוונותיו והופך את אכילתו למעשה של מצווה ודבקות, הוא הופך להיות כלי שדרכו עובר השפע לכל הבריאה. המוסר של השביעית מלמד שהדרך הטובה ביותר לדאוג לבהמה ולעולם כולו היא שהאדם יקדש ,את עצמו. אדם המקדש עצמו באכילתו, אדם החי בתודעה של הפקר והתבטלות להשם .מקרין מטובו ומקדושתו על כל הסובב אותו המצפן הפנימי שנוצר כאן קורא לנו לבחון תמיד: האם אנו פועלים מתוך תחושת בעלות ושליטה, המחייבת אותנו ב"מס" של רחמים, או שאנו שואפים למדרגה שבה כל הווייתנו היא חלק מרצון השם? השביעית מלמדת אותנו מוסר של "עושי רצונו של .מקום" – מציאות שבה הסדר אינו נקבע לפי הדחף הגופני אלא לפי המעלה הרוחנית בכך, התורה מעניקה לנו את היכולת להיות מוסריים לא מתוך כפייה של חוק, אלא ."'מתוך הבנה שהאדם, כשהוא מחובר למקורו, הוא הצינור שדרכו "אדם ובהמה תושיע ה ,מתוך המסע המופלא שעברנו בין רגבי אדמת השביעית ובין שורות הגמרא והפוסקים אנו יוצאים עם צידה רוחנית המאירה את חיי המעשה שלנו בכל עת. התובנות שאנו :יום-לוקחים עמנו מעצבות מחדש את המבט על היום אנו לומדים כי המפתח ליחס נכון לזולת ולבריאה מתחיל בהגדרת המעמד האישי שלנו. כאשר אדם מרגיש "בעלים" ובעל כוח, עליו להכפיל את הזהירות ולהקדים את "צורכי התלויים בו. אך כאשר הוא זוכה להתעלות למדרגה שבה הוא מרגיש "אורח בעולמו של הקדוש ברוך הוא, סדרי העדיפויות שלו משתנים והופכים להיות רוחניים .ומזוככים יותר עוד אנו לוקחים עמנו את ההבנה שכאשר פעולה גשמית פשוטה כמו אכילה הופכת למצווה, היא מקבלת קדימות ומשמעות אחרת. זוהי הזמנה עבורנו להפוך את שולחן השבת, ואת רגעי האכילה בכלל, למעמד של קדושה, שם האדם אינו רק משביע את .רעבונו אלא מקיים רצון בוראו 62 62 תובנה נוספת היא מידת ההרפיה והביטחון. השביעית מלמדת אותנו שלא הכל תלוי במאמץ שלנו וב"מזונותיה עלי". לעיתים, הדרך הטובה ביותר לדאוג למי שתחת חסותנו היא פשוט להכיר בכך שהקב"ה הוא המפרנס והזן לכל, וביטחון זה משרה שלווה וסדר .נכון בכל מערכות היחסים שלנו :עיקר העניין:עיקר העניין סדר המקרא בשביעית, המקדים את אכילת האדם לבהמתו, אינו בא לערער על חובת הרחמים המוסרית של הקדמת המזון לבהמה בשנות המעשה, אלא להאיר את המציאות הנשגבת של שנת השמיטה. בשנה זו, כאשר הבעלות האנושית מתפוגגת .אל מול ההפקר וברכת השם, האדם והבהמה ניצבים כאחד על שולחן גבוה במעמד זה, כפי שביארו גדולי הדורות מהחתם סופר ועד מרן שר התורה, האדם חוזר למעלתו המקורית כנזר הבריאה האוכל מכוח המצווה והדבקות. השביעית מחזירה לעולם את ההיררכיה הרוחנית הנכונה, שבה האדם המקדש עצמו ושובת עם הארץ, הופך להיות הצינור שדרכו זורם השפע לכל חי. כך מתאחדים המוסר והקדושה לכדי הרמוניה אחת, שבה אכילת האדם אינה עוד סיפוק עצמי אלא חלק .משיר הלל לבורא עולם, שבו הנכבד קודם כביטוי לכבוד השכינה השורה בשדה